ליקוט של כל הסיפורים להדפסה

סיפור לחג הסוכות – סוכה או גן עדן

חג הסוכות הלך והתקרב, ובכל העיר ברדיצ׳וב אין אפילו אתרוג אחד לקיים בו את המצווה. אין אתרוג לצדיק, רבי לוי יצחק, ואין אתרוג אף לאחד מיהודי העיר. עצוב רבי לוי יצחק וככל שמתקרבים ימי החג, מעמיק צערו. שליחים נפוצו בכל הסביבה. ביקרו בכל השווקים, חיזרו על כל בתי היהודים באיזור, ארבו בדרכים, אולי ייתקלו ביהודי הנושא עימו אתרוג לחג הסוכות. המאמצים נשאו פרי. נמצא יהודי שהיה בדרכו לביתו, ובידו, ממש לא ייאמן: אתרוג מהודר. ולא זו בלבד, ברשותו של היהודי גם לולב, הדסים וערבות. מי היה מעלה על דעתו מציאה מושלמת ונפלאה כזו?

בשמחה גדולה ביקשו השליחים מהיהודי למכור להם את האתרוג. הציעו לו מחיר גבוה ומפתה. אולם היהודי מסרב. האתרוג אינו למכירה. שלו הוא. גם הוא יהודי המחוייב בנטילת ארבעת-המינים. לא הועילו הפצרות ותחנונים. השליחים ניסו לבקשו שיואיל לפחות להתעכב בברדיצ׳וב ולשהות עימם בימי חג הסוכות, כדי שיוכלו גם בני העיר לברך ולצאת ידי- חובת המצווה בזכות האתרוג היחיד שבידו. היהודי לא ניאות. מתגעגע הוא אל אשתו ואל ילדיו. זה זמן רב שנעדר מביתו ובדעתו לחגוג בחיק משפחתו. אך בני ברדיצ׳וב לא ויתרו. במאמץ שיכנוע אחרון התחננו בפניו: לכל הפחות ייכנס נא אל הצדיק רבי לוי-יצחק. לזאת נענה היהודי.

"זכות גדולה נפלה בחלקך", ניסה הרבי לשכנעו. "כל הקהילה הגדולה תוכל בזכותך לקיים את המצווה החשובה". אך היהודי בשלו: ברצונו לשוב לביתו ולעשות את החג במחיצת בני- משפחתו. כשראה הצדיק שדבר לא יזיזו מדעתו אמר לו: "אם תשאר כאן לחג הסוכות, אני מבטיח לך שתהיה איתי במחיצתי בגן-עדן". להבטחה שכזו אי-אפשר לסרב. הבטחה מפורשת להיות בגן- עדן יחד עם הצדיק רבי לוי-יצחק! היהודי נענה ל׳עיסקא' ונשאר בעיר. מפה-לאוזן עברה הבשורה, וכהרף עין שבה השמחה לשכון בלבבות היהודים המתכוננים לחג הממשמש ובא.

אחרי תפילת ערבית, בלילו הראשון של החג, סר היהודי האורח לעבר הסוכה הצמודה לאכסניה בה השתכן. הוא היה במצב-רוח מרומם מאוד. הכבוד הגדול שזכה לו מבני- העיר והמחשבה על גן-העדן המובטח לו סיפקו לו די והותר סיבות להיות שמח. בלב גדוש שמחה עמד להיכנס לסוכה ולקיים את מצוות הישיבה בסוכה. הפתעה מאוד לא נעימה ציפתה לו. בנימוס אך בתקיפות הסביר לו מארחו, כי הכול הוא יכול לתת לו, רק לא לשבת בסוכה. היהודי נדהם. "מה זאת אומרת? !", תמה, "אני רוצה לקיים את מצוות סוכה". אך המארח בשלו: אין הוא יכול לאפשר לו את הכניסה לסוכה. "מארח מוזר", חשב האורח בליבו ופנה לבית השכן. חשב לבקש מהשכנים להתארח בסוכתם. למרבה פליאתו, גם משפחה זו סרבה לפתוח בפניו את דלת סוכתה. תוצאות דומות השיג לתדהמתו הגוברת גם אצל יתר השכנים. אט-אט החל היהודי להבין שאין אלו סתם מקרים. הרבי, כך מסתבר, ציווה על בני הקהילה שלא יכניסוהו בשום פנים ואופן לסוכה. אך מדוע הוציא הוראה מוזרה כל-כך? !

מיואש ומבולבל כיוון פעמיו לעבר בית הצדיק. "האם כך משלמים לי עבור הטובה שעשיתי? !", קבל. "נעתרתי לבקשתכם ונשארתי כאן, במקום זר, במשך כל ימי החג במקום לבלות בנעימים עם משפחתי, על-מנת לזכותכם במצווה, ואתם מונעים ממני מצווה חשובה לא פחות, מצוות ישיבה בסוכה? !"."זהו הדין", מרגיעו הרבי. "אם אין אתרוג - אין מברכים עליו. אם אין סוכה, פטורים גם מן החיוב לשבת בה"."אין סוכה? !", דברי הרבי הקפיצו את האיש. "הרי בעיר אלפי סוכות!"."מה אפשר לעשות?", נענה הרבי באדישות מעושה."רבי", זעק האיש בעיניים דומעות, "אנא רחם עלי ותן לי לשבת בסוכה. אני מוכן לתת את כל הוני כדי לא להפסיד את המצווה"."אם תוותר על ההבטחה שנתתי לך, בדבר חלקך בגן-עדן, אתן לך מיד לשבת בסוכה", אמר הצדיק בקול שלוו ומתון. היהודי האורח קפא על עמדו כשהוא נבוך. מלחמה פנימית קשה התלקחה בליבו. האם יוותר על ההבטחה הנפלאה רק כדי לקיים מצוות סוכה? ואולי כדאי לשלם את המחיר הגבוה, לוותר על הסוכה, כדי לזכות בגן-עדן? והוא החליט. "רבי", אמר בקול בוטח ונחוש. "אני מוותר על הבטחתך. מה בצע לי בגן-עדן אם אינני יכול לחיות כיהודי ולקיים את מצוות סוכה ככל עמנו בני- ישראל. אנא הנח לי לקיים את מצוות סוכה"!

חיוך לבבי זרח על פניו של הרבי. "הנך מוזמן לסעוד עמנו בסוכה. ועכשיו אני שב ומבטיחך: מקומך בגן-עדן שמור לך, עמי במחיצתי. לא רציתי שתזכה בגן-עדן רק בזכות החוש המסחרי שלך. רציתי שתהיה ראוי לכך. ועכשיו, כשהוכחת מסירות-נפש על קיום מצווה, הינך ראוי באמת להיות עמי במחיצתי בגן-עדן!"

זה היה בהושענא רבה בשנת תשי״ג (1952). ר' אשר ששונקין, חסיד חב״ד, נשפט על 'עוונותיו' בפעילות יהודית ונשלח למחנה עבודה בסיביר המזרחית. במחנה נכלאו כשלושת-אלפים אסירים. רובם נשאו עונש על פעילות 'אנטי-מהפכנית', אך היו ביניהם גם פושעים פליליים.

הם חולקו לקבוצות שנקראו 'בריגדות'. עליהם פיקד 'בריגדיר' (מפקד זוטר), שבעצמו היה אסיר.

באותו יום הועבר ר' אשר לצריף אחר וצורף לבריגדה חדשה. לשמחתו מצא פינה שקטה שבה היה יכול להתפלל באין-מפריע. לאוזניו הגיעה שיחה בין אחד האסירים לבריגדיר החדש.

האסיר לבריגדיר: "ביום השבת רק אחד-עשר מאיתנו יעבדו. הז׳יד הזה אינו עובד בשבת!". הבריגדיר משיב לו: "אצלי הוא לא יעשה חכמות. הוא יעבוד גם בשבת". האסיר הגוי מחזיר לו: "כדאי לך לא להתחיל איתו, כדי שלא תהיה ללעג".

למחרת, ביום שמיני-עצרת, עבר הבריגדיר ליד ר' אשר ואמר: "היֵה מוכן. בעוד כמה דקות נצא לעבודה". בארשת החלטית השיב ר' אשר כי היום לא יוכל לצאת. "ומחר תעבוד?", שאל הבריגדיר. "גם לא", באה התשובה. "מדוע, הלוא היום ומחר אינם שבת? !", הוסיף הבריגדיר לשאול. ר' אשר הסביר כי אלה הימים האחרונים של חג-הסוכות, שבהם אין עובדים.

הבריגדיר נזכר שבצעירותו ראה כי היהודים בונים צריפוני עץ (סוכות) ויושבים בהם כמה ימים. הוא חכך בדעתו ואמר: "שמע, מוכן אני להרשות לך שלא לעבוד, אך עליך לצאת עם כולם למקום העבודה ולהלך שם בין העובדים". לכך נענה ר' אשר.

כמאתיים עובדים הגיעו למקום העבודה. זה היה שטח גדול, מגודר בגדר תיל, ובו בתים רבים בשלבי בנייה, שהמתינו לעבודות גמר. העובדים התפרסו בשטח, ור' אשר נכנס לאחד הבתים, שהיה מרוחק מעט וריק מאדם, והחל להתפלל תפילת שלוש-רגלים.

הוא שקע בתפילה ולא שם לב לשעות החולפות. לפתע נכנס לבית בריצה צעיר מאנשי הקבוצה, והחל לדבר במהירות, כשפחד ובהלה בעיניו: "מה אתה עושה פה? ! אינך יודע שכבר הגיעה שעת ארוחת-הצהריים. במִפְקד נמצא שאתה חסר, וראש-המשמר רותח מזעם. הוא אף איים על הבריגדיר כי יכלא אותו בצינוק לחמישה-עשר ימים! הבריגדיר מתחנן על נפשו, אך ראש-המשמר מטיל עליו את האחריות. בוא מהר, אולי עוד תספיק להתייצב, ויסור מעלינו זעמו של הקצין".

חיש-מהר רצו שניהם למקום המִפְקד, שם קידם הבריגדיר את פניו של ר' אשר, כולו חיוור ומפוחד: "זו הטובה שאתה מחזיר לי? !". ר' אשר התנצל והסביר כי שקע בתפילה ולא שם לב לזמן שחלף.

הבריגדיר נרגע והורה להגיש לאסירים את הארוחה. עם זה ציווה על ר' אשר לעמוד לידו ולא להתרחק. ר' אשר חשש מפני הבאות. "אם על הבריגדיר קצף הקצין כל-כך, עד שרצה להענישו בחמישה-עשר ימי צינוק, מה יהיה עליי?", הרהר. לרגע חשב לברוח ולהסתתר עד יעבור זעם, אך חשש שמא יסבך את עצמו עוד יותר.

בעוד המחשבות מתרוצצות בראשו, עבר הקצין לידם. ר' אשר חש שדמו קופא בעורקיו. בשקט הביט בקצין וציפה לגרוע מכול. למרבה הפתעתו, דבר לא אירע. הקצין נעץ בו מבט חודר, העלה חיוך על שפתיו והמשיך בדרכו ללא אומר ודברים.

כשהסתיימה הארוחה, מסר הבריגדיר את ר' אשר לאחריותם של שני אסירים, שעסקו בגיזום עצים, ואיים עליהם לבל יֵעלם שוב.

באין-ברירה נשאר במקום והחל לחשוב על קדושת החג, על התפילות הנאמרות בפי כל ישראל בבתי-הכנסת. הכול שמחים, שרים ורוקדים לכבוד שמחת-התורה, "ואני, איזו 'שמחת-תורה' יש לי כאן? לוּ רק יכולתי לפצוח בשיר שמח לכבוד היום".

לפתע פנה אליו אחד משומריו ואמר: "היית אמור לעבוד כמונו, ורק בגלל החג שלך פטור אתה. לפחות תשיר לנו שיר יהודי יפה". . . ר' אשר הודה לה' בליבו, ונענה להצעה בשמחה. הוא החל לשיר ניגון של 'הקפות', את ידיו שילב כאילו אחז ספר-תורה, עצם את עיניו ופתח בריקוד סביב עצמו. "יחשבו הגויים שאני רוקד לכבודם, אך אני רוקד לכבודה של תורה", חשב, והוסיף לרקוד בהתלהבות שעה ארוכה. כשסיים מחאו לו השניים כפיים וקראו: "הידד! בראבוֹ!".

זו הייתה רק התחלת השמחה. כאשר נאספו כל האסירים בסיום העבודה לספירה הכללית, קרא אחד מהשניים לחבריו: "הז׳יד הזה יודע לשיר יפה מאוד. בקשו ותיווכחו". זה היה כמין רמז לצורך לפצות את האסירים על ארוחת הצהריים שהתאחרה בגללו.

ר' אשר לא חיכה להזמנה נוספת. מיד פצח בריקוד נלהב, והפעם ביתר שאת, שר ומזמר מניגוני ה׳הקפות', ועיניו עצומות. מוזר היה לראות יהודי אחד שר ורוקד בהתלהבות, וקהל של מאתיים אסירים מסוכנים מוחאים כפיים לקצב השירה.

באותה עת, בלהט השירה והריקוד, שכח החסיד את היותו אסיר, שכח את המחנה ושכח את סיביר. הוא זכר רק את עובדת היותו יהודי, וכי היום הוא שמחת-תורה. בליבו ובנפשו הרגיש כי הוא רוקד ב׳הקפות' הסוערות בבית-מדרשו של הרבי, בליובאוויטש, כמנהגו מאז ומקדם. . .

סיפר מרן הרב מרדכי אליהו זיע״א:

זמן נטילת לולב ואתרוג בהלכה נפסק שזמן הנץ החמה הוא הזמן לתפילת שחרית לכתחילה, וגם נטילת לולב ואתרוג הוא לכתחילה עם הנץ החמה, ואם נטלו קודם לכן כבר מעמוד השחר, יצאו ידי חובתם. ומספרים זקני בגדד, שהיו נוהגים לברך על נטילת לולב קודם הנץ החמה וכבר מעמוד השחר, ונהגו כן משום שהיתה קהילה גדולה מאוד, והיה מחסור באתרוגים ולולבים, כך שהיו צריכים להקדים ולברך משל הציבור או משל הרב. ובאמת מסופר על מרן גאון עוזנו ותפארתנו הרי״ח הטוב בעל הבן איש חי זיע״א, ששנה אחת בקשו את רשותו לנענע באתרוגו ולולבו, והסכים. הציבור כולו שמנה מאות אנשים בקשו כולם לזכות לנענע בלולב של הרב, עד שמרוב משמושים קמל האתרוג וירד מהידורו ומיופיו. כשבא הגבאי להחזיר לו את האתרוג, חשש לצער את הרב ועטף אותו בנייר וכך נתן אותו לרב. כשפתח הרב את העטיפה וראה את שקרה, קרא בהתרגשות "רבונו של עולם! ! מעולם לא זכיתי לברך על אתרוג כל כך מהודר, שזכו לברך עליו כאלף יהודים לפניי, וריחו ריח גן עדן נודף ממנו! !".

(קול צופייך תולדות תשס״ח, גליון מס' 424)

מכל המצוות שקבלו עליהם בני ישראל הקפיד הרבי מלכוביץ במיוחד על מצוות אתרוג. משתדל היה להשיג לחג את האתרוג הנאה ביותר. במשך כל השנה חי בדוחק ובדלות וחסך פרוטה לפרוטה. וכשבא אלול, היה עובר בין סוחרי האתרוגים כדי לבחור לעצמו את האתרוג היפה ביותר. הסוחרים כבר הכירו אותו ואת ידו הפתוחה ושמרו למענו את האתרוגים הנאים.

בליל אלול אחד, לאחר שהתעייף מן הסיבוב בין סוחרי האתרוגים, נכנס לאכסניה לנוח מעט ולסעוד את לבו. ליד השולחן ישב בעל עגלה יהודי ובכה.

שאל הרבי: מדוע אתה בוכה?

ענה היהודי: הסוס שלי מת פתאום. ואין לי כסף לקנות סוס אחר. והנה החגים מתקרבים, וכיצד אפרנס את אשתי וילדי הרכים בלי הסוס?

חשב לו הרבי מלכוביץ: מצוות אתרוג מצווה גדולה היא ואי אפשר לברך על סוס כעל אתרוג. אבל גם מצוות גמילות חסדים מצווה היא. . .

הרבי מלכוביץ הוציא את כספו, נתן לבעל העגלה ואמר לו: לך וקנה לך סוס חדש!

שמח בעל העגלה ובכה מרוב שמחה.

כשחזר הרבי לביתו יצאו החסידים לקראתו לראות את האתרוג שהביא.

אבל הרבי חייך ואמר: השנה אברך על סוס.

שמעו החסידים והבינו שיש דברים בגו.

ביום הראשון של החג, כאשר עמד הרבי לברך על ארבעת המינים, ועל אתרוג של אחרים, נכנס פתאום בעל העגלה לסוכה.

רבי - אמר היהודי - ה' הצליח בידי. . . קניתי לי סוס צעיר ובריא, ובעזרת השם הרווחתי לפני החגים כסף רב, כפל כפליים ממחיר הסוס והלכתי אל סוחרי האתרוגים וביקשתי שיתנו לי עבורך את האתרוג הנאה ביותר, כזה שאתה רגיל לקנות בכל שנה, והנה הוא לפניך. . . והאתרוג היה הדור ונאה עד מאוד, לא היה כמוהו לנוי. שמח בו הרבי מאד.

אך בליבו אמר: לא נתתי לו כספי על מנת שיחזיר לי. . . במוצאי החג אשיב לו את כספו.

במוצאי החג לווה הרבי כסף מכל ידידיו, ושלח את שמשו לקרוא לבעל העגלה כדי לשלם לו את מחיר האתרוג. כשבא בעל העגלה הושיט לו הרבי את הכסף, והודה לו על האתרוג, אך בעל העגלה השתומם מאוד וסירב לקחת את הכסף.

"רבי!

מה אתה אומר!

אני קניתי לך אתרוג? אני?

מניין לי כסף לאתרוג? בקושי קניתי חלות ויין לחג".

שתק הרבי ושתקו החסידים. כולם הבינו מיהו זה ששלח אתרוג לרבי.

הילד שבחר להיות יהודי בעקבות מתן תורה

רות בנג׳מין

בשנת 1945 היה הנריך צעיר מאוד. המלחמה הסתיימה וניצולים בודדים ניסו נואשות למצוא את קרוביהם. הוא בילה את מה שנראה אז כרוב חייו עם המטפלת שלו, שהחביאה אותו מן הנאצים לבקשת הוריו. היא סיכנה את חייה סיכון עצום, אך היא נטלה סיכון זה בנכונות שכן היא אהבה את הילד.

הנאצים הרגו בשיטתיות את כל היהודים, והמטפלת של הנריך לא חשבה לרגע אחד שאביו, יוסף פוקסמן, יינצל לאחר השמדת גטו וילנא. בלי ספק, כך חשבה, הוא הועבר לאושוויץ – וכולם ידעו שאיש מעולם לא שב מאושוויץ. לכן לא היו לה כל ספקות ביחס לאימוץ הילד ולהטבלתו לכנסיה הקתולית, והיא אף הביאה אותו ללמוד את תורת הנצרות אצל הכומר המקומי.

היה זה בשמחת תורה כשאביו בא לקחת אותו. המטפלת סירבה לתת אותו, ובבית המשפט השופט אמר שישאלו את הילד עם מי הוא רוצה להיות. . .

האבא ביקש לקחת את הילד לכמה ימים והשופט הסכים.

המטפלת שבורת הלב ארזה את כל בגדיו וספר קטן שהכיל את עיקרי הדת הנוצרית, והדגישה בפני האב שהילד הפך לקתולי טוב. יוסף פוקסמן לקח את בנו בידו והוליך אותו היישר לבית הכנסת הגדול של וילנא.

בדרכם הם חלפו על פני כנסייה והנער הצטלב ביראת כבוד כשהוא גורם לאביו ייסורי נפש גדולים. בדיוק אז יצא כומר שהכיר את הילד, וכאשר הנריך רץ לעברו לנשק את ידו, הכומר דיבר אליו והזכיר לו את אמונתו הקתולית.

קרביו של יוסף געשו והוא רצה לגרור משם את בנו ולהרחיקו מן הכומר ומן הכנסייה. אבל הוא ידע שאין זו הדרך. הוא נד בראשו לכומר והידק את חיבוקו. ככלות הכל, אנשים אלו נתנו מקלט לילדו והצילו את חייו. היה עליו להראות לבנו את היהדות, לחיות את היהדות, ובאופן זה יינטשו ויישכחו מעצמן כל האמונות האחרות.

הם נכנסו לבית הכנסת הגדול של וילנא, שכעת היה שריד לתקופת פריחה יהודית שחלפה. שם הם מצאו כמה שרידים מאושוויץ אשר עשו את דרכם חזרה לוילנא וכעת היו עסוקים בבנייה מחדש של חייהם ושל רוחם היהודית. בין המציאות העצובה של סבלם ושל אובדנם הנורא, כשמספרם קטן בהרבה משהיה, הם שרו ורקדו בשמחה אמיתית בעודם חוגגים את שמחת תורה.

אברהם הביט סביבו בעיניים פקוחות לרווחה ולקח בידו סידור תפילה מהוה בשמץ של חיבה. משהו עמוק בתוכו הגיב לאווירה ששררה שם, והוא היה מאושר להיות שם עם אביו, שאותו בקושי הכיר. אבל הוא התאפק ונמנע מלהצטרף לריקודים.

איש יהודי במדי הצבא הסובייטי לא היה מסוגל להסיר מבטו מעל הילד, והוא ניגש אל יוסף. "האם הילד הזה. . . יהודי?" הוא שאל, כששמץ יראה בקולו.

האב השיב לו שהוא יהודי והציג את בנו בפניו. כאשר החייל בהה בהנריך-אברהם, הוא ניסה לעצור את דמעותיו. "בכל ארבע השנים הנוראות האלה נסעתי אלפי קילומטרים וזהו הנער היהודי החי הראשון שפגשתי בכל הזמן הזה. "אתה מוכן לרקוד איתי כשאתה יושב על הכתפיים שלי?" הוא שאל את הילד, שהשיב לו מבט, מרותק.

האב הנהן לאות הסכמה, והחייל הניף את הילד גבוה על כתפיו. כשהדמעות זורמות במורד לחייו ולבו מלא שמחה אמיתית, החייל הצטרף לרוקדים.

"זוהי מגילת התורה שלי", הוא קרא.

לאחר מכן אמר הנער לשופט, אני רוצה להיות יהודי

אייבי פוקסמן, המנהל הלאומי של הליגה נגד השמצה – הוא אברהם בסיפור שלנו – זוכר היטב את הרגע הזה כרגע בו הוא חש בפעם הראשונה במודע בקשר עם היהדות ועם היותו יהודי.

שלמה ומזל, שעלו מתימן, נקראו על ידי בני עירם בשם "בני יעקב". שם אביהם היה סעדיה.

ומדוע נקראו "בני יעקב "? על שום מעשה שקרה עימם בחג הסוכות,

בעיירה שבה גרו עם אביהם, בתימן, היתה שכונה שכל יושביה יהודים. בערב חג הסוכות נהג כל בית אב להקים לעצמו סוכה גדולה ומרווחת, כדי שיוכל לארח בה אורחים מבין קרוביו וידידיו, ואת האושפיזין, הלא הם האורחים הנכבדים מאבות האומה שמנוחתם בגן עדן. ומנהג היה באותה עיירה לייחד כורסה מיוחדת ומפוארת לאושפיזין.

אולם סוכתו של סעדיה היתה קטנה. בקושי רב היה בה מקום לבני הבית בלבד.

הצטערו הילדים צער רב על שלא יוכלו לארח את האושפיזין החביבים בסוכתם. הם ידעו שאיש לא יוכל לראותם. אבל לפעמים אפשר להרגיש במשב רוחם. וישנם צדיקים מיוחדים שזוכים גם לשמוע את קול שירתם. וכמובן מברכים הם את בעלי הסוכה, ומדוע תימנע מהם הברכה?

הצטער גם סעדיה על שאין לו מקום בסוכתו כדי לארח את האושפיזין בסוכתו. הלך אל רבי יחיאל אלשיך להיוועץ בו. יעץ לו רבי יחיאל אלשיך שיתלה כיסא באויר, בין תקרת הסוכה לרצפתה, והאושפיזין בוודאי ישמחו לשבת בו - ויעשו כן.

חששו הילדים שמא חלשים החבלים הנושאים את הכיסא, ולא יוכלו לשאת את משאם היקר, והוסיפו חבלים ושרשראות ככל האפשר. עת החג הגיע. סעדיה ובני ביתו עברו לגור בסוכה למשך שבעת ימי החג, אכלו, שתו, ברכו, וישנו. והילדים שמרו בעיניהם על הכיסא התלוי, אולי יזכו ויראו את האושפיזין.

לילה שלישי של סוכות היה ליל סערה. כל הלילה נשבו רוחות חזקות, אשר הניעו את צמרות העצים, ושרקו בחלונות. שלמה ומזל הקטנים ששכבו בסוכה לא עצמו עין. הם חששו שמא הכיסא שהיה תלוי באוויר והתנודד ברוח העזה - יפול.

לפתע שמעו קול נפילה. נבהלו הילדים מאוד, ומהרו להניח את כריהם וכסתותיהם מתחת לכיסא האושפיזין, כדי שאם יקרעו החבלים לא ייחבט הכיסא ברצפה הקשה. לא עברו אלא רגעים מספר והילדים שמעו שוב קול חבטה והכיסא של האושפיזין נפל על הכרים והכסתות. הביטו הילדים לראות אם לא יושב בו אחד האושפיזין ולא ראו דבר.

והנה הם שומעים קול תפילה ערב מאין כמוהו עולה מבין הכרים והכסתות, הבינו הילדים כי אורחם הנעלה אכן ישב בכיסא שנפל. בבוקר מיהר סעדיה אל רבי יחיא אלשיך לספר את קורות ליל הסערה.

שמע רבי יחיא אלשיך את דבריו ושקע בהרהורים עמוקים. בלילה בא רבי יחיא אלשיך אל סוכתו של סעדיה, ובשמחה רבה נתן מתנות לילדים. "יעקב אבינו שלח לכם אותן" אמר והוא סיפר לילדים ולאביהם: "הלילה השלישי של החג הוא לילו של יעקב אבינו. ובלילה זה יוצא שרו של עשו להילחם ביעקב. והם נלחמים ונאבקים בסערה גדולה ובכל כוחם, וכך היה גם בליל אתמול. כשנכנס יעקב לסוכתו של סעדיה השיג אותו שרו של עשו. והמלחמה היתה קשה מאוד. כמעט ועלה בידי שרו של עשו לנצח חס ושלום את יעקב אבינו. אבל בזכות הילדים שריפדו את נפילתו ניצל יעקב והעם נושע".

נשק רבי יחיא אלשיך את הילדים במצחם ובירך אותם: "מי יתן ונזכה כולנו לעלות לישראל על כסאו של יעקב אבינו". מאז נקראו שלמה ומזל בשם "בני יעקב". לימים כשקמה מדינת ישראל, ופשטה השמועה בכל רחבי תימן כי באה עת קיבוץ גלויות, קרא רבי יחיא אלשיך לכל בני העדה ואמר: "בית יעקב לכו ונלכה". ואת בני סעדיה קרא ואמר: "אתם, הידועים "כבני יעקב" תלכו בראש העדה".

הלכו בני אותה עיר. עלו הרים, ירדו בקעות. סבלו רעב, צמא, קור, וחום, עד שבאו אל העיר עדן, והושיבו אותם בציפורי ברזל, הלא הם המטוסים, כדי להביא אותם לארץ ישראל.

כשהתרומם המטוס באוויר, קפץ רבי יחיא אלשיך, מכיסאו בשמחה וצהלה וקרא: "איזה פלא! איזה פלא! הנה יושבים אנו בכיסא תלוי באויר, ממש כמו הכיסא שעשו בני סעדיה ליעקב אבינו!".

הסוכה פוטרת מכל צער - סיפור לשבת - עודד מזרחי

אנשי ירושלים הכירו היטב את סוכתו המיוחדת של הרב שלמה דוד כהנא, רבה של העיר העתיקה.

רבים מהם נהגו להיכנס לסוכת הרב בדרכם לכותל המערבי, להתבשם שם בדברי תורה ושמחה ולהמשיך הלאה. רבות התאמץ הרב בקיום מצוות סוכה. הוא החל לבנותה בעזרת תלמידיו מיד במוצאי יום כיפורים. תמיד דאג שתהיה גדולה ורחבת ידיים, כדי להכיל את האורחים הרבים. צאצאיו הצעירים היו שוקדים במרץ עד כניסת החג לייפות את הסוכה ולקשטה בכל מיני פאר והדר.

מנהג מוזר אחד נהג הרב. בשעה שכל סוכות העיר היו מוארות בליל החג, סוכתו הייתה תמיד חשוכה. הסעודה נערכה בשמחה גדולה, אך לאור נרות בלבד, וכאשר כבו הנרות הוסיף הרב לשבת בסוכה בחשיכה מוחלטת עם תלמידיו ולעסוק בדברי תורה כל הלילה. באחד מימי הסוכות הואיל הרב לספר על פשר מנהגו המוזר.

הימים ימי מלחמת העולם השנייה. בתחילת שנת ה׳ת״ש כבשה גרמניה את פולין בהפצצות כבדות, שהותירו חורבות בערי פולין ובעיקר בוורשה. בהתקרב חג הסוכות ידע הרב ששימש כרב בוורשה, כי הפעם לא יוכל להדר בסוכה ובמצוות ארבעת המינים. לא היו בנמצא לולבים, הדסים וערבות. רק אתרוג אחד נמצא בידי ר' משולם קמינר, הממונה על בית העלמין בוורשה.

הקמת סוכה הייתה בלתי אפשרית. אומנם במחסן ביתו של הרב היו שמורים הקרשים והדפנות לסוכה, אולם הקמתה הייתה כרוכה בפיקוח נפש ממש. הנאצים צמאי הדם סבבו ברחובות, וכל סממן יהודי עלול היה להגביר את תאבונם לעשות שפטים בבית וביושביו. עם כל זאת, לא רצה הרב שלמה דוד לוותר על המצווה החביבה עליו כל כך. בימים שלפני החג שוטט באזור, כדי לאתר פינה חבויה באחת החצרות, שבה יוכל להקים את סוכתו. לבסוף מצא פינה כזאת בחצר הבית השלישי שליד ביתו. בעזרת תלמידיו הוציא בשקט ממחסן ביתו את הקורות והדפנות, העמיד את הסוכה על תילה וסביבה תלה בגדים וסדינים רטובים, כדי שייראה כאילו נתלו לייבוש.

בהגיע ליל החג נכנס הרב בחשאי לסוכתו החשוכה עם שניים מתלמידיו, ערך קידוש על שתי פרוסות לחם ושוחח בלחש בדברי תורה. מעדני חג וקישוטים לא היו בסוכה, אולם את ליבו של הרב הציפה שמחה עילאית על הזכות שעלתה בידו לקיים את המצווה כהלכתה. וכדי שלא לעורר את חשדם של הנאצים, ששוטטו בכל פינה, נשארו הרב ותלמידיו בסוכה במשך כל הלילה.

למרות הפחד והמציאות המרה הם לא דיברו על המלחמה ונוראותיה אלא במעלות החג ובמצוותיו, ובהן גם הרעיון שמסר הרב:

"תמיד שאלתי את עצמי, מתי מתקיימת שמחת החג בשלמותה? הרי לשמחת החג מצטרפים עוד מרכיבים כמו אכילה, מנוחה, צוותא, מגדנות ועוד. היום למדנו כי בשעה שיושבים בסוכה ריקה מכל אלה, בלי אור ומעדני חג ובצל החששות והפחד - ובכל זאת מתאמצים להכניס שמחה בליבנו, זוהי שמחה של מצווה ממש, שמחה פנימית מעצם קיום המצווה שמתקיימת בשלמותה דווקא במצב כזה".

באותם ימים פעלו הנאצים לדיכוי הרוח היהודית, בשאיפה להשפיל את היהודים ולהפוך אותם לכנועים ונעדרי כבוד עצמי. אחד האמצעים לכך היה השפלת הרבנים. הם ידעו כי הרבנים נוסכים כוח בעם ומחזקים את רוחו, ולכן ביקשו לפגוע בהם תחילה.

כך קרה, שבדיוק באותו לילה ראשון של חג הסוכות, באו הנאצים באמצע הלילה לבית הרב אגב השמעת קללות והכאה על הדלת בקתות הרובים. כשנפתחה הדלת בידי הרבנית המפוחדת הם פשטו על הבית ועשו חיפוש מדוקדק בכל פינה, בעודם מכים באגרופים את בני הבית. כל אותה עת עמדה הרבנית כמאובנת. כשלא מצאו את מבוקשם, הצמיד אחד החיילים את קנה אקדחו אל בין עיניה ואמר: "אמרי מיד היכן הרב, ולא. . .". בקושי הצליחה הרבנית להתעשת ולהוציא מפיה את המילים: "הוא נעלם בעת ההפצצות". ההסבר התקבל על דעתם של המרצחים, שכן בעת ההפצצות נעלמו עקבותיהם של רבים. הגרמנים רשמו בפנקס התושבים "הרב נעלם", ופירוש הדבר מבחינתם היה שלא יבואו לחפשו עוד.

באותה שעה ישב הרב בסוכה עם תלמידיו. הוא שמע את הצעקות וההמולה, אך לא ידע שמדובר בביתו. רק למחרת, כאשר שב חרש לביתו, סיפרה לו אשתו על הנס שאירע לו ולהם באותו לילה.

בתפילת החג של אותו בוקר עלה הרב לתורה ובירך הגומל. לאחר דרך ארוכה ורבת חתחתים הצליח להינצל מציפורני הנאצים ולהגיע בשלום לארץ הקודש. הוא החליט כי בכל שנה ושנה יעשה זכר והודיה לנס שאירע, ויזכיר לעצמו כיצד אפשר לקיים את מצוות שמחת החג בשלמותה גם בסוכה חשוכה, שאין בה אור ומרכיבי שמחה אחרים.

בסיום סיפורו המופלא אמר הרב שלמה דוד כהנא את דברי רבי מאיר מפרמישלן על דברי המשנה "המצטער פטור מן הסוכה" - "מי שנמצא בצרה ומצטער, הסוכה פוטרת ומצילה אותו מכל צער. . .".

על הידור הרב בשמחת יתום סיפר אדם שהיה גר בשכנותו של מרן הרב אליהו זצוק״ל: אבי נהרג בתאונה טרגית כשהייתי בן 8. כשהגעתי לגיל 13 רציתי מאוד שיהיה לי אתרוג, אבל באמת לא היה לי סיכוי. עול הפרנסה הכבד נפל על כתפי אמי והמצב בבית לא היה פשוט בכלל.

אספתי אפוא פרוטה לפרוטה כדי שאוכל לקנות לעצמי אתרוג. הלכתי עם "קופת החיסכון" שלי לשוק "מחנה יהודה" וקניתי אתרוג בקופסה סגורה וחתומה שכתוב עליה "מהודר". השמחה שלי לא ידעה גבול. אבל כשהגעתי הביתה ופתחתי את הקופסא, גיליתי שכנראה סידרו אותי. האתרוג לא היה כזה יפה. אבל לא ידעתי להחליט האם ייתכן שקניתי חתול בשק, או שפשוט אני לא יודע ובקי בהלכות האתרוג. החלטתי אפוא לעלות לביתו של הרב מרדכי אליהו זצ״ל, שגר בשכנות אלינו, ולשאול אותו האם האתרוג שקניתי מהודר.

הגשתי לרב את האתרוג. הרב עיין בו מכל צדדיו ואמר: "כשר". שאלתי: הרב, האם זה לא מהודר? והרב חוזר ואומר: "כשר". נישקתי את ידו ויצאתי מהבית, ולבי כבד עלי. אבל עוד בטרם הספקתי לרדת במדרגות יצא אלי אחד מבני ביתו של הרב וקרא: סליחה, הרב מבקש שתשוב אליו.

חזרתי מיד אל הרב, והוא הראה לי אתרוג יפה. אולי הכי יפה שראיתי בחיים שלי. ממש מהודר שבמהודרים. הרב נתן את האתרוג בידי ושאל אותי האם האתרוג הזה יפה בעיני. אמרתי לו: כן, בוודאי. הרב חייך ואמר לי: בוא נעשה עסקת חליפין, אני אתן לך את האתרוג הזה ואתה תיתן לי את האתרוג שלך, מסכים?

ממש התביישתי. הדמעות ירדו על פני ואפילו לא עצרתי לנגב אותן. הסכמתי ויצאתי מהבית של הרב עם האתרוג הכי יפה שראיתי בחיי. לא היה מאושר ממני באותה שעה. כל כך רציתי שיהיה לי אתרוג מהודר, והנה יש לי אתרוג מהודר שבמהודרים.

למחרת, ביום הראשון של סוכות, קמתי מוקדם להתפלל בנץ החמה עם הלולב והאתרוג החדש שלי, כולי מצפה לנענע בו בהלל. הלכתי להתפלל בבית הכנסת של הרב מרדכי אליהו ובדרך עלה הרהור במחשבתי, על איזה אתרוג יברך הרב? כשהרב יצא לברך על האתרוג בסוכה של בית הכנסת הסתכלתי וראיתי שהוא מברך על האתרוג שלי, זה הכשר. פתאום הבנתי הוא ויתר על האתרוג הכי מהודר שיש כדי לשמח את לבי.

עברו מאז עשרים שנה. האתרוג כבר איננו, אבל הלימוד שלמדתי באותה שעה חי וקיים. למדתי כל כך הרבה. למדתי על אהבת ישראל. למדתי על כוחה של תורה. למדתי לאהוב את הרב ולכבד כמו שלא למדתי מימי. למדתי לאהוב את ה'.

(אביהם של ישראל חלק שישי)

עודד מזרחי – הצריף הקדוש

אדמו״ר מטאלנא סיפר סיפור ששמע ה עודד מזרחי מבעל תשובה. וכך סיפר האיש:

"סבי התגורר בארצות הברית והיה רחוק מתורה ומצוות, ומפאת שורשיו היהודיים קיים מצווה אחת בדביקות: שבוע בשנה יצא אל הצריף שבחצר ביתו, הסתגר שם יומם וליל, וחשב שהוא מקיים מצוות סוכה.

"לפני פטירתו השאיר צוואה לבניו ונכדיו, וכתב שמי שימשיך את מורשתו ויקיים את המצווה להסתגר שבוע בצריף, יירש את נכסיו. הבנים והנכדים חשבו שדעתו השתבשה, ולפי ידיעתם, מלבד דירתו העלובה, לא היו לו עוד נכסים, כך שאף צאצא לא הסכים לשאת בעול המנהג ההזוי.

"לאחר זמן מה הרהר אחד הנכדים: לסבא היה מאוד חשוב שימור המנהג, והוא נידב את כל

ירושתו, לכן אני מסכים להסתגר בצריף שבעה ימים בשנה. לאחר חתימת הסכם אצל עורך דינו של הסבא, קיבל הנכד לידיו מסמכים המעידים שכל נכסי הסבא הם שלו. כשבדק היורש את תוכן הירושה, נדהם לגלות כי מלבד דירת המגורים, עוד נכסים רבים לסבא, כולל חשבונות בנק מלאים בכסף. בן רגע התעשר הנכד בעושר רב! בחכמתו לא סיפר לבני משפחתו על עושרו כדי לא לעורר בלבם קנאה.

"בהגיע היום בו צריך הנכד לקיים את הצוואה, הוא נכנס אל הצריף והסתגר בו שבוע. כלל לא הבין מה טעם יש במנהג המשונה הזה, מלבד הממון הרב שירש. כשיצא מן ההסגר החליט

שכנראה לא לחינם נהג כך הסבא. יש לזה מקור יהודי, והוא החל לבררו.

"הוא פגש רב, סיפר לו על מנהגו התמוה של סבו, ושאלו האם הוא מבין לפשר מנהגו?

הרב הבין שמדובר בקיום מצוות סוכה, והחל לתחקרו: ממה עשוי הצריף? כמה דפנות יש לו? במה הוא מסוכך? הנכד הציע שיבוא עמו אל הצריף, והרב נוכח שהוא עשוי מפח ופלסטיק, ואינו מסוכך בדבר הכשר לסכך.

"הרב נדהם: יהודי כה רחוק ממצוות, מסר את נפשו לקיים מצווה אחת, שאותה לא קיים כלל כהלכתה. . . הרב החל להסביר לנכד מהי מצוות סוכה. סיפר לו על יציאת מצרים, על ענני הכבוד, על מתן תורה, ועל המצוות שאנו מקיימים עד היום, ועל המצווה המיוחדת שקיים הסבא במסירות, אך לא ממש כמו שצריך.

"הנכד שתה בצמא את דבריו, והתעניין בשאר מצוות היהודים. הרב הציע לו להצטרף לשיעורי התורה שהוא מוסר, וכך הנכד החל להתקרב אל היהדות, ולבסוף חזר בתשובה שלמה, והקים משפחה לתפארת.

"אני הוא הנכד", סיים בעל התשובה לספר, "בזכות מסירות הנפש למצוות סוכה והרצון העז לקיימה במסירות נפש - חזרתי בתשובה שלימה".

בחג הסוכות נוהגים לקשט את הסוכה בשרשראות של נייר צבעוני. מנהג זה מניין? שאלה ציפורה הגננת – וענתה. מעשה שהיה, בארץ גושן חי לו ישראלי נכבד מבני אפרים שהיה פקיד חשוב בחצרו של המלך. עד אשר קם מלך חדש שלא ידע את יוסף. . . והאיש הפך לעבד יחד עם כל אחיו בני ישראל, עבד בטיט ובחומר מבוקר עד לילה, הוא ושני בניו הצעירים עמו. והעבודה קשה ומרה. והצלפות השוט של הנוגסים מר ממנה. לא היו הנערים יכולים לשאת את הכאב הצער והבושה, והחליטו לברוח. איך? לאן? אל אותה ארץ כנען, שהבטיח ה'. . אותה ארץ אשר בה חי סבא יוסף עם אחד עשר אחיו לפני שירדו למצרים. . . אבל הנערים לא הרחיקו ללכת. שומריו של פרעה תפסו אותם, קשרו אותם בשרשראות ברזל והחזירו אותם למצרים. יום יום היו מובילים את הנערים הקשורים בשרשרת ברחובות הערים ומציגים אותם לעיני העם העובד בפרך למען ידעו וייראו: "ככה ייעשה למי שינסה לברוח מעבדות לחרות". כשיצאו בני ישראל ממצרים, ואלוקים הושיב אותם בסוכות תלו הנערים את שרשראות הברזל בסוכה, אות וסימן לחופש ולגאולה. ולזכר אותן שרשראות תולים ילדי ישראל שרשראות נייר בסוכה עד היום הזה.

מעשה בסוכה ואתרוג

הסתיים לו היום הקדוש בשנה, לאחר הבדלה, כוס קפה ועוגה, בעודי מהרהר בליבי איך מצליחים להוריד את האורות הגבוהים של יום הכיפורים לשנה הקרובה. והזדקפתי בבחינת "ילכו מחיל אל חיל" לגשת לבניית הסוכה.

השנה הסיפור יהיה פשוט, חייכתי לעצמי, "חלום של כל גבר" יש לנו פרגולה עם דלתות זכוכית גג חשמלי נפתח, הכל עומד על מקומו. תוך לחיצת כפתור, משיכת הסכך, ויש לנו סוכה לתפארת תוך 5 דקות.

נעמדתי לגשת לפרגולה, אך אשתי מיד אמרה: "הייתי מעדיפה סוכה אמיתית וגדולה, עם דפנות וקרשים, שאפשר לתלות שם קישוטים".

"בסדר" אמרתי. קראתי לילדים לבוא לעזור. החלפתי בגדים לבגדי עבודה (עודי מדמיין את החלפת בגדי עבודת הכהן הגדול) ונכנסתי למקום שנכנסתי דרך חריץ מאובק וטחוב, ואחרי שדרכתי עליי מספר ג׳וקים מתים מצאתי 20 דפנות שוכבות תחת קורי עכביש. התחלתי להוציא דופן אחר דופן.

שעה שלימה לקח לי רק להוריד את הדפנות. רגליי עוד כואבות מהעמידה הממושכת ביום כיפור. אבל אשתי כל כך רוצה סוכה אמיתית, אז אשתדל בכל זאת.

התחלתי להעמיד את הדפנות, דופן לדופן. המברגה שלי לא עובדת כבר מסוכות שעבר, יש לי מברג שאולי קבלתי לבר מצווה, וברגים שהראש שלהם כבר איבד את זה לגמרי. נתקע לי חתיכת עץ באצבע. והילדים המתוקים, מתווכחים ביניהם מי עזר יותר. השעה הופכת לשעתיים, שלוש וארבע.

יום כיפור חלף, והשטן כבר מרשה לעצמו לרקד לי בראשי, והמחשבות צפות: בזבוז זמן, רציתי הלילה עוד לשבת ולכתוב לי תובנות על יום כיפור, והעצבים שלי קצת עולים. והחיוך הופך לפנים אטומות, שאומר בלא מילים: אבל למה אני צריך את הסוכה הזאת, יש לנו סוכה בלחיצת כפתור?

בשעה 1: 00 בלילה קראתי לאשתי, הרמתי ידיים והסברתי לה. "אין לנו קרשים מספיק ארוכים שעליהם אפשר יהיה להעמיד את הסכך. התייאשתי. אני חוזר לפרגולה ומסיים את הסוכה תוך 5 דקות".

ואשתי הצדקת, אומרת לי בעיניים עצובות: "בסדר. אם אי אפשר, אני מקבלת. חבל לי, זאת לא אווירה של סוכות שרציתי, אבל מה שאתה מסוגל".

נו, וככה נכנסים לחג? ! כשאשתך לא שמחה בסוכה, והרי כתוב "ושמחת בחגך". וכבר דרשו הדרשנים וכול'. הבטחתי לה מיד שמחר אלך לקנות קרשים נוספים ארוכים יותר שאולי יתאימו לממדים החדשים של הסוכה. לאחר שחרית, נסעתי למושב הסמוך לרכוש את הקרשים. התנחמתי בכך שהספקתי תוך כדי לרכוש 4 המינים. אמנם האתרוג ללא פיטם, אבל לפחות יש לי אתרוג.

תוך כדי שאני מנסה לחבר את הקרשים. אשתי התקשרה אליי מהקניות באושר-עד: "יש כאן אתרוגים ב-30 ש״ח. אתה צריך?" – חייכתי וחשבתי בליבי: נו, אחרי שעברתי על 4 ארגזים של אתרוגים מהודרים במאות שקלים כל אחד, ולא ממש מצאתי. מה יהיה שם בין הגבינה לביצים?

אבל בשביל לא להשיב פניה ריקם, עניתי: "אם תמצאי אתרוג יפה עם פיטם, אשמח שתביאי".

כשהיא חזרה מהסידורים אחר הצהרים, עיניה ברקו נוכח הסוכה שכבר עמדה לתלפיות. תוך כדי פיזור הקניות, כשהיא הוציאה את האתרוג, אורו גם עיניי. פשוט התאהבתי בו (וגם בה).

בחיים שלי לא היה לי כזה אתרוג יפה. נישקתי אותו. ואמרתי לה: "איפה מצאת כזה אתרוג? זה ממש יהלום. צהוב עם פיטם עומד, אין בו אפילו בליטעלעך אחד קטן. מאיפה הבאת אותו?".

והיא הסבירה: "הגעתי לאחראי על האתרוגים בסופר, ואמרתי לו כמעט בדמעות: אני מבקשת שתביא לי את האתרוג הכי יפה שיש לך. אני רוצה לשמח את בעלי שבונה ממש בשבילי סוכה. זה ממש ממש חשוב לי. עברתי איתו על מספר ארגזים. וזה היה האתרוג הכי יפה שמצאנו. העיקר שתהיה שמח".

בעודי בוחן את האתרוג מכל הכיוונים, אורו עיניי הכבויות: "כל העבודה הייתה שווה בשביל כזה אתרוג מדהים". ואשתי הוסיפה כשדמעות שמחה בעיניה: "כנראה, בזכות המסירות שלך עבורי בבניית הסוכה, זכיתי למצוא לך כזה אתרוג".

(הלל מרצבך – ערב סוכות תשפ״ב)

חג הסוכות הלך והתקרב, ובכל העיר ברדיצ׳וב אין אפילו אתרוג אחד לקיים בו את המצווה. אין אתרוג לצדיק, רבי לוי יצחק, ואין אתרוג אף לאחד מיהודי העיר.

עצוב רבי לוי יצחק וככל שמתקרבים ימי החג, מעמיק צערו. שליחים נפוצו בכל הסביבה. ביקרו בכל השווקים, חיזרו על כל בתי היהודים באיזור, ארבו בדרכים, אולי ייתקלו ביהודי הנושא עימו אתרוג לחג הסוכות.

המאמצים נשאו פרי. נמצא יהודי שהיה בדרכו לביתו, ובידו, ממש לא ייאמן: אתרוג מהודר. ולא זו בלבד, ברשותו של היהודי גם לולב, הדסים וערבות. מי היה מעלה על דעתו מציאה מושלמת ונפלאה כזו?

בשמחה גדולה ביקשו השליחים מהיהודי למכור להם את האתרוג. הציעו לו מחיר גבוה ומפתה. אולם היהודי מסרב. האתרוג אינו למכירה. שלו הוא. גם הוא יהודי המחוייב בנטילת ארבעת-המינים.

לא הועילו הפצרות ותחנונים. השליחים ניסו לבקשו שיואיל לפחות להתעכב בברדיצ׳וב ולשהות עימם בימי חג הסוכות, כדי שיוכלו גם בני העיר לברך ולצאת ידי- חובת המצווה בזכות האתרוג היחיד שבידו.

היהודי לא ניאות. מתגעגע הוא אל אשתו ואל ילדיו. זה זמן רב שנעדר מביתו ובדעתו לחגוג בחיק משפחתו. אך בני ברדיצ׳וב לא ויתרו. במאמץ שיכנוע אחרון התחננו בפניו: לכל הפחות ייכנס נא אל הצדיק רבי לוי-יצחק. לזאת נענה היהודי.

"זכות גדולה נפלה בחלקך", ניסה הרבי לשכנעו. "כל הקהילה הגדולה תוכל בזכותך לקיים את המצווה החשובה". אך היהודי בשלו: ברצונו לשוב לביתו ולעשות את החג במחיצת בני- משפחתו.

כשראה הצדיק שדבר לא יזיזו מדעתו אמר לו: "אם תשאר כאן לחג הסוכות, אני מבטיח לך שתהיה איתי במחיצתי בגן-עדן". להבטחה שכזו אי-אפשר לסרב. הבטחה מפורשת להיות בגן- עדן יחד עם הצדיק רבי לוי-יצחק! היהודי נענה ל׳עיסקא' ונשאר בעיר. מפה-לאוזן עברה הבשורה, וכהרף עין שבה השמחה לשכון בלבבות היהודים המתכוננים לחג הממשמש ובא.

אחרי תפילת ערבית, בלילו הראשון של החג, סר היהודי האורח לעבר הסוכה הצמודה לאכסניה בה השתכן. הוא היה במצב-רוח מרומם מאוד. הכבוד הגדול שזכה לו מבני- העיר והמחשבה על גן-העדן המובטח לו סיפקו לו די והותר סיבות להיות שמח. בלב גדוש שמחה עמד להיכנס לסוכה ולקיים את מצוות הישיבה בסוכה. הפתעה מאוד לא נעימה ציפתה לו. בנימוס אך בתקיפות הסביר לו מארחו, כי הכול הוא יכול לתת לו, רק לא לשבת בסוכה. היהודי נדהם. "מה זאת אומרת? !", תמה, "אני רוצה לקיים את מצוות סוכה". אך המארח בשלו: אין הוא יכול לאפשר לו את הכניסה לסוכה.

"מארח מוזר", חשב האורח בליבו ופנה לבית השכן. חשב לבקש מהשכנים להתארח בסוכתם. למרבה פליאתו, גם משפחה זו סרבה לפתוח בפניו את דלת סוכתה. תוצאות דומות השיג לתדהמתו הגוברת גם אצל יתר השכנים. אט-אט החל היהודי להבין שאין אלו סתם מקרים. הרבי, כך מסתבר, ציווה על בני הקהילה שלא יכניסוהו בשום פנים ואופן לסוכה. אך מדוע הוציא הוראה מוזרה כל-כך? !

מיואש ומבולבל כיוון פעמיו לעבר בית הצדיק. "האם כך משלמים לי עבור הטובה שעשיתי? !", קבל. "נעתרתי לבקשתכם ונשארתי כאן, במקום זר, במשך כל ימי החג במקום לבלות בנעימים עם משפחתי, על-מנת לזכותכם במצווה, ואתם מונעים ממני מצווה חשובה לא פחות, מצוות ישיבה בסוכה? !".

"זהו הדין", מרגיעו הרבי. "אם אין אתרוג - אין מברכים עליו. אם אין סוכה, פטורים גם מן החיוב לשבת בה".

"אין סוכה? !", דברי הרבי הקפיצו את האיש. "הרי בעיר אלפי סוכות!"

"מה אפשר לעשות?", נענה הרבי באדישות מעושה.

"רבי", זעק האיש בעיניים דומעות, "אנא רחם עלי ותן לי לשבת בסוכה. אני מוכן לתת את כל הוני כדי לא להפסיד את המצווה".

"אם תוותר על ההבטחה שנתתי לך, בדבר חלקך בגן-עדן, אתן לך מיד לשבת בסוכה", אמר הצדיק בקול שלוו ומתון.

היהודי האורח קפא על עמדו כשהוא נבוך. מלחמה פנימית קשה התלקחה בליבו. האם יוותר על ההבטחה הנפלאה רק כדי לקיים מצוות סוכה? ואולי כדאי לשלם את המחיר הגבוה, לוותר על הסוכה, כדי לזכות בגן-עדן?

והוא החליט. "רבי", אמר בקול בוטח ונחוש. "אני מוותר על הבטחתך. מה בצע לי בגן-עדן אם אינני יכול לחיות כיהודי ולקיים את מצוות סוכה ככל עמנו בני- ישראל. אנא הנח לי לקיים את מצוות סוכה"!

חיוך לבבי זרח על פניו של הרבי. "הנך מוזמן לסעוד עמנו בסוכה. ועכשיו אני שב ומבטיחך: מקומך בגן-עדן שמור לך, עמי במחיצתי. לא רציתי שתזכה בגן-עדן רק בזכות חושך המסחרי. רציתי שתהיה ראוי לכך. ועכשיו, כשהוכחת מסירות-נפש על קיום מצווה, הינך ראוי באמת להיות עמי במחיצתי בגן-עדן!"

כַּמָּה שָׁבוּעוֹת לִפְנֵי חַג-הַסֻּכּוֹת פָּרְצָה בְּנַדְבוֹרְנָה וּבִסְבִיבוֹתֶיהָ מַגֵּפָה קָשָׁה, שֶׁהִפִּילָה חֲלָלִים לָרֹב. הָרוֹפְאִים הָיוּ אוֹבְדֵי-עֵצוֹת מוּל הַמַּגֵּפָה הַמִּשְׁתּוֹלֶלֶת. טוֹבֵי הַמֻּמְחִים מֵהָאֵזוֹר כֻּלּוֹ הֻזְעֲקוּ לָעִיר, כְּדֵי לְהִתְחַקּוֹת אַחַר שֹׁרֶשׁ הַמַּגֵּפָה וּלְהַצִּיעַ דְּרָכִים לְמַגְּרָהּ. לְבַסּוֹף נִמְנוּ וְגָמְרוּ כֻּלָּם כִּי הַמַּגֵּפָה נִגְרְמָה בְּשֶׁל זִהוּם סְבִיבָתִי חָמוּר.

עוֹד בְּאוֹתוֹ יוֹם הֵפִיצוּ הַשִּׁלְטוֹנוֹת שׁוּרָה אֲרֻכָּה שֶׁל חֻקֵּי נִקָּיוֹן וְהִיגְיֶנָה. הֵם הִזְהִירוּ כִּי מִי שֶׁיַּעֲבֹר עַל הַחֻקִּים, יֵעָנֵשׁ קָשׁוֹת. סַיֶּרֶת פַּקָּחִים מֻנְּתָה לְשׁוֹטֵט בָּעִיר וְלֶאֱכֹף אֶת הַחֻקִּים הַחֲדָשִׁים.

בְּהַגִּיעַ חַג-הַסֻּכּוֹת חָשְׁשׁוּ יְהוּדֵי נַדְבוֹרְנָה לְהָקִים סֻכּוֹת בְּחַצְרוֹת בָּתֵּיהֶם, דָּבָר שֶׁעָמַד בְּנִגּוּד מֻחְלָט לְכַמָּה מֵחֻקֵּי הַנִּקָּיוֹן הַחֲדָשִׁים. בְּאֵין-בְּרֵרָה נֶאֶלְצוּ הַיְּהוּדִים לִבְנוֹת סֻכּוֹת זְעִירוֹת, שֶׁהֻסְווּ בְּאֶמְצָעִים שׁוֹנִים וּמְתֻחְכָּמִים.

רַק הַצַּדִּיק רַבִּי מָרְדְּכַי מִנַּדְבוֹרְנָה לֹא הָיָה מוּכָן לְהִתְכּוֹפֵף מוּל הַחֻקִּים הַחֲדָשִׁים, וְהֵקִים אֶת סֻכָּתוֹ הַגְּדוֹלָה כְּמִיָּמִים יָמִימָה, בַּמָּבוֹא שֶׁל בֵּיתוֹ. לֵיל הַחַג עָבַר בְּשָׁלוֹם, אַךְ כְּבָר לְמָחֳרָת נֶחְשְׂפָה סֻכָּתוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק לְעֵין-כֹּל.

הַפַּקָּח שֶׁהִבְחִין בְּכָךְ הִזְעִיק לַמָּקוֹם חֻלְיַת שׁוֹטְרִים. אֵלֶּה הִתְפָּרְצוּ לְתוֹךְ הַסֻּכָּה בְּשָׁעָה שֶׁהַצַּדִּיק וּבְנֵי-מִשְׁפַּחְתּוֹ יָשְׁבוּ בָּהּ לִסְעוּדַת הַחַג. "בְּתוֹךְ שָׁעָה עָלֶיךָ לְפָרֵק אֶת הַסֻּכָּה", פָּקְדוּ. רַבִּי מָרְדְּכַי לֹא נִרְתַּע. "הֵקַמְתִּי אֶת הַסֻּכָּה כְּדֵי שֶׁתַּעֲמֹד וְלֹא כְּדֵי לְהַחְרִיבָהּ", אָמַר בְּתַקִּיפוּת.

הַשּׁוֹטְרִים הֻפְתְּעוּ מִנְּחִישׁוּתוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק וְשִׁנּוּ אֶת נִימָתָם. הֵם הֶעֱמִידוּ אֶת הַצַּדִּיק עַל חֻמְרַת מַעֲשֵׂהוּ וְהִזְהִירוּהוּ מִפְּנֵי הָעֹנֶשׁ הַצָּפוּי לוֹ. רַבִּי מָרְדְּכַי נִסָּה לְרַצּוֹתָם בְּדִבְרֵי הֶסְבֵּר וְשִׁכְנוּעַ, אַךְ לְלֹא הוֹעִיל. הַשּׁוֹטְרִים הָיוּ הֶחְלֵטִיִּים. לְבַסּוֹף עָזְבוּ אֶת סֻכָּתוֹ זְעוּפֵי-פָּנִים.

מִהֲרוּ הַשּׁוֹטְרִים אֶל שׁוֹפֵט הָעִיר וְסִפְּרוּ לוֹ בְּהִתְרַגְּשׁוּת עַל הַחֻצְפָּה הַכְּפוּלָה שֶׁל הָרַב הַיְּהוּדִי, שֶׁהֵעֵז לְהָפֵר אֶת הַחֹק וְגַם לְהַחְצִיף פָּנָיו מוּל נְצִיגָיו. הַדְּבָרִים הִכְעִיסוּ מְאוֹד אֶת הַשּׁוֹפֵט, וְהוּא הֶחְלִיט לָגֶשֶׁת מִיָּד לְבֵיתוֹ שֶׁל רַבִּי מָרְדְּכַי כְּדֵי לַחְזוֹת בְּמוֹ-עֵינָיו בַּמַּעֲשֶׂה הַנִּפְשָׁע.

בְּתוֹךְ שָׁעָה קַלָּה הוֹפִיעַ הַשּׁוֹפֵט בְּסֻכַּת הַצַּדִּיק. "שַׁעֲרוּרִיָּה!", הִכְרִיז. "הֲרֵינִי פּוֹקֵד עָלֶיךָ לְפָרֵק לְאַלְתַּר אֶת הַסֻּכָּה". רַבִּי מָרְדְּכַי לֹא יָצָא מִגִּדְרוֹ. הוּא חָזַר פַּעַם נוֹסֶפֶת עַל מִשְׁפָּטוֹ לַשּׁוֹטְרִים: "הֵקַמְתִּי אֶת הַסֻּכָּה כְּדֵי שֶׁתַּעֲמֹד וְלֹא כְּדֵי לְהַחְרִיבָהּ". חֲמָתוֹ שֶׁל הַשּׁוֹפֵט בָּעֵרָה בּוֹ. "עוֹד מִלָּה אַחַת וְתֵאָלֵץ לְהִפָּרֵד מֵהַסֻּכָּה לְטוֹבַת בִּלּוּי אָרֹךְ בַּכֶּלֶא".

הַצַּדִּיק מִנַּדְבוֹרְנָה נוֹתַר שָׁלֵו וְרָגוּעַ. הוּא הֵישִׁיר מַבָּט חַד אֶל הַשּׁוֹפֵט וְאָמַר: "אֵינֶנִּי חוֹשֵׁשׁ מִפָּנֶיךָ וְלֹא אֶשְׁמַע לְקוֹלְךָ. דַּע, כִּי הַצַּדִּיק רַבִּי מֵאִיר מִפְּרַמִישְׁלַאן הָיָה דּוֹדִי-זְקֵנִי!".

הַשּׁוֹפֵט הִבִּיט בּוֹ בְּתִמָּהוֹן. "אֵין זֶה מֵעִנְיָנִי מִי הָיָה דּוֹדְךָ וּמִי הָיָה זְקֵנְךָ. אִם לֹא תְּפָרֵק אֶת סֻכָּתְךָ לְאַלְתַּר, רַע וּמַר יִהְיֶה גּוֹרָלְךָ!".

הַצַּדִּיק הִתְעַלֵּם מֵהֶעָרַת הַשּׁוֹפֵט וְהוֹסִיף לְדַבֵּר: "אִם אֵינְךָ יוֹדֵעַ מִיהוּ דּוֹדִי-זְקֵנִי, הַסְכֵּת וּשְׁמַע:

"לִפְנֵי שָׁנִים הִתְגּוֹרֵר בְּעִירֵנוּ כֹּמֶר עַתִּיר-נְכָסִים וּבַעַל חֲוִילָה נָאָה, שֶׁגַּן נָאֶה הִקִּיפָהּ. יוֹם אֶחָד הֶחְלִיט הַכֹּמֶר לַעֲקֹר מִגִּנָּתוֹ כַּמָּה עֵצִים עַתִּיקִים וַחֲסֻנִּים, כְּדֵי לִשְׁתֹּל בִּמְקוֹמָם פְּרָחִים.

"חָלְפוּ יָמִים אֲחָדִים וּבְנוֹ הַבְּכוֹר שֶׁל הַכֹּמֶר חָלָה וּמֵת. כַּעֲבֹר יָמִים נוֹסָפִים נָטָה בֵּן נוֹסָף לָמוּת. לֹא אָרְכוּ הַשָּׁעוֹת וְגַם הַלָּה שָׁבַק חַיִּים. חַיָּיו הַמְּאֻשָּׁרִים שֶׁל הַכֹּמֶר חָשְׁכוּ, כַּאֲשֶׁר בְּתוֹךְ שָׁבוּעוֹת אֲחָדִים חָלוּ וּמֵתוּ כָּל יְלָדָיו, חוּץ מֵהַקָּטָן שֶׁבָּהֶם. אֵין לְתָאֵר אֶת יְגוֹנוֹ שֶׁל הַכֹּמֶר וְאֶת תְּחוּשַׁת חֹסֶר-הַיֵּשַׁע נֹכַח שַׁרְשֶׁרֶת הָאֲסוֹנוֹת שֶׁפָּקְדָה אוֹתוֹ. לֹא חָלְפוּ חֳדָשִׁים רַבִּים וְגַם צְעִיר הַבָּנִים חָלָה קָשׁוֹת.

"בַּצַּר לוֹ הֶחְלִיט הַכֹּמֶר לִפְנוֹת אֶל הַצַּדִּיק רַבִּי מֵאִיר מִפְּרַמִישְׁלַאן, שֶׁנּוֹדַע כִּקְדוֹשׁ-עֶלְיוֹן, שֶׁבִּרְכוֹתָיו מְחוֹלְלוֹת יְשׁוּעוֹת. הִקְשִׁיב רַבִּי מֵאִיר לְסִפּוּרוֹ הַכָּאוּב שֶׁל הַכֹּמֶר וּבִקֵּשׁ לִשְׁמֹעַ עַל הַקּוֹרוֹת אוֹתוֹ בַּתְּקוּפָה שֶׁקָּדְמָה לְמוֹת יְלָדָיו.

"סִפֵּר לוֹ הַכֹּמֶר הַכֹּל – עַל עָשְׁרוֹ וּמִשְׁפַּחְתּוֹ, עַל בֵּיתוֹ וְגִנָּתוֹ, וַאֲפִלּוּ עַל עֲקִירַת הָעֵצִים. בְּאוֹתוֹ רֶגַע הִפְסִיקוֹ הַצַּדִּיק וְאָמַר: 'בְּתוֹרָתֵנוּ נֶאֱמַר, "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה", וְחָל אִסּוּר לַעֲקֹר עֲצֵי פְּרִי, וְאַף סַכָּנָה יֵשׁ בַּדָּבָר. כְּשֶׁעָקַרְתָּ אֶת הָעֵצִים הָעַתִּיקִים מִגַּנְּךָ, עוֹרַרְתָּ עָלֶיךָ קִטְרוּג קָשֶׁה. וְאוּלָם אִם תַּבְטִיחַ לְהַרְבּוֹת בְּמַעֲשֵׂי צְדָקָה וָחֶסֶד וּלְהֵיטִיב לַיְּהוּדִים, אֶתְפַּלֵּל לֶאֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיְּרַפֵּא אֶת בִּנְךָ הַצָּעִיר'".

רַבִּי מָרְדְּכַי מִנַּדְבוֹרְנָה הֵסִיר אֶת מַבָּטוֹ לָרֶגַע מֵהַשּׁוֹפֵט וְלָגַם מְעַט מַיִם מֵהַכּוֹס שֶׁלְּפָנָיו. פָּנָיו שֶׁל הַשּׁוֹפֵט הָיוּ חִוְּרִים כְּסִיד. כַּעֲבֹר רֶגַע שָׁב הַצַּדִּיק מִנַּדְבוֹרְנָה וְנָתַן עֵינָיו בַּשּׁוֹפֵט, שֶׁדּוֹמֶה הָיָה כִּי קוֹמָתוֹ שָׁחָה מְעַט. "וְהִנֵּה אַתָּה, אוֹתוֹ בֵּן צָעִיר שֶׁנִּצַּל בִּזְכוּת בִּרְכַּת דּוֹדִי-זְקֵנִי, עוֹמֵד מוּלִי וּמְשַׁלֵּחַ לְעֶבְרִי אֲיֻמִּים. הַאִם תָּבִין עַתָּה מַדּוּעַ אֵינֶנִּי חוֹשֵׁשׁ מִמְּךָ וּמֵאִיּוּמֶיךָ? !".

דְּמָעוֹת עָמְדוּ בְּעֵינֵי הַשּׁוֹפֵט. קוֹלוֹ הָיָה עַתָּה רַךְ וּמִתְחַנֵּן. "יִסְלַח-נָא לִי כְּבוֹדוֹ, יִסְלַח-נָא לִי. אָמְנָם אָבִי סִפֵּר לִי לִפְנֵי מוֹתוֹ כִּי חָב אֲנִי אֶת חַיַּי לְצַדִּיק מְסֻיָּם, אַךְ לֹא זָכַרְתִּי אֶת שְׁמוֹ וְגַם לֹא יָדַעְתִּי כִּי דּוֹדְךָ-זְקֵנְךָ הָיָה".

בִּקֵּשׁ הַשּׁוֹפֵט אֶת מְחִילַת רַבִּי מָרְדְּכַי מִנַּדְבוֹרְנָה וּבוֹ-בַּמָּקוֹם חָתַם עַל אִשּׁוּר מְיֻחָד לְהוֹתִיר אֶת הַסֻּכָּה עַל כַּנָּה כָּל יְמֵי הַחַג.

סיפור לסוכות מילדותו של ר' יעקב יצחק – 'היהודי הקדוש מפשיסחא'

בריא היה יעקב יצחק בגופו וחזק יותר מכל שאר בני גילו, עד שהחזיקוהו 'גיבור' ורצו 'להמליכו' עליהם נגיד ומצוה על שאר הילדים. שכך היא דרך הילדים לשחק ב׳מלך ושוטרים' לצוות ולרדות ולהעניש את 'העם'. ואין מעמידין 'מלך' אצל הילדים אלא מי שהוא גיבור וחזק ביותר עד שאינו מתיירא אפילו מילדי הערלים.

ואולם, אע״פ שיעקב יצחק לא רצה ל׳מלוך', וכבר מינו עליהם 'מלך' אחר, לא סר עוד פחדו מהם. לא שהטיל עליהם יעקב יצחק מוראו בגבורתו; ספק אם קרה פעם שיעקב יצחק הרים את ידו על ילד אחר, אלא שאם בא ילד חזק לפגוע בילד שאינו חזק, אומר לו יעקב יצחק, הנח! והלה מניח מיד.

ולמה התייראו מפניו? – מפני מעשה שהיה. שפעם אחת ביום, הראשון של חןל המועד סוכות, שלחו אביו עם הלולב והאתרוג לבית אלמנה אחת מקרובותיו שתברך על הלולב. ביתה של זו סמוך היה לשכונת הערלים שבעיירה, ואותו רחוב שיעקב יצחק היה צריך לעבור בו, הרבה מנערי הגויים מצויים בו תמיד ופגיעתם רעה בילדי ישראל שבשכונתם.

כיוון שהגיע לשם יעקב יצחק ו׳כלי זינו' בידו, נכנסה בהם רוח תעלולים וחשקה נפשם להתעלל בילד היהודי ובמה שבידו. קפץ עליו אחד מהם מאחוריו, חטף מידו את הלולב, וכל השאר עומדים וצוחקים. מה עשה יעקב יצחק? טמן את האתרוג בידו ורדף אחרי החטפן עד שהדביקו. נכנסה חימה גדולה בלב הערל, על שהעיז ילד יהודי לרדוף אחריו, והניף את הלולב בידו כאומר להצליף בו על ראש יעקב יצחק.

ראה הילד שצרתו צרה, כי חס היה על הלולב שלא יפרצן עליו, ויפסל מחמת המכה, וגם לאתרוג שבחיקו היה חושש שמא תינטל פטמתו בהיאבקו עם הנער, על כן התחכם ואמר לנער שממולו: זו גבורתך שאתה בא עלי במקל ואני בידים ריקניות? – אלא כה תעשה: הוצא מידך את המקל ושים אותו על הגדר שמאחוריך, וגם אני אשים שם את מה שבחיקי שלא יפריעני בהאבקותי עמך, ואז נראה מי גיבור ממי!

נכנסה גאוה בליבו של הנער הערל, וסבר וקיבל את דברי הילד היהודי. כיוון שניצלו האתרוג והלולב מידיו של עשו, כפף יעקב יצחק את ראשו למטה והלם בו אחת בארכובותיו של הנער שהיה גדול ממנו בקומה עד שהלה התהפך, נפל על פניו ולא במהרה נזכר לקום. . .

חבריו שעמדו מרחוק, משראו את חברם נופל ואינו קם, חשבוהו למת, וימהרו למקום המעשה להיפרע מן היהודון ה׳רוצח' הזה. ראה יעקב יצחק שכך, מיד הרים את הנער הנופל, ברגליו הרימו, והחל להסתובב עמו מהר מהר בעיגול, רגליו כלפי גופו וראשו כלפי חוץ, כאדם שמסתובב מהר ובידו חבל שאבן כבדה קשורה לו בקצהו השני, הוא במקום אחד והאבן נעשית לו חומה מסביב… ושוב לא קרה לנער ה׳סביבון' מאומה, אלא שנבהל מאד מצעקותיהם של חבריו, שברחו וצעקו בחרדה גדולה. . .

אותה שעה הניח יעקב יצחק לנער, שקם בפחד, העביר שתי וערב על ליבו וברח. ואילו יעקב יצחק, לקח את לולבו ואתרוגו מעל הגדר והלך לו בנחת לדרכו. אך גמר יעקב יצחק את מעשהו בבית האלמנה, חזר ובא באותה הדרך והנה נעלמו כולם ונחבאו בבתיהם. כך דרכם של אלה, מראים גבורתם רק כלפי חלשים וכשפוגעים במי שחזק מהם, מיד נכנס מורא בליבם ומתפחדים ובורחים.

באמת אמרו, שמאותו יום ראשון של חול המועד סוכות ואילך, לא נשמע עוד בעיירה קול צוחה של ילד יהודי, הצועק מפגיעתם של נערי הנכרים. . .

קייב, אוקראינה. ערב חג הסוכות תרע״ו, בדיוק לפני תשעים שנה. מושל מחוז קייב באותם ימים היה הגנרל דרנטלן, שהיה ממוצא גרמני ושונא-ישראל.

זמן-מה לפני חג-הסוכות חיפש הגנרל דרך להציק ליהודים המתגוררים במחוזו. הוא ידע כי בחג-הסוכות היהודים נוהגים לשבת ולסעוד בסוכות שהקימו בחצרות בתיהם. לאחר מחשבה ממושכת והתייעצות עם חבר מרעיו הגה רעיון מרושע.

כשבוע לפני החג פרסם הגנרל פקודה האוסרת להקים סוכות על אדמת קייב והמחוז. הנימוק הרשמי לכך היה - חשש מדליקות. ללשון הפקודה צורף איום ב״עונשים חמורים" שיינקטו כנגד מפיריה. איכרי הסביבה אף נצטוו, בצו נפרד, שלא להכניס עצים וסכך לקייב בעת הקרובה.

העיר קייב הייתה כמרקחה. הנשמע כדבר הזה? ! לבטל מעם-ישראל את מצוות סוכה? !

עוד באותו היום התארגנה משלחת שתדלנים נכבדה, שבה העשיר ברודסקי, העסקן זלוטופולסקי ועורך-הדין קופרניק. השלושה ביקשו פגישה דחופה עם מושל המחוז. אולם הגנרל דרנטלן, שניחש את מטרת הפגישה הדחופה, סירב לקבלם ודחה אותם בקש.

ההתמרמרות הייתה גדולה. הדעה הרווחת הייתה שאסור להיכנע לגזרה זו. אך גם להפר אותה אי-אפשר. סוכות אי-אפשר להקים בחדרי-חדרים ולהסתירן מעין רואים. שוטרי העיר הגבירו את פיקוחם, וכל פעולה שנחשדה בעיניהם כהכנה להקמת סוכות, סיכלוה מיד.

עשירי קייב ונכבדיה היהודים התאספו לטכס עצה. לפתע הבריק רעיון מקורי במוחו של אחד המשתתפים, מנהל חברת הספנות המקומית, מרגולין שמו. "הרבה אוניות שטות על נהר הדנייפר", אמר. "על סיפונה של אחת האניות נקים סוכה גדולה, ותושבי העיר יוזמנו לסעוד בה את סעודותיהם!".

עורך-הדין קופרניק חיווה את דעתו כי בהתחכמות זו לא יהיה משום הפרה של פקודת המושל, שכן הוא אסר להקים סוכות על אדמת קייב והמחוז, אך לא על המים. ההבדל בין שתי הפעולות אף הגיוני ומנומק היטב, שכן סיבת האיסור - החשש מהתפרצות דליקות – איננה קיימת על המים.

משתתפי האספה התלהבו מהרעיון והחליטו לשמור עליו בסוד גמור, כדי שלא ידלוף ויגיע לאוזני הגנרל, אשר ללא-ספק יעשה הכול להכשילו. יומיים לפני החג הוכשר מקום על אחת האניות, להקמת שתי סוכות ענקיות. סוכה אחת הוקמה על סיפון המחלקה הראשונה, והיא נועדה לעשירי העיר. סוכה נוספת הוקמה על סיפון המחלקה השנייה, לכל שאר תושבי העיר.

הסוכות הוקמו בהידור רב וברוב פאר. צוות האנייה הכשיר את המטבח, והוכן מזון בשפע לכל האורחים הצפויים להגיע. מרגולין הודיע כי הסעודות יוגשו חינם אין-כסף לכל מי שיבוא לקיים את מצוות החג.

התחכמותם של יהודי קייב נשמרה בסוד עד ערב החג ממש. או-אז נפוצה השמועה על הסוכות השטות, שהוקמו על אחת האניות. יהודי העיר הוזמנו בהמוניהם לבוא בערב אל הנהר ולקיים את מצוות הישיבה בסוכה.

שעות אחדות לפני החג גילו שוטרי קייב את האונייה עם הסוכות שעליה. השוטרים שפשפו את עיניהם בתדהמה והיו חסרי-אונים. ההוראות שבידיהם לא נגעו לנעשה על מי הדנייפר. גם לא הייתה להם כל עילה להורות על פירוק הסוכות, שהרי שום סכנת דליקה לא נשקפה מהן.

מפקד המשטרה אץ-רץ אל המושל ודיווח לו על ההתפתחות המפתיעה, שאיש מהם לא חזה אותה מראש. הגנרל דרנטלן התקשה להאמין למשמע אוזניו, וביקש לראות במו-עיניו את הסוכות שהוקמו על הנהר.

הערב ירד והמוני יהודי קייב החלו לזרום לעבר נהר הדנייפר, כדי לקיים את המצווה ולחוג את החג כדת וכדין. בתוך הסוכות נערכו הסעודות בשמחה יתרה.

לפתע עבר הקול בשתי הסוכות – "דרנטלן בא". הגנרל לא ידע את נפשו מרוב חימה. הוא איים לשלוח את הנוכחים לערבות סיביר.

באותו רגע התרומם רב העיר מלוא קומתו וביקש את רשות הדיבור. "אדוני הגנרל, המושל הנכבד!", פתח הרב ואמר. "יהיה ברור לו, כי אין דבר המסוגל להעביר את היהודים על דתם. בכל העולם כולו לא נמצא הכוח לעקור מליבנו את מצוות התורה שקיבלנו מבורא העולם לפני אלפי שנים. תורתנו הקדושה מורה לנו לשבת בסוכה, ועל-אף היותנו בגלות קרוב לאלפיים שנה, לא נטשנו ולא ניטוש את הוראותיה".

המושל שמע את דברי הרב בתשומת-לב. בגמר דבריו הנרגשים הושיט המושל את ידו ולחץ את ידו של הרב. לאחר מכן עזב את המקום, ועמו כל השוטרים שנלוו אליו.

אותו חג סוכות נחוג על-ידי יהודי קייב בשמחה יתרה. הם חגגו את חג-הסוכות וחגגו גם את ניצחונם המתוק על מי שביקשו לעקור מהם את המצווה ונכשלו כישלון חרוץ.

מאותו יום נהפך ליבו של המושל לטובה והוא חדל מלהציק ליהודים. גם גזרות אחרות שהטיל עליהם בעבר, ביטל.

סיפור לשולחן השבת: תלמידו הגדול של מרן הרב קוק זצ''ל היה מיקירי ירושלים הגאון הרב יעקב משה חרל''פ זצ''ל, והוא עמד בראש ישיבת מרכז הרב אחרי פטירתו של מרן הרב קוק. כל כך חביב היה הרב חרל״פ על מרן הרב קוק, עד שלפי עדותו של הרב צבי יהודה קוק זצ''ל, מילותיו האחרונות של מרן הרב קוק בזה העולם היו: "ר' יעקב משה. . ."[שמו הפרטי של הרב חרל''פ]. לרב חרל''פ היו הנהגות מיוחדות בחג הסוכות ועל אחת מהן נספר כאן. הרב חרל״פ היה מדקדק לשבת בסוכה ברציפות כל שבעת ימי החג, ואף לבית הכנסת לא היה יוצא. מניין היה לו בסוכה יום יום. ורק שתי פעמים היה יוצא מן הסוכה, פעם אחת לתפילה על יד הכותל המערבי, לקיים מצוות עלייה לרגל, ופעם שנייה להקביל פני רבו מרן הרב קוק בסוכתו. ושאלו אותו: מדוע אין הוא מצרף את שני הדברים הולך לכותל המערבי לתפילה ומשם לרב קוק? והרי על ידי זה ימעט את הליכתו בחוץ ושהייתו מחוץ לסוכה? והשיב: כל עיקר מצוות קבלת פני הרב ברגל הוא עניין של הבעת הכבוד של התלמיד לרבו, ואם תיעשה מצווה זו כטפלה למצווה אחרת [=להתפלל בכותל], יהיה בזה משום מיעוט יחס הכבוד לרב. ולכן כל צעד להקבלת פני הרב חייב להיות מיוחד כולו לקיום המצווה הנעלה הזו (בשדה הראי״ה ע' 339). וכיון שעוסקים אנו ברב חרל''פ וברב קוק נביא עוד סיפור שסיפר הרב נריה זצ''ל: מופת שסיפר הרב חרל״פ על מרן הרב קוק. סיפר הרב נריה: בשעת רצון זכיתי לשמוע מפי מורי ורבי הגרי״מ חרל״פ תיאור מלא של גילוי חזון שהיה עד לו (כשהיה הרב חרל״פ בשנות הארבעים לחייו, והרב קוק כבר היה רב ראשי בירושלים). וכך סיפר: כשהגיע מפולין הספר 'נפלאות הרבי' על 'החוזה  מלובלין' ועל פלאי כח ראייתו, שמשום כך כינוהו בשם 'החוזה', הדברים לא היו מובנים על ידי ורציתי להבין את שורש הדברים. אמרתי: אעלה אל הרב [קוק], ואשאל ממנו הסבר על המדרגה המופלאה הזאת של אותו צדיק. שבאתי לבית הרב מצאתיו מוטרד ומוקף אנשים בחדרו הקטן, ולא יכולתי לגשת אליו. עברתי על פניו בברכת שלום, נכנסתי לאולם הישיבה וישבתי וחיכיתי עד שיוכל לקבלני. כשנתרוקן חדרו, קם הרב וניגש אלי. קמתי כמובן לקראתו. ובטרם היה סיפק בידי לפתוח פי ולומר לו מה שאלתי ומה בקשתי, שילב הרב ידו על כתפי, והתחיל מתהלך אתי על פני האולם. הרב פתח בדיבור על מעלות הצדיקים שהתרכזו בקידוש כוחות מיוחדים שבגופם, להעלותם לדרגות גבוהות. היה מי שקידש את המוח, והיה מי שקידש את הלב, והיו גם שריכזו עיקר עבודתם בחושים יותר מוגדרים, כמו קידוש האוזניים - חוש השמיעה, וכן קידוש העיניים - חוש הראייה. וכאן הרחיב הרב את הדיבור ביותר, וסיים: וזאת היתה מדרגת 'החוזה מלובלין'. המשיך הרב נריה וסיפר, שכאשר הרב חרל״פ סיפר את הדבר, כעבור שנים, ניכר היה שעודנו נרעש מן הגילוי שהיה לפניו. הוא בא אל הרב שיסביר לו את דרגתו של 'החוזה', והנה הרב חוזה-רואה את מחשבותיו, וטרם נשאל - ענה. (שיחות הראי״ה ע' שמז). [נלקט מעתון בשבע ט' כסלו תשס''ז]

סיפור לשולחן השבת: תלמידו הגדול של מרן הרב קוק זצ''ל היה מיקירי ירושלים הגאון הרב יעקב משה חרל''פ זצ''ל, והוא עמד בראש ישיבת מרכז הרב אחרי פטירתו של מרן הרב קוק. כל כך חביב היה הרב חרל״פ על מרן הרב קוק, עד שלפי עדותו של הרב צבי יהודה קוק זצ''ל, מילותיו האחרונות של מרן הרב קוק בזה העולם היו: "ר' יעקב משה. . ."[שמו הפרטי של הרב חרל''פ]. לרב חרל''פ היו הנהגות מיוחדות בחג הסוכות ועל אחת מהן נספר כאן. הרב חרל״פ היה מדקדק לשבת בסוכה ברציפות כל שבעת ימי החג, ואף לבית הכנסת לא היה יוצא. מניין היה לו בסוכה יום יום. ורק שתי פעמים היה יוצא מן הסוכה, פעם אחת לתפילה על יד הכותל המערבי, לקיים מצוות עלייה לרגל, ופעם שנייה להקביל פני רבו מרן הרב קוק בסוכתו. ושאלו אותו: מדוע אין הוא מצרף את שני הדברים הולך לכותל המערבי לתפילה ומשם לרב קוק? והרי על ידי זה ימעט את הליכתו בחוץ ושהייתו מחוץ לסוכה? והשיב: כל עיקר מצוות קבלת פני הרב ברגל הוא עניין של הבעת הכבוד של התלמיד לרבו, ואם תיעשה מצווה זו כטפלה למצווה אחרת [=להתפלל בכותל], יהיה בזה משום מיעוט יחס הכבוד לרב. ולכן כל צעד להקבלת פני הרב חייב להיות מיוחד כולו לקיום המצווה הנעלה הזו (בשדה הראי״ה ע' 339). וכיון שעוסקים אנו ברב חרל''פ וברב קוק נביא עוד סיפור שסיפר הרב נריה זצ''ל: מופת שסיפר הרב חרל״פ על מרן הרב קוק. סיפר הרב נריה: בשעת רצון זכיתי לשמוע מפי מורי ורבי הגרי״מ חרל״פ תיאור מלא של גילוי חזון שהיה עד לו (כשהיה הרב חרל״פ בשנות הארבעים לחייו, והרב קוק כבר היה רב ראשי בירושלים). וכך סיפר: כשהגיע מפולין הספר 'נפלאות הרבי' על 'החוזה  מלובלין' ועל פלאי כח ראייתו, שמשום כך כינוהו בשם 'החוזה', הדברים לא היו מובנים על ידי ורציתי להבין את שורש הדברים. אמרתי: אעלה אל הרב [קוק], ואשאל ממנו הסבר על המדרגה המופלאה הזאת של אותו צדיק. שבאתי לבית הרב מצאתיו מוטרד ומוקף אנשים בחדרו הקטן, ולא יכולתי לגשת אליו. עברתי על פניו בברכת שלום, נכנסתי לאולם הישיבה וישבתי וחיכיתי עד שיוכל לקבלני. כשנתרוקן חדרו, קם הרב וניגש אלי. קמתי כמובן לקראתו. ובטרם היה סיפק בידי לפתוח פי ולומר לו מה שאלתי ומה בקשתי, שילב הרב ידו על כתפי, והתחיל מתהלך אתי על פני האולם. הרב פתח בדיבור על מעלות הצדיקים שהתרכזו בקידוש כוחות מיוחדים שבגופם, להעלותם לדרגות גבוהות. היה מי שקידש את המוח, והיה מי שקידש את הלב, והיו גם שריכזו עיקר עבודתם בחושים יותר מוגדרים, כמו קידוש האוזניים - חוש השמיעה, וכן קידוש העיניים - חוש הראייה. וכאן הרחיב הרב את הדיבור ביותר, וסיים: וזאת היתה מדרגת 'החוזה מלובלין'. המשיך הרב נריה וסיפר, שכאשר הרב חרל״פ סיפר את הדבר, כעבור שנים, ניכר היה שעודנו נרעש מן הגילוי שהיה לפניו. הוא בא אל הרב שיסביר לו את דרגתו של 'החוזה', והנה הרב חוזה-רואה את מחשבותיו, וטרם נשאל - ענה. (שיחות הראי״ה ע' שמז). [נלקט מעתון בשבע ט' כסלו תשס''ז]

בעיצומם של ימי התשובה, ובעיצומה של העבודה האינטנסיבית על עיתון החג, דווקא לאחר שכבר השלמתי עם העובדה שגם לאחר מאמצים ניכרים, לא עולה בי שום זיכרון מיוחד שיוכל לשמש כסיפור לחג, דווקא אז, כמו בדרך נס, צלצל אלי יהודי שהחזיר אותי כמה שנים טובות לאחור, ועורר בי את הגעגוע אל ימי החג היפים שעשיתי במחיצתו לפני יותר מעשור. ולאחר שנפגשנו והוא פרס בפניי חלקים נוספים של מה שידעתי כבר, הבנתי כי אין זה אלא יד ההשגחה העליונה אשר חיברה בינינו שוב, כמה ימים לפני החג.

אולי כבר בהתחלה כדאי להקדים:

זה לא סיפור על צדיק ותלמיד חכם עצום, אתרוג מהודר, שנפסל ונִטְהר, או על איש חסד גדול שנקטמו עליו ונתחברו, ממש לא. זהו סיפור על הערבה.

כן-כן, הערבה.

זו הפשוטה, המשעממת, הצפויה מראש, המובנת מאליה, זו שלא מרשימה אף אחד, זו שאין לה טעם וריח, חסרת ההוד וההדר. זו שחושבת שאין בכלל מה לספר עליה. . . זהו סיפור מהחיים הפשוטים, מעולם הערבות. . .

מי מאיתנו לא מכיר ערבות.

מכל תחום בחיים. אנשים שמרגישים ראויים רק להיות בשוליים, בצידי דרכים, בקרנות רחוב וזויות בתים, שכמו נרמסו במגפי החברה - החברה האתרוגית המהודרת, אשר טעמה משובח וריחה נודף למרחוק, עד שאין בה מקום לענפים פשוטים חסרי ברק וזוהר. או החברה הלולבית שיודעת לתת טעם לכל מעשיה ולנמק בהיגיון חד כתער את כל פעולותיה, עד שאין בה מקום לעלי ערבה חלושים ונעדרי שדרה. אולי אתם מכירים גם ערבות אצלכם במשפחה; אלה שנמצאים בצילם של בני משפחה אחרים, לולבים ואתרוגים שכמותם, והם מרגישים את מצבם כערבה בוכיה, שאין איש שומע ויודע אודותם ואין איש שם אל לב. אולי יש לכם שכן שכזה, שנזכרים בקיומו רק כשרוצים לעבור חברת גז או להתלונן על הילד שטפטף עם הזבל במדרגות. אולי אתם מכירים קופאי, פקיד, נהג הסעות, ועוד מלא-מלא דמויות שנמצאות סביבנו, וחשים קצת תפלים וחסרי משמעות לעומת האחרים.

בין אם זה מישהו או מישהי בסביבתכם, ובין אם זה ממש אתם, שהרי בינינו, מי מאיתנו לא מרגיש מדי פעם קצת 'ערבה' במשהו מסוים?

הרשו לי להציע לכם, לנסות להתבונן בכל העניין מחדש. במקום לנסות להיות אתרוגים ולולבים, אולי כדאי יותר לנסות ולגלות את היופי האמיתי שקיים בפשטות, דווקא זו שאין לה תוספות, והיא מאירה את האור הטבעי של עצמיותה בנעימות קסומה ושקטה. גילוי כזה, מביא איתו שמחה מסוג חדש. זוהי שמחה עמוקה פי כמה. זוהי השמחה במהות האמיתית שלנו וההשלמה עם האמת הטהורה שבתוכנו ולא בתוספות שאימצנו מאילוצים שונים ומשונים.

וכשהישן מתחדש - החדש מתקדש. . .

הסיפור הזה מוקדש לאחי הגדול הרב ר' דוד, שבלעדיו אף סיפור לא היה בא לעולם וכמובן לערבות האהובות. הערבות הבוכיות, שיבוא יום וכולנו נלמד להכיר בגדלותן.

ירושלים, תשנ״ד.

כולם יודעים שלמצוא אתרוג מהודר, זה לא קל, אבל זו משימה בהישג יד. תוסיף כמה שקלים, וכל הבית-כנסת יהיה על גלגלים מהתפעלות אין סופית. למצוא לולב סגור, זו משימה קשה, אבל אף היא אפשרית. הדסים משולשים לפי כל ההידורים כבר מצריכים עבודה קשה, אבל קצת מאמץ וגם זה מסתדר. אבל ערבות, הו הערבות, זה הסיפור האמיתי. מי שם עליהן. מי חפץ ומי מתעניין בהידורן. קונים רגע לפני החג שקית קטנה, דוחפים לקוישיק׳ל והופ, הסט מוכן. למצוא ערבות מהודרות כמו שרק ערבות יכולות להיות מהודרות, זו משימה לא קלה.

ואני? מאז ומתמיד התחברתי לערבות.

הכל התחיל, בגינת ביתה של סבתי ע״ה בשכונת גאולה. בין עצי השסק והרימון, ממש בקצה הגינה, ליד הגדר הפונה אל רחוב יונה, עמד לו שיח ערבי נחל, פורה וגאה לתפארת משפחת ברזכאי. כל השנה, הוא עמד בצד, לבד, איש לא שם אליו ולעליו. שסק אפשר לאכול, עם רימונים אפשר להשתעשע, למשמשים יש גוגואים, אבל ערבה? מה נעשה איתה.

אבל ביום שישי, ערב שבת סליחות, המצב היה משתנה לחלוטין. כל הנכדים היו מתאספים בסלון הגדול של הסבתא. לוקחים לורדים מפה ודפים משם, ומכינים שלטים מאירי עיניים: "אסור לקטוף! גזל! בשופו״א!" וכן על זו הדרך כיד הדמיון הטובה. שמואל, הבן דוד הגדול, ניסה לגוון שנה אחת, והכין שלט גדול שעליו הוא כתב: "מצווה הבאה בעבירה!" אבל זה החזיק מעמד רק שנה אחת. הנוסח לא נקבע לדורות, מכמה טעמים שלא כאן המקום לפרטם.

השלטים היו ממזערים את הנזקים בצורה משמעותית. היו כנראה כמה אמריקאים שלא דיברו היטב את השפה ומצאו להם הוראות היתר, אבל בשכונת גאולה ידעו הכל: בעץ של ברזכאי לא נוגעים. בערב החג, היו מתכנסים שוב בני הדודים בשמחה גדולה. אחד הביא סולם, השני מספריים, השלישי חולצות מיוחדות עם הכיתוב "ליכוד אחד גדול מול כל השמאל", והקטיף היה מתחיל. אחרי כך וכך שעות של עבודה, וכמה ילדים שפונו לטרם, חולק השלל. כל משפחה קיבלה את כמות הערבות שהיא צריכה, והסחורה שנשארה על המדף הייתה יוצאת אחר כבוד למכירה ברחבת בית הכנסת 'הר צבי'.

לרוב בני המשפחה זו הייתה ההתנסות הראשונה במסחר. במבט לאחור, לרובם זו הייתה גם ההתנסות האחרונה. אבל אני חיכיתי לאירוע הזה כל השנה. בחודש אלול הייתי מוצא את עצמי מתעמק בדיני ערבות, ולומד איך אפשר לשבח את המקח כדי לקבל עליו קצת יותר מחיר. למדתי שלמרות שכולם מזלזלים בערבה, לא מעט פרטי דינים והידורים יש בה. גודל, כמות עלים, צפיפות של עלים, חיתוך יפה של הענף, הכשרות, הלבלוב, הצבע, הטריות, מצב העלים, וזה ממש על קצה המזלג.

הלימוד הזה חיבב עליי את המצווה עד מאוד. מיד עם תחילת הקטיף הייתי משקיע שעה ארוכה בבחירת ערבה משובחת, אחריה עוד אחת, וכמובן עוד חמישה בדים מהודרים ממש לכבוד הושענא רבא ולכבוד יום-טוב.

אבא היה זה שלימד אותנו לשמוח מאתרוג מרהיב עין, מלולב בנוי לתלפיות או מהדס עם גנים יקיים שעליו משולשים בתכלית השילוש. בסעודת ט״ו בשבט, הוא כבר היה מתפלל יחד עם כל הילדים שיזכה גם השנה באתרוג מהודר. אתרוג, הוא היה אומר, הוא כנגד הלב. הלב צריך להיות נקי לגמרי.

אבל ליהנות מערבות? להחזיק בהתרגשות את הענפים הטריים והרעננים עם עלים שלמים ומושלמים שנקטפו מהעץ ממש עכשיו? זה לימדתי את עצמי, בעמל כפי ובזיעת אפי על עץ הערבות האהוב בגינה של סבתא.

סבתא ברזכאי ע״ה נפטרה, העץ נעקר ממקומו לטובת קרוואן של ילדי ת״ת, ופתאום גיליתי שכמעט ואין מקום שאפשר להשיג בו ערבות טריות, מהעץ, כמו פעם. הרגשתי שלקנות ערבות בשקית זה לכרות את ה׳ענף' שממנו באתי. . .

הסוחרים הגדולים לא רוצים להתעסק עם ערבות. אין בזה לא כסף ולא כבוד. אז צריך להסתובב קצת בעיר, ליד בתי כנסיות קטנים ולמצוא את הילד עם הזיק בעיניים, שעומד עם קרטון הפוך ומוכר ערבות טריות מהחצר של הבית. הילדים של הערבות הם ילדים מיוחדים. הם אולי רוצים לעשות כמה שקלים, אבל אם תסתכלו טוב תראו שיש להם משהו משהו קדוש בעיניים. הם יכולים למכור עוד הרבה דברים, אבל הם בחרו בערבות. אז כל ערב חג אני הולך, מחפש את ילדי הערבות, מוצא ונותן להם פי שניים ממה שהם מבקשים שיחזיקו מעמד. שלא ייעלמו מהנוף.

מיאמי. תשס״ד.

בחנוכה האחרון סיפרתי לכם על 'דניל׳ה', ראש הישיבה שזכיתי לפגוש כשלמדתי תקופה בארה״ב. אבל לפני חנוכה, היה סוכות. ואני וחבר נוסף חיפשנו מקום מעניין להיות בו בחג הסוכות. סוף-סוף, לא בכל שנה אנחנו בארצות הברית, ואם אנחנו כבר פה, אמרנו לעצמנו, כדאי למצוא מקום לחג עם חוויה שלא תישכח. שיחות לפה ולשם, הביאו אותנו לכתובת של יהודי אמיד מאוד שהתגורר במיאמי, ממש בסמוך לחוף, שביתו היה פתוח לרווחה. היהודי, ג׳רי קראו לו, שמע מחבר של חבר שיש שני בחורים מארץ ישראל שמחפשים מקום לחג, ומיהר להתקשר לניו-יורק ולהודיע לנו שהוא הזמין לנו שני כרטיסים במחלקת עסקים ליום אחרי יום הכיפורים. לא ידענו את נפשנו מאושר. מציאה נאה וכשרה מזו, לא מצאנו מעולם.

את הימים שלפני יום כיפור הקדשתי למסע ברחבי ניו-יורק. אם בארץ ישראל, סיבוב של חצי שעה מספיק בשביל למצוא ערבי נחל מהודרות לפי כל ההידורים, בניו-יורק, עיר השפע שהקב״ה לא חיסר ממנה דבר, המשימה סבוכה בהרבה. אנשים לא אוהבים ערבות פתוחות. זה יכול ללכלך את הג׳יפ ולטנף את ה׳שאעבס טייבל' בסלון. הכל מגיע מנוילן, באריזות ואקום מהודרות לפי כל ההידורים. אבל אני לא חיפשתי ואקום, ולא שקיות, אלא ערבות חיות וצוהלות. כאלה שיכולות לגרום לך לרקוד באמצע הרחוב. אחרי יומיים של חיפושים, מצאתי. בפתח בית המדרש של חצר חסידית קטנה, עמד 'ילד ערבה' קטן, טהור עיניים, שאפילו לא העז להסתכל על העוברים והשבים. הוא היה המשל והנמשל גם יחד. ראו עליו שהוא ערבה מהודרת. ילד שגדל מכל מים, בצידי דרכים בלי שאיש שם על לב. השולחן שלו היה מלא. אף אחד לא קנה ממנו אפילו ערבה אחת.

צדיק׳ל, אמרתי לו, כמה אתה רוצה על הערבות.

הוא לחש בשקט, קולו בקושי נשמע: תשלם כמה שאתה רוצה.

ראיתי עליו שהוא כל כך שמח שמישהו ניגש לדוכן שלו שאולי הוא בכלל לא רוצה כסף. מי יודע כמה זמן הוא עמד שם כאבן שאין לה הופכין. כערבה שאין לאיש חפץ בה. . .

"אני צריך שתספור לי עשר ערבות יפות", אמרתי לו.

הוצאתי את כל הכסף שהיה לי בכיס. היה שם יותר ממאה דולר. שמתי לו את הכסף על השולחן, ואמרתי לו: "תיקח כמה שאתה רוצה", אמרתי - והתכוונתי לכל מילה. אם הייתי רואה אותו היום הייתי מוסיף ואומר לו: "תזכור כל החיים שאתה הילד הכי מיוחד בעולם. ילד של ערבות". הוא כמובן סירב לקחת את הכסף ורק אחרי מו״מ רציני, ניאות לקחת את רבעי הדולר שנשארו לי בכיס. לצערי לא אמרתי לו מילה, אולי כי הייתי עדיין צעיר מכדי לומר דרשות מתוך הלב לילד עוד יותר צעיר.

יום אחרי יום-כיפור, ארזנו מזוודות, בתוכן שמתי את כל הערבות בזהירות מופלגת, גלשנו למחלקת העסקים, וכשהגענו למיאמי גילינו בשדה התעופה, בחור גדול שהחזיק בידיו שלט גדול עוד יותר עליו היה כתוב: "ברוכים הבאים לשימע׳ן ואורי", בעברית. ג׳רי, כבר הבנו, הוא מארח מכל הלב והנשמה.

הבחור הגדול לקח לנו את המזוודות, הכניס אותן לתא המטען של רכב שכמותו לא ראינו מעודנו, ולקח אותנו לבית של ג׳רי. ובכן, בית, מתברר, זו מילה מטעה. משמעויות רבות יש לה. הבית של ג׳רי הייתה חווילת ענק, שישבה על הים, ובחזיתה חנו בנינוחות שתי יאכטות אדירות ממדים. כדי להגיע מהכניסה לחווילה למקום המגורים, נוסעים בקולנועית קטנה שמפלסת את דרכה בתוך הגינות רחבות הידיים שמלאות בכל טוב. בעודנו נוסעים, ראינו בית ענק שמתחבא בין העצים. בחזית הבית היה כתוב: "בית אלישע - בית כנסת ובית מדרש".

הבנו שאת חג הסוכות הזה אנחנו כבר לא הולכים לשכוח כל כך מהר.

את פנינו קיבלה 'אם הבית'. אישה רוסייה שכל תפקידה הוא להכניס את האורחים ולדאוג לכל מחסורם. היא שיכנה אותנו בסוויטה מפוארת, משקיפה לים, שבחשבון זריז גילינו שהגודל של חדר השינה הוא לכל הפחות כגודל שישה חדרי פנימייה בישיבה בניו-יורק. החדר בניו-יורק היה גדול פי שלושה מהחדרים בישיבה בארץ, כך שלמעשה, ניתן היה להביא את כל הוועד מהישיבה בארץ, ועוד לישון ברווח.

אחרי שהתארגנו ושיחקנו קצת עם כל ההמצאות הטכנולוגיות שגילינו בחדר, הלכנו להגיד 'שלום עליכם' למארח. ובכן, למרבה ההפתעה ג׳רי התגלה כגרישא. יהודי שעלה מרוסיה לארץ ישראל, התגורר בה עשר שנים, ואחר כך 'ירד' למיאמי, שם ראה סייעתא דשמיא שלא על פי דרך הטבע בעסקי הנדל״ן. הוא טוב ומיטיב לכל. פתח בית כנסת צמוד לביתו, והוא נחשב לאבי הקהילה הישראלית בעיר מיאמי שחלקים בה נשמעים בדיוק כמו פתח תקווה.

וכך, מצאנו את עצמנו יושבים, יומיים לפני חג הסוכות, שני בחורי ישיבות מארץ ישראל, עם טייקון הנדל״ן ממיאמי ומנסים למצוא נושאי שיחה משותפים. אחרי כמה דקות, התעורר ג׳רי בבהלה, ואמר לנו: "אויש, זה לא בסדר. לא שאלתי אתכם. לא הבאתי לכם לשתות, אתם אוהבים לשתות?" לא הבנו מה הוא רוצה. השולחן היה מלא בכל טוב. כל סוג שתייה אפשרי בבקבוקי זכוכית קטנים, עם כוסות רידל מהודרות.

שנינו הנהנו במבוכה. "כן", אמרנו לו, "מי לא אוהב לשתות".

"כמה שנים אתם שותים בדרך כלל?" הוא המשיך לשאול.

הבלבול גבר. חשבנו אולי הוא לא יודע טוב עברית, אולי הוא לא מרגיש טוב. מה הוא רוצה למען השם.

אורי התעשת ראשון. בחור עם תושייה הוא אורי. "אילו שנים יש לך?" הוא שאל.

זו כנראה הייתה הרמה להנחתה. הוא הסתובב עם הכיסא הגדול, ופתח ארון עץ אדיר ממדים שהכיל מאות רבות של בקבוקי זכוכית עם משקה זהוב. עיניו נצצו. הוא התחיל למנות את מספר השנים של כל בקבוק. זה 25 שנה אבל במהדורה מוגבלת. זה 50 שנה, ממזקקה שנסגרה לפני כמה חודשים, זה ייצור מיוחד בשבילי משתי חביות. וכך הלך ומנה, הלך וספר, הלך ושיבח. היו כמה בקבוקים שנפשו ממש יצאה אליהם. הוא הסביר שיש כמותם עוד שלושה בעולם והוא קנה אותם במכירה פומבית בהונג קונג. היה עוד בקבוק ממזקקה יפנית שג׳רי מיודענו ומלך יפן הם היחידים שמחזיקים בו, וכן על זו הדרך.

עבור שני בחורים שראו פעם אחרונה אלכוהול בדמות ליקר שוקולד בקידוש של הגביר בבית הכנסת השכונתי, מדובר היה בסינית. אבל הרגשנו חדורי תחושת שליחות. אף גביר ממיאמי לא יעשה עלינו רושם עם קצת אלכוהול. בכל פעם שהוא הפליג בשבח בקבוק חדש, אנחנו הפטרנו ביובש: נייס. ככל שהוא ירד לעמקי הארון ושלף בקבוק יותר יקר, אנחנו הגברנו את אדישותנו, משל אלו מעשים שבכל יום אצלנו בארון בישיבה.

כשהרגשתי שההדרכה מוצתה, החלטתי להשתעשע מעט עם עצמי. "תגיד, רב גרישא", אמרתי לג׳רי, "כל הבקבוקים שיש לך כאן, הם מצוינים ליום טוב ולחול המועד, אבל מה הכנת לנו לשמיני עצרת ושמחת תורה? אני לא מאמין שזה אחד מאלה, עם כל הכבוד".

אחרי כמה שנים, כשכבר ביקרנו בכמה חנויות יין, הבנו למפרע את גודל המעמד. הסחורה שראינו באותו יום הייתה שווה מיליוני דולרים. היו בקבוקים שאפשר היה לחתן איתם ילדים בארץ ולהישאר עם עודף לא רע. אבל באותם ימים לא הבנו לא בכסף ולא באלכוהול, ונהנינו קצת להתגרות בעשיר שלא קימץ בהוצאות שבת ויום טוב.

ג׳רי נענה לאתגר. "אתם יודעים מה", הוא אמר. "לכבוד שמחת תורה, בגלל שאתם כאן, אני אוציא בעזרת השם את ה׳טריפל דיימונד'. כמובן שלא היה לנו מושג על מה מדובר, אבל הבנו שמדובר ביהלום שבכתר. שרקנו בהתפעלות ואמרנו לו שזה בהחלט בקבוק שמתאים לחג הקדוש של שמחת תורה.

אחרי שסידרנו את הבקבוקים לפי הימים של החג, הלך כל איש לדרכו. אנחנו הלכנו קצת לטייל וג׳רי חזר לעסקיו.

בערב החג, ביקשנו מג׳רי לראות את ארבעת המינים שלו. הופה. כזאת לא ראינו עד אז ומאז. פאר והדר נותנים לשמו. איזה גודל, איזו נקיות, איזה שילוש. נראה שמעתה ועד עולם לא ירדו כאלה מינים מהודרים לעולם. אני חיכיתי לערבות. כשג׳רי הוציא לנו שקית מקומטת של ערבות בוואקום, התקררה דעתי. סוף סוף נראה לו מה זה. רצתי לחדר, שלפתי מהחבילה שלי שתי ערבות גדולות ומהודרות. ג׳רי שמח שמחה גדולה בערבות. פתאום הוא גילה שכסף לא קונה הכל. יש דברים שעבורם נדרשת מסירות נפש.

הוא לא גמר להודות לי על הערבות היפות, וכולנו הלכנו להכניס את החג.

החג עבר במהירות, משמחה לשמחה, מסעודה לסעודה, משיעור לשיעור ומתפילה לתפילה, עד שהגיעה השעה להיפרד מן הסוכה. חצי שעה לפני סיום הושענא רבה, ישבנו בסוכה, שרנו קצת ואכלנו הרבה. ואני, שקיבתי הורגלה למעט אלכוהול במהלך הימים, אמרתי לג׳רי: "יש לנו את 'דיימונד סאלוט' לשמיני עצרת ואת ה׳טריפל דיימונד' ל׳שמחת תורה'. אבל יש בעיה. מהשקיעה עד הקידוש אי אפשר לשתות ממנו. תהיה לנו שעה בשמיני עצרת בלי שמחה. אולי אפשר לשתות כבר עכשיו ולהיכנס לחג בשמחה גדולה?"

ראיתי שלג׳רי יש כמה פירכות לסברה העקומה, אבל ליבו היה פתוח כאולם, ורץ להביא בעצמו את הבקבוק ששכב כנראה באיזו כספת מיוחדת.

הוא פתח את הבקבוק בחרדת קודש, ומזג לתוך כוס 'אולד פאשן' משקה בשפע. בזהירות אני יכול להעריך שלמרות שחלפו לא מעט שנים, עדיין לא הרווחתי את הסכום של המשקה שהיה לי בכוס באותם רגעים. אבל אז, מי חשב.

לחיים, לחיים.

כמה דקות אחר כך, איבדתי כנראה את הכרתי ואת זכרוני. המשקה היה כל כך חזק, שמצאתי את עצמי מתעורר בשעת בוקר מוקדמת, בעיצומו של שמיני עצרת, כשהראש דופק ובידיי - - - חמש ערבות של הושענא רבא.

יצאתי למטבח לשתות משהו, הפעם נטול אלכוהול, וראיתי שם את ג׳רי מיודענו יושב, חיוך רחב על פניו.

"בוקר טוב, גוט יום טוב", הוא אמר. "לא ידעתי שאתה גם דרשן, גם זמר וגם רקדן".

לא הבנתי על מה הוא מדבר.

"אגיד לך את האמת", אמר תוך שהוא לוגם מהקפה שלו. "לא רצינו שתלך לישון אתמול. בהקפות הראשונות שאנחנו עושים בליל יו״ט ראשון במיוחד לכבודכם - היהודים מארץ ישראל - עשית לנו חג שלא נשכח אותו לעולם. אילו ריקודים, איזו שמחה, אבל השיא היה מה שדיברת בבית הכנסת. לא אשכח את זה לעולם".

רוכב ערבות, הושיעה נא

מה אמרתי? שאלתי בסקרנות.

"אוהו. נתת את 'נאום הערבות'. הסברת שכל העולם חושב שבערבות אין שום דבר מיוחד. אף פעם לא ראיתם יהודי שמתפלל בט״ו בשבט שיזכה לערבות מהודרות בסוכות. באף סיפור צדיקים על מסירות נפשם לקיום מצוות ארבעת מינים, לא שמעתם שהיה חסר לצדיק ערבות. אין אף מופת שקשור לערבות. הערבות הן בצד. יודעים שבסוף יסתדרו איתן. הן לא עושות מתח או לחץ, הן כאילו מובנות מאליהן. אין אף חוברת צבעונית שמסבירה עם תמונות מרהיבות אלו ערבות כשרות ואלו פסולות. בדוכנים של הערבות אין זכוכית מגדלת, ואף מו״צ לא מטריח את עצמו לשולחנות מחוץ לבית הכנסת. לפעמים נראה שהן פשוט השתחלו בטעות לתוך שלושת המינים האחרים, המהודרים, מאירי העיניים.

"אולי זה נכון. אבל לי נראה שיש טעות. עם מה אנחנו נשארים בסוף החג? מה מלווה אותנו אחרי שעזבנו את שאר המינים? נכון מאוד. הערבה. למה אנחנו לא נשארים עם האתרוג או עם הלולב? כי כנראה בעומק, אי אפשר לשמוח איתם שמחה אמיתית. אתם יודעים למה? כי הם כל כך יפים, כל כך טעימים, כל כך מדיפי ריח טוב, שהשמחה איתם היא שמחה תלויה בדבר. לא קשה לשמוח עם אתרוג מהודר. הוא כל כך יפה, כל כך מריח טוב, כל כך טעים, אז מה הפלא ששמחים?

"זו לא שמחה אמיתית. זו לא שמחה שלמה

"אבל השמחה שלנו עם הערבות, געוואלד. זו שמחה אמיתית. מכל הלב והנשמה. אין בהן כלום. לא טעם ולא ריח. סתם ענפים. אם אתה שמח עם הערבות, סימן שטעמת שמחה אמיתית. שמחה שלא תלויה בדבר".

ג׳רי ממש נכנס לתוך הדרשה. "אמרת אתמול משהו נפלא", הוא אמר. "מי שמצליח לשמוח עם הערבות, לא יפסיק לשמוח לעולם. כמו שיש אהבה שלא תלויה בדבר שמחזיקה לנצח נצחים, יש שמחה שלא תלויה בדבר. מי שמצליח להגיע לשמחה הזו, הוא כבר לא יפסיק לשמוח כל החיים.

"הערבות, הן משל. משל על החיים שלנו. אדם יכול להיות שמח בגלל שהוא עושה הרבה כסף, בגלל שהוא מוקף חברים, בגלל שיש לו בית גדול או שכולם חולקים לו כבוד. הכל זה טוב ויפה, אבל זו שמחה שתלויה בדבר. זו לא שמחה שלמה. השמחה האמיתית היא כשבן אדם מתחבר למהות שלו ושמח איתה שמחה שלמה. שמחת הערבה.

"תסתכלו על הילדים", אמרת. "הם שמחים מכל הלב, בלי שום סיבה. הם שמחים מהחיים עצמם. עכשיו שמחת תורה, בואו נשמח פעם אחת מכל הלב, בלי שום סיבה. הרי אתם יודעים, כולנו נהיה בסוף ערבות. האתרוג הכי יפה מתייבש בסוף והלולב הכי גדול, נס ליחו. בואו נרקוד כמו ערבות. בואו נשמח בחיים שלנו, בתורה שלנו, שני הדברים שאותם אף אחד לא יצליח לקחת לנו לעולם".

"כשגמרת לדבר", סיפר ג׳רי, "לקחת את הערבות הגדולות שלך, חיבקת אותן כמו היו ספר תורה, ורקדת כל ההקפות עם שיר אחד בלבד. זה היה מיוחד מאוד. שמחת כמו ילד. והאמת, כולנו התחברנו אליך. למי אין געגוע בלב לחיים של שמחה פשוטה ואמיתית. אתה יודע, תמיד ההקפות כאן - בעיקר בלילה הראשון - מהירות. אנשים ממהרים הביתה. הקפות רציניות עושים היום בלילה, בשמחת תורה. אבל אתמול? אתמול רקדנו כמה שעות. היינו יכולים להמשיך עוד שעות ארוכות. כשיש שמחה אמיתית היא מדבקת, אף אחד לא רוצה לעזוב אותה".

"אבל תגיד", שאל ג׳רי, "אתה באמת לא זוכר כלום? אתה לא זוכר איך שרת במשך שעות"?

"לא", אמרתי כשפני סמוקות עד לשורשי השערות, "באמת לא זוכר כלום. מה בכלל שרתי"?

"האמת", הוא אמר. "זו הייתה רק מנגינה. בלי מילים, רק מנגינה שלא הפסיקה לרגע אחד".

ג׳רי היה בשמי שמיים. "אתה יודע מה", הוא אמר. "יש לנו עוד קצת זמן. אני רוצה לספר לך את הסיפור שלי. אתה בחור צעיר, אולי קצת תמים. תשמע סיפור על איבוד שליטה עם סוף אחר לגמרי, ואולי יהיה לך מזה מוסר השכל".

ארץ ישראל. תש״ן.

גדלתי ברוסיה הקומוניסטית. ידעתי שאני יהודי, אבל כמעט לא הייתה לזה משמעות בשבילי. בסוף שנות השמונים התחלתי להתקרב ליהדות וכששערי הברזל נפתחו הרגשתי שאני חייב לעלות לארץ. ידעתי כמה דורות חלמו לחיות בארץ הקדושה והרגשתי שאסור לי לפספס את ההזדמנות. אשתי נפטרה וכל עולמי היה בני היחיד בן 18. עליתי לארץ, נכנסתי לאולפן והבן שלי הלך לצבא.

רציתי להיות קרוב לבן שלי והחלטתי לשכור דירה ליד הבסיס שלו. זה היה אזור ישראלי מאוד. לא היה שם דובר רוסית אחד. אבל למרות הקשיים, לא יכולתי לאפשר לעצמי להתרחק מהבן שלי. התקבלתי לעבודה במוסד אקדמי מכובד. בגלגול הקודם שלי הייתי מדען מוערך ובארץ חיפשו אנשים שעוסקים בתחום שלי. בתחום מסוים הייתי ממש 'גדול הדור'. גיליתי חומר סינתטי שעושה את אותו אפקט של האלכוהול בלי כל תופעות הלוואי.

זו הייתה המצאה עם פוטנציאל כלכלי מטורף. שווי השוק שלה הוערך במיליארדים רבים. חברות ענק התעניינו ברכישתה, למרות שזו עוד הייתה בחיתוליה. מתעשיית האלכוהול עד תעשיית הפארמה, כולם לטשו עיניים אל ההמצאה שעשויה הייתה להפוך את העולם. המחקרים נעשו בחדרים סגורים וכל מה שהיה קשור בהמצאה היה סוד גמור.

אמנם בפרנסה ברוך השם הייתה לי הצלחה, אבל ההתאקלמות בקהילה המקומית, הייתה קשה בהרבה. לא דיברתי היטב את השפה, לא היו לי חברים, האוכל לא היה לטעמי, אבל הרגשת הזָרות הגיעה לשיאה דווקא בבית הכנסת. וזה לא שלא ניסיתי, עשיתי הכל. התלבשתי כמו כולם, הסתפרתי מחדש, הלכתי לכל השיעורים - כולל אלו שהיו מיועדים רק לילדים, אבל כל הזמן הרגשתי שאני מתקבל בחשדנות. לא היו לי טענות לאף אחד. זה טבע העולם, אבל זה כאב לי מאוד. דווקא במקום שציפיתי שיקבלו אותי כמו שאני, לא הצלחתי להשתלב.

גם אל הרב של בית הכנסת, אין לי טענות. הוא קיבל אותי בסבר פנים יפות. כשהגעתי בפעם הראשונה הוא התעניין מעט על המשפחה ואיך אני מסתדר עם הדירה, אבל מאז עזב אותי לנפשי. האמת, הוא כבר היה יהודי מבוגר, וסבל מבעיות בריאותיות רבות. לא היה לו כוחות ליצור קשרים חדשים. מי שמילא את מקומו היה הבן שלו, ר' אלישע. הוא החל למסור שיעורים במקום אביו, לשבת ב׳מזרח' וכמובן הקפיד שבמודעות יכנו אותו בכל התארים הכי מכובדים.

"רגע", שאלתי. "זה אלישע מהבית הכנסת שלך?"

"חכה, עוד נגיע לבית כנסת", הוא אמר. "עם ר' אלישע הזה היה לי קשה במיוחד. לא רק לי היה קשה, אלא לכל הקהילה שנאלצה לקבל אותו כרבם. ר' אלישע, היה באמת תלמיד חכם, על זה אין עוררין, אבל הייתה לו בעיה קטנה. אולי בעצם בעיה לא כל כך קטנה, אבל בהתחלה זה היה נראה משהו קטן". ראיתי שג׳רי ממש מתאמץ להפך בזכותו של ר' אלישע. לדבר עליו בעדינות, לגלות טפח ולכסות טפחים. "הבעיה שלו הייתה שקשה היה לו להסתדר עם אנשים. הוא היה יכול להעיר בקול רם לכל אחד, באמצע בית הכנסת, על כל דבר שלא יהיה. ולא, אני לא מדבר על אחד שדיבר באמצע התפילה, אלא על דברים שהצניעות יפה להם. על בעל תשובה טרי הוא צעק: מה קורה איתך? אתה מגיע בלי כובע להתפלל? איזו צורה יש לזה? איך התפילות שלך יתקבלו? וזה רק דוגמה אחת. הוא היה צועק על אנשים בקול על כך שהם קונים חסה שהיא לא חסלט, התספורת של הילד - ומה לא. אנשים ממש פחדו לידו. בכל פעם, זה היה נגמר בפיצוץ, בהערות, בגערות.

כשאנשים פנו אליו ואמרו לו שהוא מלבין את פניהם ברבים, הוא אמר שזו המצווה שלו ולא שייך העבירה של מלבין פני חברו כשעוסקים במצווה כל כך נשגבה. כשאנשים התחילו לעזוב את בית הכנסת, הוא אמר שזה טוב מאוד כי ככה תישאר סולת נקיה של עובדי השם אמיתיים וטוב מאוד שאנשים שהחלישו את כולם ברוחניות הולכים למקומות אחרים. כשמישהו הגיע לדבר איתו בפעם השנייה, הוא צעק עליו שהוא מקרר את האמבטיה ועתיד ליתן על כך את הדין. בפעם השלישית, או-או, אז הפך המעיר התורן לעמלק של ממש. יהודי שנלחם ברב, ובעצם נלחם בריבון העולם, בכבודו ובעצמו.

ככל שמעמדו של הרב הלך והתבסס, כך הלכו העלבונות והתגברו. שיעור 'דף היומי' הפך לשדה קרב. כל מי שהיה שואל שאלה שלא מצאה חן בעיני הרב הצעיר - והאמת, לא הייתה אף שאלה שמצאה חן בעיניו - נתקלה במטח של עלבונות. הכל בארמית והכל בנופת צופים כי הרי לטובת השואל ולהרמת קרן התורה הוא מכוון.

אני, נזכר ג׳רי בעיניים מצועפות, לא הייתי מהסובלים הראשיים. גם כי לא ידעתי שההתנהגות הזו חריגה. לא הכרתי בתי כנסת אחרים וחשבתי שככה מתנהגים בכל מקום. שנית, מעולם לא פציתי את פי בשעת השיעור כך שלא הייתי חשוף לפגיעה ישירה.

אבל למרות זאת, פגיעות עקיפות היו באופן קבוע. מה זו פגיעה עקיפה? שאלה טובה. למשל, תמיד אני הייתי משמש כדוגמה להסברת דברי המשנה. כשלמדו על מאמר חז״ל 'אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד', היה אומר הרב: היום רח״ל יש אנשים שלא קרו ולא שנו. הנה, יושב איתנו גרישא, יהודי שלא זכה ללמוד מעולם אף מילה. אתם חושבים שמותר לו לעשות דברים על דעת עצמו? חס ושלום. תמיד תשאל, תמיד תתייעץ, אחרת תעשה את ההלכה ללעג וקלס רח״ל. אתם מבינים מה אומרים לנו חז״ל, רבוייסי".

וככה זה היה נמשך באין ספור דוגמאות מעליבות ופוגעניות. אבל אני הייתי במצב כל כך ירוד, כל כך בודד, שלא היה אכפת לי כלום. איך אומרים אצלכם: העיקר שאומרים את השם נכון.

אבל היה יום אחד בשנה שהיה היום שלי. זה היה היום שהרגשתי ממש קיים. למרבה האירוניה, זה היה ביום היארצייט של אשתי ע״ה. כל השנה התאמצתי לסיים מסכת אחת של משנה. זה לא היה לי קל. לא הכרתי את המונחים, והייתי צריך להשקיע המון בשביל לסיים את המסכת. אבל התאמצתי וכל שנה הייתי עורך סיום מסכת בבית הכנסת בהשתתפות כל אנשי הקהילה. הזמנתי קייטרינג איכותי, הבן שלי היה מגיע מהצבא, אחותי הגיעה גם היא מרחוק בשביל לכבד אותי וכמובן כל אנשי הבית-כנסת שאולי הסתכלו עלי קצת כתמהוני אבל הבינו כמה היום הזה משמעותי בשבילי והגיעו בהמוניהם.

כל-כך רציתי שאנשים ישמחו באירוע, עד שעשיתי מעשה שאולי - במבט לאחור - היה קצת פזיז. בכל שנה הייתי לוקח קצת מהחומר שעליו עבדנו במעבדה, מערבב את זה עם קצת חומרים ועושה מזה עוגה קטנה. החברים בבית כנסת היו קוראים לה העוגה הקדושה. כל מי שאכל ממנה כמה פירורים, היה עולה לשמי שמיים. היה לזה אפקט של שתיית שני בקבוקי יין, אבל בלי אף תופעת לוואי. בכל פעם במהלך הסעודה הייתי מחלק לכל אחד פירור קטן, והשמחה הייתה עד לב השמיים. מי שאכל יותר מפירור, היה כמעט מאבד את הכרתו.

כך נמשכו העניינים כמה שנים בשמחה גדולה.

ארץ ישראל תש״ס.

כוחותיו של הרב הישיש הלכו ודעכו. בנו, ר' אלישע, תפס את מקומו כמעט לחלוטין. חודש לפני היארצייט, כבר הגעתי לבית של הרב להזמין אותו לאירוע. הרב התקשה לדבר. "אני כבר לא אוכל לבוא", הוא אמר. "ר' אלישע ימלא את מקומי".

לא התווכחתי. אם זה מה שהרב רוצה - כך ייעשה. בוקר אחד, אחרי התפילה, ניגשתי לר' אלישע והזמנתי אותו לאירוע. האמת, בלב חשבתי, שהלוואי שהוא לא שומע טוב את היום או את השעה. אבל למרות הכל, הזמנתי אותו באמת מכל הלב.

יום היארצייט הגיע. המלצרים הפכו את בית הכנסת לאולם שמחות מפואר. פרחים, מפות, כלים יפים, תזמורת - הפנינג חגיגי. עשיתי את הסיום בהתרגשות גדולה ורגע לפני שאני מתחיל את הקדיש, נכנס ר' אלישע לאולם כרוח סערה. הוא מיד הודיע לי שאין לו טיפת זמן, ואם רוצים שידבר, כדאי שזה יהיה ממש עכשיו, אחרת הוא לא יוכל להישאר אפילו עוד רגע אחד. הרבה ברירות לא היו לי, התיישבתי בשולחן, נכנסתי לכוננות ספיגה והתחלנו לשמוע את דברי הרב.

הרב נעמד והודיע שזמנו קצר מכיוון שכל דקה שלו מוקדשת ללימוד תורה. "צריכים לדעת שיארצייט זה יום חשוב, אבל יותר חשוב לדעת האם הנפטרת הייתה שומרת תורה ומצוות או ח״ו כמו הבן שהלך רח״ל לצבא. הו, הבן איתנו. ברוך השם", הוא פנה לבן החייל שלי, "אתה צריך לדעת שכל עבירה שאתה עושה מוסיפה עוד קרשים למדורה של האמא בגיהנום. זה לא פשוט". הבן שלי התכווץ במקום. הוא לא כעס, אבל הוא היה פשוט מושפל. נשבעתי באותו רגע, שיהיה מה שיהיה - את ר' אלישע אני לא מזמין יותר ליארצייט, ויהי מה. וכאילו לא הספיק החשבון עם הבן, תוך כדי דיבור פתח הרב חזית חדשה. עוד לא שקעה נשמתו של בני, וכבר זרחה לה נשמתה של אחותי. זו נשואה ליהודי כשר, שומר תורה ומצוות, חבוש בכיפה סרוגה. כשהרב ראה את הכיפה של גיסי, הוא ממש התעורר לחיים: "אתם יודעים רבותי, הנשמה יודעת בדיוק מי צודק, מהי הדעת תורה האמיתית ומה הם הזיוף והשקר. גם זה מצער את הנשמה. איך אפשר לחיות בכזה שקר? איך אפשר לטבול עם שרץ ביד? כאילו לעשות עילוי נשמה אבל להישאר בבינוניות ובשקר". גיסי לא ידע את נפשו, ואחותי חטפה מתקפה שלא ביישה את המתקפות האחרות. "נשים ששייכות ל״ע לציבור ההוא מזלזלות בצניעות, מזלזלות ב׳השקפה' חושבות שהעולם הפקר, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה.

"גרישא", פנה אלי הרב. "אתה יודע מה באמת צריכה האשה לדעת. מה הכי חשוב בבית". לא ידעתי מה לענות. אני ואשתי חיינו ברוסיה של הקומוניזם, ללא ידיעה מינימלית על תורה ועל מצוות. רק בשנה האחרונה לחייה התחלנו להתקרב ולמדנו על שבת וטהרת המשפחה, עליהן שמרנו מכל משמר, לעיתים ממש במסירות נפש. החלטתי לא לענות לרב. ידעתי שכל תשובה תגרור עוד מתקפה ארטילרית ובליבי התפללתי שמופע האימים הזה יסתיים. לא הבנתי איך הפכה הסעודה השנתית שלי למופע מבחיל של גסות רוח.

התפללתי להשם שר' אלישע יישב כבר. והקב״ה נענה לתפילתי.

ר' אלישע התכוונן לסיום הדרשה, לא לפני שהזכיר כמובן שזה הזמן להתחזק ולא לחשוב רק על האוכל, ו-"גריש׳ע, הרי לב יודע מרת נפשו, ואני לא צריך לספר לך במה להתחזק, והכי חשוב להוסיף עוד בלימוד, ובודאי שמי שמתחזק זה מחזק גם את המשפחה מסביב. טוב, דיברנו מספיק. רק נעשה מזונות לעילוי נשמת ונלך".

המלצרים עוד לא הגישו את האוכל והצלחת היחידה שהייתה מונחת על השולחן הייתה הצלחת עם העוגה הקדושה שלי. זו כבר הייתה מפוררת ומוכנה לחלוקה, אבל הרב שהיה היחיד שלא ידע את סוד קדושתה של העוגה, החל לברך מזונות. רציתי להסביר לו שלא כדאי לו לקחת, שזה יכול להזיק לו, אבל הרב השתיק אותי עם היד. 'גריש׳ע, כמה פעמים צריך לומר, עדיף להקשיב מאשר לדבר. רק אם יש ברכה, כדאי לדבר, ולענות אמן'. וכך, עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה, הוא נטל את העוגה, בירך מזונות בקול רם, ובלע חצי מהכמות שהייתה על הצלחת.

שקט ירד לעולם. דממת מוות. איש לא העז להוציא הגה. רק קול לעיסת השיניים של הרב ניסר בחלל החדר. הבטתי בו. זו לא היתה עוגה שהצטיינה בטעם מיוחד. להפך. היא היתה קצת חמוצה והרבה טפלה. היא לא יועדה לאכילה. אבל הרב בכל זאת לעס ובלע כזית. בזה אין ספק. רק עכשיו, הבין ר' אלישע שמשהו קורה. הוא שם לב שמשהו כאן מוזר קצת. אבל הכמות שהכניס לגופו, שמספיקה לטשטש בקלות חמישה עשר איש, לא נתנה לו אפילו דקה אחת של חסד. הוא, שמעולם לא איבד את צלילות דעתו, שהיה דוגמה ומופת למאמר החכם: לשמחה זו מה עושה, התחיל להתפרץ בשאגות אדירות של צחוק פרוע. זה היה מחזה מחריד. כולם הסתכלו עליו בעיניים פעורות. כמכושפים. חלק מהציבור הסתכל עלי, כאילו אני שהמצאתי את הבעיה, אמור לדעת גם את הפתרון. אבל לא היה שום פתרון. ידעתי שאין סכנה בריאותית, ואנחנו פשוט מקבלים הזדמנות להיחשף לצפונות ליבו של ר' אלישע שנפתחו בפנינו כספר פתוח.

מה אגיד לך בחור צעיר, נאנח גרישא, ראיתי בחיי אלפי שיכורים, אבל כזה דבר עוד לא ראיתי. ר' אלישע השתטח על הרצפה, חבט את ראשו בקרקע, ונהם נהימות משונות, אחר כך החל לדבר על אביו, הרב המבוגר, בצורה מבזה ומביישת. חלק מהאנשים סתמו את האוזניים מבושה. כל כעסיו, פחדיו, תשוקותיו ותסכוליו יצאו לעין כל. מה שהוא נהג לעשות לצאן מרעיתו במשך שנים, קרה לו בכפל כפליים. היו אנשים שמיהרו להקליט את דברי הנאצה. הם היו כל כך שמחים לאידו, שלא התאפקו. המופע נמשך למעלה משעה. מופע אימים. חזיון תעתועים. אלו דיבורים, אלו תיאורים, אלו מאווי לב ומעשים נוראיים הוא עשה, רחמנא ליצלן ולישזבן.

לאט לאט, נרגע הטירוף. הקולות נחלשו, כוחותיו תמו. ידעתי שהוא באפיסת כוחות ועלול להתייבש. הזמנו מהר אמבולנס ועדכנו את בני משפחתו שיבואו לבית החולים.

נשארנו כל משתתפי הסעודה - שלא הייתה בבית הכנסת. לא ידענו לאן ממשיכים מכאן. כאילו חווינו יחד איזה חזיון של התגלות אלוקית שהופיעה פתאום, כאן בסלון הבית, מבלי שהיינו מוכנים לה. בין רגע באה ובין רגע הלכה.

אחרי זמן מה פשוט התפזרו החברים איש איש לביתו, בלי לומר דבר.

למחרת בבוקר, שמענו מהשכנים בבניין של ר' אלישע, שבני ביתו אורזים כבר מהבוקר את מיטלטליהם ועוזבים באופן מיידי את העיר. איש לא חשב שישנה אפשרות אחרת. היו נשמות טובות שדאגו לספר לרב על מעללי בנו. הרב הזדעזע, הוא הגיע לבית הכנסת, כבש את פניו בקרקע, ואמר פרקי תהילים בקול בוכים. הוא לא הצליח לחזור לעצמו. אחרי כמה ימים, שמענו שר' אלישע כבר איננו בין החיים. הוא לא עמד בביזיונות, ועלה לשמי שמיים. זו הייתה מכה קשה. לרב, למשפחה, לקהילה, לכולם.

אבל מי שלקח את זה הכי קשה - הייתי אני.

בליבי הרגשתי כאילו שלחתי בו יד. כאילו יש לי אחריות עקיפה על מותו. הרגשתי אשמה איומה.

לא הכרתי רבנים, אבל הרגשתי שאני חייב לעשות תשובה. לכפר על מה שנגרם בעטיי. אחד המתפללים, שלח אותי לאחד מצדיקי הדור. הוא כבר ידע להגיד לך מה לעשות. נכנסתי אליו בשעת לילה מאוחרת, סיפרתי לו את כל הסיפור בדמעות שליש, וביקשתי תשובה.

הרב הסתכל אליו בעיניו הטובות, הרגיע אותי במילים חמות והבהיר לי שאין לי שום אחריות על התוצאה. אם בכל זאת אתה רוצה כפרה, תעשה שלושה דברים: תקבל על עצמך גלות, כדין כל מי שהרג בשוגג. תעסוק בבניית מקדש מעט, כמו הורדוס שהרג את חכמי ישראל ועסק בבניין בית המקדש לכפר על נפשו, ושלישית - תיקח את ההמצאה שלך שגרמה למיתה ותכוון אותה לצורכי רפואה. לתועלת האנושות.

ואיך אדע שהסתיימה תקופת הגלות שלי, שאלתי את הרב.

אתה כבר תדע, הוא אמר. אתה תדע.

הדף החדש של ג׳רי

כנראה נגזר עלי בעולם הזה להיטלטל ממקום למקום, אומר לי ג׳רי. זה השם שלי גרישא, מלשון גר או אולי מלשון גלות, אבל כנראה זה מה שהקב״ה רוצה ממני. יום אחרי הפגישה עם הרב חיפשתי לאן לעבור. לרוסיה לא רציתי לחזור בשום אופן. חיפשתי מקום שאפשר להקים בית כנסת בלי הפרעות ועם קהילה יהודית תוססת. עברתי על הגלובוס שוב ושוב, אבל לא ראיתי אף מקום שעונה על הציפיות.

בדרך למכולת, שמעתי ברדיו ראיון מרתק. על הקו היה פעיל קירוב מהעיר מיאמי, שסיפר על הישראלים הרבים שמתגוררים בעיר, על הקהילה היהודית ועל הצימאון הגדול שיש לתורה ויראת שמים. ראיתי בזה אות משמיים, ושבועיים אחר כך כבר הגעתי עם כמה מזוודות למיאמי.

שכרתי דירה באזור של הישראלים והחלטתי לפתוח דף חדש בחיי. במקום מדעים, נדל״ן. היו לי כמה גרושים בכיס, והחלטתי להשקיע בכמה בתים. את בית הכנסת שלי אקים דרך הביזנס. בכל העסקאות שעשיתי השתמשתי בישראלים שהתגוררו סביבי. אחד תיווך, אחד נתן שמאות, השלישי היה עורך דין, הרביעי בנקאי וכן הלאה. כולם היו ישראלים שהתגוררו באזור שלי והם העניקו לי את השם ג׳רי. האמת, אני לא מתחבר לשם הזה, אבל מילא. כאן אמריקה. אחרי כמה חודשים כבר פתחתי בית כנסת קטן לכל הקהילה שאספתי סביבי. ברוך השם, המתפללים מאוחדים כאן בלב ונפש. הקב״ה עזר לנו וניצלנו את הגאות במחירי הנדל״ן ואנחנו חיים לא רע. רק דבר אחד לא הסכמתי לעשות בשום אופן למרות כל הלחצים: למנות רב לבית הכנסת. אתה בטח כבר מבין למה.

• • •

הייתי מרותק לסיפור. זמן שחרית כמעט הגיע. תגיד, שאלתי אותו, מה עם הקבלה השלישית? מה עם התרופה. אה זה, אמר ג׳רי. זה כבר לא תלוי בי. מבחינתי סיימתי את הפיתוח כך שיתאים לטיפול בחרדות ובדיכאון, אבל עכשיו זה תלוי ברשויות האמריקניות. הן צריכות לבדוק את זה. יש כאן, הוא הסביר, רשות פדרלית בשם אף. די. אי שאחראית על האישורים. זה ארגון איטי ומסורבל. יכול לקחת שנים עד שייצא מזה משהו אם בכלל. אני את ההשתדלות עשיתי, עכשיו הגיע הזמן שהקב״ה יעשה.

היה כבר מאוחר, הלכתי להעיר את אורי, ויצאנו ביחד לחגוג את שמחת תורה בבית הכנסת. הוא עשה עלי רושם כביר. החכמה והענווה, הנדיבות הגדולה שלו, בן אדם שלא שוכחים. קיוויתי בשבילו שיום יבוא והשליחות שלו תסתיים.

ישראל. עשרת ימי תשובה. תשע״ח.

שיחה ממספר חסום על הצג.

בדרך כלל אני לא עונה. מהצד השני זה או הרב שוינגר שמשאיר מיד תא קולי לחזור אליו או מהבנק. אבל משום מה החלטתי לענות.

"ברייטקופף?" קול רוסי כבד.

מי זה יכול להיות, למען השם.

"מדבר", עניתי. "מי זה?"

כבר הספקת לשכוח את היהודי שפתח בשבילך את ה׳טריפל דיימונד'? שאל קול מחויך מעבר לקו.

"גרישאאאאאא", צעקתי. "מה שלומך? איפה אתה?"

"אני בסדר. תגיד", הוא שואל, "יש לך כבר ערבות לחג?"

צחקתי מקול הלב.

"אתה בארץ?" שאלתי.

"כן, בטח. אני בארץ".

"אז אתה בא אליי לחג. אתה האורח שלי".

"אני בגלגול הזה כבר לא אוכל להתארח. אני כבר זקן. אבל אני רוצה לראות אותך, אם תוכל כמובן".

שעתיים אחר כך כבר ישבתי אצלו בבית. בית מפואר בקומפלקס גדול במרכז הארץ.

אחרי שהחלפנו כמה מילות נימוסין, לא התאפקתי. "תגיד", שאלתי, "איך נגמרה השליחות שלך? מתי חזרת לארץ?"

"הו", הוא אמר, "בשביל זה קראתי לך. אתה חייב לשמוע את סוף הסיפור.

"כמה שנים אחרי שהיית אצלי, הגיע המשבר הכלכלי הגדול של שנת 2008. הבורסה נפלה, בנקים קרסו והעיקר, מחירי הנדל״ן צנחו בשמונים אחוז - במיוחד באזורים שבהם אני פעלתי. אתה בטח זוכר, כל בית הכנסת, היה בנדל״ן. כולנו היינו ממונפים עד למעלה מראש. כולנו היינו שקועים בהלוואות גדולות מהבנקים, והבנו מהר מאוד שהסיפור שלנו נגמר. החיים שלנו קרסו לנו מול העיניים ולא יכולנו לעשות שום דבר בשביל לעצור את הקטסטרופה. תם הטקס, כמו שאומרים בארץ.

"הגיע חג הסוכות, אולי החג הכי עצוב בחיים שלי. נשארתי בעל חוב עצום, בלי כלום ביד. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. אתה יודע: באמריקה אתה לא קונה בית, לא קונה אוטו, הכל בליסינג או בשכירות. ברגע שנפלת ואין לך לשלם, אתה מחזיר ציוד. כולם ידעו שבעוד כמה ימים יפנו אותנו מהבתים, ייקחו לנו את המכוניות ואת כרטיסי האשראי ונאלץ להתחיל את כל מסלול החיים שלנו מהתחלה. אתה יודע איך זה, באמריקה, הכסף שיש לבן אדם קובע את הערך שלו. שם שואלים על האנשים 'כמה הוא שווה'. כאילו הכסף זה מה שמעריך את הבן אדם.

"הגיע הושענא רבה אחרי צהריים, אני מתכונן להיפרד מהסוכה. על השולחן עוד מונחות מהבוקר הערבות של ההושענות. אני מתבונן בהן, ופתאום נזכר בשמיני עצרת שהיית איתנו. איך שמחת ורקדת עם הערבות היפות שלך בניגון אחד כל הערב. נזכרתי במה שאמרת על הערבות, שאין להן כלום, ולכן הן הכי שמחות, כי השמחה שלהן לא תלויה בדבר, נזכרתי גם שאמרת שזה לא רק הערבות, אלא כל דבר. גם על כסף. ובאותו הרגע הבנתי, שאני עומד כעת במרחק של שעה או שעתיים מהתיקון שלי. יצרתי שמחה שגרמה מוות, ועכשיו אני אייצר שמחה שתביא חיים חדשים לנפשות השבורות שאיתי.

"כשהחבר׳ה התקבצו לקראת יו״ט ראשון של שמיני עצרת בבית הכנסת, זה היה נראה התכנסות של פגרי מתים. כולם היו שפופים ומדוכאים, עצבניים ופוחדים, במתח נורא מה ילד יום. זה היה בית כנסת מלא הושענע׳ס. ערבות חבטות ובוכיות.

"ביקשתי להגיד כמה מילים - ואמרתי להם: רבותי, יש לנו הזדמנות חד פעמית, נדירה, שמי יודע אם תחזור על עצמה אי פעם. אם אנחנו שמחים כל שנה כי הרווחנו הרבה כסף באותה שנה, אז השמחה היא תלויה בדבר. . . אבל השנה, הפסדנו הכל. אין לנו כלום, חוץ מחובות עד מעל הראש. עם מה נשמח? השנה זו הבצורת. הקשיים הגדולים בדרך. אבל יש שנה חדשה בפתח. שנה בלי טעם ובלי ריח. שנה של ערבה. מי יודע מה יילד יום. אבל אתם יודעים מה אף אחד לא יוכל לקחת לנו? את הלב. את רוחב הלב, את הקשבת הלב, את האחווה והריפוי שבלב, לעצמנו ולסביבתנו.

"הערבות מחברות אותנו לנצחי, לנשגב, שקיומו ואמיתת קיומו אינם תלויים בדבר.

"כך לגבי שמחה, כך גם לגבי אהבה. כך לגבי כל קיום באשר הוא.

כל אחד ייקח לו ערבה אחת לשמוח בה, וקדימה, פעם בחיים נשמח כמו שצריך. . .

"אני לא צריך לספר לך איזו שמחת תורה הייתה לנו. ההקפות שעשינו לכבוד יהודי ארץ הקודש באותו לילה ראשון של 'שמיני', לא יישכחו מאיתנו לעולם. ממש געוואלד. עד לב השמיים. הרגשתי שהקב״ה קיבל אותי כמו שלא קיבל אותי מעולם.

"עשרות של יהודים הפכו את חייהם מחושך לאור. תקווה חדשה החלה לנשוב בין רוחות הייאוש המר. בפעם אחרת אולי אספר לך גם איך קמה אלומת חייהם וגם ניצבה, חרף כל הנסיונות והקשיים. ואיך לאחר שרקדנו את נשמותינו עד כלות, יום אחרי החג, הגיע הטלפון מהאף. די. איי האמריקני עם הבשורה שהחליטו לאשר את התרופה. ואיך מיד אחרי זה הגיעו אלפי טלפונים של חברות גדולות שכל אחת מהן הציעה סכום גדול יותר ואיך עשיתי אקזיט שיכול לסדר את משפחתי לדורי דורות. אפשר לכתוב רק על זה ספר. אבל ביום שלמחרת אספתי שוב את מתפללי בית הכנסת והודעתי להם שהכסף שבקופה יתחלק לכולם. אף אחד לא ייפול. כל אחד יקבל מה שהוא צריך בשביל להשתקם.

"חילקתי את הכסף, השארתי לעצמי כדי צורכי, ודאגתי שיהיה כסף לבית הכנסת להמשיך ולפעול עד עולם. ביקשתי שיעשו לוגו חדש לבית הכנסת. לוגו שעשוי מענפי הערבה. זה הסמל שלנו הערְבות ההדדית, הערבות והנעימות לכל מי שבא בשעריו, וגם מלשון עירוב של כל המפרידים המלאכותיים שגורמים למחלוקות בינינו לבין הזולת, בינינו לבין אבינו שבשמים, בינינו לבין השמחה הפנימית הכבויה שבתוכנו. שמחה שמשוועת להתקיים בזכות עצמה ולהקרין לסביבתה.

"אז ברוך השם, יש לי כסף, אבל עדיין, ערבות לחג לא השגתי. אתה לא חושד בי שהיה לי אפילו רגע אחד של חולשה להתפתות להשתמש בערבת-פלסטיק מהשקית. . . מה דעתך, שמעון, אולי נלך יחד למצוא לנו איזה עץ בטבע, ונארגן השנה לכולם ערבות גדולות ויפות, כמו פעם?"

"גרישא, אתה תישאר כאן", אמרתי לו. "אני אארגן לך השנה ערבות כמו שצריך. מעולם ועד עולם ראו כאלה ערבות".

"מגיע לך", אמרתי לו, וחיבקתי את הערבה שלי חיבוק גדול. "אתה הערבה היחידה בעולם שנתעברה בה נשמתם של האתרוג, הלולב וההדס גם יחד".

גמר חתימה טובה, גרישא.

חג שמח, יהודים.

הסיפור המלא פורסם במגזין החג של עיתון 'משפחה'

שמחת התורה שהפכה לי את הראש.

********

"מחפשים קבוצת תלמידי ישיבה צעירים שילכו בשמחת תורה לשמח מושב בצפון". זו הייתה הפנייה אלינו בשנת 1992, תלמידי ישיבה צעירים בישיבת ימית בנווה דקלים.

צעירים ומתלהבים היינו. אחרי שירות צבאי. אז התנדבנו ללכת חמישה חברים, גולנצ׳יקים וצנפים עם חזה נפוח.

בעיני רוחנו ראינו מושב וותיק, עם 'עמך ישראל' שגרים בו 'בעלי בתים שאינם יודעים מהי שמחה אמתית כמו שאנחנו יודעים לשמוח אצלנו בישיבה'.

בטרמפים בדרך לצפון עפנו על עצמנו. תכננו איך נבוא עם מרץ רב של תלמידי ישיבה ושירים חסידיים מקפיצים ונסחוף אחרינו מושבניקים עייפים עמלי יום ולילה.

לפני החג הגענו למושב דלתון.

משפחה צעירה אירחה אותנו. לפי צלחת הקוסקוס שקיבלה את פנינו הבנו שמדובר במשפחה עם לב ענק. שמחנו. האוכל מצוין ויהיה לנו כוח להרקיד את כל המושב.

לבשנו בגדי חג ויצאנו לבית הכנסת שהיה מלא מפה לפה במושבניקים חסונים עצומי ממדים, רובם יוצאי לוב וטריפולי. הם נראו משפחה אחת גדולה. ענקית. אחרי התפילה החלה מכירת המצוות בהמולה רבה. 'מי שברך' התערבב עם שירים, סכומים עם קריאות ביניים, ובעיקר אווירת חגיגה אחת גדולה.

חיכינו בקוצר רוח. מחממים מנועים, מכינים שירים ומתאמים מעגלים לקראת ההקפות.

כשיצא ספר התורה הראשון הבנו שכנראה לא הבנו.

השמחה שפרצה שם העיפה את כולם. גברים חסונים שלפני רגע היו חצי רדומים בכסא, משכו אותנו בכוח למרכז והתחילו לסובב אותנו במעגלים. הלמות סוליות הנעלים שלהם הרעידו את בית הכנסת. בידיהם הענקיות (שכל אחת נראתה לנו כמו כף טרקטור) הם הניפו באוויר ספרי תורה בשירה וריקודים בעוצמות שלא הכרנו. קטנים ונידפים עמדנו, מנסים לעמוד בקצב שלהם, המומים מול מסה של אנשים רוקדים ושמחים בכל הכח, בלי להפסיק.

ארסנל השירים שלנו הכיל את הרפרטואר הרגיל אז בישיבות: ברוך הגבר, שאו שערים, עבדו את ה' בשמחה, מצווה גדולה, כל העולם כולו, ותן בנו ועוד. שירים של שורה אחת או שתיים עליהם חוזרים שוב ושוב במנגינה אחידה.

הארסנל שלהם היה שורשי יותר ובעל נוכחות מרשימה פי כמה: אל יבנה הגליל, אדיר הוא יבנה ביתו בקרוב, בר יוחאי, מצמיח ישועה, הללו אדיר אדירים, אדיר כבודו, מפי אל, שמחו נא, יום שמחה לישראל ועוד. שירים ארוכים עם עשרות שורות ששרים אותם בקצב אחיד. מישהו מקריא שורה אחת וכולם עונים לו בעוצמה שמעיפה את הגג וקורעת שערי שמים.

כמובן שהארסנל שלהם ניצח.

אחרי שעה ארוכה חזרנו עייפים אך מרוצים לארוחת החג. מהסיפורים סביב השולחן הבנו שההקפות של ערב החג הן רק ההתחלה.

בשעה ארבע בבוקר העירו אותנו המארחים. נגררנו מהמיטות עייפים עוד מהערב הקודם, יצאנו מהבית וזרמנו עם נחיל ענקי של תושבים למרכז המושב.

מנהג יש להם ליהדות טריפולי לקום לפנות בוקר בשמחת תורה ולרקוד ברחובה של עיר תוך מעבר בין הבתים של חתן תורה, חתן בראשית וחתן מעונה. כל המושב מתכנס יחד ויוצא בתהלוכה בשירה וריקודים לבתי החתנים. בכל בית מחכה ארוחה כיד המלך. שולחנות ערוכים מכל הלב, סירים עם קציצות, 'טבחה' (סוג של חמין טעים) וסלטים, בקבוקי יין ושתיה חריפה שרק מגבירים את הקצב של הרוקדים.

כך העברנו את שעות הבוקר המוקדמות. אחרי כמה שעות הגענו לבית הכנסת לתפילת שחרית. המושבניקים היו קצת עייפים ומעט שתויים. אנחנו שפוכים ועייפים בלי יכולת לזוז. ואז הוציאו שוב את ספרי תורה. זה היה האות לכולם להתחיל שוב לרקוד ולקפוץ כאילו רק עכשיו התחלנו את היום. השמחה שלהם הדביקה גם אותנו והעייפות נעלמה.

כך זה נמשך עד כמעט צאת החג. כל פעם שרצינו מעט לנוח, הם דאגו שנרקוד ונשמח יחד איתם.

את השמחה הזאת לא אשכח בחיים. סיימנו את החג מותשים ובקושי הצלחנו לחזור הביתה.

גם את הלקח שלנו למדנו. אפשר לקרוא לזה באנו לחזק ויצאנו מחוזקים, אבל אני מעדיף לקרוא לזה אחרת: באנו עם חזה נפוח, יצאנו עם לב רחב שמחובר יותר למסורת ובעיקר לעם ישראל.

אורי היה שמו. התגורר בעיר יאנוב, ושימש מלמד לילדים קטנים. משכורתו הצנועה והדלה בקושי הספיקה לפרנסת המשפחה. אך לא איש כמותו יתלונן. גם אשתו נשאה בעול ועסקה בעבודות שונות כדי להביא עוד כמה פרוטות הביתה.

מדי שבוע היה אורי מניח בצד זהוב אחד, אותו היה מפריש ממשכורתו הדלה. גם בימים קשים, של עוני ומחסור, לא נמנע מלשים בקופה את הזהוב הקבוע.

בתום השנה, בעשרת ימי-תשובה, היה פותח את הקופה, סופר חמישים זהובים שהצטברו בה במשך השנה, נפרד מאשתו ומילדיו ויוצא לדרך.

מצווה אחת היתה יקרה לו ביותר, ועבורה היה חוסך מלחמו במשך השנה: מצוות ארבעת המינים. הון רב נהג לשלם כדי להשיג אתרוג יפה ומהודר לחג-הסוכות. כל אנשי העיר ידעו שאתרוגו של אורי המלמד הוא היפה והמהודר ביותר, והיו באים בהמוניהם לקיים בו את המצווה.

שוק האתרוגים הגדול נמצא בלמברג. לשם מגיעים האתרוגים היפים והמהודרים ביותר. אורי הולך רגלי. כסף לשכור עגלה, אין לו. אך אין הדרך קשה עליו; נהנה הוא להתאמץ עבור המצווה.

בפונדק-דרכים עצר למנוחת-ביניים. שתה כוס משקה, ועם ערוב היום נעמד בפינת החדר לתפילה. בעיצומה של תפילת שמונה-עשרה הגיעה לאוזניו צעקה נוראה, ולאחריה קולות גניחה ואנחות.

מיד כשסיים להתפלל יצא אורי לחצר לראות מה קרה. אולי יוכל לעזור במשהו? בחוץ ראה את הפונדקאי מנסה להרגיע איש שפניו מפיקים ייאוש ומצוקה, כשמדי פעם הוא מפליט מחזהו אנחה עמוקה.

הלה, עגלון לפי מראהו, עמד ובכה ללא הרף. התברר שאירע לו אסון - בשעת נסיעה בדרך, צנח סוסו הזקן והעייף, ומת.

"נשבר מטה לחמי", בכה האיש, "מנין אביא עכשיו לחם לפיות ילדיי? אין לי ברירה אלא לשים קץ לחיי", זעק מרות, תוך שהוא מנפנף בשוטו.

"אסור להתייאש", ניסה אורי לנחמו, "שים את מבטחך בקב״ה והוא יכול לעזור". אך דבריו לא הועילו. "מי יוכל לעזור לי!", קרא העגלון בייאושו, "מי יתן לי עכשיו סוס שעולה הון עתק!".

"יש ברשותי סוס טוב, ששוויו 80 זהובים", פנה אליו לפתע הפונדקאי. "אני מוכן למכרו לך, נוכח האסון שקרה לך. אתן לך את הסוס תמורת 50 זהובים בלבד".

"חמישים זהובים? !", זעק העגלון, "אין לי בכיסי אלא חמישה. אוי לי ואוי לילדיי. אין עוד טעם לחיי". . .

אותו רגע התעוררו רגשותיו של אורי. בכיסו נמצאים 50 זהובים. בכסף הזה הוא יכול להציל את מטה-לחמו של היהודי האומלל!

בו-במקום החליט: מוטב להציל את פרנסתו של יהודי מלהוציא את הכסף על אתרוג יקר ומהודר.

"מהו המחיר האחרון שתבקש תמורת סוסך?", פנה אורי לפונדקאי.

"כבר אמרתי", התרגז האיש, "שוויו של הסוס 80 זהובים, ואני מוכן למכרו ב- 50!". לאחר דין-ודברים קצר, הסכים הפונדקאי לוותר על חמישה זהובים. אורי שילשל לידיו ארבעים וחמשה זהובים, והסוס נמסר לעגלון הנדהם.

תחילה לא היה מסוגל להוציא הגה מפיו, ואחר-כך לא פסק מלשבח ומלהודות למצילו המופלא. "לא לי עליך להודות, אלא לקב״ה", הצטנע אורי, "הרי אמרתי לך שהקב״ה יכול תמיד לעזור".

אורי מיהר לדרכו, ללמברג. עתה היו בכיסו רק חמישה זהובים. בכסף הזה יוכל לקנות רק אתרוג פשוט. אמנם כשר, אולם לא כעין-זה שזכה לו בכל שנה.

הוא התבייש לעשות את החג בעירו. הלוא הכול יבקשו לברך על האתרוג שלו, ומה יתן להם? אתרוג בחמישה זהובים?

בהתייעצות עם אשתו, החליט לחוג את חג-הסוכות במקום שאין מכירים אותו. הבחירה נפלה על העיר ליזנסק, שם ישב הצדיק רבי אלימלך.

אורי בליזנסק. יום ראשון של חג-הסוכות. הוא נכנס לבית-המדרש, התיישב בפינה, מאחורי כל קהל המתפללים, ושקע בתפילה.

רבי אלימלך ניצב לפני עמודו, והתכונן לאמירת ה׳הלל'. לפתע החל להביט לצדדים, להסתכל אחורה - כאילו הוא מחפש משהו. ופתאום אמר לאחיו, הצדיק רבי זושא: "מרגיש אני ריח גן-עדן הממלא את בית-הכנסת".

האחים הקדושים עברו בין הספסלים, חלפו על פני המתפללים, עד שהגיעו לשורות האחרונות, ונעצרו ליד הצעיר אורי, שהיה שקוע בתפילתו.

"הנה", קרא הצדיק, "מכאן נודף הריח המופלא, מן האתרוג של הצעיר הזה".

אורי הרים את עיניו ונבוך. תשומת-לב כל המתפללים הופנתה אליו. הצדיק לא הותיר לו זמן למבוכה והאיץ בו לספר מנין בא האתרוג הזה. ואורי סיפר. . .

"האתרוג שלך הוא באמת מיוחד במינו", נענה הצדיק כשסיים אורי את סיפורו. "זהו ריחה של המצווה הגדולה שקיימת כשהצלת משפחה בישראל!".

"חזור לביתך", הורה לו הצדיק, "והייה מנהיג בישראל. אולם לפני-כן, אנא הרשה גם לנו לברך על האתרוג שלך".

ואורי זה אכן נעשה מנהיג גדול בישראל, הלוא הוא - רבי אורי מסטרליסק.

בשכנותו של רבי פישל מסטריקוב גר נגר יהודי. איש פשוט היה, ירא-שמים ומדקדק במצוות, ככל שהגיעו ידיעותיו. מדי שחר היה בין עשרת הראשונים שהתייצבו לתפילת שחרית, התפלל בתמימות ויצא לעבודת יומו. איש ישר היה, בעל חסד, מומחה במלאכתו ונהנה מיגיע כפיו.

במשך כל היום שהה בנגריה. שם, בין בולי-העץ, כלי-העבודה הגדולים וריחות הדבק המתבשל מעל הפתילייה - בילה את יומו. ידיו אוחזות בעץ ביד אמונה, ופיו ממלמל פסוקי תהילים של דוד המלך, נעים זמירות ישראל. מוחו לא היה מסוגל להבין את פירוש המלים שאמר, אך נשמתו הבינה גם הבינה.

ארוחת צהריים היה אוכל בנגריה, ולאחר שהתפלל מנחה, עבד עוד שעתיים-שלוש, סידר את הכלים במקומם, והלך לביתו, להתרחץ ולהחליף את בגדיו. עכשיו יילך לבית-המדרש להתפלל ערבית ולשמוע שיעור בתורה.

לרגעים אלה המתין כל היום. הרבה מהשיעור לא היה בכוחו להבין, אך קול הלימוד ומראה תלמידי-החכמים מסביב הישרו עליו תחושת התעלות. נהג הנגר להצטנף על קצה ספסל אחרון, ולהביט משם בהערצה ברבי פישל, המעביר את השיעור.

לעיתים השתוקק מאוד להבין מה אומרות שפתי הרבי, אך מוחו לא היה מסוגל לעקוב אחר השטף. או-אז היה עוצם את עיניו, מניח לקול התורה לחדור את תוך נפשו, כקולה של אם המשמיעה שיר-ערש לילדה הקט. בתום השיעור היה הולך מאושש אל ביתו, ומפקיר את גופו העייף לשינה כשהוא מלא עונג רוחני. כך נהג כל הימים.

אהבתו לרבי פישל היתה עצומה. לעיתים לא התאפק ונכנס בתירוצים שונים לבית הרבי, אולי יזדמן לו לעשות בשביל הרבי איזו שליחות.

באחת הפעמים, בימים שבין יום-הכיפורים לסוכות, נכנס כדרכו לבית הצדיק, הביט ונדהם: רבו עמד בחצר מזיע, ידיו פצועות, חולצתו מלוכלכת, וסביבו מוטלים בעירבוביה קרשים וכלי-עבודה. בירך הנגר את הרבי. נשא אליו הרבי מבט אוהב, הצביע בפטיש שבידו לעבר הקרשים המושלכים, וזרועתיו צנחו. לא אמר מלה, רק חייך במבוכה.

אמר לו הנגר: "ירשה לי כבוד הרב. . . הרי אני נגר ויודע לעשות סוכות. אני אקים סוכה כהלכה. רק דבר אחד אני מבקש: שיתיר לי הרבי לשבת עמו בסוכה". . .

קיבל הצדיק את ההצעה, והנגר פתח במלאכה. ניכר היה שבעל-מלאכה הוא. העמודים נתקעו באדמה כמעצמם, המסמרים פילחו את הקרשים כאילו נורו מקשת. והנה הסכך כבר נערם על גג הסוכה, וסדינים צבעוניים מכסים את הדפנות. אושר כזה בעבודתו לא ידע הנגר מימיו.

כאשר התקדש חג-הסוכות, נכנס הרבי אל הסוכה, ראה את הנוי, הרחבות והיופי אשר בה, ושמח גם הוא. קידש על היין, בירך 'שהחיינו' בקול שירה ותודה, והסב עם בני ביתו ברחבות.

הגיע גם הנגר לסוכה, נתיישב בענווה בפינתה, והביט ברבי ובבני-ביתו בעיניים זוהרות, מלאות תודה. נתמלא גם לב הרב תודה לנגר, ואמר לו: "הרחבת את דעתי בסוכה המפוארת שבנית. אני רוצה להודות לך על עבודתך הקשה, לשלם לך עבור מאמציך, ואיני יודע במה. בקש ממני משהו - כל דבר שלבך חפץ - בנים, אריכות- ימים, בריאות הגוף והנפש - ואני אברך אותך".

נדהם הנגר. למחווה כזאת לא ציפה. תחילה לא ידע מה לענות. הרי עכשיו יוכל לבקש כל מה שתמיד חלם! עודד אותו הרבי בניע-ראש, והנגר התעשת. "מורי ורבי", פתח ואמר, "איני רוצה באריכות-ימים או בעושר וכבוד. כל רצוני הוא דבר אחד קטן - שאזכה לשבת בד' אמותיך ולשמש אותך גם בעולם-הבא, כשם שאני משמש אותך כאן, בעולם-הזה". . .

הרצין הצדיק, שקע במחשבות עמוקות, והנגר יושב חרד, שמא הגדיש את הסאה, שמא ביקש יותר מדי. אחרי דקות אחדות של דומייה מתוחה אמר הצדיק: "אקיים את דברי ואברך אותך כפי שהבטחתי. אך עליך לדעת, שכדי לזכות במה שביקשת, יהיה עליך לסבול הרבה ייסורים בעולם-הזה; דע את אשר אתה נוטל על עצמך".

"אני מקבל עלי את כל הייסורים שבעולם, ובלבד שאזכה לשמש את הרבי בעולם-הזה וגם בעולם-הבא!", אמר הנגר בהשתוקקות, בביטחון מוחלט.

השיב לו הצדיק: "בני, הזהרתי אותך, ואתה אינך חוזר בך מבקשתך. אם-כן, גם אני מסכים. אברך אותך שתנוח בד' אמותי בעולם-הזה ובעולם-הבא".

ומאז, מדי שנה, כל עוד חי הצדיק רבי פישל, הקים לו הנגר סוכה לתפארת. כשנפטר הרבי והלך לעולמו, נפל הנגר למשכב. שמונה-עשרה שנה שכב במיטתו, ומחלתו לא נתרפאה. הנגריה דממה, הכלים החלידו, גופו סבל ייסורים קשים, אך רוחו לא נפלה. אדרבא, אמר לעצמו, עוד מעט אזכה לשוב ולשמש את הרבי. . .

מקץ שמונה-עשרה שנות מחלה יצאה נשמתו בטהרה. זכרו אנשי החברא קדישא את צוואתו של הצדיק זכרונו-לברכה, וכרו את קברו של הנגר סמוך לקבר רבו, בתוך ד' אמותיו. הניחו מצבה על קברו, ועליה נחרט: "פ״נ פלוני. . . מי שהתאבק בעולם-הזה ובעולם-הבא בעפר רגלי צדיקים".

האתרוג הזה בהחלט יפיפה - אבל בשבילך הוא פסול!

מסורת בידי הפוסקים הירושלמיים להתריע ולהוכיח את מי שביקשו לקנות לעצמם אתרוג יקר בהרבה מכדי יכלתם.

וכך מתאר עד ראייה את אחת משיחות התוכחה הללו שאותה השמיע אחד מגדולים אלה.

"הייתי אברך צעיר, כשעשיתי צעדי לעבר ביתו של ר' שלום אייזן, על מנת להביא בפניו את אתרוגי שזה עתה רכשתי, ולשמוע את דעתו, דעת תורה, על כשרותו והידורו.

מדרגות ביתו היו חיצוניות והתור השתרך מן הקומה העליונה ועד לחצר הבית.

רבים מבני ירושלים היו באים אך ורק לראות מראה משובב לבבות זה, של ישראל קדושים ממתינים לשמוע דבר ה', זו הלכה. גם אני הצעיר, עליתי לביתו של ר' שלום ועמדתי בצד לידו, כדי לראות ראיה של ממש, כיצד עוברים הם לפניו כבני מרון ולשמוע את הקולות.

בין הבאים, עמד לו אברך משי צעיר לימים, וכולו רעד של שמחה.

אתרוג כמו שיש לו, אין הרבה בעיר ירושלים, והוא סמוך ובטוח כי ר' שלום יהלל וישבח את אתרוגו, אשר אין כמוהו להידור, ליופי ולנקיות.

והנה ניצב הוא ומושיט את אתרוגו לר' שלום, שהחזיק את האתרוג בידו, סובבו לכאן ולכאן ובדקו היטב מכל צדדיו. מרים ר' שלום את ראשו, מישיר מבט חודר אל האברך ואומר לו בקול שקט אך תקיף: "עבורך - האתרוג פסול".

האברך, נפשו כמעט ופרחה, דומה כאילו עולמו חרב עליו והוא שואל את ר' שלום:

"מה פסול מצא הרב שליט״א באתרוגי?"

השיב לו ר' שלום בשאלה: "כמה כסף שילמת עבור אתרוגך?"

והאברך משיב ברעד: "מאה לירות טבין ותקילין; אין זה סתם אתרוג. . . כך חשבתי".

ר' שלום פלט אנחה עמוקה מליבו ואמר: "אכן כך חשבתי, מפני שאתרוג זה אכן מהודר הוא מאד ומום אין בו וכמובן יקר מחירו".

ובטרם ירד האברך לסוף דעתו, להיכן הוא חותר, פנה אליו ר' שלום בשאלה נוקבת:

"בגד חדש לחג כבר קנית לזוגתך?"

והאברך משיב: "לא".

ר' שלום שואל: "מדוע?"

והאברך משיב: "אברך כולל אני, ואין באפשרותי לקנות בכל חג מתנות ובגדים".

ור' שלום ממשיך להקשות: "בגדים חדשים לילדיך כבר קנית לחג?"

שוב מתפתל האברך בתשובתו:

"כבר אמרתי, אברך כולל אני ושכרי זעום, ומנין אקח כסף לבגדים לחג?"

ואז, נשמע קולו החד והברור של ר' שלום:

"עבורך, אתרוג זה פסול. לך והחזר אתרוגך לחנות, ותקנה אתרוג כשר בחמש עשרה לירות ובשאר השמונים וחמש לירות תקנה לאשתך ולילדיך בגדים חדשים לחג, כדי לשמחם בשמחת החג הקרב ובא, כפי שנפסק בשולחן ערוך" (אורח חיים, סימן תקכט סעיף ב)".

וכך ממשיך המספר וחותם את סיפורו:

עזבתי את ביתו של ר' שלום והמחזה שראיתי לא נתן לי מנוח.

לא יכולתי להבין מדוע אנשים מקפידים הקפדה יתירה במצוות שבין אדם למקום, כאברך זה שקנה אתרוג במאה לירות, סכום שהיווה שליש ממלגתו החודשית בכולל; ואילו למצוות שבין אדם לחברו, לקנות בגדים לכבוד החג לאשתו ולילדיו הקרובים אליו, מחשבה פשוטה וחיונית על נוות ביתו, על עולליו הרכים המצפים לבגד חדש או לזוג נעלים, מחשבה שכזו זו לא עלתה כלל על דעתו?".

המספר- הרב יצחק שקופ

הנהגות חכמי מרוקו ועוד בחג הסוכות

מספרים על הקדוש רבי דוד רפאל בירדוגו זצ״ל (בנו של הקדוש אדמו״ר רבי יעקב בירדוגו המכונה "החכם זיע״א" מעיר מכנאס שבמרוקו), שהיה בכבודו ובעצמו מקלף את קנה הסוף, מהם היה עושה את הסוכה, מיפה ומיישר את הסכך. בעת העבודה היה שר שירים שחיבר אביו הקדוש ז״ל על הסוכה, הלא הם כתובים בספרו "קול יעקב", וגם שירי המשורר רבי דוד בן חסין זצ״ל גם הם כתובים בספרו "תהלה לדוד". (ילקוט שבע ח״ח דף ל״ב)

'עישה' בתו של הרה״צ רבי כליפה אלמליח זצ״ל רב ק״ק אולד מנצור במרוקו, מעידה, כי רבינו לא היה יוצא מן הסוכה כל שבעת ימי החג, למעט בזמן התפילה בבית הכנסת, וגם בביתו לא היה שוהה כלל אלא יושב בסוכה ועוסק בתורה. והיה מסביר את ישיבתו בסוכה כל אותם ימים חלילה שלא להעליב את האורחים החשובים האושפיזין שנמצאים בסוכה. ואף הנשים הקפידו לאכול בסוכה.

מעשה בצדיק בבא סאלי שהיה נוהג לישון בסוכה במשך כל שבעת ימי החג, ואפילו בימי זקנותו ומחלתו, ישן בסוכה. בשנתיים האחרונות לחייו נזקק הצדיק לאינפוזיה, ועם האינפוזיה היה ישן בסוכה.

מעשה היה בהרה״ג רבי חזקיה מדיני בעל שדה חמד זצ״ל, שהיה חולה מאד, ולמרות הפצרותיהם של בני המשפחה, עמד על דעתו לישון בסוכה. במשך הלילה הורע מצבו של הרב, ובנות המשפחה התלחשו כי שינת הסוכה היא שגרמה להחמרה במצבו האנוש… קרא להן אביהם רבי חזקיה ואמר דעו לכן, כי נגזר עלי למות באותה לילה, ורק בזכות השינה בסוכה זכיתי ונשארתי בחיים.

סיפר מעשה נפלא מהגאון רבי שמעון חיים פינטו על הגאון החסיד רבי שלום בוזגאלו זצ״ל בעל "מקדש מלך" מהעיר מראכש שהיה עורך את כל תפלות במשך החג בסוכה וסבר שדין סוכה כקדושת בית הכנסת, ואף את צרכיו היה עושה בצנעא בסוכה (ולא כרב הבן איש חי), וכך היה שלא יצא בכל ימי החג מבית הכנסת, וקיים הפסוק בפשטות "בסוכות תשבו שבעת ימים" (שמעתי מפי רבי אברהם בוגנים).

הצדיק רבי שלום הלוי זצ״ל מחבר הספר נתיבות שלום ורב ק״ק אופראן וטהלה במרוקו ובארץ רב ק״ק ביבנה, היה הרב מתגורר בקומה שנייה, והסוכה הייתה בחצר הבנין, ובסוף ימיו סבל הרב רבות מכאובים ברגליו עד שהיה מדדה את רגליו בהליכתו, ובכל זאת אם הרב חפץ לשתות אפילו מים שמותר לשתות מחוץ לסוכה, החמיר על עצמו והיה יורד לסוכה ואפילו לשתיית מים.

הצדיק סידנא בבא סאלי נהג ערב חג הסוכות ובידו לקח סרטי בד צבעונים והיה מעטר בהם את הלולב לקיים מצות "זה אלי ואנוהו", ואחר חג הסוכות היה לוקח את הסרטים הללו ותופר אותם במו ידיו בקצוות טליתו, משום חיבוב מצוה (סידנא בבא סאלי עמוד 21).

גם בראש פנה היו הרה״צ הרב מסעוד אדרעי זצ״ל ובניו ישנים בסוכה שאינה נעולה (מחוסר אמצעים להתקין בה דלת). באותה תקופה היו מסתובבים בלילות שועלים ותנים, ולמרות הסכנה הקפיד הצדיק לישון בסוכה, אפילו שאינה מגנת כראוי. לגביו, מצות שינה בסוכה שקיימה בפשטות ובתמימות, תגן עליו מסכנת החיות הרעות. הרבנית לעומתו חששה מעט. על כן קשרה כלב וכבש בסמוך לדלת הסוכה. ותפקידו של הכבש היה לשמש מאכל לחיה רעבה שתשביע בו את רעבונה ותניח לישנים לישון את שנתם במנוחה (הצדיק מראש פנה עמוד 241).

כתב הגר״י משאש זלה״ה אודות הנהגת אביו הרה״צ חיים משאש זלה״ה וז״ל, בליל י״ד בתשרי היה משתדל בכבודו ובעצמו בבנין ובתקון הסוכה, ואחר גמר הבנין היה עושה לשכניו סעודה קטנה בט״ו ומיני פירות ויין שרף ושירות וזמירות, לגודל שמחת עשיית המצוה. ובליל ראשון של סוכות היה עושה סעודה גדולה לכל השכנים תוך הסוכה, והיה שמח שמחה גדולה ונוראה לכבוד החג (תפארת בנים על אבותם).

*כי יצפנני בסוכו* - סיפור על הרב אברהם ברזאני זצ״ל בימי השלטון הבריטי

פעם אחת בחג הסוכות בעת תקופת שלטון הבריטים בארץ, החליטו הבריטים על עוצר ואסרו לצאת מהבתים לסוכה. הרב אברהם ברזאני - חתנו של הרה״ג המקובל האלוקי רבי יהודה פתיה זצ״ל (זבנו משה ברזאני הי״ד נהרג על קידוש ה'). הלך וישב בסוכה והחל ללמוד. והנה עברו שוטרים בריטים ושמעו קולות מתוך הסוכה, ונכנסו לראות מי נמצא שם. הם נכנסו ולא ראו שום אדם – "קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול". הם שאלו: מי כאן? אך חכם אברהם לא ענה להם אלא המשיך ללמוד בקול רם. על זה נאמר (תהלים כז, ה) "כי יצפנני בסוכו ביום רעה יסתירני".

(הרב מרדכי אליהו, קול צופייך, סוכות תשס״ז, גליון מס' 375)

יש את אותו סיפור שמרן הרב זצ״ל סיפר בגרסה קצת אחרת:

הביטחון הגמור בבורא עולם הוא שהיה לעזר ולאחיסמך בקרב כל גדולי ישראל לבל יאונה להם כל רע. הנה מסופר על הרב הגאון והחסיד חכם אברהם ברזני זצוק״ל, שהיה חתנו של רבי יהודה פתיה ע״ה, שבחג הסוכות בתקופה בה היה גר בשכונת "בית ישראל" והיו מהומות עם הערבים, הטילו הבריטים "סגר" על כל תושבי המקום ואסרו עליהם לשהות בחוץ ובסוכות. חכם אברהם לא התייחס לדברים ויצא לסוכתו בשלוות נפש, וישב ללמוד שם בקול ובנעימות. הבריטים ששמעו את קול ניגון תורתו, פרצו לסוכתו לחפש מי הוא זה שהפר את חוקי המנדט ולתדהמתם לא מצאו איש בסוכה. אחרי שיצאו מהמקום, שוב שמעו קולות לימוד מתנגנים מהסוכה, ושוב פרצו ולא ראו אף אחד, והדבר היה לפלא גדול. כשפגש רבי אברהם את חמיו חכם יהודה פתיה זצוק״ל וסיפר לו את שאירע, קרא עליו חמיו את הפסוק "כי יצפנני בסוכה", אבל אמר לו שלהבא אין סומכים על הנס.

(קול צופייך בלק תשס״ז, גליון מס' 407)

הרב יואל בן נון

זהו סיפור אישי, על כברת דרך שהלכתי, אני לבדי, עם מורי ורבי הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ״ל (להלן: הרצי״ה):

היה זה בי״א בתשרי ה׳תשכ״ד, אחרי ארבעים יום ראשונים שבהם למדתי בישיבת מרכז הרב בירושלים. לפני נסיעה הביתה לחיפה, לחג הסוכות, הלכתי אל מו״ר הרצי״ה, באשר לא הצלחתי להיפרד כראוי במוצאי יום הכיפורים, ופניתי אל ביתו ברחוב עובדיה 30, בשכונת גאולה. שם נאמר לי כי הרב מתכונן ללכת להתפלל בישיבה (בבית הרב קוק, שברחוב הרב קוק), וטוב יהיה אם אלך אתו, שכבר היה כבד הליכה. הלכנו לאט לאט, אני שואל את שאלותיי בחרדה ובזהירות, ומו״ר עונה בנחת, בהרחבה ובמאור פנים.

בכיכר השבת התקהלה אספת בחירות של 'אגודת-ישראל'. מו״ר היה לבוש כמותם. רק אני פסעתי לצידו בזהירות בתלבושת 'בני-עקיבא' – כיפה סרוגה, סנדלים, חולצה וציציות בחוץ. לפתע החל הרצי״ה ללכת במהירותה – דבר שהיה קשה לו ביותר, שכבר היו רגליו כואבות מאוד – תפש בידי ומשך אותי אחריו כאילו הוא בורח מפני אש. לא הבנתי כלום. לא קלטתי מה בדיוק נאמר שם מפי הנואם, ומה החריד וטלטל כל-כך את מו״ר.

רק אחר-כך, במעלה רחוב שטראוס, הבנתי שהנואם דיבר אל "קהל האתרוגים, שיש בהם טעם ויש בהם ריח, יש בהם תורה, ויש בהם מצוות. . ."[1], ומו״ר הרצי״ה אמר לי, בעודו מתנשם ומתנשף, בפלסנו דרך בתוך "קהל האתרוגים" אל עבר מרכז העיר: "ובמה מקיפים את המזבח? במה מקיפים את המזבח?"[2] - כשהוא מכוון אל הערָבות נטולות הטעם והריח, שבלעדיהן אין מצוות נטילה, ולא יועילו אלפי אתרוגים. רק בערָבות ההן יש מנהג של מצווה בהושענא רבא – שבזמן החורבן והגלות חובטים אותן בקרקע, ובזמן המקדש היו מקיפים בהם את המזבח.

מאז לא נזקקתי עוד לשום שיחה נוספת על המשמעות של הידבקות ב׳כלל ישראל'.

יוחאי גרינגליק

סיפור מצמרר ששמעתי היום מהרב יעקב רוז׳ה שליט״א באירוע מרגש במיוחד של רבנות פיקוד דרום לרגל 50 שנה למלחמת יום הכיפורים. וכך סיפר הרב:

היינו בסיני בנקודת פינוי חללים ליד בית חולים שדה ענק. כל כמה זמן נחתו מסוקים והורידו אלונקות עם נפגעים. הפצועים נלקחו לבית החולים, ובחללים טיפלנו אנחנו.

זה היה בעיצומו של חול המועד סוכות אבל אנחנו טיפלנו במאות חללים ללא הפסקה והיה קשה לשמוח.

ואז הייתה הפסקה וכמה שעות לא הגיעו מסוקים. קם אחד הרבנים ואמר: חג היום! צריך לשמוח! בואו נלך לבית החולים ונשמח את הפצועים.

וכך עשינו שיירה, ונכנסנו בשירה אל בין מיטות הפצועים.

והנה מאחת המיטות מסמן לנו אחד הפצועים לגשת. ניגשתי אליו והוא מבקש: לא נטלתי היום לולב.

נתנו לו ארבעת המינים.

הוא בירך: אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב.

ברוך. . . שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

וארבעת המינים נפלו מידיו. יצאה נשמתו בשהחיינו.

יאיר יצהרי

עָבַר לוֹ יוֹם כִּפּוּר הִגִּיעַ כְּבָר סֻכּוֹת

הָעֲבוֹדָה רַבָּה, לְכָאן זוֹרְמִים גּוּפוֹת

אֲנִי בְּכָל אַחַת מְטַפֵּל פֹּה בִּרְגִישׁוּת

הַכֹּל כָּאן שָׁמוּר בְּמָקוֹם אָפֵל וּבִקְרִירוּת

50 שָׁנָה עָבְרוּ, אֲבָל אוֹתוֹ תָּמִיד אֶזְכֹּר

שָׁם בְּאֹהֶל הַפְּצוּעִים הִגִּיעַ עוֹד גַּפְרוּר

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מֵתִים, שֶׁהִפְסַקְתִּי כְּבָר לִסְפֹּר

אֲבָל פִּתְאוֹם קוֹרֵא פָּצוּעַ שֶׁעָלָיו זָרַח הָאוֹר

הוּא אֵלַי מַבִּיט וּסְבִיבוֹ הָיְתָה אֵיזוֹ הִלָּה

בַּחוּרְצִ׳יק! הוּא סִמֵּן לִי עִם הָאֶצְבַּע הַמּוֹרָה

אֶפְשָׁר כָּאן לְקַבֵּל הֲדַס לוּלָב אֶתְרוֹג וַעֲרָבָה?

בֶּטַח! הִנֵּה יֵשׁ לִי סֵט שֶׁשַּׁיָּךְ לַחֲטִיבָה

הַגַּפְרוּר מִתְנַעְנֵעַ וְקוֹלוֹ קְצָת מִתְקוֹמֵם

בְּרָכָה אַחַת עַל הַלּוּלָב וְהוּא מִתְקַדֵּם

עַכְשָׁו שֶׁהֶחֱיָנוּ הִנֵּה הוּא מִתְרוֹמֵם

אָמֵן אֲנִי עוֹנֶה וּפִתְאוֹם קוֹלוֹ דּוֹמֵם. .

באושוויץ באחד הצריפים היו כלואים חמישים נערים שהיו מיועדים להשלח לתאי הגזים. בליל שמחה תורה הם נלקחו מהצריף לתאי הגזים והוכנסו לשם כביכול כדי להתרחץ "במקלחות'' שלא היו שם. הנערים ידעו היטב מה מצפה להם, והם אמרו אחד לשני שהיום שמחת תורה, ואף על פי שאין לנו כאן ספר תורה, הקב''ה נמצא בכל מקום ונרקוד ונשמח יחד עם הקב''ה. הם התחילו לרקוד ולשיר את שירי שמחת תורה ''אשרינו מה טוב ומה נעים גורלינו''.

הנאצים שעמדו בחדר החיצוני והתכוננו להשליך את הגז פנימה לא הבינו מה קורה. הם לא ראו דבר כזה מימיהם, נערים הולכים למות והם רוקדים שרים ושמחים?

המפקד הגרמני פנה אליהם ושאל אותם מדוע הם שמחים והרי הם הולכים למות?

הם ענו לו שם שמחים בגלל שתי סיבות: אחת שהם נפרדים מהעולם הזה השפל שבו יכולים כלבים כמו הגרמנים לשלוט. והסיבה השניה היא שעוד מעט הם יתאחדו עם נשמות הוריהם ומשפחתם שכבר אינם בין החיים. המפקד הגרמני התפוצץ מכעס ואמר להם שהוא לא יתן להם למות תוך דקות ע''י גז אלא ימית אותם ביסורים. הוא נתן פקודה להחזיר אותם לצריפים והוא כבר יביא אותם על עונשם. הנערים חזור לצריף בשירה ובריקודים.

למחרת היה צורך לשלוח יהודים למקומות עבודה בגרמניה. רוב הבחורים נשלחו לעבודה וחלקם התערבבו בצריפים שבו היו יהודים אחרים. כך נצלו חייהם של חמישים נערים גבורים בליל שמחת תורה באושוויץ. בחורים שקיימו את הנאמר ב''אשת חיל'' שאנו אומרים בליל שבת ''ותשחק ליום אחרון'', וזכו להשאר בחיים

שירד כבר מלמעלה

מבטו של הרב משה לייב שחור נישא אל תקרת בית המדרש של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, והתרחשות מתמיהה השתקפה בעיניו:

הנגר, שהגיע לבית הרב בימֵי התכונה שבין יום כיפור לסוכות כדי לטפל בְּמִבנה הסוכה הקבוע שניצב בַּמקום כל השנה - פירק והתקין מחדש את המוטות כדי להפכהּ לכשרה, כנהוג, אבל טיפל רק בחלקם ולא סידר את קורות הגג שקני הסכך נשענים עליהן.

הרב שחור ראה לנכון להסב את תשומת לִבּו של הרב לכך, והזכיר את העובדה שהב״ח בפירושו על 'ארבעה טורים' מחמיר בָּעניין וקובע שיש להסיר ולהשיב למקומם גם את מוטות הגג.

הרב קוק, שכמובן הכיר את שיטתו וגם היה בקי בכל נפתולי הדיון ההלכתי בַּסוגיה, חזר על נוסח הב״ח בעל פה, ולאחר מכן ציטט את דברי הדעה שלפיה נפסקה ההלכה בסופו של דיון – "דכיוון שהסיר הרעפים, העצים הנשארים אין עליהם דין סכך פסול".

. . . ומה עם הידור מצווה?

כשפתח את פיו התבהרה הכרעתו ההלכתית: "תקרת הסוכה גבוהה ביותר", הסביר בנועם, "וכל אימת שהנגר עולה למעלה - לִבּי מפרפר וחרד, שלא תקרֶה תקלה חס וחלילה. רק כשאני רואה אותו יורד בשלום – נרגע אני.

"ולהחמיר כשיש חשש פגיעה בגופו של אדם מישראל, להחמיר על חשבונו של הנגר - איני רשאי".

המתכון לקציצות כשרות של משפחת גורן

מנחם בגין, יצחק רבין, שמעון פרס – ראשי האומה היו נכנסים ובאים לסוכתו של הרב שלמה גורן באופן תדיר; אבל בני הבית האמִיתיים אצלו היו דווקא תושבי השכונה התל-אביבית שבה גר. אמנם הרב היה בונה הסוכה ובני המשפחה היו מעצביה, אבל מרגע שהסתיימה העבודה היא הייתה מופקעת באופן טבעי מרשותם והופכת להיות שייכת לכלל השכנים הלא-דתיים.

בליל התקדש הרגל היו כל החוגגים מתאספים בסוכה שהפכה לשכונתית, נקייה מיחסי אורחים-מארחים, נושאים בזרועותיהם את כובד סירי האוכל שהכינו מבעוד הַמועד. האווירה החבר׳המנית לא נעשתה רשמית יותר סביב כיסאו של הרב גורן; כמי שלא אהב הערצה וגינוני כבוד – הוא לא אייש את תפקיד הרב המורם-מעם שמקדש לכולם. "הסוכה שלכם, אני שכן כמו כולם", הִשרה את התחושה, ואחרי שקידש נערכו סביב השולחן קידושֵי כל ראשי המשפחות, שותפים ושווים, לפעמים לא פחות משתים-עשרה פעם.

בין הזמירות שעלו מִפּיות כולם כאחד - הוסרו המכסים מהתבשילים שהביאה כל משפחה לעצמה, וראו זה פלא: בסירים של השכנים מלמעלה נחו מרק וקציצות; גם השכנים מימין הכינו מרק וקציצות; גם הרבנית צפִיה גורן הגישה לבני משפחתה מרק וקציצות. . .

במקרה זה הפלא לא היה מיסטי, אלא אנושי; באורח קבע בדירת העראי היו השכנים מתעדכנים, ביזמת הרבנית, מה מתבשל אצלה לסעודות החג, ומתאמים מראש את התפריטים: כל המשפחות – שומרות כשרות וכאלה שפחות, בעלות אמצעים וכאלה שפחות – הצטיידו בערב החג בערך באותן מנות, ובסוכה הרב-גו(ר)נית ישבו יחד תלמיד חכם וחילוני, אמיד וגם עני, כשאי אפשר למצוא את ההבדלים.

השכנים לא הרגישו שלוחצים עליהם לנהוג לפי דיני הכשרות בבית הרב, והוא מצִדו לא נאלץ להתפשר על מידת הקפדתו. כך, ברגישות שהתעדנה בבית שבו גדלה כבִתו של 'הרב הנזיר', דאגה הרבנית שלא ייבושו ולא ייכלמו הסובבים ושכולם ירגישו בַּבּית, גם כשהם יוצאים ממנו לשבעה ימים.

***

אם רק הייתם אומרים קודם

הרב שלמה זלמן אוירבך נכנס הביתה, הסיר את שטריימל החג וקלט את קולות בניו הצעירים מתלַגלגים מצחוק, לאו דווקא מהזן של "אך שמח". לאחר שהתיישב שאל - למה צחקו? "אה, צחקנו מהתמימות של איזה יהודי פשוט אחד שלא יודע את ההלכה", נענה.

מתברר שאחד מתושבי הסביבה, יהודי שעלה מתימן והיה רחוק מעט משמירת מצוות אבל מקיים חלקים נבחרים מהן, היה מקִים באופן קבוע את סוכתו מתחת המרפסת שמעליו. הוא לא ידע שלפי ההלכה היא נעשית פסולה, ולתומו היה משוכנע שהוא מקיים את מצוות הסוכה והיה שמח ועליז בה. "זה מצחיק אותנו", סיכמו הבחורים את המקרה.

"אני לא מבין, מה אתם צוחקים? !" התרעם הרב, "הרי כואב הלב!" יהודי רוצה בתמימות לעשות מצווה, נצבט לִבּו, ובפועל לא מקיים אותה.

בלי להתעכב עוד הוא התרומם, חבש שוב את השטריימל וביקש מהם את כתובתו של היהודי – "אני הולך לבקר אותו".

התימני השתאה לראות פתאום במעונו את ר' שלמה זלמן, וקיבל את כבוד הרב בהתרגשות גדולה. הרב ישב אִתו, שוחח, שיבח את יפי הסוכה ובתוך דבריו העיר בחִנוֹ האופייני: "יֵדע כבודו, שההלכה אומרת שסכך הסוכה צריך להיות תחת כיפת השמים, כך שהסוכה לא כשרה. . ."

בעל הבית עמד המום. "כבר כמה שנים אני עושה כך, ואף אחד לא אמר לי כלום. כבודו הציל אותי!" הוא הודה נסער לרב על טִרחת בואו, וזכה גם לשמוע ממנו איך בונים סוכה כשרה, לקראת השנה הבאה.

השנה היה כבר מאוחר מדי; יומו האחרון של החג הלך ואזל. "בוא, תעלה אליי לסוכה", פּרשׂ עליו הרב את סוכת שלומו, "תברך את הברכה ותקיים את המצווה".

***

עכשיו אני מרגיש בבית

תוך חדרו של הרב משה צבי נריה היה רצוף אהבה לתורה: מהרצפה עד התקרה היתמרו עמודות ספרי קודש. רק שני חללים בחדר, מעל החלון ומעל המיטה, היו פנויים מִסֵפר, ואותן כיבדו תמונות-תמונות של רבותיו – הרב קוק, הרב חרל״פ, הרב אלחנן וסרמן, ועוד גדולי ישראל - וציור רחב ממדים של הר הבית בירושלים.

הרב לא היה איש מעשה, ובניית הסוכה עצמה לא הייתה בכוחותיו; אשתו הרבנית דאגה מדי שנה למישהו שיקים אותה. הדפנות הועמדו, הסדינים הוצמדו, הסכך הונח, אפילו השרשראות והפרחים שהכינו הילדים נִתלו – אבל מבחינת הרב נריה עדיין לא הוכה הפטיש בסוכה; בשלב הזה היה פונה בעצמו לחדרו, מסיר מכתליו את התמונות היקרות ללִבּו ומעביר אותן להשלים את בניין הסוכה. "עכשיו אני מרגיש בבית", ישב כְּעֵין דר.

נדודי שינה

בְּסוכות נידונים על המים, ולא פחות מכך דנים על המים – ידועה ההלכה שבשעה שיורד גשם אין חיוב לישב בסוכה. אבל מה ההלכה בשעה שיורד גשם סגול?

לא רק פצמ״רים ניתכו על גוש קטיף בשנים ההן; זמן לא רב לפני אותו חג סוכות חדר מחבל ימ״ש למכינה הקדם-צבאית בעצמונה ורצח חמישה מתלמידיה. המצב הביטחוני היה מתוח מאוד ובני היישוב התלבטו אם לישון בסוכה או שיש לוותר על כך השנה.

מכּריו של הרב מנחם ליבמן שמעו ממנו שכנראה כן ילון בסוכה. כשנשאל אם לא מדובר בסכנת נפשות – השיב כי הוא מרגיש שזה בסדר.

יריעות הסוכה פרשו את כנפיהן והחג נכנס. בתפילת הלַיל בבית הכנסת הודיע הרב ראובן נתנאל, רבה של עצמונה, שלמרות האהבה למצוַת שינה בסוכה – השנה, בשל פיקוח נפש, אסור לתושבים לקיים אותה.

לאחר הסעודה, כשהכוכבים כבר הבזיקו דרך חרכי הסכך, החליטו חלק מבניו של הרב להישאר לישון בסוכה, ממורמרים מעט על הפּסיקה ההחלטית שלא אִפשרה לבחור. כשהתעניינו אצל אביהם מה הוא מתכוון לעשות – פָּסַק לרגע מלימודו בספר ולא פָּסַק דבר: "לא יודע", השתמט.

כשהתעוררה המשפחה בבוקר לא היה קשה לנחש: הרב - מזה ומזה לא הניח עינוֹ – הגה מוצא, ולא נם לאורך הלילה כולו.

***

כל הצדיקים

תפקידהּ של הבת הקטנה, מירב, היה לקשט את הסוכה; תפקידו של אבא הגדול, הרב מרדכי אליהו, היה לקבל את המוני ישראל, לעיין בדקדוק בפרדסי האתרוגים והלולבים שאחזו בידיהם ולהשיב - כשר? מהודר?

ולמרות העומס הרב בערב החג, היה מבקש ממנה באופן קבוע: "כשאת גומרת - תגידי לי, אני רוצה לראות".

כשמירב סיימה למקם על הדפנות את תמונות הרבנים, השרשראות ויתר הקישוטים - היה הרב מתפנה מכל עיסוקיו ויורד לסוכה הגדולה שבחצר, המוכנה ל׳קבלת פני רבו' ולכל האורחים, ושם מתבונן סביב, בודק ונהנה משמחת הדברים הקטנים והחשובים.

ואז, כבכל שנה, הגיע השלב הבא: "רגע", הרב שם לב והחל לעיין בקישוטים שנשארו, "אֶת התמונה של הרב הזה לא תלית. וגם את הציור של הרב מהעדה הזאת. . ."

"אבא, יש כל כך הרב רבנים - אי אפשר לשים את כולם!" ביקשה מירב הנחה, "צריך גם תמונות, פרחים - משהו צבעוני, קצת חיים. . ."

"לא", דיבר הרב על לִבּה, "תארי לך שיבואו התלמידים של הרב הזה ולא יִראו אותו – הם ייפגעו, יחשבו שאני לא מכבד אותו! תתלי, תמצאי מקום. ומה אם יבואו החסידים ולא יראו את הרבי שלהם – מה הם יחשבו? תתלי גם את זו", הצביע על תמונה מיותמת נוספת, "ואת זו", שלף עוד אחת, "ואת זו. . ."

***

אתם חייבים לנסות לשון בחרדל

תפילת ליל סוכות הסתיימה, ותושבי עתניאל התפזרו חגיגיים לחנוך בשמחה את סוכתם. הרב דן מרצבך יצא גם הוא מבית הכנסת, אך לא הועיד את פניו ישירות הביתה; אמנם משפחות היישוב התמַנו זה מכבר על החיילים השובתים ביישוב, אבל הרב דן לא ויתר וניסה לאתר חייל, לפחות אחד, שיבוא להסב בסוכתו. לאחר חיפושים מאומצים נמצא החייל והצטרף לסעודה.

חתנו, הרב זאביק הראל, התפלא לנוכח העקשנות – סביב השולחן ישבה המשפחה המורחבת ולא נראה שחסרים אורחים נוספים. הרב מרצבך הביט בו בתום: "איך אפשר לקבל בלילה הראשון את אברהם אבינו לסוכה, אם אנחנו לא הולכים בדרכו ורודפים אחרי אורחים?"

כך שהחייל המזדמן הכניס אִתו לסוכה גם את אבי האומה.

בעיצומה של הסעודה, כשאשתו של הרב הגישה לסובבים את המנה העיקרית, לשון – הוא התרומם פתאום ויצא מהסוכה. כשחזר החזיק בידו ממרח והציע לסועדים: "מי רוצה למרוח על הלשון קצת חרדל?"

כמי שבדרך כלל לא תיבלו את המנות בחרדל תוך כדי הארוחה – היושבים תמהו מה נשתנה הפעם.

"זה רש״י מפורש", פתר הרב מרצבך את החידה, "אברהם הביא לאורחיו לשונות בחרדל; ננסה ללכת בדרכו!"

***

קישוט הסוכה שאי אפשר בלעדיו

אחת לכמה שנים היה הרב עובדיה יוסף, שאהב אסתטיקה ואמנות באופן מיוחד, מבקש מבִּתו היוצרת שתחדֵש את מלאי קישוטֵי הסוכה. אבל עיטור אחד, בלתי נראה, כאילו נתלה בכניסה לסוכה כמו פעמון רוח ולא הוחלף לאורך כל השנים: הציווי "והיית אך שמח", שדילג על כל התפלפלות הלכתית-פסיכולוגית – האם אפשר בכלל לשמוח רק בהתאם לקיומה של מצווה – ופשוט הדליק את פניו של הרב בשִמחה גדולה. כל ימי החג הוא היה שרוי במצב רוח מאושר.

שנה אחת, כשהתווים האחרונים של פיוטי החג עוד השמיעו הדי סִלסול מעל השולחן - כמיטב המסורת הוא היה מתחיל שיר וכולם מצטרפים אחריו למחרוזת עליזה – נפנתה המשפחה לברך, ותוך כדי הגיית המילים החל לטפטף עליהם גשם גשם משמיִם. הוא התחזק בהדרגה, וכל הנוכחים נמלטו פנימה באמצע ברכת המזון. לרב, מצִדו, לא היה אכפת שיורד עליו גשם - הוא המשיך לברך בסוכה עד חתימת הברכה ורק אז קם.

בני המשפחה, שהמתינו יבשים בִּפנים, ראו אותו נכנס הביתה, כולו צוחק. "תראו, הקדוש-ברוך-הוא נתן לנו לגמור לאכול, ורק אז ירד הגשם", אך-שָמַח.

בסוכות מצווים אנו לקחת ארבעה מינים: אתרוג, לולב, הדס וערבה.

שלושת המינים הראשונים חשובים הם, יקרי ערך וגם מחירם רב. והמין הרביעי, הערבה, פשוטה היא וקל להשיגה משום שהיא גדלה ליד כל נחל, מחירה מועט ואפשר להשיגה בחצי חינם, קוטפים אותה בערב החג ומזלזלים בה.

אף החכמים, שהמשילו את ארבעת המינים לסוגים שונים של בני אדם, זילזלו בערבה ואמרו:

האתרוג - כמוהו כאדם המושלם. שיש בו טעם תורה, ויש בו ריח יראת שמים.

הלולב - כמוהו כאדם שיש בו טעם. הוא למדן ותלמיד חכם אולם אין בו ריח, אינו ירא שמים.

ההדס - כמוהו כאדם שיש בו ריח, ירא שמים הוא, אבל אין בו טעם, אינו תלמיד חכם ואין בו טעם תורה.

והערבה - אין בה ריח. . אין בה יראת שמים, ואין בה טעם, אין בה מלמוד התורה.

הצטערה הערבה ובכתה לפני הקב״ה: "משום שאני פשוטה ודלה, וגדלה ליד כל נחל אין לי ערך וניתן לזלזל בי?"

"חלילה" ענה לה הקב״ה.

"ערכך אינו פוחת בשל פשטותך. חשובה את לפני ביותר. ומתפאר אני דווקא בך, ולא באתרוג, לולב או הדס, כאשר יוצא אני לרכב בעולם - עלייך אני רוכב, כמו שנאמר "סלו לרוכב בערבות' ובנוסף לכך קבעתי יום מיוחד מבין שבעת ימי החג רק לך, הלא הוא יום הושענא רבה. ביום זה עוסקים כל בני רק בך, ובך הם חובטים את שונאיהם".

דוגמא נפלאה לאהבת התורה ולריח ניחוח לה' הובאה בספר "אני מאמין":

בליל שמחת תורה הובילו הרוצחים הנאצים לבית המוקד חמישים בחורים צעירים שנותרו במחנה, וכאשר נכנסו לבית המוקד אמרו להם שירחצו את גופם, כדי שיהיו נקיים. זה היה רק מסווה ואמצעי פיתוי לרמות את הבאים לבית התופת, כאילו הם עומדים להשתחרר. הבחורים הללו ידעו בבהירות מה צפוי להם בעוד רגעים מספר. הם התגברו במסירות נפש עליונה על מצב רוחם ועל המציאות העגומה שבה הם נמצאים, ואחד מהם קרא: "חברים יקרים, הרי עכשיו שמחת תורה! אמנם אין בידינו ספר תורה שנוכל לרקוד עמו, אבל ריבונו של עולם נמצא עם האדם בכל מקום, הבה נרקוד עמו לפני שנרד אל בית המוקד". תיכף התלכדו כולם יחדיו במעגל ריקודים וזימרו את הפסוקים "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו" וגם "וטהר לבנו לעבדך באמת", בניגונים הידועים. התלהבות הנערים עברה כל גבול, וקולות שירה וזימרה בקעו פתאום מתוך חדרי בית המוקד.

השומרים הנאצים שעמדו בחדר החיצוני מוכנים להפעיל את מתקן הגז, שמעו את קול הזמרה.

הם נכנסו פנימה כועסים מצד אחד, ומצד שני מלאים התפעלות. הם השתוממו שנערים אלה העומדים על סף המוות מוצאים עוז וגבורה בנפשם לצאת בריקודים ושירות ותשבחות. קצפו של מפקד הס״ס האכזרי עבר על כל גדותיו ולשאלתו מה השמחה והריקודים בעת הזאת, הייתה תשובת הנערים שהלא בין כה וכה הם הולכים להשמדה סופית בכל רגע, וזו עצמה סיבת עליזותם, והוסיפו ששמחים הם להסתלק מהעולם השפל והבזוי הזה, שכלבים נאציים הם המנהלים וקובעים בו את

חוקיו. אם קיימת רק אפשרות להיפטר מאנשים שפלים כאלו, זאת היא השמחה והחדווה הגדולה ביותר עבורם. ועוד סיבה יש לששון זה, כי עומדים הם עוד מעט להתראות ולהתאחד עם הוריהם ובני משפחותיהם אשר נרצחו.

הקצין הנאצי הסדיסט נתמלא כעס עצור וצעק לעומתם: "אני אלמדכם עוד ואפר את מחשבתכם הזאת ובמקום לחסל אתכם בפעם אחת באופן מהיר, אאריך את תקופת גסיסתכם ככל האפשר, ואעביר אתכם למקום מיוחד, שבו יטפלו בכם באופן מיוחד בדרך של עינויים וייסורים נוראים!"

הנערים לא שמו לב לדבריו ולצווחותיו והמשיכו בשירתם ובריקודיהם וצחקו בפניו עד שנדמה לו שהם מלגלגים עליו ואינם פוחדים ממנו כלל. מתוך כעס גדול הפסיק את הריקודים והובילם החוצה חזרה אל המחנה. הוא הכניס אותם לצריף סגור עד אשר יבואו על עונשם.

אך למחרת קרה הנס. בהשכמת הבוקר ארגנו קבוצה גדולה של כמה מאות אנשים לנסוע משם למקומות עבודה שונים בגרמניה. רוב הבחורים הצליחו להסתנן לתוך קבוצה זו ויצאו מאושוויץ בדרכם למקומות עבודה שונים במדינה. המועטים שנשארו עוד באושוויץ נתערבו בצריפים שונים כדי שלא יהיו ניכרים. בדרך זו ניצלו כל חמישים הנערים ממוות.

*רפול הספר "מגרש" את אברהם אבינו? ! * - סיפור ממרן הרב מרדכי אליהו זיע״א (קול צופייך, סוכות תשס״ז, גליון מס' 375):

סיפר הרה״ג ר' אברהם רפול זצ״ל: מעשה באדם אחד שקראו לו 'רפול אלחלק' (הספר) שעבד בערב סוכות עד שעה מאוחרת, וכשבא לביתו אמרה לו אשתו: 'מדוע באת כל כך מאוחר הרי אפילו לא בנית סוכה', וזירזה אותו מייד לבנות סוכה. אמר לה בעלה: 'בואי ותעזרי לי לבנות את הסוכה', וכן עשו. והנה כשחתך את הסכך, נחתך ונפצע כמה פעמים, וכעס על אשתו ואמר לה שזה "בגללה". אמרה לו אשתו: אל תכעס, במקום זה, תאמר על כל מכה ופצע שהם במקום דם קרבן, שהרי אמרו חז״ל (חולין ז' ע״ב) "דם ניקוף מרצה כדם עולה", ומנתה על כל מכה ומכה קרבן אחר, עד שאמרה את כל הקרבנות.

כשסיימו לבנות את הסוכה כבר הגיע בין השמשות, וכיון שלא הספיק ללכת לבית הכנסת החליט להתפלל ביחידות בביתו את תפילת ליל החג. והנה הגיע אדם זקן ונכבד לביתו וביקש להתארח, ואמר לו בעל הבית שאין בביתו אוכל טוב, ואם רצונו לאכול כדבעי, ילך לרה״ג חכם אברהם ענתבי שהוא עשיר ורב גדול.

לאחר זמן, הגיע חכם אברהם ענתבי בעצמו לביתו של הספר רפול, ואמר לו: 'מה זכית שהיה אצלך אברהם אבינו ואתה גרשת אותו'? אמר לו רפול: אני גרשתי אותו? ! אמר לו הרב: 'הרי היה זה אברהם אבינו האושפיזא קדישא הראשון שבא בזכות כל המכות והפציעות שנפצעת ואמרת על כל אחד ואחד שזה כנגד קרבן אחר'.

הוא היה דופק על דלתי פעם בחצי שנה בערך, לקבל תרומה צנועה שנועדה לתמוך ביישוב הקטן שהוא אחד ממייסדיו: יישוב שנועד לסייע בקליטת עולים חדשים מרוסיה. קולו הנרגש ועיניו המרקדות עזרו להסתיר את הקמטים העמוקים במצחו. הקמטים הללו נחרטו בכאב על ידי עשרות שנים של עינויים מצד הרשויות הקומוניסטיות על הפשע הנורא של היותו יהודי דתי בברית המועצות בשנות ה-50, ה-60 וה-70 של המאה הקודמת.

זה הפך לטקס. נהגתי לשאול את הרב קטן הממדים אם ברצונו לאכול משהו. הוא תמיד ענה באידיש עם מבטא רוסי, "אולי כוס תה". אשתי הייתה מגישה לו כוס תה מהביל ולצדה פרוסת עבה של עוגה תוצרת בית, ונדמה היה כי התה והעוגה מצליחים ליישר קמעה את כתפיו השמוטות. בהליכה מדלת לדלת בבקשת תרומות, בלי ספק חלף זמן מה מאז הארוחה האחרונה שלו.

הוא הרים את מבטו אליי וחייך. "שמעת על דבר כזה, בית כנסת קנטוניסטי?"

זכרתי סיפורים ששמעתי כילד, על תקופה אפלה ועם זאת הירואית בהיסטוריה היהודית.

הקנטוניסטים היו יהודים שבשנים 1825-1840 גויסו בכפייה לצבא הצאר הרוסי החל מגיל 10, וחויבו לשרת בו 25 שנה. הרשויות ראו זאת כדרך לכפות על היהודים העקשנים התבוללות בחברה הרוסית. הם נהגו לחטוף ילדים מבתי הוריהם, ולענות אותם שוב ושוב עד שקיבלו על עצמם את הנצרות או שמתו מפצעיהם.

כדי להימנע מגורל איום זה, היו הורים שפגעו בגופם של ילדיהם כדי להצילם מהגיוס.

הילדים סבלו רעב, מכות והלקאות, לפעמים בשוט שהיה קודם לכן רצועת העור של התפילין שלהם. במצבים של תת-תזונה, הפצעים הפתוחים על חזם וגבם היו מזדהמים וילדים רבים, שעמדו בגבורה במשך חודשים בעינויים הקשים ודבקו עד אז ביהדותם – היו מתים או נכנעים ומסכימים להיות מוטבלים לנצרות. הצאר הצהיר שרק רוסים נוצרים מהימנים יגנו על המולדת.

כדי להימנע מגורל איום זה, היו הורים שפגעו בגופם של ילדיהם כדי להצילם מהגיוס. הם לקחו אותם ליערות ובעזרת הנפחים המקומיים כרתו להם יד או רגל. הבנים – שחדלו להיות בריאים בגופם – ניצלו כך מהגיוס ומהשמד. ילדים רבים אחרים המיתו עצמם בנהר או בדרך אחרת, העיקר שלא להמיר את דתם.

כ-40, 000 ילדים יהודים גויסו בכפייה לצבאו של הצאר ניקולאי, ומעטים ביותר יצאו משם כיהודים מאמינים.

המעניין והנורא הוא, שרבים מתוך אותם שורדים אמיצים – אותו אחוז מזערי של חיילים, ששמרו בסתר על אמונתם והצליחו לחזור למשפחותיהם 25 שנים לאחר מכן – מצאו את עצמם דחויים על-ידי סביבתם כבוגדים ביהדות. הרי הם לא קיימו את רוב המצוות ונראו כחיילים רוסים לכל דבר.

"לקנטוניסטים היה בית כנסת משלהם", המשיך הרב, "הרי לא היה להם לאן ללכת".

"סבא שלי סיפר לי שפעם הוא הלך לבית הכנסת הקנטוניסטי בשמחת תורה. הקנטוניסטים ידעו לרקוד כמו קוזאקים. הם היו גברים גדולים וחזקים וספרי התורה הכבדים נראו כמו קיסמים בזרועותיהם. הם רקדו במשך שעות, ללא מאמץ. למרות שיהודים אחרים הביטו בהם בהתנשאות, למרות שהם לא היו מלומדים ולא יכלו לשמור מצוות לפי ההלכה, בכל זאת הם היו מסוגלים לשמוח ביהדותם ולחגוג את התורה. זה היה באמת מדהים."

הוא עצר לרגע כדי לטבול קוביית סוכר בתה שהיה עדיין חם, הכניס את הקוביה לפיו ולקח עוד לגימה ארוכה מהתה.

"ואז, בהקפה האחרונה, הקנטוניסטים, כמו לפי אות מוסכם, הסירו לפתע את חולצותיהם – כולם ביחד! הם חיבקו את ספרי התורה לעורם, שהיה מלא בצלקות ובחבורות המכוערות ביותר שראית מימיך - ורקדו אפילו ביתר מרץ. חיוכיהם התחלפו בדמעות בעודם מתבוננים תוך כדי ריקוד בקהל היהודים שנאסף מולם להביט, כאילו אמרו: 'אתם אולי למדתם ושמרתם על מצוות התורה הזאת, אבל אנחנו נתנו את הגוף שלנו ואת חיינו למענה. התורה הזו היא שלנו, לא פחות משהיא שלכם'!"

בעודו מניח את כוס התה, הוא לא יכול היה להסתיר את הרעד בידו, שגרם לכוס לקרקש על התחתית.

בנגבו דמעה אמר, "בארצות המערב הדמוקרטיות זה כל כך קל. ועדיין רבים כל כך אומרים, 'זה כל כך קשה'. לך תבין."