מנקיי הדעת שבירושלים היה חכם עזרא עטיה. פעם ישב בחברת כמה מגדולי התורה, ולפתע הבחין שאחד מתלמידי החכמים נותר עומד מחמת חוסר מקום. כיון שידע שהלא לא יניחנו ליתן לו את כיסאו, קם חכם עטיה ממקומו והודיע שהוא נאלץ ללכת מחמת צורך דחוף. כך נמצא כסא פנוי. לאחר זמן הפטיר הרב ואמר: "לא יכולתי לסבול שיהיה תלמיד חכם עומד ואני יושב".
פעם אחרת הגיע אליו תלמידו הגדול הרב עובדיה יוסף וביקש מרבו לחתום על תעודת ההסמכה לרבנות אותה קיבל זה מכבר. כאשר עיין חכם עטיה בתעודה ראה כי נכתב בה: "החותם פה בישיבת פורת יוסף". חכם עטיה התנצל והשיב כי איננו יכול לחתום על התעודה כיון שהוא נמצא כעת במערב ירושלים. הימים ימי טרום הקמת המדינה. הרובע היהודי נצור וישיבת פורת יוסף שהייתה בקו החזית ננטשה. לאחר שהתעשת החליט לצעוד בגפו עד לרובע היהודי הנצור, נכנס לבניין הישיבה השומם, חתם על התעודה וחזר לביתו. כל זאת כדי לקיים בעצמו "מדבר שקר תרחק".
לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר הגיעה השמועה של שחרור ירושלים, לא ידע חכם עזרא עטיה את נפשו מרוב שמחה. בני משפחתו לא יכלו לשכוח את תפילתו הראשונה בכותל המערבי.
לאחר פרקי ההודיה קרא חכם עטיה בדבקות ובשמחה עצומה "נשמת כל חי" בהודאה על הניסים הגדולים.
כאשר חזר הרב הראשי לישראל הרב יצחק הרצוג ממסע בוותיקן, בו ניסה לשכנע את מנהיגי הכנסיה להשיב אל חיק היהדות את הילדים היהודים שנמסרו בשנות השואה למשמרת בכנסיה הנוצרית, קרא חכם עזרא עטיה לכמה מתלמידיו ואמר להם: "עלינו ללכת להקביל את פניו של הרב הראשי" משום שהוא התמסר מאוד למען כלל ישראל!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה