מחיצה במירון

הייתי ממונה על המקומות הקדושים בצפון, וכל דבר ועניין הייתי שואל את מרן הרב מרדכי אליהו זצ״ל. יום אחד הוא אמר לי לעשות מחיצה בין גברים לנשים בציון הקבר הקדוש של רבי שמעון בר-יוחאי. הוא אמר לי שיש הרבה מאוד אנשים שעולים לציון של הרשב״י והצפיפות שם היא גדולה, במיוחד בל״ג בעומר, וזה לא כבוד לרשב״י שתהיה שם תערובת של גברים ונשים, במיוחד בימים שיש שם צפיפות נוראה.

האמת היא שבימים ההם, פרט לכותל המערבי, לא היתה מחיצה בשום מקום מהמקומות הקדושים. אני חששתי מתגובות הציבור לצעד שכזה, אך הרב הרגיע אותי ואמר לי: "אתה תהיה הראשון, הנחשון, וכולם ילמדו ממך! ואפילו תזכה לשלום-בית בין הקבוצות החרדיות-חסידיות".

הרב התכוון למחלוקות סביב קבר הרשב״י. זאת לדעת, כי כל מקום קדוש מושך אליו מחלוקת. לפי הקדושה – כך נמשכת הסטרא אחרא. ודווקא בציון של הרשב״י היו מחלוקות בין החצרות החסידיות השונות, כל אחד חשב שהוא בעל-הבית על המקום. גם על הדבר הזה בירך אותי הרב שאזכה לעשות בזכות הפעולה של הקדושה. כנראה שהרב ראה בעיני רוחו שקדושה מביאה גם אחדות.

לא היססתי. לקחתי בחור טברייני שעובד כמסגר ואמרתי לו שיעשה מחיצה ברשב״י. הבחור טען שאם יעשו מחיצה במירון זה עלול לגרום לבעיות, אבל השבתי לו שכך הרב אמר.

כשסיימנו לבנות את המחיצה, קיבלתי שיחת טלפון מהישיבה של הרב אהרון בריזל זצוק״ל, האדמו״ר של "תולדות אהרון", שנחשבת מעוז הקנאים במאה-שערים, ממעוזי העדה החרדית בירושלים. הם אמרו לי שהרב שלהם רוצה לראות אותי.

הלכתי לבית המדרש שלו וראיתי סביב הרב מאות חסידים. פסעתי לעברו ונישקתי את ידו, כמנהג הרבנים הספרדים, והוא קיבלני בכבוד גדול, למרות שאני רב ציוני שחובש כיפה סרוגה. אמרתי בלבי – ימות המשיח!

הוא אמר לי: "אתה השליח של רשב״י! זה הדבר הכי גדול שרשב״י חיכה לו במשך 2000 שנה! אני מבקש שאת המחיצה תעשה מזכוכית אטומה, שלא יוכלו אפילו לראות צל בין הגברים לנשים".

אחר כך הוא נתן לי מכתב בכתב ידו לאות הערכה על המחיצה, וכשיצאתי משם אמרו לי שיש לי ביד מסמך נדיר ויקר המציאות. הם סיפרו כי הרב שלהם לא כותב מכתבים בכתב ידו לאנשים פרטיים. יש כאלה רק שלושה או ארבעה בעולם, ואחד מהם נמצא עכשיו בידי.

נזכרתי במה שאמר לי הרב בתחילה, על השלום שהמחיצה הזאת תעשה, והלכתי קדימה, להשכין שלום בין החסידויות. התקשרתי לכל נציגי החסידויות לבוא אלי למשרד הדתות כדי לפתור את מלחמת "גוג ומגוג" שהיתה כל שבת במירון עם כל החסידויות, כשכל אחד רצה לשלוט בנעשה.

פתחתי מולם את לוח השנה ואמרתי להם: "יש 49 שבתות בשנה. כל שבת חסידות אחת תהיה אחראית". כל חסידות רשמה לפניה את השבת שהיא אחראית עליה, וכך זה נמשך עד היום.