סיפר הרב ישראל גליס מירושלים: אחרי מלחמת ששת הימים הייתי פעיל בארגון "פעילים" שעסק בקירוב יהודים לאביהם שבשמים. היינו מסתובבים בכל מיני מקומות לשכנע את ההורים לשלוח את ילדיהם לחינוך דתי, שימשיכו את מסורת בית אבותם. ידענו כי אע״פ שההורים במושבים הללו לא כולם דתיים, כולם היו מכבדים את הבבא סאלי ומשפחת אבוחצירא, ועל כן ביקשנו ממנו לבא איתנו לחזק את הציבור.
היום שאני יודע קצת יותר על מדרגתו של הבבא סאלי, אני מתפלא על עצמי מאיפה היה לי האומץ לבקש ממנו לבא לעזור לנו לחזק את הציבור. אבל כשפנינו אליו לבוא לעזור ולחזק, הוא שמח מאוד ובא בשמחה.
באותו יום נסענו למושב ספסופה בצפון ליד מירון. במושב הזה התגוררו בין השאר תושבים מאזור מגוריו של הבבא סאלי זיע״א במרוקו, מתפילאת. בשל חלוקה פוליטית המושב היה מסונף לאיגוד המושבים לא דתי, והממונים הורו להורים לשלוח את הילדים לחינוך לא דתי. על מנת לחזק את החינוך הדתי במקום ביקשו ההורים להביא את הבבא סאלי.
הרב היה בנהרייה, ונסענו להביא אותו משם לספסופה. הנהג היה מרדכי קרליץ והאוטו היה מיושן, זה מה שהיה לפעילים בימים ההם. אחרי צומת כרמיאל הרכב שווק חיים ולא יכול היה לנסוע יותר. שאלתי את הנהג בשקט מה קורה, והוא אמר לי שאין דלק. עד אותה שעה היה הבבא סאלי שקוע בעצמו ולומד או מהרהר בדברי תורה. כשהוא ראה שעצרנו את הרכב הוא שאל אם הגענו. השבנו לו שלא, אבל הדלק נגמר.
הוא שאל אם יש מים ושמן. התפלאנו על השאלה אבל ענינו: כן. אם כן תמשיכו לנסוע על מים ושמן. הנהג התפלא איך נוסעים על מים ושמן. הוא זכר את הגמרא על רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא שאמר לבת שלו: "מִי שֶׁאָמַר לַשֶׁמֶן וְיַדְלִיק, יֹאמַר לַחוֹמֶץ וְיַדְלִיק". (תענית כה.) אבל אינו דומה סיפור בגמרא לרכב שלך שאין בו דלק ומעולם לא נסע על מים ושמן.
בכל מקרה הוא סובב את מפתח ההתנעה והרכב מניע. הוא מסתכל על המחוג של הדלק והמחוג מראה על אפס. חושב הנהג בליבו כנראה נשארו כמה טיפות דלק במכונית. יש לנו עליה גדולה עד למירון, ועוד שישה קילומטר עד לספסופה — זה בוודאי לא יספיק. האוטו כבר כבה מחוסר דלק. לא יזיק לנסות, במיוחד כשהבבא סאלי איתנו באוטו, שמענו על היותו איש פלא, אולי זה קורה גם לנו.
הגמרא מספרת על רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא שהנר של החומץ דלק יותר טוב מנרות של שמן. אם כבר נס — אז נס. וכך היה הנר "דּוֹלֵק וְהוֹלֵךְ כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ, עַד שֶׁנָּטְלוּ מִמֶּנּוּ אוּר לְהַבְדָּלָה". גם לנו קרה נס כמו לרַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא. נסענו למעלה מ-30 ק״מ בלי דלק כשהמחוג של הדלק מראה כל הזמן על אפס. כשהגענו לתחנת הדלק שבצומת מירון אמרנו אין סומכים על הנס ונכנסנו לתדלק. המתדלק פתח את מכסה המנוע וראה עשן גדול יוצא מהמנוע, ביקש לגעור בנו עד שראה את הבבא סאלי יושב במכונית. התנצל, פחד למלא לנו דלק. ומחוסר ברירה המשכנו בנסיעה בלי דלק עוד שישה ק״מ לספסופה.
אחרי ימים ושנים שמעתי שזה לא הפעם הראשונה שהבבא סאלי עשה כך לנהגים שלו. הוא ידע איזה סוד שאנחנו לא יודעים, איך להמשיך את השפע. גם בדלק וגם באוכל וגם בערק וגם בכל דבר אחר.
מה שהפליא אותנו באותה שעה זה שאנו יושבים ליד איש הפלא הזה במכונית, שהוא שותף איתנו בהפצת תורה. אולי אנחנו שותפים איתו. שלמרות היותו איש קודש כל כך הוא לא נוהג כבוד בעצמו ונוסע עם בחורים צעירים ברכב מיושן על מנת לרב את ישראל לאביהם שבשמים.
אמרנו בליבנו אם הוא כל כך איש פלא ותפילותיו נשמעות כל כך מהר, למה הוא לא מתפלל על האנשים שישלחו את ילדיהם לבית ספר דתי ונחסוך את כל העבודה. אבל אחר כך נזכרנו בגמרא שאומרת "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". ודברים אלו הם בחירה חופשית של אדם, אנחנו צריכים ללמוד וללמד, להשתדל בשביל עם ישראל כמו שמשה רבינו היה מלמד את ישראל למרות מעלתו העליונה בתורה בנבואה ובתפילה.
ברור הוא שיש גם תפילה על חזרה בתשובה: "השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכינו לעבודתך והחזירנו בתשובה שלימה לפניך". אבל התפילה עושה רק מחצה, והחצי השני תלוי בהשתדלות שלנו. אנחנו פותחים פתח כפתחו של מחט, וריבונו של עולם פותח פתח של אולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה