אסף עמד על המדרכה מול ביתו של "גדול הדור" בבני ברק. המדרכה הייתה, באופן משונה, מאוד רגילה לטעמו של אסף, סטנדרטית. איכשהו ציפה שהסביבה הטבעית של "גדול הדור" תהיה אחרת, למרות שלא ידע בדיוק איך.
הרב הגדול גר בקומה השנייה, והעלייה בשבע-עשרה המדרגות (אסף ספר אותן לפחות חמש פעמים) הזכירה לו תיאורים מלאי צבע של אסירים הצועדים לקראת גזר דינם הבלתי נמנע. הקומפוזיציה המבחילה הזו שנתקעה בראשו של אסף, העבירה בו צמרמורות ורצון להימלט בחזרה לרעננה. אבל ההססנות, העמידה במקום והדמיון המשתולל, ידע, לא יבטלו את הצורך. את החובה, ליתר דיוק, המוטלת עליו.
הוא עלה ונקש בדלת.
אסף הוא בחור ישיבה, תושב רעננה. בישיבה - אחת המוכרות בארץ - הוא נחשב מהבחורים המובילים.
שקידתו העצומה, כישרונותיו וחידושיו הפנומנליים היו לשם דבר בקרב התלמידים. מאחוריו עשרות "חבורות", כלומר שיעורים שאותם מסר לבני החבורה המבוססים, על רעיון חדשני בגמרא הנלמדת, ורשימת הבחורים שחפצים היו ללבן אתו את הסוגיה הנלמדת הייתה ארוכה.
לא תמיד היה אסף בחור הישיבה המבריק והאולטימטיבי. עד לפני ארבע וחצי שנים היה אך בקושי נער דתי. את כיפתו הקטנה שנהג לחבוש לבית הספר, היה שוכח פעמים רבות כשיצא מהבית, ואת דפי הגמרא טעוני האותיות לא ראה מעולם בבית הוריו. אך אין לבוא אל אסף בטענות על כך. הוריו אמנם מוגדרים כדתיים, אך מעולם לא היה מוטיב זה דומיננטי בחייהם. אביו היה נוהג לילך מידי שבת בערב לבית הכנסת, אך מעולם לא עשה מזה עניין, ואמו שהייתה נוהגת להסתובב במכנסיים, לא כיסתה את ראשה בפאה או במטפחת, כמקובל.
כשהיה אסף בן שבע-עשרה חל המפנה. היה זה לאחר שהשתתף בטיול מאורגן בן שלושה ימים, שארגנה אחת מתנועות התשובה בארץ. לא היתה זו תנועת תשובה קלאסית, המוכרת מההרצאות והסמינרים הנפוצים, אלא קבוצה של כמה עשרות בני ישיבה נבונים, מחוננים במה שנקרא היום "אינטליגנציה רגשית", ישרים, ואנשי העולם הגדול, שבראשם עמד רב כריזמטי בשנות החמישים לחייו. נאומיו, דבקותו הבלתי מתפשרת, והלהט הכביר שאפיין את כל התנהגותו, סחפו את רוב המשתתפים שנטלו חלק בחוויה בת שלושת הימים.
חלק גדול מהבחורים שהיו בדרכם לחיים נטולי דת ומצוות, החליטו להתחזק וללכת לישיבות המיועדות לבעלי תשובה. אחדים, ביניהם אסף, בחרו לעשות את הצעד הגדול ביותר: לפנות לישיבה גבוהה מובילה, המיועדת לבחורי ישיבה רגילים מבטן ומלידה.
הדקות, השעות, הימים והחודשים עברו על אסף כבחלום, ונדמים היו בעיניו כימים אחדים באהבתו את התורה, עד שהכריז החזן בשבת על ראש חודש ניסן, ואסף ידע כי ימי "בין הזמנים" – ימי הפגרה של חודש ניסן קרבים והולכים, וזיעה קרה כיסתה את גופו.
בימי ניסן שב כל בחור אל בית הוריו ואל נחלת אבותיו, ואסף, על אף אהבתו וגעגועיו להוריו, ידע כי בביתם מצוי מכשיר הטלוויזיה, ממנו ניסה כל כך להתחמק בשנים שעברו, אך תדיר - ללא הצלחה. ולא שלהוט היה סביב תוכניות ריאליטי זולות, או סרטי מלחמה עלובים, אלא שקודם "התחזקותו" נטפל היה לתוכניות הספורט השונות, ונחשב כבקי ומומחה בכל תוצאות המשחקים, כשהוא עשוי לדקלם את שמות כל השחקנים - כולל השופטים - בכל משחק נתון, את פעולותיהם, ואת תרומתם למהלך המשחק.
למרות הלוגיקה שאותה ניסח לעצמו, ושאיתה ניסה להתמודד מידי ניסן בניסנו, לפיה צפייה תמימה במשחקים מובילה אותו כבאורח פלא לבהייה אינסופית במרקע, כשעל הצג מרצדות דמויות שאינן שייכות כלל ועיקר לעולם הספורט - לא הצליח אסף להתגבר על יצרו, ותמיד היו אלה, מכבי, הפועל, בארסה, או מנצ׳סטר שהחזירו אותו אל הספה שמול מסך הטלוויזיה. כך כמעט נגוזו שישה חודשים של השקעה אינסופית בלימוד, והתעלות רוחנית.
אלא שהשנה תחושתו של אסף הייתה כבדה מתמיד. חודשיים קודם לכן נחגגו אירוסיו עם בחירת לבו ברוב פאר והדר. הכול דיברו באירוסין. אסף היה בחור שנחשב ל״סחורה מבוקשת" בשוק המשודכים, וטובי השדכנים כרכרו סביבו וניסו לדבר על ליבו. לאחר עונת שידוכין לא ארוכה בחר אסף בנחמה (נחמי), בתו של ראש כולל גדול ומוכר, ובת לאחד הסמינרים המובילים בבני ברק.
כעת ידע אסף, כי אם יגיע לביתו שברעננה, וייתן לאצבעותיו חופש בחירה על כפתורי השלט – לא יוכל לשאת את פניו אל עבר ארוסתו החסודה. מה תאמר על חתנה המהולל, השקדן המופלא, המודל לחיקוי לצעירי הבחורים בישיבה, אשר מבלה שעות ארוכות אל מול מסך האונס את הצופה לבלוע את כל מה שנפלט ממנו?
התהיות וחיבוטי הנפש ייסרו את לילותיו של העלם הדואב, שלא ידע לשית עצה בנפשו, עד שלפתע נצנץ רעיון נפלא במוחו: הוא יידור נדר. שכבר אמרו חכמים: "הרואה סוטה בקלקולה, ידיר עצמו מן היין", והמכשיר בו מסתתרת מפלצת הריאליטי לא טוב מן היין, ובטח שלא מן הסוטה. אמנם נדר אינו עניין פשוט, ידע אסף, ומפורסמים ההיגדים המרתיעים של חז״ל אודות אלה הנודרים ואינם מקיימים. אבל הדחף וחיבוטי הנפש היו חזקים מכל חשש.
לאחר שהתייעץ עם מספר תלמידי חכמים, פתח ספרים ורשם רשימות עד שלבסוף עלה בידו הנוסח הבא שעשוי היה לחייב אותו, אך גם "לכסות" אותו במקרה הצורך:
קונם עלי מכשיר הטלוויזיה לראייה בו
יותר מ-ג' שעות לתקופת בין הזמנים
של חודש ניסן תש״ע
רשם אסף את הנוסח על דף מעוטר, וקרא אותו בטקס חגיגי ומצומצם, ואבן נגולה מליבו.
ימי בין הזמנים הגיעו, ואסף ידע כי למרות איסור הנדר - הרי ששלוש שעות עדיין מותרות לו. חרבו של הנדר התלוי לו מעל עיניו היטיב עם ליבו, והוא הרשה לעצמו להציץ מידי פעם ב״חדשות הספורט", כששעון גדול מונח לו כנגד עיניו. אלא שכמו על פי תסריט כתוב מראש, עבר אסף (לדעתו) את שלוש השעות המותרות, וחשש כבד החל מטפס במעלה נפשו, שכן ירא שמים היה, וידע את חומרתו של איסור הנדר.
גם דמותה של נחמה ארוסתו, כמו בריטואל אכזרי, עלתה שוב ושוב אל מול עיניו. בחלומותיו ראה את עצמו עומד מתחת לחופה, כשנחמה לצידו וכל גדולי הרבנים וראשי הישיבה מסביבו. טקס הקידושין עומד להתחיל, אך לפתע מופיע בריצה ילד קטן ומלוכלך וצועק: אבל הוא פושע, הוא נדר נדרים ולא עמד בהם.
גם בימים, כשהיה יושב בבית הכנסת ומנסה להשקיע עצמו בספרים, חש כי הם בורחים ממנו. והראיה: בכל עניין בו ניסה לעיין, נפתח הספר בדיוק עמוד המבהיר את גמולם של העוברים בשאט נפש על נדריהם, ואינם דואגים לנפשם.
בחוסר ברירה ובבושת פנים נאלץ אסף התקשר לאותם תלמידי חכמים אתם התייעץ קודם לעשיית הנדר, וביקש מהם מזור, אך הם השיבו לו כי הגם שמומחים הוא בענייני נדירת נדרים, אין ידם מגעת בפתרונם, והציעו כי יפנה לרב השכונה בה התגורר.
הגיע אסף לביתו של רב השכונה, ושח לו את סיפור המעשה, אך למרבה הפתעתו ענה לו הרב: "לא אוכל להתיר לך נדר כזה. אני פשוט מפחד מחומרתו הרבה". הרב והביט בחמלה בנער האומלל, והוסיף: "אני מציע שתיסע לביתו של 'גדול הדור' בבני ברק, אמור שם כי יכניסו אותך דחוף, ושנשלחת על ידי".
כנראה שמישהו שמע, בסוף, את דפיקותיו החלושות של הצעיר והמיוזע, והדלת נפתחה באחת. המשב״ק (המשמש בקודש) של הרב עמד בפתח, ושאלו למבוקשו. אסף מלמל בקול רועד כי לפניו עניין דחוף, וכי נשלח על ידי רב השכונה מרעננה. ה׳משב״ק' משך בכתפיו והכניסו לחדרו של הרב. בפעם השלישית נאלץ אסף לחזור על הסיפור המביך, כשהוא אינו מעז להרים את עיניו אל הדמות המרוממת שאותה ראה עד כה בעיקר בתמונות.
כשסיים, שמע את הרב אומר: "שלש שעות טלוויזיה. לא פשוט, ובכל זאת 'גיבורי כוח עושי דברו'. אבל להתיר נדר זה לא עניין פשוט. אתה הרי בחור ישיבה, אתה יודע זאת".
אסף ידע בדיוק על מה מדבר "גדול הדור". נדר אינו מתבטל - אלא בחרטה ופתח. כלומר, נודר הנדר נדרש להתחרט על ביצוע הנדר, אך על בית הדין צריך למצוא גם איזשהו "פתח" – עקב אכילס או נקודת חולשה שעליה לא חשב הנודר בשעת הנדר. אסף גם ידע מהו הרציונל העומד מאחורי הלכה זו: כאשר מזהה הדיין משתנה כלשהו, שעליו לא חשב הנודר בשעת נדירתו, הרי שיכול הוא להניח כי אילו היה מודע לזה בשעת הנדר, לא היה נודר, וכעת משנודע לו על כך, נדרו בטל ומבוטל לכתחילה.
המחשבה הזו עברה במוחו הלמדני כהרף עין, אך המשתמע ממנה היה לו ברור: צריך למצוא לו פתח, והוא שהגה, התחבט, התייעץ, והתייגע כל כך עד שהגיע לכלל ביצוע הנדר - לא מסוגל לספק לכבוד הרב איזשהו רעיון ל״פתח".
הרב חש בדרמה השקטה והבלתי פשוטה המתחוללת מעבר לשולחנו, כי לאחר שתיקה קצרה קם, נאנח, ואמר לאסף: אני אצא להתייעץ עם בית הדין, ואודיע לך על החלטתי.
עשר דקות חלפו, ואסף שחש כי הוא שוהה בחדר כבר ימי דין ארוכים, נקרא לחדר בית הדין. משני צידיו של הרב ישבו שני דיינים לבני זקן וחמורי סבר. אסף ישב מולם כשגבו כפוף, ושמע את קולו של הרב: "לא הצלחנו למצוא לך, בחור יקר, פתח 'רגיל' להתרת נדרך. אבל נסתרות דרכי ה', ואירע עמנו בזה הרגע מעשה השגחה. נערה חסודה, בתו של רב ידוע, נדרה נדר דומה לשלך, והיא כולה מרטטת וממררת בבכי בבקשה שנתיר לה את נדרה. האם תוכל לומר לנו בבטחה, כי לו היית יודע שגם בת ישראל יראת שמים תתקשה להתמודד עם נדר דומה, לא היית נודר?"
אסף השיב בתקווה, כי הוא חושב כך. הוא אכן לא מאמין שנערה נקיית דעת ותמת לב, תגיע בכלל להחלטה
על ביצוע נדר כזה.
"הכניסו את הכלה עם נדר הסרטים", הורה הרב.
הדלת נפתחה ונחמה, ארוסתו של אסף, עמדה בפתח.
הדממה שעמדה באוויר הזכירה את האווירה של רגעים גדולים המקדימים את פסקי הדין ההיסטוריים, ואחד הדיינים שהבחין במתח שתלוי היה באוויר, שאל: "יש איזושהי בעיה עם הנדר?"
"לא", השיב אסף. "בכלל לא. לא יכולתם למצוא לי 'פתח' טוב יותר".
מעשה היה בסניור אחד שעלה לתורה בבית הכנסת של בית היתומים לפני מלחמת העולם השנייה בשנת התרצ״ח ונדב עבור עלייה למפטיר יונה של יום הכיפורים הקדוש עשר לירות (סכום מאוד גדול בזמנו) וכל המתפללים הסתכלו עליו ולא ידעו מאיפה לקח סכום גבוה כל כך והלא הוא לא אדם עשיר כל כך ולבד מזאת המפטיר שמור לנכבדים.
והגבאי חזר על הסכום: עשר לירות עשר לירות: פעם ראשונה, אונו, דוס, טרס – נמכר לסניור דוד. ודוד הביט בבן שלו, עובדיה, וחייך, ואילו בנו שתק כי ראה את המבוכה של הקהל. ראה את זה הרב הראשי, הראשון לציון שהתפלל שם וגם הוא שתק ולא מחה בידו. ועלה סניור דוד ואמר המפטיר עד תומו. אחרי החגים עקר עם משפחתו אל מעבר לים ולא נראה עוד בעיר.
עברו שלושים שנה והבן שלו עובדיה, שכבר הפך לגבר בעמיו וגר בסאו פאולו שבברזיל חלם בלילה חלום והנה הוא נמצא בבית כנסת שנמצא בעצם באיזו חצר והוא לבד בבית כנסת ועל הבמה עומד אדם מזוקן בעל הדרת פנים מביט אליו ואומר לו בנועם: "בני, מעשה אבות סימן לבנים הוא, כתוב בתורה וכי יפליא איש לנדור נדר להשם, שלם ישלם, הנה נדר אביך נדר על סך עשר לירות למפטיר יונה ביום הכיפורים של שנת התרצ״ח בעיר הקודש ירושלם וטרם שילם נדרו, ואילו אתה, עלה לעיר הקודש, בוא אצל בית הכנסת ושלם נדרך, כי אין דעתי נוחה כלל ועיקר" נבהל עובדיה, בא לרב המקומי ושח לו את סיפור החלום.
שאל אותו הרב אם הוא יודע מי היה הרב בעל הדרת הפנים וענה- זה היה הרב בנציון חי עוזיאל. טס עובדיה והגיע אל ארץ ישראל, אל ירושלים השלמה, העיר שחוברה לה יחדיו.
ניגש אל הגבאי ואמר כי בא לשלם את נדר אביו שנדר בשנת התרצ״ח, לפני עידן ועידנים בסך עשר לירות אך לא עשר לירות ישלם כי אם עשר אלפים, עשר אלפים של שקלים אותם יתרום לבית הכנסת.
לאחר מעשה ומששב לסאו פאולו הופיע שוב הרב בחלום, פניו אמרו שחוק והוא אמר: "הנחת את דעתי בני, ועתה שלום לך ולבני ביתך, לרחוק ולקרוב שלום. . ."
מספרים על חסיד אחד, ירא ה’ וסר מרע, שהיה מבאי ביתו של הסבא משפולי זכותו תגן עלינו אמן, אותו חסיד היה עשיר מופלג, ולא חסר לו מאומה, מלבד צרתו האחת, שלא זכה להיפקד בפרי בטן. בכל פעם היה העשיר מתחנן על נפשו לפני רבו האדמו״ר הקדוש, שיבטיחו להיפקד בבן זכר של קיימא, אך הצדיק דחהו בלך ושוב. במשך חדשים רבים נדחה על ידי רבו עד שהחליט אותו חסיד להיכנס לרבו, לשבת ולהטרידו, עד שיגזור אומר, שתפקד אשתו בפרי בטן. אותו יום היה הסבא משפולי עסוק בדברים העומדים ברומו של עולם, לבטל גזרה קשה מעל ראשם של בני הקהילה, והנה פתאום מופיע אותו חסיד, ומתחיל להעסיק את הרבי בבקשה פרטית, התחיל הסבא לומר לו, שאין זו שעת הכושר, ועתה הוא עסוק והתחנן לפניו שיניחו ויבוא פעם אחרת. אך החסיד בשלו: "אינני זז עד שהרבי יגזור ויבטיח שאזכה השנה בבן". הדבר עיכב את הרבי וציערו עד מאוד, וכל מה שעשה לא עזר, אלא החסיד הוסיף והכפיל להטריד את הצדיק, הרבי ביקש מהחסיד שילך, ואם לא יעשה כן הוא יתחרט. אך גם לזאת לא שמע החסיד. כראות הסבא משפולי זכותו תגן עלינו אמן, שהחסיד בשלו, אמר לו: "אני נשבע לך, כי לא יהיו לך בנים לעולם". כשמוע החסיד את הדברים האלה נבהל וברח מיד מחצרו של הצדיק, ונאנח, כמי שחרב עליו עולמו. וכבר התייאש מדבר זה והשלים עם המציאות. לימים נסע אותו חסיד לעיר קוריץ לצורך מסחרו, ושמע רבות אודות הרב הקדוש רבי פנחס מקוריץ זכותו יגן עלינו אמן, ועל היותו בעל רוח הקודש, בעל מופתים, ודבוק בהשם יתברך בכל אבריו וגידיו. שאל החסיד העשיר את בני העיר למצבו הכלכלי של רבי פנחס. וכששמע שמצבו הגשמי ירוד, עני מרוד הוא עד פת לחם. הלך לביתו ואמר לרבנית שתקנה לליל הסדר את כל הדברים על חשבונו. שולחן, כסאות, מפות, מלבושים, בשר, עופות, דגים, יין, פירות וירקות, קמח למצה שמורה ועוד. ובקש בתמורה מהרבנית להתארח בבית הצדיק בליל הסדר. שמחה הרבנית והתחילה להזמין את הדברים, ואילו מן הצד משתומם לו רבי פנחס, מדוע אין אשתו מטרידה אותו השנה על הכסף עבור הוצאות החג? הרבי לא שאל מאומה, והמשיך בעבודת הקודש שלו. בערב פסח רואה רבי פנחס שהבית מאיר, כלי כסף וכלי זהב, שמלות חדשות, רהוט חדש, כלים מבריקים, מיד שאל הוא את הרבנית מהיכן כל הפאר הזה? הצביעה הרבנית על האורח החסיד, ואמרה שהכל בזכותו. נתן לו רבי פנחס יד לשלום וישבו לקדש. התחיל באמירת ההגדה, ולאחר הכוס השני, טרם ניגשו ליטול ידים, שאלו רבי פנחס, מדוע הגיע? ומה חסר לו? סיפר לו אותו חסיד בקול בוכים, את מה שקרה אצל הסבא משפולי זכותו יגן עלינו אמן, ובקשו לבטל את השבועה, כדי שיזכה להיפקד בבן זכר של קיימא. הרהר רבי פנחס רבות בבקשתו של העשיר, ואמר לו: "אם יש לי זכות בשמים, אני נשבע לך, כי עוד השנה הבאה אשתך תלד בן זכר של קיימא". שמח אותו עשיר ונשק את ידיו של הצדיק, ואכן כך היה, לאחר שנה ילדה אשתו בן זכר. הצדיק רבי ישראל מרוז’ין זכותו תגן עלינו, סיפר לחסידיו שבשעה שנשבע רבי פנחס מקוריץ, נעשה רעש גדול בשמים. שני צדיקי עולם נשבעו, שבועתו של מי תתקיים? פסק בית דין של מעלה: מי שלא נשבע אף פעם אפילו באמת, את שבועתו נקבל. חקרו ובדקו וראו שרבי פנחס לא נשבע אף פעם בחייו, ולכן קיימו את שבועתו, לתת לאותו חסיד עשיר בן זכר של קיימא. הדברים מאירים, וכתובים בפסוק בפרשתינו: "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" פרוש: אדם שהוא לא מחלל את דברו ככל היוצא מפיו יעשה, כך מקיימים בשמים את דבריו. עלינו להיזהר לשמור את דברינו ולקיימם, ולהיזהר רבות בעוון נדרים ושבועות, משום שאפילו אם מקיימם נקרא "רשע" ולכן הטוב ביותר לומר תמיד "בלי נדר" ולהיזהר לקיים כל הבטחותיו, כמו שנאמר: "מוצא שפתיך תשמור", ובזה נישא טובה וברכה לחיי העולם הבא, אמן
ביום הרת עולם, בו כל פעול עוברים לפניו כבני מרון, מצא עצמו הרב יעקב נגן ללא תקיעות שופר, ללא חשמל בבית, מחפש ברחובות החמים אחר גוי שיסייע. לא תאמינו איך כל זה נגמר
בספר יצירה מסופר שהקב״ה ברא את העולם על ידי סיפור (ספר יצירה פרק א' משנה א'), מה שמלמד שהחיים עצמם הם סיפור מתמשך, ולסיפור אמיתי אין סוף. בראש השנה לפני ארבע שנים קרה לי אחד מהסיפורים המשפיעים בחיי, והחודש גיליתי שלסיפור הזה יש המשך.
הסיפור התחיל בתוכנית כושלת שבה גם אני וגם אשתי נגיע לבית הכנסת לשמוע תקיעות שופר בראש השנה; משימה לא פשוטה למי שיש לנו בית מלא ילדים קטנים. אחרי הינדוסים ואילתורים בין שלושה מניינים, גילינו כי כל אחד מאיתנו חשב על השני, וכך בסוף שנינו נותרנו ללא תקיעות. אם לא די בכך, אחרי נפתולי התפילה, כשהגענו הביתה, התברר כי המפסק הראשי של הבית קפץ. חג של שלשה ימים (יומיים ראש השנה ושבת מיד לאחר מכן), אנו מארחים שתי משפחות נוספות, ואין חשמל. אין מקרר, אור, מיזוג, פלטה לחימום אוכל ומיחם. אני יוצא חזרה לרחובות כדי לחפש נוכרי שיסייע. יוסי, שכן וחסיד חב״ד, מציע לי ללכת לבסיס הצבאי הסמוך. אני לא אוהב את הרעיון. לא די שישנם חיילים בחג בבסיס, אני עוד צריך להטריח מי מהם בחום על חשבון זמנו החופשי כי לעזור לי, בן דת אחרת? ובכל זאת אני ממשיך לנוע לכיוון הבסיס.
בבסיס ני מגלה להפתעתי את יוסי. מסתבר כי הוא הגיע בנפרד כדי לדאוג לתקיעות שופר לחיילים. שמחתי שדווקא שם בבסיס, עם החיילים, השלמתי את התקיעות שהיו חסרות לי מהבוקר. מעגל ראשון נסגר.
לאחר התקיעות אתרתי חייל בדוואי-מוסלמי המשרת בבסיס. אני מגמגם במבוכה, אולם הוא מיד מבין את העניין. בחיוך וללא היסוס הוא מתחיל ללכת אחרי. ביתי הוא מן המרוחקים ביישוב. ההליכה יחד מאפשרת לי להתרשם מהדתיות העמוקה שלו ואנושיותו. לכל אדם שפגשנו, ילד או מבוגר, הוא הקדים חיוך וברכה. הגענו הביתה והחייל מעלה את המפסק ומעגל שני- חשמלי נסגר. ניסיוננו לשכנע אותו לאכול ולנוח לא עלו בידינו. יש לו מה לעשות והוא חייב לחזור לבסיס.
אני מלווה אותו חזרה. בדרך הוא פולט אגב אורחא: "יש לך ילדים חמודים". ברכתי אותו שגם לו יהיו ילדים חמודים. חיוכו ההתחלף בעצב. הוא סיפר שעוד כילד התאהב באחת הבנות מכפרו. שבע שנים אהב אותה בכל ליבו, אולם לפני שהספיקו להנשא היא נפטרה ממחלה. אחרי מותה נדר נדר לשמור לה אמונים ולא להתחתן,
"אז מאיפה החיוך שלך?", שאלתי. "זה מבחוץ" הוא עונה. " בפנים יש רק עצב". מסירותו לאהובת ליבו הרשימה אותי, אולם ברור היה כי בקיום הנדר יש רק טרגדיה על טרגדיה. עלה בדעתי כי אולי הכל התרחש רק כדי שאוכל להיות חוליה מחברת עבורו. אחרי הכל ביום זה, עוברים לפני רבש״ע כל באי עולם, גם הלא- יהודיים שבהם. סיפרתי לו על האורחים שלנו לחג, בהם אלמנה שבעלה נרצח זמן קצר לאחר חתונתם. לאחר תהליך קשה היא מצאה את דרכה חזרה לחיים, לאהבה, לזוגיות והורות. שתפתי אותו בדברים שלמדתי ממנה. הוא הקשיב בשתיקה, וכשהגענו לבסיס ברכנו איש את רעהו לשלום ונפרדנו.
ארבע שנים חלפו והחודש אני מקבל שיחת טלפון ממספר לא מזוהה: "אתה זוכר אותי?", שואל הקול מהצד השני. אין לי מושג מי האיש בעל המבטא הערבי. רק לאחר ההסבר אני מבין: החייל הבדואי שהציל לנו את החג. אחרי מאמצים גדולים עלה בידו לאתר את מספר הטלפון שלנו. הוא התקשר כדי לבשר שהתארס והוא רוצה להזמין אותי לחתונה…
ומסופר על הגאון מוילנא הסיפור הבא: "לשמע הנקישות על דלת הבית קם ר' יעקב ופתח את דלת ביתו. מעבר לדלת עמד בחור צעיר בעל פנים עדינות, ואמר לר' יעקב כי בידיו מכתב אישי עבורו מהגאון מוילנא. ר' יעקב עמד נדהם - מכתב עבורי מהגאון מוילנא בכבודו ובעצמו? ! הרי אין לי שום קשר עם הגאון העצום ומדוע שישלח לי מכתב אישי? ! בדחילו ורחימו פתח ר' יעקב את המעטפה שנשאה את שמו. במכתב כתב הגאון כי לפני שנים רבות ערך גלות ברחבי המדינה ובין היתר לן לילה אחד בביתו של ר' יעקב. באותו ערב התקיימה חתונה בעיירה ובני הבית יצאו לחגוג בה, וגם בעלת הבית יצאה, תוך שהיא מבקשת מהאורח לשים לב לתינוקת הישנה בעריסה. לאחר שעה קלה התינוקת התעוררה, והגאון נאלץ לנסות ולהרדימה. הגאון נדנד את העריסה ושר לפעוטה שיר ערש. השיר, שהיה מקובל בזמנו כלל משפט בסגנון: "הרדמי פעוטה וכשתגדלי נמצא לך חתן ראוי". והנה כעת, כותב הגאון, שמעתי כי הפעוטה גדלה ושמעה הטוב יוצא למרחוק, והיות ואני חושש שמא היה משום נדר באמירתי כי אמצא לה חתן ראוי, לכן אני שולח בזאת את מחזיק המכתב שלדעתי הינו ראוי ביותר לשמש כחתן, במידה וימצא חן בעיני הנערה והוריה. . ."
וכן מסופר על רבי איסר זלמן מלצר זצ״ל:"שַמָשו של הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ״ל הופתע מאוד כשראה את רבו לובש את מעילו ומתכוון לצאת מהבית. הימים ימי חורף קשים ובחוץ השתוללה סופה עזה, שלג נערם לגובה והמשיך לרדת ללא הפסקה. "לאן הרב הולך במזג אויר סוער שכזה"? פנה אל רבו. הרב ענה לו בשאלה: "האם שכחת כי יום חמישי היום ואני צריך לומר שיעור כללי בישיבה"? התלמיד המסור ניסה בכל כוחו למנוע מרבו לצאת לשיעור: "הרי התלמידים יבינו כי הרב חייב לשמור על בריאותו וכי לא יכל לבוא, הדרך ארוכה והרב עלול חלילה לחלות". הרב הודה לתלמיד על דאגתו, אולם התעקש לצאת החוצה וללכת לישיבתו, ישיבת 'עץ חיים' בירושלים. הקור היה מקפיא, השלג על הכביש נערם לגובה רב, והרב ותלמידו בקושי הצליחו ללכת. הרוח העזה אף לא אפשרה פתיחת מטריה כהגנה מהשלג הכבד שירד ללא הפסקה. הרב הישיש מעד מספר פעמים בשלג אולם למרות זאת לא נענה להפצרות תלמידו לחזור הביתה. כשהגיעו לישיבה נדהמו התלמידים לראות את רבם הנערץ, פוסע בכבדות אל עבר מקומו. מיד ניגשו אליו, הורידו מעליו את מעילו הספוג במים, והושיבו אותו ליד התנור. כשהתיישב ביקש הרב מאחד התלמידים שיביא את הדף אותו תלה יום קודם ובו מראה המקומות, המקורות, לשיעור אותו הוא מתעד להעביר היום. משהביא התלמיד את הדף הראה הרב לתלמידיו את הדף ואמר: "שימו לב, בשורה בה כתבתי 'השיעור יתקיים מחר בנושא. . .' נשמטה לי המילה 'בעז״ה' אותה אני כותב בדרך כלל. מבחינתי, לכתוב בעזרת ה' זה כמו לומר 'בלי נדר', והיות ולא כתבתי זאת השבוע חששתי שמא יש במה שכתבתי משום נדר, ולכן כל כך התאמצתי לבוא ולמסור את השיעור"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה