עצת העוף/סיפור-עם ארצישראלי-ספרדי
בת מלך אחד גידלה עוף היודע דבר בשפת בני-אדם. היא אהבת אותו כנפשה, ובכל יום בבוקר הייתה עומדת לפני הכלוב שלו ומדברת אתו דברי שחוק וחיבה.
והעוף היה אומר בליבו: מה לי ולה? מי יתנני כציפור ואִמלט מבית הכלא הזה.
ויהי היום, וישמע העוף את בת המלך מדברת אל אחד העובדים שייסע למדינות-הים לקנות לה את תמרוקיה. קרא העוף לעבד ההוא ואמר לו: - בבקשה ממך, עשה עמי חסד: כשתלך למחוז ההוא, אשר אתה נוסע שמה, ותראה עופות כמוני, בני-משפחתי, דרוש בשלומם, והגד להם צערי, שאני אסור בתוך הכלוב הזה. הגם שיש לי מעדני מלכים, חיי אינם חיים, כל עוד הדלת סגורה בעדי.
אמר לו העבד: - לו יהי כדבריך; אמלא את בקשתך.
הלך העבד, הלוך ונסוע בִּכְּרַכֵּי הים. ויהי היום, הוא יושב בעגלה, והנה הרבה עופות ממין זה העוף עפים לפניו. זכר את הבטחתו, ויקרא בשלום העופות, ויגד להם את דברי העוף בן-מינם. וְכִשמוע עוף אחד מהם את דברי העבד, נפל אל תוך חיקו. שמח העבד שמחה גדולה וּנְטלוֹ בידו – והנה העוף מת, אין בו רוח-חיים, והוא מוטל כאבן דוממת בתוך ידו. טלטל אותו העבד להקיצו ולא כשכש בזנבו לא הניד עפעף ולא השמיע קול. השליך אותו על פני השדה - והנה נשא העוף את כנפיו והמריא למרומי השמיים.
תמה העבד על תחבולת העוף.
לאחר זמן חזר אל בית המלך. שאל אותו העוף: – האם קיימת הדבר, אשר שמתי בפיך, לדרוש בִּשְלום העופות, בני משפחתי? ענה העבד ואמר לו:
- אל תזכיריני צערי ויגוני, כי כך וכך אירע לי. סיפר לו את כל המעשה. שתק העוף, ועשה עצמו כמי שאינו יודע מה זה ועל מה זה.
כעבור שבעה ימים באה אליו בת המלך כמנהגה להשתעשע עמו. עוד היא שחה ושוחקת, גִלגל העוף את עיניו ועשה עצמו פגר מת. בכתה בת המלך וקצפה על המשרתים לאמור: - אתם המתם אותו! ובצערה כי רב ציוותה להשליכו מעל-פניה החוצה. ברגע שהושלך, שם העוף נפשו בכפו ודאה על כנפי רוח הרחק אל החופש ואל בני מינו.
ואז הבין העבד, מה הייתה כוונת העוף ההוא, שנפל אל חיקו כמת.
ראש העיר וראש הגנב
(השופט הנבון)
סיפור עם מפי יהודי עירקׁ
מעשה בעיר אחת שנתברכה בראש-עיר למופת. הכל התנהל בה על הצד הטוב ביותר. השומרים הסתובבו בשווקים לשמור על הסדר, והשופטים שפטו למישרין; ולא היו תלונות ולא היו גניבות.
עד שלפתע התחילו מתגלות גניבות מרובות, ובעקבותיהן באו התלונות, נפרצו חנויות של צורפים, נגנבו פירות מן הדוכנים ונעלמו בגדים מתוך הארונות בתוך הבתים.
הדבר הפליא מאוד את ראש-העיר. הוא הוסיף שומרים ושוטרי-חרש, אך כל עמלם היה לשווא. באין ברירה ציווה ראש-העיר על השומרים: - הלילה בחצות תֶּאסרו כל מי שיימצא משוטט ברחובות העיר. הגנבים יהיו, בוודאי, ביניהם. ומחר תביאו את כולם לפני השופט.
באותו לילה נאסרו שבעים איש. הם נחקרו פעם ופעמיים, אך בשום אופן אי-אפשר היה לגלות את האשמים. השאירו אותם בבית-הסוהר ימים אחדים, והגניבות פסקו. סימן שהגנבים נמצאים בין העצורים—חשב ראש-העיר, אך כיצד ניתן לגלותם?
לאחר כמה לילות אסף ראש-העיר שוב את כולם וחקר אותם, ולאחר גמר החקירה אמר: --ועכשיו יכולים אתם ללכת איש-איש לביתו. שמחו האנשים ופנו לעבר הדלת למהר וללכת הביתה, כשלפתע הרעים ראש העיר בקולו:
--אבל לא אתם, גנבים שכמותכם!
מיד הסתובבו שני אנשים בבהלה, חיוורים ורועדים מן הצעקה, ותלו מבטים שואלים בראש העיר.
—אִסְרו אותם! את שני אלה אִסְרו—ציווה ראש העיר—הם הם הגנבים!
הודו השניים ואף גילו את מְקום הסתר, שבו החביאו את השלל. העיר שָקטה והתושבים חזרו למלאכתם וּלשלוותם; הכל בזכות ראש-העיר שידע, שעל ראש הגנב בוער הכובע.
מעשה בכלי חרס / מסיפורי יהודי עיראק
במרוקו חי יהודי אחד, שהיה עני ואביון. יום אחד רצה אותו יהודי לאכול קוסקוס – מאכל שהיו הכול אוהבים לאכול בארצו. ואולם כדי שמאכל זה יהיה טעים, צריך לבשלו בכלי מיוחד עשוי חרס. מה עשה אותו עני? עבד ימים רבים, עד שהשיגה ידו לקנות כלי חרס כזה ולהביאו לביתו. ראה שכנו העשיר את הכלי שביד אותו עני, לגלג עליו ואמר: "הכלי שבידך יפה הוא, ועתיק כל – כך, אולי תיתן אותו מתנה למלך פרס? בטוח אני כי המתנה תמצא חן בעיניו והוא יעשיר עושר רב".
האמין העני התמים לדברי שכנו, קם והלך דרך ארוכה ארוכה, עד פרס, והביא את הכלי מתנה למלך פרס. ראה המלך את המתנה וחשב בלבו: אם טרח האיש והביא את הכלי הזה ממרוקו הרחוקה עד כאן, נראה שכלי יקר ועתיק הוא. ציווה המלך על עבדיו לתת ליהודי מלוא השק מטבעות זהב ושילח אותו בכבוד לביתו. חזר היהודי מפרס למרוקו. בבואו לביתו שאל אותו שכנו העשיר מה היה בפרס.
סיפר לו היהודי את כל הקורות אותו. אמר העשיר בלבו: אם שכני נתן למלך מתנה זולה כל – כך והתעשר, אכבד אני את המלך במתנה יקרה ואתעשר שבעתיים.
מכר העשיר את כל רכושו ובכסף שקיבל עשה כיסא מזהב משובץ באבנים יקרות.
כעבור שנה נסע גם הוא אל מלך פרס, לתת לו את הכיסא במתנה. קיבל המלך את הכיסא היפה. אמר המלך בלבו: מה אתן ליהודי הזה תמורת מתנתו? ודאי שאין הוא צריך לכסף ולזהב, שהרי הביא לי כיסא שכולו זהב. מותר שאכבד אותו במתנה יקרה אחרת.
לקח המלך את כלי החרס שקיבל במתנה מן היהודי העני ומסר אותו ליהודי העשיר ושלחו בכבוד לביתו.
עדותו של אילן
סיפור-עם מפי יהודי מרוקו
מעשה שהיה בימים, שבהם היה רבנו חיים בן-עטר, בעל ספר "אור החיים", רב בעיר סאלי הסמוכה לראבאט.
יהודי אחד התרושש, לא-עליכם, וירד מנכסיו. יצא מראבאט ונדד בערי מארוקו ועסק במה שעסק, עד שקיבץ סכום נכבד, שאיפשר לו לחזור לעירו ולמצוא בה מחייתו. בדרכו חזרה לביתו עבר דרך העיר סאלי, שבה היה לו מַכָּר מִשֶּכְּבָר הימים. מכיוון שנזדמן לשם בערב שבת הזמין אותו מכרו להישאר לשבת בביתו. נענה לו ההלך, אף נתן לו כספו לִשמירה עד צאת השבת.
במוצאי-שבת אחר "ההבדלה" ביקש ההלך את הממון, שהפקיד בידי מארחו; אך זה כפר בכול. – לא נתת לי שום כסף – אמר. וכשעמד ההלך על דעתו, הזעיף זה את עיניו והרים את קולו וקרא: - אינך מתבייש? ! בביתי לנת ועל שולחני אכלת ולבסוף אתה קם ומעליל עלי עלילות? !
תבע ההלך את האיש לדין אצל רבנו חיים בן-עטר.
כאשר באו שניהם אל הרב, פנה בעל "אור החיים" ואמר למארח: – יהודי זה תובע ממך את הכסף שהפקיד בידך בערב-שבת.
ענה זה ואמר: - לא היו דברים מעולם. בודה הוא עלי עלילות דברים. פנה רבי חיים להלך וּשְאלו: – שמא יש לך עד, שהפקדת ממונך בידו? השפיל ההלך עיניו ואמר: - לא היה עד בינינו. מתחת לעץ ישבנו שנינו, ואני הוצאתי את צרור הכסף ומסרתיו לו.
קרא רבי חיים בשמחה: - הרי זה טוב מאוד! גש נא לעץ והזמן אותו להעיד. הַהלך ידע שרבי חיים הוא בעל-מופת. יצא אפוא לדרכו בלי להרהר אחר הדברים. כעבור רגע הפליט הרב, כְּמֵשִיחַ לפי תומו: - האיש שלנו הִגִּיעַ כבר, בוודאי, אל העץ.
- מה פתאום – השיב המארח כלאחר-יד – עדיין רחוק הוא.
העביר רבי חיים ידו על זקנו ואמר: - קום והשב לו, ליהודי, את כספו. וכשראה תמיהתו של זה על פניו, הוסיף ואמר: - אם לא קיבלת ממנו כסף מתחת לעץ, מניין לך מקומו של אותו עץ?
מיד החזיר האיש את הכסף לבעליו.
שלוש עצות של תרנגול סיפור-עם מפי יהודי פולין
יום אחד ראה פלוני תרנגול מנקר בזגוגית חלונו. פתח את החלון וּתְפסו. ראה, שרגליו קשורות ברצועה. פצה התרנגול את פיו ואמר: - אם תתיר את רגליי ותשלח אותי לחופשי, אתן לך שלוש עצות שיהיו לך למועיל. - ומה הן? - שאל האיש. - קודם לכן - אמר התרנגול - הישבע לי, שאכן תשחררני. נשבע לו. אמר התרנגול: - עצה ראשונה - בדברים שלא ייתכנו - אל תאמין! עצה שניה - דבר שאין להשיבו - אל תהרהר אחריו! עצה שלישית - מה שלמעלה מיכולתך - אל תעשה! שחרר האיש את התרנגול. קפץ זה ועמד על ענף של עץ, צחק ואמר:
- אי לך, אדם. פתי מאמין לכל דבר. בגרוני שמור אוצר של יהלומים ואתה שילחת אותי לחופשי. בוש אותו אדם על כסילותו, מיהר וקפץ לתפוס את התרנגול. התעופף זה ועמד על ענף גבוה. טיפס אחריו האיש על העץ, עד שנשבר ענף תחתיו. נפל ארצה ונחבל. - שוטה שבעולם! - צחק התרנגול - טרם עברו עשר דקות מאז שמעת עצותיי וכבר שכחת את כולן: האמנת בדבר לא ייאמן - כלום ייתכן, שבגרונו של תרנגול שמור אוצר? ! התחרטת על ששחררת אותי; וניסית לטפס על ענפים, שהתנודדו תחת כובד משקלו של תרנגול.
כף של עץ
סיפור עם מפי יהודי טנג׳ר (מרוקו)
פעם אחת היה זוג צעיר. האישה הרתה ועמדה ללדת, ומתה בלידתה. נשאר האב עם בנו וטיפל בו במסירות רבה. עד כדי כך הגיעו הדברים, שלא רצה לשאת אישה, כדי שזרה לא תטפל בבנו אהובו. את כל נשמתו היה נותן עבורו: דאג לחינוכו, ללימודיו ולכל צרכיו.
והילד גדל עד שהיה לבחור. אז אמר לו אביו:
בני, רוצה אני לראות אותך בביתך שלך. שא אישה, כדי שאדע לפני מותי, כי יש לך בית וילדים, ואוכל להיפרד בשקט מן העולם הזה.
שמע הבן ומיהר לשאת אישה. ואביו נשאר לגור עמו בביתו. לימים נולד להם בן, והסב שמח מאוד בנכדו.
והנה גדל הנכד והגיע לגיל שלוש, ובכל פעם שהיו בני המשפחה מסובים אל השולחן, הרגיש הסב, כי כלתו אינה מביטה בו בעין טובה. פעם ראה הנכד, כי סבא שלו משתמש בכף, השונה מן הכפות של אבא ואמא. שאל אותו:
סבא, מדוע אינך אוכל בכך כזאת כמו שלנו?
נאנח הסב וענה: - הוריך סבורים, כנראה, שאני צריך לאכול בכך של עץ.
לא אמר הנכד דבר, אך למחרת היום נטל כפיס עץ וסכין, התיישב בפינת הבית והתחיל לגלף ולשייף.
לעת הצהריים חזר האב הביתה ושאל: איפה הילד?
אינני יודע – ענה הסב – הוא היה שם, בפינה.
שאל האב את אשתו: - מה עושה הילד?
אינני יודעת. כל הבוקר הוא יושב בפינה ומשחק, ילד. . .
ניגש אליו אביו בכעס וקרא: - מה אתה עושה פה?
ענה לו הבן: - אני מכין לך כף של עץ, כמו שיש לסבא.
כשתהיה אתה זקן, אתן לך לאכול בכף הזאת. . .
דגים קטנים – דגים גדולים
סיפור עם מפי יהודי רומניה
בעיר אחת היה ראש קהילה קמצן, שהיה ידוע בתכונתו זו למרחקים. אמרו עליו, שאין קמצן ממנו בכל הארץ; והיו שהוסיפו – רק אשתו, שתחיה, קמצנותה גדולה משלו.
פעם אחת נפל בחלקו של ראש הקהילה כבוד גדול: צדיק גדול ומפורסם בא אליו לביקור. כיוון שבא בבוקר, הזמין אותו ראש הקהילה לארוחת צהריים. התייעץ עם אשתו, עזר כנגדו, ושניהם החליטו, שראוי הצדיק שיאכל על שולחנם דגים.
- בצהריים אגיש את הדגים הקטנים – אמרה האשה – ואת הגדולים נשמור לערב, לאחר צאת השבת.
ענה אישהּ ואמר לה: אשת חייל מי יימצא. . .
הציץ הצדיק למטבח, ראה מה שראה ונתבשם מריחם של הדגים המתבשלים. ומה גדלה אכזבתו, כשהוגשו אל צלחתו דגים קטנים, שאדרותיהם מרובות ובשרם מועט. מֶה עשה?
הרכין ראשו אל הצלחת ועשה עצמו מתלחש עם הדגים. ישבו בני הזוג מופתעים ומוקסמים והקשיבו במתיחות ללחישותיו. חשבו בליבם: הנה נס מתרחש לעיניהם בביתם.
הרהרה האשה: אוכל לספר בכל העיר, כיצד על שולחני דיבר הצדיק עם הדגים.
הרהר ראש הקהילה: עוד אזכה לספר על זה הנס לדורות הבאים.
העביר ראש הקהילה ידו על זקנו, אזר אומץ בליבו ושאל:
- האמנם מבין מעלתו שפת דגים ויודע לדבר אתם בלשונם?
- בוודאי – ענה הצדיק ונאנח – מאז שאחי ז״ל טבע בנחל, אני שב ושואל את הדגים, שמא נזדמן להם במימי הנהר.
- וּמֶה ענו הדגים הפעם?
- הם אמרו: כאשר קרה האסון עוד לא היינו בחיים; אך במטבח נמצאים גם הדגים הגדולים. מוטב שֶתַּפנה אֲליהם את שאלתך.
סעדי נא גלימה
סיפור-עם מפי יהודי פרס
פעם אחת הוזמן בהלול לסעודת-מצווה בביתו של חכם שלמה בן-בבא. היה זה יום השנה לפטירת אביו של אותו חכם, זכותו תגן עלינו. יצא בהלול בבגדיו הדלים והלך ובא לביתו של אותו גביר. כיוון שהגיע בין הראשונים, נטל לעצמו מקום של כבוד ליד השולחן, קרוב לראשו ורחוק מזנבו. כשהתחילו להגיע המוזמנים, היו המארחים שבים ומלחשים באוזניו: - זוז נא מעט, יא בהלול, וּפַנֵּה מקום. ובהלול זז מכיסא לשרפרף ומשרפרף לספסל והיה מְפַנֶּה מקומו לאותם שלבושם הדר ופאר. עד שהתחילה הסעודה מצא בהלול את עצמו יושב דחוק על-יד הדלת בסמוך לעניי העיר.
לאחר שנאמרו דברי תורה לזכר המנוח ולעילוי נשמתו, הוגשו הכיבודים והובאה ארוחה כיד המלך. כדרכו של עולם זכו היושבים בראש השולחן במיטב הנתחים ובמבחר המעדנים, ועיני בהלול רואות וכלות.
לימים הוזמן שוב בהלול לסעודת-מצווה בביתו של אחד הגבירים. נזכר בהלול באותה סעודה בביתו של חכם שלמה בן-בבא. מֶה עשה? נטל כיסא ושולחן וטיפס לעליית ביתו והוריד משם צרור, שניתן לו בשעתו מידי קרוב עשיר, שארז חפציו ועלה לירושלים לחונן עפרה. פתח את הצרור ומצא בו גלימה מפוארת ומצנפת נאה. העלה על גופו את זו וחבש לראשו את זו והלך ובא לאותה סעודה של מצווה.
נכנס וישב בקצה השולחן. מיד ניגש אליו בעל-הבית ובירכו בחביבות ונטלו בִּזרועו והפציר בו לקום ולמצוא לו מקום של כבוד. כיוון שראה בו שהוא ענוותן, לא זז זה ממנו עד שהושיבו בכורסה מורמת בראשו של שולחן. ראו האורחים מקומו וגלימתו, החלו קדים לעומתו קידות של ברכה, אף שלחו ילדיהם לנשק את ידו לקבל ברכתו. כשהועלו המטעמים על השולחן, נמצאו כל המנות הגדולות והמובחרות בטווח ידו של בהלול. לתדהמת המסובים הרים בהלול בידו את כנף-גלימתו, גלימת המשי השחורה והמבריקה, גוללה בין אצבעותיו, טבלה בצלחת המהבילה אשר לפניו ואמר: סעדי-נא ליבך, גלימה דגולה אני בזכותך עליתי לגדולה.
ומאז ועד היום משמשים החרוזים הללו משל בפי הפרסים. יש אומרים החרוז כולו ויש אומרים מחציתו, וצחוקם מרמז על סופו.
ממלכת העצלנים
סיפור-עם מפי יהודי בולגריה
במדינה אחת רחוקה היתה ממלכה של עצלנים. התושבים היו תמיד חופרים באדמה כדי למצוא בה אוצרות-זהב. עבודה אחרת – לא רצו לעשות. שָנים על שָנים חפרו בני הממלכה – אך לא מצאו דבר. נעשו האנשים עצובים בטבעם, ומלכם הפך לאיש רגזן וכעסן.
יום אחד נזדמן לממלכה בחור צעיר, שנראה שמח וטוב לב: מהלך היה קלות ושורק שיר עליז. יעצו לו החופרים להפסיק את שריקתו: - מלכנו נרגז, כעוס וזעום, והוא עלול להוציאך להורג.
צחק הבחור: - אדרבה, הביאוני לפני המלך.
החופרים הפסיקו בתמיהה ובפחד את עבודתם והביאו את הצעיר אל המלך. בדרך שאלו אותו: - מה שמך?
- עובד – ענה הצעיר.
- ומדוע אתה שורק?
- כי שמח אני, וטוב לי על הלב.
- ומפני מה אתה כל-כך שמח?
- כי יש לי הרבה זהב.
כששמעו זאת מלוויו שמחו שמחה גדולה, ובבואם למלך סיפרו לו על כך. שאל המלך את עובד: - האם אמת נכון הדבר, כי זהב רב לך?
- אמת – היתה התשובה – שבעה שקים מלאים זהב יש לי.
המלך התלהב מאוד, קרא מיד את אנשיו וציווה להביא את השקים. אולם עובד חייך ואמר: - אל נא בחופזך, אדוני המלך. דָרוש זמן רב כדי להגיע אל הזהב הזה. הוא נמצא בִּמערה וְשֵד בעל שבעה ראשים שומר עליו. רק אני אוכל להוציאו משם. תן לי את כל אנשיך למשך שנה אחת ובעזרתם אֲשחרר את הזהב מידי השד.
למלך לא היתה ברירה. הוא העמיד לרשות עובד את כל נתיניו וציווה עליהם להישמע לפקודותיו. ועובד פקד על האנשים להביא סוסים וּשְוָורים, להכין מחרשות וּמַלְמָדִים וְלחרוש את האדמה הטובה שבממלכה.
אחרי החריש זרעו; ובבוא זמן הקציר אספו שבעים עגלות מלאות חיטה מן המין המשובח ביותר. וכל הזמן היה המלך שב ומזהיר את עובד: - אם לא תביא את שבעת שקי הזהב בתום השנה, אוציאך להורג. ועובד היה מחייך ומסביר למלך: - זקוק אני לחיטה זו כדי לסתום את פיות השד-המפלצת, כי שבעה פיות לשד הזה. והיה מוסיף לשמוח ולזמר שירים עליזים.
שבעה ימים נדד עובד עם שיֶרֶת שבעים העגלות העמוסות, עד שהגיע לעיר אחת גדולה שאדמתה צחיחה. כאשר ראו סוחרי העיר את החיטה הטובה, שילמו תמורתה כסף רב – שבעה שקים מלאים זהב.
עברו שבעה ימים נוספים, ועובד חזר אל המלך. שאל אותו המלך: - האם הצלחת להתגבר על המפלצת?
- הצלחתי, אדוני המלך – ענה עובד וצחק – כי המפלצת אינה אלא עצלותם של אנשיך.
כאשר שמע המלך את סיפורו של עובד וראה את שקי הזהב בעיניו, אמר לו בהתפעלות: - אכן, עובד אדמתו ישבע לָחֶם. הרי אנחנו יכולים להוציא מאדמתנו מדי שנה בשנה שבעה שקי זהב וַאפילו יותר.
פנה המלך אל עובד וביקש: - אנא, הישאר בממלכתי וּשלוט בִּנְתיני. תחת ידך ילמדו את העבודה, אף יאהבוה. אך עובד סירב ואמר: - רבים עדיין בני-האדם בעולם, שאינם יודעים את סוד ברכתה של עבודת-האדמה. עלי ללמדם את עבודת הֶחריש והזריעה, את סוד החיטה הזהובה ההופכת ללחם.
והוא חזר לדרך נדודיו, עליז ושמח ומאושר.
שלוש המתנות מאליהו הנביא
סיפור עם מפי יהודי טנג׳יר (מרוקו)
פעם אחת שמע אליהו הנביא שיחתם של שלושה אנשים, שהיו מביעים משאלות-ליבם זה באוזניו של זה.
אמר האחד: - בעושר טמון האושר. אילו נתעשרתי, הייתי מסייע במצוות: משיא בני עניים ודואג ליתומים וּמְסַיֵיעַ לכל נצרך.
אמר השני: - אין דבר טוב מן החוכמה. אילו חָכַמתי, הייתי מקים בתי ספר ובתי-אולפנא ומלמד חינם את בני האביונים, שאין בידם לשלם.
אמר השלישי: - ואני, - אישה טובה אני מבקש.
פנה אליהו הנביא לראשון ואמר: - ואם תתמלא משאלתך, האם תעמוד בדיבורך?
ענה זה ואמר: -בוודאי.
נתן לו אליהו הנביא אגורה.
תמה זה ושאל: - ומה אעשה בה?
אמר לו אליהו: - שים אותה במגירה, שבה אתה נוהג לטמון את כספך
פנה אליהו הנביא לאיש השני ושאל: - ואתה, אם יעלה מבוקשך בידך, האמנם תעשה כפי שאמרת?
אמר לו: - וודאי וודאי.
נתן לו אליהו הנביא דף כתוב פנים ואחור.
תמה ושאל: - ומה אעשה בזה הדף?
אמר לו אליהו: - שים אותו תחת הכר אשר למראשותיך.
נפנה אליהו לאיש השלישי ושאל: - ואתה, מה רצית?
אמר לו: - אשת חיל ביקשתי.
- גש לבית הזה – אמר אליהו – ובקש את ידה של הנערה התמה המתגוררת בו.
אמר ונעלם. הרגיש האיש מעין דגדוג בכף ידו; פְתחהּ ומצא בה טבעת.
* * *
למחרת התעורר הראשון, פתח את המגירה ומצא אותה מלאה כסף וזהב. התחיל מחלק נדבות ועושה מעשי-צדקה. עד מהרה נתעייף מן הצדקה ונסחף אחרי ההנאות. נשתכחה ממנו הבטחתו וחדל.
הרים השני ראשו מן הכר – והנה הוא חכם. בנה בתי ספר וקיבל תלמידים הרבה, עד שעשה לו שם בכל הארץ. החל מקבל בני טובים בלבד ואת בני העניים היה פוטר ב״אין מקום".
והשלישי נשא אותה נערה לאישה והקים עמה בית בישראל.
* * *
פעם אחת אמר אליהו הנביא בליבו: אלכה נא ואראה, אם מקיימים הללו את הבטחותיהם.
מה עשה? התחפש כעני, בא אל פתח ביתו של הראשון ודפק בדלת. יצא משרת והושיט לו אגורה. אמר לו אליהו: - אמור לאדונך: עני אחד מבקש לחוג את החג על שולחנך. ציווה בעל הבית על המשרת לגרש את הֶעָנִי מעל פניו. אמר לו אליהו: - אמור לאדונך: לא אלך עד שיחזיר לי אותה אגורה, שנתתי לו פעם. שאל בעל הבית ברוגזה: - איזו אגורה היא זו והיכן אמצאנה
לו עכשיו? ! אמר לו אליהו: - במגירה שבה טמון כספך, שם היא.
נטל אליהו את אגורת המזל, לחש עליה לחישה והלך אל בית הֶחכם. בדרך לקח עמו ילד לבוש בלויים. הקיש בדלת. יצא המשרת. אמר לו אליהו: - אמור לאדונך: מבקש אני שתקבל את הילד הזה לבית הספר. קרא החכם מתוך הבית ואמר: - שאל אותו, אם יש בידו לשלם. אמר לו אליהו: - עני הילד בממון אך עשיר בשכל טוב. ענה הֶחכם בקול גדול: - בית הספר שלנו כבר מלא ואין בו מקום.
אמר אליהו למשרת: - לך ואמור לו, לאדונך, שיחזיר לי את הדף שקיבל ממני. אמר זה: - וכי מניין יימָצא לי הדף ההוא? ענה אליהו ואמר: - מתחת לכר תמצא אותו. נטל אליהו את דף המזל, לחש עליו לחישה והלך אל השלישי. בדרכו התחפש לֶעני שבעניים, קרוע ובלוי ומלוכלך בבוץ ונוטף מים. הגיע אל הבית והקיש בדלת. יצאה האישה, הטבעת על אצבעה, וראתה אותו במצבו.
-היכנס, היכנס נא – קראה – עוד מעט ישוב בעלי.
- אבל אני מלוכלך ורטוב – אמר כמתנצל – ועלול אני ללכלך את כל ביתך.
- אין דבר, מהר והיכנס; ואל תאמר מאומה. תתרחץ ותאכל ואחר תדבר. מַכִּירה אני בך שאתה רעב. התקינה לו האישה אמבט חם והוציאה אליו מבגדי בעלה וערכה את השולחן לכבודו.
- והיכן בעלך? – שאל בטרם יסעד.
- בעבודה – ענתה לו.
- אם כן, נחכה עד שובו ונסעד יחדיו.
- לא! – התעקשה – שב אתה וסעד את לבך; ובבואו תארח לו לשיחה.
אכל אליהו ושתה. אמר לה: - רוצה אני לנוח מעט. פתחה האישה את חֲדָר השינה לפניו והִציעה לו את המיטה ויצאה על בהונות רגליה מן הבית.
כאשר חזר בעלה הביתה, שאל אותה בתימהון: - מה את עושה בחוץ, עומדת כעני בפתח? מדוע אינך בפנים?
ענתה לו ואמרה: - בא אלינו פלוני אלמוני, קרוע ובלוי ורעב. הכנסתיו הביתה, רחצתיו, הלבשתיו והאכלתיו. ואחר כך ביקש לישון.
אמר לה: - ברוך האל, שהעניק לי אשת-חיל מרבה במצוות ובמעשים טובים.
שמע אליהו הנביא, בְּשכבו על מיטתו, את כל הדברים האלה. יצא אל בני הזוג ואמר להם: - ברוכה תהיי אישה טובה, וברוך תהיה גם אתה, שביקשת לך אשת-חיל במקום לבקש ממון וחכמה. מעתה יהיו בידיך גם ממון וגם חכמה. אני אליהו הנביא המברך אתכם.
אמר ונעלם.
הסנדלר העני והמלך סיפור עם גרוזני
לפני שנים רבות חי בעיר אחת בגרוזיה סנדלר עני. לא זו בלבד, שלא חסך מכל עמלו מטבע אחד של זהב, אלא אף אגורה של נחושת לא נותרה לו בכיסו. כי כל מה שהרוויח ביום – הוציא על מאכלות ומשקאות עם בני ביתו בלילה.
הנה כי כן, היה ליבו של הסנדלר שמח וטוב כל הימים. בזמר היה יוצא לעבודתו, ובשובו הביתה הרבה להתבדח. כך חי את חייו – חיים ללא צל של עצבות ודאגה. בימים ההם ישב על כיסא-מלכות גרוזיה מלך רשע וערמומי.
לילה אחד נדדה שנת המלך, ועלו על ליבו מחשבות שונות ומשונות. אחת מהן, בעיקר, מצאה חן בעיניו ביותר: לצאת למחרת היום מחופש בבגדי אזרח פשוט ולשוטט בחוצות העיר, כדי לראות, כיצד חיים בני עמו. וכן עשה. עם רדת הלילה יצא לשוטט בסמטאות, הציץ בַּחֲרַכִים, האזין בַּפְתחים, אך לא נתקל בשום חיזיון מיוחד. מצא, כי זה מחשב את רווחיו ואת הפסדיו; זה רב עם אשתו, וזה גוער בילדיו. רק מבית אחד עלו קולות צחוק ורינה. תמה המלך וגמר בליבו להתחקות על המתרחש שם, לראות מי האנשים החיים בבית ומהו קול-השמחה הזה. התדפק המלך על דלתם. פתחו לו והזמינוהו להסב אל שולחנם. לא מעדנים היו ערוכים עליו, ולא אורחים וקרואים היו שם, ובכל זאת שרתה השמחה בִּמְעוֹנם כִּבְמשתה קרואים.
יושב המלך אצל השולחן, אוכל פשטידת-שעועית, לוגם יין וליבו מלא תימהון, כי לא הורגל לראות במדינתו בריות עליזות ושמחות בחלקן.
- סלח נא לי, ידידי – אמר המלך – שאלה לי אליך: מי אתה ומה מלאכתך, שיש לאל ידך לאכול ולשתות ביום-חול כביום-חג?
סנדלר פשוט אני – ענה בעל הבית – חנות קטנה לי בשוק. לזה – מתקן אני מגפיו; לזה – תופר נעליו. ביום עובד, ובערב חוגג עם בני ביתי. למה אפוא אצפה ליום טוב? ! כל הימים טובים הם!
- אך מה תעשה, אם יבואו פתאום ויסגרו את חנותך בשוק? – שאל המלך.
- הה! לא אֲאַחֵל זאת אפילו לאויבי, לפי שאנוס אהיה לרעוב ללחם – השיב הסנדלר – אבל מה טעם אתן דעתי על כך? בלב מי תעלה מחשבת-זדון לסתום מקור פרנסתי? !
ישב המלך כמה שישב, אכל מעט, שתה מעט, קם והלך לו.
למחרת היום שיגר רצים, שיכריזו בכל תחומי המדינה על רצון המלך: מעתה ועד ביטול הפקודה מצווים כל החנוונים בשוק לסגור חנויותיהם על מסגר.
לא הבין העם מה רוח שטות נכנסה בו, במלך. הכול הולכים בטל, מקללים את מוציא הצו, אך להפר את דברו אין מעזים.
ובערוב היום התחפש המלך בבגדי אזרח ושב לפקוד את בית הסנדלר. – הבה ונראה! – אמר המלך בליבו – אם ישמח וישיש, אותו הסנדלר, גם הערב!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה