יום רביעי, 6 במאי 2026

הגאון שהעמיק יותר מהמקובלים

הרב עזרא עטיה זצוק״ל הצטיין במיוחד בגאונותו האדירה בכל מכמני התלמוד ממש. ודוגמא לכך, אני זוכר כשלמדתי בישיבה בימי בחרותי סיפרו לנו אז רבני הישיבה, כי בתקופה מסוימת ביקש רבי עזרא להצטרף לחבורת המקובלים שלמדו בישיבה תורת הנסתר. חבורה קדושה ומיוחדת זו הייתה מורכבת ממקובלים חשובים וגדולים שהיו אריות ובעלי התריסין בחכמת הסוד והח״ן, בנוסף לגדלותם בתורת הנגלה ואף היו מופלגים בצדקותם ובקדושתם, כאשר כל אותם המקובלים היו פרושים ומובדלים לגמרי מכל ענייני העוה״ז.

ואכן רבי עזרא הצטרף לחבורה קדושה זו והחל לשמוע שיעורים מפי גדולי חכמי הקבלה, אך לרוב עמקותו הגדולה היה רבי עזרא מקשה כסדר בכל מאמר וקטע קושיות ללא סוף בעמקות. משרבו קושיותיו החזקות וחכמי הקבלה ראו שהם לא מצליחים להשיג את עמקותו ולתרץ את קושיותיו החזקות, אמרו לו חכמי הקבלה ביראת כבוד כי השיעורים שאנו מוסרים בחבורה זו, זה לא מיועד עבור ענק וגדול שכמותך, כי פשוט אין אנו מצליחים לתרץ את קושיותיך, ועדיף שתלמד באופן אחר את תורת הקבלה.

ואכן רבי עזרא עזב את החבורה הזו, והמשיך להתייגע בתורת הקבלה לבדו ועם ת״ח מקובלים ביחידות.

סברת רבי עזרא עטיה היא כסברת הראשונים

סברת רבי עזרא עטיה היא כסברת הראשונים

ידוע הסיפור עם מרן החזו״א, היה זה לאחר שחזר החזו״א מתפילה בכותל המערבי ולבקשת תלמידי הישיבה עלה אז לבקר בישיבת פורת יוסף הסמוכה ששכנה בעיר העתיקה. החזו״א שוחח עם רבי עזרא בלימוד כשהוא הפליג עמו בשיחה תורנית בארוכה, ולאחר הביקור הפטיר החזו״א בפני מקורביו בהתפעלות ובהערצה נדירה, ואמר להם כי לדעתו סברתו של רבי עזרא עטיה היא כאחד הראשונים.

ענוותנותו של רבי עזרא

הגר״ש בעדני זצ״ל:

ענוותנותו של רבי עזרא

אחד הדברים המעניינים והייחודיים ביותר שבלטו אצל רבי עזרא הייתה הענווה הנדירה שבלטה במיוחד באישיותו הגדולה, ועל אף כל גדולתו שהיה בקי מופלא בשילוב עמקות נדירה בכל חלקי התורה ממש, הרי שעם כל זאת היה מתהלך כעניו וכפשוט בין הפשוטים ללא שום גוזמא. סיפור מעניין לשם דוגמא נחקק בקרבי וכך היה המעשה:

היו תלמידים בישיבה שהגיעו חו״ל בכדי ללמוד בישיבה. בערב החג נכנסו אותם בחורים למעונו של רבה של ירושלים מרן הג״ר צבי פסח פרנק זצוק״ל בכדי לשאול בדעת תורתו האם עליהם לנהוג כבני חו״ל ולשמור את דיני היו״ט שני של גלויות אם לאו. מרן הגרצ״פ פרנק זצ״ל נענה לבחורים ואמר להם כי עליהם לשמור יו״ט שני של גלויות כדין בני חו״ל. למעשה הרי הספרדים לא נוהגים כן, וכנראה שמרן הגרצ״פ לא ידע מכך שאין הספרדים נוהגים כן.

לאחר ששמעו את דעתו בנדון חזרו הבחורים לישיבה. במהלך החג נכנסו הבחורים לחדרו של רבי עזרא זצ״ל להתברך מפיו בברכת החג, והנה כששמע רבי עזרא מהבחורים שהם רוצים לקיים את החג יומיים כבני חו״ל וכפי שפסקו של הגרצ״פ פרנק, התפלא רבי עזרא על כך ביותר שהרי אצל הספרדים לא נהוג הכי. אך בינתיים המשיך לשוחח עימהם ואף סיפר להם סיפורים כדרכו בכל חג וחג לשבת ולשוחח עם תלמידיו, ובכך היה מחדיר בהם תמיד מושגים של אהבת תורה ויר״ש. אך בד בבד מיד שלח רבי עזרא את אחד מבניו להג״ר צבי פסח לשאול אותו ואף לבקש הימנו רשות שיוכל לפסוק אחרת כפי הפסק שפסק, ולומר לבחורים שבני ספרד נוהגים אחרת ועליהם לנהוג בדיני יו״ט יום אחד בלבד וכבני אר״י.

כשהגיע בנו של רבי עזרא לבית הגרצ״פ עם שאלתו בשליחות אביו, עמד הגרצ״פ משתומם אל מול שאלתו, בהתבטאו לפניו: ״האם אביך 'חכם עזרא' צריך לבקש ממני רשות לפסוק אחרת ממני? הרי הוא ענק שבענקים בתורה ואף מוסמך להוראה מגדולי עולם שהסמיכוהו לכך. ודאי וללא כל ספק יש בכוחו הגדול לפסוק אחרת מהפסק שפסקתי.״ בהוסיפו שהוא הרי שולט בכל חלקי התורה ויודעם על בוריים ממש. הגרצ״פ אף נענה לבנו של רבי עזרא בהתנצלות ואמר לו כי הוא פסק כך מכיון שהוא לא היה מודע שהספרדים נוהגים אחרת בדין יו״ט שני.

זכורני כי בשעת מעשה ששמעתי על כך יצאתי מההתפעלות מענוותנותו המיוחדת של רבי עזרא שביקש מבנו לשאול רשות לפסוק אחרת מהרב פרנק. חשבתי לעצמי: האם ראש הישיבה שכל התורה כולה שגורה בפיו לא יכול לפסוק אחרת, ובמיוחד שבני ספרד נהגו בזה שלא כמנהג האשכנזים? אך בעצם זו אכן הייתה תמיד גדלותו וייחודיותו של רבי עזרא, שעל אף גדלותו ועמקותו בתורה, היה בטל ומבוטל ממש בפני כל תלמיד חכם וגדול בתורה. ועל כן לרוב צדקותו וענוותנותו שלח את בנו להרב פרנק לשאול שאלה זו.

דקדוק הלשון בלימוד התורה

מדי ערב ראש חודש היינו ניגשים לרב עזרא עטיה זצוק״ל למבחן על החומר הנלמד בחודש האחרון. מה רבה תמיהתינו כאשר דקדק על כל דיבור של רש״י בלי לוותר אפילו על אות אחת. ופעם במבחן שאל מדוע כתב רש״י "דהא", ומה היה קשה לו, ומדוע האות דל״ת. העמיד אותנו על הדקדוק כיצד מעיינים ולומדים.

וכשלמדנו תוספות והיו כמה תירוצים, כמה דקדק בלשונם הטהור. והנפקא מינה בין התירוצים, ומה ההבדל ביניהם, ומדוע אמרו "ויש לומר", "ויש ליישב", "עוד יש לומר", "ונראה לומר", "אי נמי", "וקשה", "ואם תאמר", וכן הלאה. כמה דקדוקים בלימוד, ובזה הבהיר לנו את מה שהקשו המפרשים באותה סוגיא.

חכם עזרא עטיה ודרכי הצדקה

מנקיי הדעת שבירושלים היה חכם עזרא עטיה. פעם ישב בחברת כמה מגדולי התורה, ולפתע הבחין שאחד מתלמידי החכמים נותר עומד מחמת חוסר מקום. כיון שידע שהלא לא יניחנו ליתן לו את כיסאו, קם חכם עטיה ממקומו והודיע שהוא נאלץ ללכת מחמת צורך דחוף. כך נמצא כסא פנוי. לאחר זמן הפטיר הרב ואמר: "לא יכולתי לסבול שיהיה תלמיד חכם עומד ואני יושב".

פעם אחרת הגיע אליו תלמידו הגדול הרב עובדיה יוסף וביקש מרבו לחתום על תעודת ההסמכה לרבנות אותה קיבל זה מכבר. כאשר עיין חכם עטיה בתעודה ראה כי נכתב בה: "החותם פה בישיבת פורת יוסף". חכם עטיה התנצל והשיב כי איננו יכול לחתום על התעודה כיון שהוא נמצא כעת במערב ירושלים. הימים ימי טרום הקמת המדינה. הרובע היהודי נצור וישיבת פורת יוסף שהייתה בקו החזית ננטשה. לאחר שהתעשת החליט לצעוד בגפו עד לרובע היהודי הנצור, נכנס לבניין הישיבה השומם, חתם על התעודה וחזר לביתו. כל זאת כדי לקיים בעצמו "מדבר שקר תרחק".

לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר הגיעה השמועה של שחרור ירושלים, לא ידע חכם עזרא עטיה את נפשו מרוב שמחה. בני משפחתו לא יכלו לשכוח את תפילתו הראשונה בכותל המערבי.

לאחר פרקי ההודיה קרא חכם עטיה בדבקות ובשמחה עצומה "נשמת כל חי" בהודאה על הניסים הגדולים.

כאשר חזר הרב הראשי לישראל הרב יצחק הרצוג ממסע בוותיקן, בו ניסה לשכנע את מנהיגי הכנסיה להשיב אל חיק היהדות את הילדים היהודים שנמסרו בשנות השואה למשמרת בכנסיה הנוצרית, קרא חכם עזרא עטיה לכמה מתלמידיו ואמר להם: "עלינו ללכת להקביל את פניו של הרב הראשי", משום שהוא התמסר מאוד למען כלל ישראל!

הרב עזרא עטיה והציפור על הראש

מסופר על הרב עזרא עטיה זצוק״ל שהיה רגיל למסור שיעור בגמרא בפני פקידים, סוחרים ותעשיינים. כשהגיעו לסוגיית מצות שילוח הקן (חולין קלט:) אז דנה הגמרא על הפסוק: "כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ" — מה יהיה הדין אם ימצא קן על ראשו של אדם? דברי הגמרא הקדושה צרמו לאחד מהשומעים, ומיד פנה לרב ואמר: "איזו מין שאלה לא מציאותית זו? מדוע עוסקת הגמרא בכזו שאלה?"

ענה לו הרב בנועם אך בתקיפות: "דברי הגמרא הם קודש קודשים, ואין להרהר אחריהם". מכיוון שראה הרב שלא הועילו דבריו לאותו תלמיד, התפלל מתוך כאב ואמר: "ריבונו של עולם, תוכיח את אמיתות תורתך הקדושה!"

והנה לפתע נכנס אחד מהתלמידים שנעדר זמן רב. שמח הרב ואמר בלבו: "יש כאן הזדמנות להסיח את דעתו של העיקש", ושאל את הבא: "היכן היית זמן כה רב? מדוע נעדרת מהשיעורים?"

ענה הלה ואמר: "היה לי עסק בהודו. ארץ מוזרה ואורחותיה מוזרים. תארו לכם, יושב אדם משועמם בידיים משולבות תחת עץ יומיים־שלושה, ומשום שלא שינה את תנוחתו באה ציפור ובנתה על ראשו קן, והוא אפילו לא הזיז את ידו כדי לגרשה. מה אתם אומרים?"

ענה הרב: "אנו אומרים משה אמת ותורתו אמת!!!" ואותו אדם, שלעג על דברי הגמרא, ראה עין בעין את דברי תורתנו הקדושה. מיד כבש עיניו מרוב בושה.

נחת רוח ליוצרה

נחת רוח ליוצרה

כמו בכל שנה, הרבנית שמחה צדקה התרגשה כשהגיע חג הסוכות האהוב עליה. בהתרגשות רבה היא אחזה בידיה את ארבעת המינים, אמרה את ה״כוונות״ כדרך המקובלים, בירכה ונענעה את ארבעת המינים.

מנהגה של הרבנית לא מצא חן בעיני בנה, הרב יהודה צדקה, ראש ישיבת פורת יוסף. "אמא, מכיוון שנשים פטורות מ״מצוות עשה שהזמן גרמן״ הרי שאינך מתקנת המצווה בשורשה העליון, ולכן לא נכון שתאמרי את ה״כוונות״."

נתמלאה הרבנית שמחה צדקה דאגה, אך לא ויתרה, והלכה אל חכם עזרא עטייה לשאול לדעתו. קרא חכם עזרא עטייה לרב יהודה צדקה ואמר לו:

"מניין לך שאימך אינה מתקנת המצווה בשורשה העליון?! כל העושה מצווה, איש או אישה, עושה נחת רוח ליוצרנו, וממילא עושה תיקון בעולמות העליונים!"

המשיכה הרבנית שמחה צדקה ליטול את ארבעת המינים כמנהגה.

אחריות חינוכית

אחריות חינוכית

אל ישיבת פורת יוסף הגיע בחור חדש, שעלה זה לא כבר מאחת מארצות המזרח. במהרה התגלה הבחור כעילוי של ממש, והרב עזרא עטייה, ראש הישיבה, ביקש לקבל אותו כאברך בישיבה ולהעניק לו מלגת קיום. אך כששמעו זאת מנהלי הישיבה סירבו לקבל את הבחור: "קופת הישיבה ריקה, ולא נוכל לשלם לבחור."

השיב להם הרב עזרא עטייה: "אם כך, אני מבקש שתעבירו רבע ממשכורתי לטובת הבחור." מנהלי הישיבה הזדעזעו: "גם כך מקבל הרב משכורת זעומה. כיצד יתקיים הרב מן הנותר?"

כאשר המשיך הרב עטייה להתעקש, הוסיפו מנהלי הישיבה וטענו: "הלוא רבע ממשכורתך לא תספיק לפרנסת הבחור ומשפחתו. אם כן, מה טעם להעביר לו את הכסף?"

כעת הצטרף אל השיחה ראש הישיבה השני, הרב בן ציון חזן: "העבירו גם רבע משכרי, וכך יוכל הבחור ללמוד בישיבה בנחת וברווחה."

עת להתפלל ועת לעשות

עת להתפלל ועת לעשות

במלחמת העצמאות עמד הרובע היהודי בהתקפות קשות של הלגיון הירדני עד שנכבש לבסוף בידי הערבים. הלוחמים היהודים נפלו בשבי והאזרחים נשלחו למערב העיר. במהלך המלחמה ביקשו בני ישיבת פורת יוסף שהייתה ברובע היהודי לערוך תפילה בישיבה ולזעוק לישועה מהיושב במרומים. להפתעת התלמידים התנגד ראש הישיבה, הרב עזרא עטייה, לבקשתם.

ניגשו תלמידי הישיבה אל רבם ושאלו: "מדוע כבוד הרב מתנגד לתפילה כעת? והרי דרכו של עולם שאדם הנמצא בצרה מתפלל?"

השיב להם הרב עטייה: "כשעם ישראל היה מפוחד אל מול ים סוף לפניו והמצרים הרודפים כמעט והגיעו מאחור, התפלל העם בחרדה גדולה וצעק אל ה'. אמר הקב״ה למשה: 'מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ' (שמות יד, טו). ולכאורה מה פשר המילים 'מה תצעק אלי' – אל מי יצעק משה רבנו עליו השלום אם לא לאלוהינו שבשמים?"

התמיהה שהעלה ראש הישיבה סקרנה את התלמידים שהמתינו בדריכות לתשובתו, והרב המשיך: "אלא שהכוונה היא, מה מקומה של צעקה ותפילה לבדה? העיקר הוא 'דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ.' ופירוש הדברים שצריך לעשות גם איזו עשייה בפועל."

ערב הוקרה לתורמים

ערב הוקרה לתורמים

את הסיפור הבא סיפר הרה״ג יוסף חי סימן טוב שליט״א, ראש ישיבת המתמידים בבית המדרש 'צופיוף' בירושלים:

"בעת שעשו מעמד חנוכת הבית לישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה" מספר הרב סימן טוב, "עשו ערב הוקרה גדול ומכובד לעשירים ונדיבי העם שתרמו להקמתה של פורת יוסף, וכאשר נעמד ראש הישיבה הגאון רבי עזרא עטיה זצ״ל לשאת את המשא המרכזי פרץ בבכי, עד שדמעות הציפו את עיניו וקולו נחנק מדמעות, מתח אדיר ניסר בחלל האויר ואלפי המשתתפים התפלאו על מה ראש הישיבה נסער בבכי. הלא עתה קמה וניצבת לה הישיבה בשיא תפארתה בבניין רחב ידיים למרגלות שריד בית מקדשינו, ונדיבים רבים משחרים לפתחה, בהשתדלותו הרבה של בעל הבן איש חי רבינו יוסף חיים מבבל זצ״ל, אשר חזה ברוח קדשו את אחריתה של ישיבת פורת יוסף וחינס מותניו ליסדה ולהקימה, הישיבה שלימים יצא ממנה גדול ישראל ותפארתו רבינו עובדיה יוסף זצ״ל.

"תשובתו של רבי עזרא עטיה לפשר התפרצותו בבכי לא אחרה מלבוא. לאחד דקות ספורות הוא פתח את דבריו ואמר: 'רבותי, אנו עדיין שרויים בגלות. במקום שיעשו ערב הוקרה לבני הישיבה הממיתים עצמם באהלה של תורה יומם ולילה, עושים הוקרה לעשירים ונדיבי העם. למה שלא יעשו ערב הוקרה לרבנים המוסרים נפשם להנחיל את התורה לדורות הבאים, ולבחורים המשליכים אחרי גוום כל תענוגי עולם ועוסקים בתורה בשקידה והתמדה? על זה אני בוכה!'".

הנורה שהסיחה את דעתם מהאסון

בלילה של 29 בדצמבר 1972 התקרב מטוס של Eastern Air Lines לנחיתה במיאמי. זה היה מטוס Lockheed L-1011 חדש יחסית, ועליו 176 בני אדם. הטייס...