קבלת התפילות בשבת שקלים באר הפרשה תשע״ו ויקהל שקלים

בס''ד

מעשה בחסיד אחד ושמו רבי מאיר כהנא ז "ל מעיר 'דראגמירעשט' שהגיע עם אחיו רבי זאנוויל ז״ל להסתופף בפעם הראשונה בצל רבו ה 'אמרי יוסף' בשבת שקלים שנת תרמ״ג, הני תרי אחי בעלי יסורים גדולים היו, כי רבי מאיר היה חשוך בנים ל״ע וב״ב היתה חולנית, ואחיו רבי זאנוויל הוליד בנים חולים וחלשים רח״ל. בערב שב״ק נכנס החסיד רבי מאיר אל הקודש וביקש להיוושע בדבר ישועה ורחמים, נענה ה 'אמרי יוסף' שיתן לו פדיון של מאה זהובים, ר״מ נתן את הסכום והרבי הבטיחו בישועה שלימה. ואילו אחיו לא הספיק להיכנס קודם כניסת השבת. בליל שב״ק העמידו יין ב׳טיש' כמנהג, ובהגיע תורו של רבי זאנוויל ברכו ה׳אמרי יוסף' שבניו יזכו לרפואה שלימה, והסביר ואמר, שבשבת שקלים נענים כל התפילות, שהרי מ 'מחצית השקל ' קנו את 'קרבנות התמיד', והרי אמרו (·̄ÂÎ ˙ÂÎ:) 'תפילות כנגד תמידין תקנום', אם כן, בשבת זו שמכינים ומכשירים את ה 'תמידים ', לכל השנה אף התפילות שהם 'כנגד התמידים ' יתקבלו לרצון, ואפשר לבקש עליהם שיתקבלו לרצון, למותר לציין ששני האחים נושעו במשאלותיהם לטובה ולברכה.

צפרים בהלוויה - יש שכר לפעולתך

בס׳ד

יש שכר לפעולתך

אשה גלמודה נפטרה בתל אביב והובאה לבית עולמה. בהלוויתה לא השתתפו אנשים רבים, ומניין וחצי של יהודים ליווה את מיטתה. אנשים רבים לא היו שם אבל צפרים רבים היו שם. המלווים נדהמו לראות להקות של ציפורים ''ליוו'' את המיטה, והיה הדבר בולט ואי אפשר היה שלא לשים לב לכך. מרגע יציאת המיטה מבית המנוחה, הנסיעה ברכב של החברה קדישא נראו מספר רב של צפרים חגות סביב מיטת הנפטרת. דבר נוסף שהיה יוצא דופן, הצפרים חגו נמוך סביב המיטה ולא נראו להקות נוספות של צפרים במקום אחר. גם לאחר שהמלווים עזבו את מקום קבורת האישה, עדיין צפרים חגו סביב רגבי העפר שהונחו על קברה של האישה, כאילו מסרבים להפרד ממנה.

בדרך חזרה נזכר בנה של האישה, שבמשך שנים רבות הקפידה אמו לא לזרוק את פירורי הלחם שנשארו אחרי האוכל, היא אספה אותם בצלחת ומדי בוקר הניחה את הפירורים על אדן החלון, כדי שהצפרים יבואו ויאכלו את הפרורים. אני גדלתי על הדבר הזה שלחם לא זורקים, אלא נותנים לצפרים שהיו מגיעים בהמוניהם לאדן החלון של ביתנו- אמר הבן. [על פי עלינו לשבח].

צוואת העשיר שנקבר ללא גרביים

צוואה- סיפור אמיתי מבית הקברותאחד מהאחים רייכמן נפטר בקיץ האחרון והותיר אחריו מיליארד דולר. הוא השאיר שתי צוואות והורה שהאחת תפתח מיד לאחר מותו והשניה רק אחרי ה׳שלושים'. בין ההנחיות שרשם בצוואה הראשונה הייתה בקשה שהוא ייטמן עם זוג גרביים מסוים שהוא רחש להם חיבה. ילדיו מיהרו להביא את הגרביים לחברה קדישא ובקשו לקוברו עם הגרביים. בחברה קדישא סרבו לבקשה, כמובן, והזכירו למשפחה שזה בניגוד להלכה. בני המשפחה התחננו והסבירו כי אביהם היה אדם אדוק ומלומד ובוודאי הייתה לו סבה טובה לבקשתו האחרונה. אבל בחברה קדישא עמדו בתקיפות בסירובם. בזעם רב פנתה המשפחה לבית הדין הרבני. והרבי הסביר להם בעדינות: "למרות שאביכם השאיר את בקשתו בהיותו עדיין בעולמנו, הרי שעתה, כשהוא בעולם שכולואמת,  הוא בוודאי מבין שזה אך לטובתו שייטמן בעפר ללא הגרביים". וכך נקבר מר רייכמן ללא הגרביים. מיד לאחר ה׳שלושים' נפתחה הצוואה השניה, ונאמר בה בערך כך:"ילדי היקרים, נכון לעכשיו בוודאי קברתם אותי ללא הגרביים לרגלי. אני רוצה שאתם באמת תבינו ותפנימו שלאדם יכולים להיות מיליארד דולרים, אבל בסוף, הוא לא יכול לקחת אתו לקבר, אפילו זוג גרביים".

פרשתשמיני פרה תשס״ח

בס׳ד

שולחן שבת פרה - לפרשת שמיני

מאת הרב אילן אלסטר רב בית הספר

רעיון מהפרשה: פרשת השבוע פותחת במילים ''ויהי ביום השמיני''. ביום השמיני שהיה ראש חדש ניסן הוקם המשכן [=רש''י]. במעמד זה נאמר:"וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה'. וַיֹּאמֶר משֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'. נשאלת השאלה: מה כוונת משה כאשר אמר לעם ''זה הדבר אשר צוה ה' '', והרי לא מצאנו לפני כן ציווי מפורש של ה' לעם ישראל?

תשובה: דברי משה ''זה הדבר אשר צוה ה' '' מתקשרים עם מה שנאמר קודם לכן ''ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה' ''. כאשר ראה משה את קירוב הלבבות של כל העדה, שגרם להשראת שכינה בקרב ישראל, התלהב עד עמקי נשמתו מן המעמד הנשגב וקרא לעם ישראל ''זה הדבר אשר ציוה ה' תעשו''. . . – יהי רצון שתתנהגו תמיד בדרך זו, שתשרור כל הימים ביניכם אהבה ואחווה – ''וירא אליכם כבוד ה' – בכל יום תמיד. [פרפראות לתורה מ. בקר].

סיפור לשולחן שבת: השבוע היה חם והטמפרטות היו גבוהות ביחס לעונת האביב הבאה עלינו לטובה. לצערנו הדבר נותן את אותותיו ברחוב וככל שהחום עולה הצניעות יורדת. מסופר על הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ''ל שמרבית ימיו הוא נסע באטובוס בדרכו לישיבה בה הוא לימד. פעם אחת הוא עלה לאוטובוס וישב באחד המקומות. בתחנה הבאה עלתה אישה בלבוש לא צנוע והתיישבה. . . ליד הרב. הרב צילצל בפעמון וירד בתחנה הסמוכה, ושם המתין לאוטובוס נוסף שיסיע אותו למחוז חפצו. תלמיד של הרב שראה את כל המעשה שאל את הרב מדוע הוא נהג כפי שנהג. השיב לו הרב: היו לי שלש אפשרויות: א. להמשיך לשבת במקומי ולהתעלם מהאישה. ב. לקום לשבת בסוף האוטובוס ולישב שם או להמשיך את הנסיעה בעמידה. לנהוג כמו האפשרות השניה זה בלתי אפשרי, אם הייתי במקום במצב בו אישה לא צנועה יושבת לידיי, יש בזה חילול השם מצד מי שרואה אותי יושב לידה. אם הייתי קם ועובר לסוף או עומד אז האישה היתה תופסת שהכל נעשה בגללה, והיא אולי היתה נפגעת ממני. וכי מפני שהיא לא נוהגת בצניעות מותרת לפגוע בה – בבת ישראל. אז בחרתי באפשרות השלישית.

שאלת השבוע: אמי רוצה לאפות עוגות בפסח בתנור, והשאלה היא האם אפשר להכשיר תנור אפיה חמץ לפסח?

תשובה: יש בהגעלת כלים כלל ידוע "כבולעו כך פולטו". כלי שבלע חמץ ע״י אש, הכשרתו לפסח ע״י ליבון חמור, ולדוגמא - השולחן הערוך בסי' תנ״א סעיף ד' פסק: כלים שמשתמשים בהם על ידי האור (=אש) כגון שיפודים וכו' צריכים ליבון להכשירם לפסח. והליבון הוא עד שיהיו ניצוצות ניתזים מהם.

לכאורה תנורים דינם כשיפודים. החמץ שבתבניות נבלע ללא מגע של רוטב כמו בביטול, אלא ע״י חום התנור. אומנם אם צריך הכשרת תנור ע״י ליבון חמור, אין הדבר מעשי כי התנור יתקלקל על ידי ליבון חמור. אלא שיש מקום לומר, שהואיל והאפיה נעשית רק בתוך תבניות אשר אותם מחליפים בתבניות המיוחדות לפסח, אם כן הכשרת התנור היא בעיקר להסיר את זיעת החמץ הבלועה בדפנות התנור, או מפני שלפעמים החמץ נוגע בדפנות התנור. לפיכך יש ללכת עפ״י הכלל כבולעו כך פולטו, וכשם שהבליעה היתה על ידי חום התנור כך ההכשרה צריכה להיות ע״י הדלקת התנור לחום גבוה במשך שעה אחת.

עוד יש לומר עפ״י מה שכתב הרמ״א שם: ויש מקילין לומר שאם התלבן כל כך כדי שקש נשרף עליו מבחוץ דיו[=ולא צריך ליבון חמור], ונוהגים כדעה ראשונה [=לעשות ליבון חמור] בכל דבר שדינו כליבון, אבל דבר שדינו בהגעלה, או שיש בו סדקים, או שמחמירים ללבנו, די בליבון קל כזה.

ובעניין תנור יש לומר דלכאורה די בליבון קל, כיון שבולע ע״י חום התנור, ולא ע״י אש ממש, ואם נאמר שצריך ליבון חמור, כיוון שבתנור אי אפשר להכשיר ע״י ליבון חמור, ניתן לסמוך על הרמ״א וליבון קל גם כן נחשב לליבון.

אמנם יש לדון עפ״י מה שכתב הפרי מגדים סי' תנ״א, שאף על פי שהלכה רווחת בהכשר כלים כבולעו כך פולטו, אם בלע איסור אנו מחמירים בליבון חמור שבניגוד להגעלה שמוציאה את הבלוע, באיסור ממש צריך ליבון ששורף ומכלה את האיסור.

אלא שיש לומר שבתנור אין צריך ליבון חמור, על פי מה שפסק הראב״ד ועוד ראשונים, שהחמץ בערב פסח נחשב היתרא בלע (=היתר בלוע בכלי) ולא איסורא בלע. לפי זה די בליבון קל, על ידי חימום התנור לחום גבוה במשך שעה.

לסיכום: מעיקר הדין אפשר להכשיר תנור אפיה לצורך פסח ויש לנקות התנור היטב בכל פינותיו, לשפוך חומר כימי חריף בכל הפינות והחורים כדי שיפגום את החמץ שבעין, ולהדליק את התנור בדרגת חום הגבוהה ביותר למשך כשעה. יש להשתמש בתבניות מיוחדות לפסח.

יש שהחמירו בכל התנורים אפילו אם מחליף התבניות, אין מועיל להם הכשר, אלא על ידי ליבון חמור שיוצאים ניצוצות, וכיוון שיש לחוש שהתנור יתקלקל לכן אי אפשר להכשירם בפסח.

אף לשיטת המחמירים, אם לאחר ההכשרה על ידי חימום וכדלעיל, אופה בתבנית חדשה וסגורה ע״י נייר כסף עבה או כיסוי פח, יכול לנהוג כן בפסח, ויש שכתבו, שאפשר לאפות בתוך קופסת פח סגורה שמכניסים לתנור.

מושג ביהדות – פרשת פרה

השלישית שב׳ארבע פרשיות', היא פרשת פרה שקורין בשבת הסמוכה לפרשת החֹדש ואין מפסיקין בין שתי פרשיות אלה, אלא הן באות זו אחר זו. אם ראש חדש ניסן חל בשבת קורין פרשת פרה בשבת האחרונה של אדר; ואם ראש חדש ניסן חל באמצע השבוע קורין פרשת החדש בשבת האחרונה של אדר, והשבת שקודם לה - פרשת פרה:

בשבת 'פרה', מוציאין בבית הכנסת שני ספרי תורה, באחד קורין שבעה אנשים בפרשת השבוע, ובשני קורין מפטיר בפרשת פרה אדומה בסדר 'זאת חקת התורה' שבספר במדבר:

ונוהגין להחמיר בקריאה של פרשה זו, כיון שלפי דעת מקצת מן הפוסקים, קריאה זו היא מצוה מן התורה, והיא רמוזה בפסוק: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר - דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מזכיר תחילה את המצוה ואחר כך - דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כלומר, דבר ותקרא לפני ישראל את החקה הזאת. ואף על פי שנהגו בכל ארבע הפרשיות שאין קורין למפטיר קטן, אלא מי שנמלאו לו י״ג שנים תמימות, מחמירין יותר בפרשת פרה מפני הטעם שאמרנו, שאין הקטן שפטור מן המצוות מדברי תורה, יכול להוציא אחרים ידי חובתם:

ענין קריאה זו קודם ניסן, כדי להזכיר ולהודיע לכל מי שנטמא במת להטהר מטומאתו, כדי שיוכל להקריב קרבן פסח במועדו. והקדימו לזרז על כך קודם ניסן, לפי שהרחוקים מירושלים כבר התחילו לצאת מעריהם בראש חדש ניסן לעלות לירושלים. ובעוד שכל איש בעירו ובתוך קהלו, מזכירין לו שאם נטמא במת שיטהר תחילה באפר הפרה ואז יוכל להקריב את קרבנו בפסח ראשון ולא ידחה לפסח שני. וכל הנטמא במת אינו יכול להקריב קרבן אלא אם הזו עליו ממי החטאת שנעשו עם אפר הפרה, ביום השלישי לטומאתו וביום השביעי, ובשמיני הוא טהור להכנס למקדש ולאכול בקדשים:

ואף על פי שבעוונותינו חרב בית המקדש ואין לנו קרבן ולא טהרה לאכול מבשר הקדשים, אנו מחזיקים בתורת הטהרה ולומדים מצוותיה ודיניה ועוסקים בהם בזמנם, ונחשב לנו כאילו הטהרנו מטומאותנו והכשרנו עצמנו להקריב קרבנותינו במועדם:

אמרינן בירושלמי: בדין הוא שתקדים פרשת החֹדש לפרשת פרה אדומה, שבאחד בניסן הוקם המשכן ובשני לו נשרפה הפרה, ולמה אמרו להקדים פרה אדומה? לפי שהיא טהרתם של ישראל, כדי שלא יהיו נדחים לפסח שני. וכתוב בספרים, שימים אלה שקודם הפסח מסוגלים לזכות בהם לרוח טהרה, כשם שישראל עוסקים עתה בפרשת פרה והיו עוסקים בטהרתם קודם הקרבת הפסח בזמן שבית המקדש היה קיָּם [מתוך ספר התודעה].

פיסת קלף של ספר תורה - תעודה של קצין גרמני

פיסת קלף מספר תורה הגיעה לישראל כעטיפת תעודת קצין נאצי

הרב יצחק דוד גרוסמן ישב אתמול בביתו שבמגדל העמק ומישש, בפעם המי יודע כמה, את קלף העור שנגזר לפני 60 שנה מספר תורה בבית כנסת במזרח אירופה. נדמה כי למרות שפיסת הקלף נמצאת בידיו כבר מספר ימים, הדבר עדיין גורם לו להתרגשות גדולה. מדובר בחתיכה שגזר קצין בחיל האוויר הגרמני, הלופטוואפה, במלחמת העולם השנייה מספר תורה ששימשה אותו לכרוך את תעודת הקצין שלו. כעת היא הגיעה לידי רבה של מגדל העמק, העומד בראשות קרית החינוך "מגדל אור" וחתן פרס ישראל.הרב גרוסמן מספר כי לאחרונה הגיע לביתו מוטי דותן, ראש המועצה האזורית הגליל התחתון, כשבידיו הפנקס. דותן שב מטקס לציון 25 שנים לברית ערים תאומות בין המועצה האזורית למחוז האנובר שבגרמניה. דותן סיפר כי בתום ערב חגיגי ניגש אליו חבר מועצת מחוז האנובר, גטלב הרציג, וביקש לשוחח עימו. "אבי, ורנר, נפטר לפני מספר שבועות", סיפר הרציג, "לפני מותו הוא אמר שהוא רוצה לשוחח עמי וסיפר לי כי השתתף במלחמה והיה שותף לפשעים. 'חשוב לי לספר לך את זה, כי יש היום מכחישי שואה', אמר הרציג האב לבנו". דותן מספר כי חבר מועצת האנובר הוסיף כי האב אמר לו כי היה שותף להצתת בית כנסת בחזית הרוסית.לדברי דותן, הרציג הבן נתן לו את הפנקס וביקש ממנו למצוא אדם קדוש בגליל התחתון ולתת לו את הפנקס. "חשבתי שהרב גרוסמן עושה עבודת קודש והוא הכי מתאים לקבל את הפנקס", אומר דותן. "כשהגעתי אליו ונתתי לו את הפנקס, סיפרתי לו את הסיפור, הוא החזיק בקלף העור והתחיל לבכות", נזכר דותן. לדבריו, הרב גרוסמן מסמל את כל הטוב שביהדות ויעשה בפריט הזה שימוש נכון.הרב גרוסמן הופך את פיסת העור וקורא מהכתוב. הקלף הוא מספר דברים, מתוך פרשת "כי תבוא". הרב קורא: "(. . .) ובמצוק אשר יציק לך אויבך בשעריך.(. . .) והפליא השם את מכותיך ואת מכות זרעך מכות גדולות ונאמנות וחליים רבים ונאמנים. וגם כל חולי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת יעלם השם עליך עד השמדך. ונשארתם במתי מעט תחת אשר הייתם (. . .) ככוכבי השמיים לרוב". הרב משוכנע כי מדובר ב״מסר עליון, בהשגחה פרטית. אחרי 60 שנה מגיע הדבר לישראל הפנקס הזה עטוף עם דברי התוכחה האלו וקורא לנו 'להתעורר', הרי הגרמני יכול היה לחתוך מספרים אחרים, מכל חמישה חומשי תורה, והוא חתך דווקא קטע שמדבר על ישועה", אמר הרב.בימים האחרונים הציג הרב גרוסמן את הפנקס בפני צעירים שפגש בעיר ולדבריו הדבר גורם להתרגשות רבה. "זה דבר מוחשי, שרואים בעיניים. רואים פה את הרשעות בהתגלמותה, איך אחרי הרס בית כנסת היה לאדם הזה העוז להכנס ולחתוך מספר התורה, רק בגלל שהעור נשא חן בעיניו לשמור על הפנקס שלו". הרב מבטיח לעבור עם הפנקס בבתי ספר ובין בני הנוער ולהציג להם אותו.

עשירי למניין מקוצר

סיפור ליום הכיפורים – "עשירי למניין"

קומץ היהודים שהגיעו לבית-הכנסת עם כניסת היום הקדוש הופתעו מאוד למצוא בו יהודי זר, נשוא-פנים, שישב ואמר תהילים בדבקות רבה. דווקא בכפר הנידח הזה בחר אדם נכבד כמוהו לעשות את היום הקדוש - תמהו. אבל גם שמחו, בעיקר משום שבכך גדלו הסיכויים להשלמת מניין מתפללים ביום-הכיפורים. עוד אחד הגיע ועוד אחד, היום ירד ובבית-הכנסת נאספו רק תשעה מתפללים. האורח, הלוא הוא הצדיק רבי לייב שרה׳ס, שאל את המתפללים המקומיים מי חסר להשלמת המניין. הללו השיבו, שאיש לא נעדר, אלא שאין עוד יהודים במקום. "אנחנו כאן שמונה יהודים, ולפעמים באים לכאן אורחים ואז יש לנו מניין", הסבירו. על פניו של רבי לייב שרה׳ס לא ניכרו אותות דאגה מיוחדים. הוא ידע שלא לחינם סיבב הקב״ה את הדברים כך שיעשה את היום הקדוש בכפר קטן זה. סערת הגשמים העזה, שהאטה את קצב הנסיעה ואילצה אותו להפנות את עגלתו אל הכפר העלוב, הייתה בעיניו יד ההשגחה העליונה. לכן לא היה מודאג."האם יש באזור יהודי כלשהו, שמשום-מה לא הגיע לבית-הכנסת?", שאל את תושבי המקום. הוא נענה בשלילה: "אין פה עוד יהודים".

מצחו של הצדיק נחרש קמטים. הוא שקע בהרהורים. לפתע כאילו ניעור ממחשבותיו: "אולי יש כאן יהודי שהמיר את דתו?", שאל. היהודים המקומיים הביטו בו בתימהון, מנסים לעכל את כוונתו."אה, כן", הפליט מישהו בחיוך מריר, "הפריץ שלנו הוא בעצם יהודי שהמיר את דתו. אבל עובדה זו כבר נשכחה אפילו ממנו עצמו. בעבר הרחוק, כשמישהו היה מזכיר לו זאת, היה מתרתח כולו". פניו של רבי לייב אורו. הוא שאל למקום-מגוריו של הפריץ. היהודים הפשוטים נחרדו. מה האורח המוזר הזה מתכונן לעולל להם? הצדיק חזר על שאלתו, הפעם בטון תקיף. "בבית הגדול, על הגבעה", ענו בקול רפה."המתינו מעט ואראה מה אוכל לעשות", אמר להם ויצא מבית-הכנסת, כשהוא משאיר את שמונת היהודים נבוכים, מבולבלים ומפוחדים. הפריץ, ששמע ממשרתו על היהודי העומד בפתח ומתעקש לשוחח עמו, התמלא זעם על החוצפה. בצעדים גסים ניגש אל הפתח, ואז נעצר לרגע. דמותו האצילה של הצדיק, שקומתו דמתה לתמר, עוררה בו יראת-כבוד. בעודו עומד כך, פנה אליו רבי לייב:"קוראים לי לייב שרה׳ס. זכיתי להכיר את הבעש״ט, שגם רבים מן הפריצים הגויים העריצוהו. היום ליל יום-הכיפורים, וחסר לנו עשירי למניין. אתה יהודי. יהודי נולדת ויהודי תמות. אבקשך לבוא איתנו ולהשלים את המניין".

הפריץ כאילו סומר למקומו מרוב תדהמה. כאילו לקה בהלם. הצדיק המשיך בדבריו: "אימי עליה השלום נתבעה בצעירותה על-ידי בן פריצים צעיר להינשא לו. הוא הציע לה כבוד גדול ועושר רב, אך היא דחתה אותו בשאט-נפש. כדי להינצל מרישתו אף נישאה בחטף לאדם זקן. אתה לא עמדת בניסיון הזה. הכסף והכבוד העבירוך על דעתך. אבל הלילה הוא יום- הכיפורים, שבו נמחלים כל החטאים. אנא, בוא איתי". רבי לייב נעץ מבט עמוק וחודר בפריץ וסב לאחוריו באיטיות, כמי שסיים את מלאכתו וממתין לתוצאותיה. נשימתם של שמונת הממתינים בבית-הכנסת נעתקה כאשר דלת בית-הכנסת נפתחה ואל הביקתה הקטנה נכנס האורח המוזר, ובעקבותיו, בצעדים מהוססים ובעיניים מושפלות - הפריץ.

רבי לייב הגיש לפריץ טלית שקיבל מאחד המתפללים. אחר-כך ניגש אל ארון-הקודש ופתחו. הוא הוציא ממנו שני ספרי-תורה. אחד מסר לזקן המתפללים ואת השני נתן בידיו של הפריץ. הצדיק ניגש אל התיבה לתפילת כל-נדרי."על דעת המקום ועל דעת הקהל", פתח בנעימה המסורתית, "אנו מתירין להתפלל עם העבריינים". קול בכי חנוק בקע מתחת לטליתו של הפריץ. בפעם השנייה, כששב רבי לייב על המלים הללו, גבר הבכי. בפעם השלישית כבר היה קורע לבבות. הבכי העז סחף אחריו את כל המתפללים. גם למחרת, במהלך כל התפילות, ניצב הפריץ בפינתו. עטוף בטליתו, קומתו שחוחה, כל גופו רועד מבכי ופניו לא ייראו. מפעם לפעם נפלטה מפיו אנחה כבדה.

הגיעה שעת תפילת נעילה. תפילתו של הצדיק הרטיטה את הלבבות. הפריץ עדיין עמד במקומו, מכסה את פניו בטליתו, גונח ונאנח. ופתאום, כשהגיע הציבור ל״שמע ישראל", קם הפריץ וניגש אל ארון-הקודש הפתוח. הוא הכניס את ראשו פנימה, חיבק בזרועותיו את ספרי-התורה, וקרא בקול גדול שזיעזע את כל הנוכחים: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!". אחר-כך הזדקף מלוא קומתו והחל קורא בכל כוחותיו: "ה' הוא האלוקים!". כך קרא פעם אחר פעם, כשכל קריאה חזקה ומרעישה מקודמתה. כשהגיע לפעם השביעית, ניכר היה כי הוא מרכז בה את כל יתרת כוחותיו. קריאתו זו הרעידה את כותלי בית- הכנסת. ואז אפסו כוחותיו והוא צנח ארצה ללא רוח-חיים.

מאותו יום-הכיפורים ואילך נוהג היה רבי לייב שרה׳ס לומר מדי שנה ביום זה קדיש, לעילוי נשמתו של הפריץ שמת מתוך תשובה שלמה

עוד שני סיפורים על רבי שלמה קרליבך

בס'''ד

השבוע ביום חמישי ט''ז מרחשוון ימלאו כ''ב שנים לפטירתו של רבי שלמה קרליבך. בחייו היו לו חסידים רבים וגם מתנגדים. לאחר מותו הוא זכה שבבתי כנסת רבים ברחבי הארץ ישירו את מנגינותיו בתפילות קבלת שבת מדי שבת בשבתו, ויש מנינים הנקראים מניני קרליבך ששרים את מנגינותיו גם בתפילות שחרית ומוסף ובהלל. יש שעוסקים בחינוך ובקירוב לבבות מנגנים בגיטרה את ניגוניו ומספרים את סיפוריו. סיפוריו ודברי התורה שלו שנאמרו בצורה מאד יחודית התפרסמו בספרים ונפוצו בכל רחבי הארץ והעולם. סיפורים רבים התפרסמו אודותיו, על אהבת ישראל הגדולה שהיתה לו, ועל החסדים העצומים שעשה בגופו ובממונו כל ימי חייו. דרכו היחודית לו בקירוב רחוקים (שבחלקה לא היתה תואמת את דיני השולחן ערוך) איננה דרך שאנחנו יכולים ללכת בה, אך יש לנו הרבה ללמוד מהנשמה הענקית הזאת. לפנינו סיפור אחד טיפה בים על רבי שלמה שגם לאחר מותו זכה ''לעזור'' לאנשים.

מספר חסיד בובוב מבורו פארק שבשעת לילה מאוחרת טעה ביציאה מהכביש המהיר ומצא את עצמו בהרלם (רובע מגורי בצפון מנהטן בארה''ב היה ידוע כאזור פשע). הוא לא היה מודאג במיוחד כי חשב שיחזור לכביש המהיר. אך כתוצאה מתקלה טכנית המכונית נעצרה והוא מצא את עצמו ברחוב חשוך ומזוהם באשפה. הוא יצא מהמכונית כדי לפתוח את מכסה המנוע ולבדוק מה קרה, ופתאום ראה שלוש דמויות מאיימות רצות לעברו מן החשיכה. הרחוב היה שומם ולא היה למי לקרוא לעזרה. הוא היה בטוח שסופו קרב והתחיל לקרוא 'שמע ישראל'. כאשר שלושת הבריונים הקיפו אותו הגיע פתאום אדם גדל גוף ומרושע למראה וצעק אליהם ''הי אחים, חכו רגע לפני שאתם מתקיפים את היהודי הזה אני רוצה לשאול אותו שאלה''. הוא ניגש לחסיד בחן אותו מכף רגל ועד ראש, שלף פיסת נייר מרובעת מכיסו והראה אותה לחסיד ושאל אותו: ''אתה מכיר את האיש הזה''? החסיד רעד מפחד הסתכל בנייר וראה כרטיס ביקור עליו היה כתוב הרב שלמה קרליבך. ''כן'' אמר החסיד ''בטח שאני מכיר את ר' שלמה. הוא אדיר. הקדוש מכולם''. הבריון הביט בחסיד ארוכות ואמר לו ''אתה יכול להרגע''. הוא פנה אל שלושת הבריונים האחרים וצרח עליהם שיסתלקו. ''הוא אח שלי'' אמר להם. ''תעזבו אותו. עכשיו אני שומר עליו''. כאשר השלושה התרחקו באכזבה הבריון הרביעי עזר לחסיד לתקן את האוטו וסיפר לו את הסיפור הבא: ''אני עוזר לך מפני ששלמה תמיד עזר לי. לפני שנים הייתי בין חסרי הבית שגרים בקרטונים בפארק ריברסייד שליד בית הכנסת של שלמה. חייתי מהנדבות שקיבצתי. הנדבות הגדולות ביותר היו תמיד של שלמה קרליבך. בכל פעם שפגשתי אותו הוא נתן לי לא פחות

מ 10$ מכספו. הוא תמיד קיבלת את פניי בברכה 'הי אחי הקדוש מה קורה'? וניסה לעזור לי להשתנות. מעולם לא שכחתי אותו, וכרטיס הביקור שלו תמיד איתי. הצלתי את החיים שלך הערב בגלל האהבה של שלמה קרליבך''. (מתוך הספר הרבי מקרן הרחוב עמ' 176 – 177 ).

* רבי שלמה קרליבך כידוע היה דמות שנויה במחלוקת במגזר החרדי. יום אחד מגיע ר’ שלמה קרליבך למסעדה בארה”ב, כדרכו באהבת ישראל עבר בכל שולחן ולחץ ידיים וברך בחום כל אחד. בשולחן בקצה המסעדה אליו הגיע אחרון ישבו שני אנשים חרדים אשר אחד מהם לחץ את ידו של ר' שלמה קרליבך אך השני סירב בתוקף.

ר' שלמה לא מבין וחושב אולי האיש לא שם לב שהוא מושיט לו יד. מנסה שוב אך האיש אומר מפורשות אני לא רוצה ללחוץ לך יד. אתה איש מלוכלך.

ר' שלמה מתחנן על נפשו “מה אני עושה שלא יקרה שיהודי לא ירצה ללחוץ לי יד? אני מוכן לחזור בתשובה. תגיד לי מה לעשות אך אני חייב שגם אתה תלחץ את ידי?

האיש אומר לר' שלמה, שמע, אתה אומר לי שאתה חוזר בתשובה רק בשביל ללחוץ את ידי אך אני לא מאמין לך. ר' שלמה מתיישב למול האיש ומתחיל לבכות לרבונו של עולם, אבא שבשמים, רציתי לקרב יהודים אליך. ירדתי גם לאנשים במקומות הכי נמוכים. התלכלכתי איתם אך עכשיו אני מתחנן אליך. רחם עלי וקבל אותי בתשובה שלימה.

ר' שלמה פתח סידור ואמר וידוי שלם על כל סעיפיו ובדמעות אמיתיות שכל העומדים מסביב החלו לבכות כמו שרק ר' שלמה היה יכול בנשמתו הגדולה. ר' שלמה התחנן באמת מעומקא דליבא והחרדי הקנאי נשבר למול המחזה וקם ולחץ את ידיו של קרליבך ופתחו במחול ובאהבה גדולה.

ר’ שלמה קרליבך התנצל שהוא חייב לרוץ כי הוא מאחר את הטיסה. הישר משם יצא לשדה התעופה ושם במטוס שעות קצרות לאחר שאמר וידוי בבכי רב על כל חייו דמם ליבו והשיב נשמתו הגדולה והנקייה ליוצרו…. בעל המעשה פרסם את הסיפור לפני כמה חודשים.

* מתוך הספר משמיע ישועה עמ' 155 – 156:

ספר תורה זעיר ירושת התינוק מברגן בלזן

בס׳ד

מאת שרית אמיחי

מה המשותף לתינוק, רב, נגר, סופר סת", ם, שני ניצולי שואה וספר תורה קטן? מעגל אחד, עשרות זוגות ידיים וסיפור שמקפל בתוכו את ההיסטוריה של עם ישראל.

שמחת-תורה בבית-כנסת חסידי קטן, אי-שם בארץ. הגבאי דופק על הבימה, ספרי התורה מוצאים מארון הקודש וחלוקתם לקהל המתפללים מתחילה.

ראשון, מזמינים את רב בית הכנסת לבוא ולקבל ספר-תורה להקפה ראשונה. הרב מניע בראשו, ואומר לגבאי: "לא הפעם".

הגבאי מתפלא, אך ממשיך הלאה בחלוקה.

הקפה ראשונה.

ציבור המתפללים מזמר ושר, והרב, קם ממקומו, בידיו הוא מחבק ספר-תורה שגודלו כגודל כף היד. ספר-תורה קטנטן. הוא מאמץ אותו אל ליבו בחום - ורוקד. רוקד ושר. מקיף עם הקהל את הבימה שוב ושוב. עיניו מאירות וידיו מחבקות ומלטפות את ספר התורה.

ילדים נגשים ומנשקים את ספרי התורה בזה אחר זה. הרב מנמיך את ספר התורה הקטן שלו, והם משתאים. נותנים נשיקה וממשיכים לספר התורה הבא.

מבטים מוחלפים, אף אחד מן המתפללים אינו יודע מניין צץ ספר התורה הקטן. בין הקפה שנייה לשלישית, מעיז אחד הצעירים ושואל: "הרב, מהיכן הספר?"

הרב מחייך, נושק לספר התורה ואומר: "לפני ההקפה האחרונה, אספר לכם את סיפורו של ספר התורה המיוחד הזה".

ההקפות נמשכות, הרגליים נישאות ומרקדות, הפיות מזמרים וספרי התורה עוברים מיד ליד. הילדים, מקבלים 'עליה', ממתקים וסוכריות נושרים, ריקודים נלהבים, זמירות וניגונים.

שמחה של תורה, בבית-כנסת.

***

לפני הקפה אחרונה, הקיפו המתפללים את הרב והמתינו לסיפור. הרב, הביט בספר ובקהל בחיבה וסיפר:

אבי, זכרונו לברכה, עבר תלאות רבות וייסורים קשים ומרים במהלך מלחמת-העולם השנייה. באחד הימים, בעודו שוהה במחנה עבודה, חלפה על פניו קבוצת יהודים, מלווה בחיילי אס. אס. חמושים. אחד מהיהודים הצליח לחמוק מן השורה, פנה אל אבי ותחב לידיו חבילה עטופה בבד גס:

"קח! קח מהר! ! ! הם לוקחים אותנו ולא נחזור. זוהי דרכנו האחרונה. קח ושמור על זה! אני מצווה עליך! הם בני למעלה ממאה שנה. זוהי צוואתי לפני מותי. ר' ייד, שמור עליהם מכל משמר!"

כל האירוע הזה ארך שניות מועטות בלבד. אחד החיילים שהשגיח על הקבוצה, הבחין ביהודי שהתחמק והחזיר אותו במכת רובה אל השורה: "שנעל! יודע! שנעל!" [מהר, יהודי. מהר].

אבי נסוג, כשהוא אוחז בידו חבילה לא מזוהה. בפינה כלשהי, הוא פתח את קישורי הבד, ולתדהמתו הרבה גילה שני ספרי-תורה זהים ויפהפיים. קטנטנים. גודלם, כגודל כף יד.

אבי שיתף חבר קרוב במעשה, ושניהם החלו לתור ולחפש אחר הדרך הטובה ביותר לשמור על ספרי התורה, לבל יגיעו לידיהם המרצחות של הגרמנים.

הפתרון שנמצא היה יצירתי במיוחד: הם שברו את עצי החיים של ספרי התורה [מוטות האחיזה מעץ, עליהם מגולגל ספר התורה], וגללו את הספרים באותה צורה שגוללים מגילה. בגליל אחד, במקום בשניים המקובלים.

את שולי המכנסיים הם תחבו בגרביים, כדי להגן על עצמם מהקור העז, ואת ספרי התורה, הם שלשלו לרווח בין הברכיים למכנס. כך היו ספרי התורה צמודים לרגליים והגרביים הגנו עליהם, לבל יצנחו ויפלו מטה.

בצורה זו, כשספר תורה צמוד לכל ברך, הסתובב אבי ימים רבים במחנה, כשרק חברו יודע על קיומם של ספרי התורה.

***

בוקר אחד, הבחינו השניים כי הגרמנים עורכים חיפוש על כל אסיר ואסיר, על מנת לגלות אוכל וחפצים מוברחים. בלית ברירה, הם חילצו את ספרי התורה מן המכנסיים, ומיהרו לקבור אותם באדמה, כשהם מסמנים לעצמם סימנים רבים ככל האפשר, על מנת שיוכלו לאתר לאחר החיפוש הדקדקני של הגרמנים ויום העבודה הארוך, את מקום הטמנת הספרים.

היום חלף לאיטו. הלילה גם הוא עבר. רק למחרת הם הצליחו להגיע למקום בו טמנו את ספרי התורה.

במהירות חפרו באדמה, וגילו ספר תורה אחד בלבד. הספר השני - נעלם.

עיון מדוקדק בספר שנמצא הראה, שהספר מונח באותה הצורה בה טמנו אותו השניים, אך היריעה האחרונה - חסרה.

בדמעות, הם נשקו לספר, גלגלו אותו ושבו להסתיר במכנס. צמוד לברך ומעל לשולי הגרב.

כך, שרדו אבי וחברו הטוב את המלחמה. הם וספר התורה הקטנטן.

***

בתום המלחמה, נשא אבי את אמי לאישה. ברית המילה הראשונה שנערכה במחנה העקורים 'ברגן בלזן' - הייתה שלי.

אני הייתי התינוק הראשון שנולד במחנה לאחר המלחמה. התינוק הראשון, ששמע יהודים שעברו את אימי המלחמה, איבדו את כל אשר להם, וזעקו מעמקי ליבם השותת: בדמייך חיי. . . בדמייך חיי. . .

הוריי היגרו לארצות-הברית עמי ועם ספר התורה. גם החבר שלח אבי הגיע לארצות-הברית, והקשר עימו נשמר לאורך השנים.

לפני שנים ספורות, הלך אבי לעולמו. כשקמנו מן ה׳שבעה' ופתחנו את צוואתו, ראינו שאת ספר התורה הקטנטן הוא הוריש לבנו בכורו. לפעוט שנולד ב׳ברגן בלזן' - ולחבר שסייע לו לשמור על הספר, לאורך המלחמה.

ניגשתי לבקר את חברו של אבא בבית האבות בו הוא שוהה. סיפרתי לו על הצוואה, וציינתי ששנינו היורשים של ספר התורה. החבר, נענע בראשו ואמר: "קח לך את הספר, מנחם. שמור עליו. תעלה אותו איתך לארץ ישראל. שם מקומו. אני את חלקי, כבר מילאתי. עכשיו תורך."

והנה, יכולים אתם לראות בעצמכם: זה ספר התורה, שהעניק אותו יהודי, שאינני יודע את שמו, לאבי. בדרכו האחרונה למוות, הוא מסר את הספר הלאה.

זה הספר שנטמן יחד עם ספר נוסף באדמה, בזמן החיפוש של הגרמנים. זה הספר שנמצא, וזה הספר שחסרה בו היריעה האחרונה. הוא פסול לקריאה, אבל הוא קדוש בקדושה מיוחדת. בקדושה של מסירות-נפש, של יהודים יקרים וטהורים שמסרו את נפשם כדי להצילו.

לא יכולתי בשמחת-תורה להשאירו בבית. הייתי מוכרח להביא אותו אל בית הכנסת ולרקוד עימו. הוא מסמל בעיניי, את מה שעבר על העם המיוחד והמיוסר הזה, מיום שקיבלנו את התורה על הר סיני.

***

מיד ליד, העבירו המתפללים את הספר. כל אחד נשק לו בחרדת-קודש ובזהירות. הגבאי חזר למקומו ליד הבימה, וספרי התורה של בית הכנסת, חולקו למתפללים, כדי לרקוד בהקפה השביעית והאחרונה.

יהודי קשיש, הנעזר במקל על מנת לצעוד, פנה אל הרב: "בבקשה, הרב, כבר שנים שאינני רוקד עם ספר-תורה בשמחת-תורה. מפאת הכובד, אינני מסוגל לאחוז בספר-תורה בכוחות עצמי. היכול אני לרקוד בהקפה האחרונה עם ספר התורה שלך?"

יהודי נוסף נגש אל הרב ומלמל: "כבוד הרב, אני רק נגר פשוט. אבל, אם ירצה ה', במוצאי החג, אבנה ארון-קודש קטן ומיוחד לספר התורה. ספר-תורה לא יכול להיות מונח סתם ככה. בסדר, כבוד הרב?"

וסופר סת״ם, המתפלל בקביעות בבית-כנסת זה, שישב כל העת והחריש, ביקש מהגבאי להמתין לו, קודם שיתחילו לשיר:

"יודע הרב ויודעים כולם, שאמי נפטרה לפני חודשים ספורים. אבל אינכם יודעים, שאמי הייתה בין הבודדות ששרדו את ניסוייו של מנגלה ימ״ש, באושוויץ. אני מבקש ממך, שתעניק לי את הזכות, לתקן את ספר התורה ולהשלים את היריעה החסרה, לעילוי נשמת אימי. זהו החסד האחרון, שאוכל לגמול עימה. . ."

"אם ירצה ה', ר' יוסף. במוצאי החג נשוחח. בא נצטרף למעגל, נרקוד ונשמח עם התורה. . ." חייך הרב.

***

"הקפה ז'", הכריז הגבאי.

יהודי קשיש, ששנים לא אחז ספר-תורה בידיו, רקד ופיזז כאיש צעיר, כשהוא מנשק ומלטף ספר-תורה קטנטן.

נגר פשוט, שבמוחו כבר נבנתה תמונת ארון הקודש המתוכנן, אחז בידו של סופר הסת״ם שדמע וקיווה לעשות נחת-רוח אחרון לאימו, ניצולת אושוויץ.

והרב, התינוק הקטן שנולד ב׳ברגן בלזן' לאביו ששמר על ספר התורה לאורך שנות המלחמה, אחז בידי המתפללים.

כולם, הושיטו ידיים וסגרו מעגל.

*מעט פרטים שונו, על מנת לטשטש את זהות המתפללים, אך הסיפור הינו אמיתי לחלוטין, וארע בשמחת-תורה האחרון, בבית-כנסת קטן, אי-שם, במרכז הארץ

סיפורים פרשת ויחי

בס''ד

*מענין לענין, זכורני לפני כארבעים שנה, שמצבו הכספי אצל אאדמו "ר הרה״ק מלעלוב זי״ע (ÓÂÈ „"È „"Ë (˙·היה דחוק מאד, בלית ברירה יצא לחוץ לארץ כדי לאסוף תרומות לצרכי ביתו, נדד ללאנדאן ולאמריקע ושהה שם כחצי שנה עד שלבסוף הצליח לאסוף בעמל ויזע סכום מכובד. בסיום מסעו ביקר בטאראנטא שבקאנדא והתאכסן שם אצל משפחת וועכטער, בהיותו שם ביום שבת קודש נכנסו גנבים לבית האכסניא וגנבו את כל צרור הכסף, והיה הדבר לפלא שזולת צרור זה לא שלחו ידים בשום דבר אחר מחפצי הבית, בעה "ב הצטער וחשש מאד מתגובתו של אאדמו "ר זי״ע, אולם כשמוע אאדמו״ר את דבר הגניבה יצא מיד בריקוד ובמחול ושר ניגוני שבת מרוב שמחה וחדוה, וגער בבעה "ב הנוטה לחשוב ולהצטער מכך בעצם היום הזה – יום שב״ק, כראות כן בעה״ב הלך מיד לפרסם דברים כהווייתן בקרב כל בני העיר, והבינו כולם שאיש קדוש שוכן בקרבם, ולמוצש "ק שיחרו רבים לפתחו ונתנו לו נתינות הגונות, וחזר לביתו בארה״ק כשבכיסו סכום גדול יותר ממה שאסף בתחילה. וראו בעיני בשר את הבטחתם של חז "ל (˘·˙ ˜ÁÈ' (: כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו ', וכביאורו של ה׳אליה רבה' (ÔÓÈÒ¯ Ó ·Ò (‚"˜ששכר זה הוא מדה כנגד מדה, שהרי הסמ "ק כתב (ÔÓÈÒ¯ Ù (‡שמחובת האדם לחשוב בשבת כאילו כל מלאכתו עשויה (ÈÈÚ' 'Âˢ '¯Â Á, (ואע״פ שמצד הדין מותר להרהר בעסקיו בשבת ורק הדיבור אסור, מכל מקום בכלל עונג הוא להסיח דעתו מכל צרכיו ושלא יהרהר כלל בחפציו ובעסקיו אלא יהא דומה לו כאילו כל מלאכתו עשויה, ובשכר שהוא מתגבר על עצמו 'לפנים משורת הדין' ומסיח דעתו לשמוח ביום השבת כאילו כל מלאכתו עשויה, לכן יזכה שכך יהיה באמת ותיעשה מעצמה כל מלאכתו, וימלא השי״ת כל משאלות לבו לטובה.

*הרה "ק רבי יצחק מווארקי זי״ע נשא את בתו של עשיר אחד שהיה מחזיקו על שולחנו, והמציא לו כל מחסורו ביד רחבה ונדיבה, באחד הימים נכנס הרה״ק מווארקי אל רבו ה 'חוזה מלובלין' זי״ע, אמר לו 'החוזה', אם יוצע לך להיות 'מלמד דרדקי' בכפרים ובעיירות – קבל נא את ההצעה, הרה "ק מווארקי לא הבין מדוע עליו לעזוב את חק לימודיו ואת ביתו בעת שלא חסר מאומה בביתו, שהרי חמיו העשיר מחזיקו על חשבונו, אך פשיטא שמששמע את ציוויו של רבו הקדוש הסכים לכך, וחזר לבית המדרש לאהלה של תורה, אדהכי והכי, נכנס יהודי מכפר פלוני אל החוזה, ושפך בפניו את מר לבו על בניו שהגיעו זה מכבר לגיל חינוך, ואינם מבינים מאומה מלימודם, אמר לו החוזה בבית המדרש יושב אברך בשם ר' יצחק, גש אליו ואמור לו ששלחתיך לקחתו למלמד לבניך, ותשלם לו סך ארבעים זלאטע 'ס עבור מחצית השנה הקרובה, ואכן הרה "ק מווארקי הלך עמו לכפרו, בהגיעו לשם שיגר מכתב לבני ביתו שבמחצית השנה הבאה לא יחזור לביתו, כי נבחר להיות מלמד באיזה כפר נידח בציווי קדשו של הרבי 'החוזה מלובלין', מה נשתומם הרה "ק לקבל מכתב תשובה מבני ביתו – כי טוב עשה, שבכך יוכל להביא טרף לביתו, באשר 'אנשי צבא' הצרפתיים נכנסו לעיר אחר שובם ממלחמה, ובזזו מכל הבא ליד, ואף את אבי – השווער (ÂÈÓÁ (בזזו, השאירוהו נקי מנכסיו, ולרש אין כל. הרה "ק מווארקי החל במלאכתו, אך מהרה נוכח לראות שמוחם של הנערים אטום וסתום ואינם מבינים 'דבר וחצי דבר' מלימודיהם, קם ונסע אל רבו להזכירם בפניו, אמר לו רבו, מה לך כי תבוא אלי, העתיר בעדם בכל תפילה ותפילה, בקש עליהם ב׳אהבה רבה ', ובשאר תפילות שתיקנו להצלחה בתורה. חזר הרה "ק מווארקי אל הכפר, קיים עצת רבו, ואכן 'נפתחו לבם ומוחם ' של תלמידיו ואט אט החלו להבין את הנלמד. בכפר נידח זה לא היה כי אם מניין מצומצם של עשרה יהודים בלבד, ביום מן הימים פרצה תגרה בין שניים ממתפללי בית הכנסת, ויקם אחד ובייש את חברו ברבים, המתבייש הבטיח נאמנה שמיום זה והלאה שוב לא ידרכו כף רגליו בבית הכנסת (‡Û˘ È„Ú·˘ ÍÎ È·˙Ïˉ ÓÔÈȉ ÈÁÈ· „ÙÎ, (¯בכדי להרגיעו ניגש אחד מבני העיירה אליו, ואמר לו, דע לך, כאשר תקבל ב׳סבלנות' כל הבא עליך, בין לטוב ובין למוטב, באהבה ושמחה, תהיה מובטח לחיים של אושר וכבוד, והדברים נרמזו בכתוב (ËÓ ÂË' (וירא מנוחה כי טוב ויט שכמו לסבול ', דלכאורה סותר הכתוב את עצמו ד׳ויט שכמו לסבול ' אינו 'מנוחה ', אלא דזה גופא אמרינן, 'וירא מנוחה כי טוב' - אם הנך רוצה לחיות על מי מנוחות, אזי 'ויט שכמו לסבול ' - הטה שכמך, והיה נכון 'לסבול ' כל מה שיבוא עליך, ועל ידי זה תנוח בשלום על מקומך. ככלות מחצית השנה נפרד הרה״ק מווארקי מהכפרי, ומשנשאל האם יחזור לאחר החג, ענהו רבי יצחק, כל בואי הנה היה רק על פי ציווי מורי ורבי, גם בנוגע להבא אשאל את פיו כדת מה לעשות, משם נסע רבי יצחק לובלינה אל רבו 'החוזה הקדוש ', אשר קיבלו בסבר פנים יפות, בתוך שיחתם שאלו ה׳חוזה', האם שמעת איזה 'דבר תורה והדרכה ' בכפר ששהית זה כמחצית השנה, ענהו הרה״ק מווארקי הרי כל תושבי הכפר בורים ועמי ארצות המה, והיאך יכולתי ללמוד שם אפילו דבר אחד מן התורה. . . עד שנזכר הרה״ק מווארקי בעובדא זו כשפרצה התגרה בבי כנישתא, ושם שמע דברים נפלאים אודות מידת הסבלנות, כשמוע 'החוזה ' דבריו אלו, נענה החוזה ואמר - זה הדבר שרציתי לשמוע מפיך, אכן כעבור זמן שב חותנו לעלות על דרך המלך ושב לעשירותו ולא חזר למלמדותו.

שכר מצוה - שמירת שבת

הילד רץ בסמטאות המפותלות. הוא הכיר כל משעול ברחובות הצרים של ירושלים העתיקה, והתמצא בהם בקלות. זו הייתה שעת אחר־הצהריים של שבת קיצית, ויצחק אייזנבך, ילד ירושלמי פעלתני ומלא מרץ, יצא אל הכותל המערבי. רגליו נשאו אותו לעבר שער יפו, ומשם פנה במרוצה לתוך העיר העתיקה.

יצחק חצה את שוק הבשמים, והמשיך לשוק הקצבים ושוק הצורפים. בתי הקפה הדיפו ניחוח עז של המשקה, מהול בריח הקטורת של מעשני הנרגילות. יצחק לא שת ליבו לכל זה. שבת היום, והוא רוצה להגיע אל שריד בית המקדש.

פתאום עצר. עיניו לכדו מטבע זהב נוצץ, המוטל בצד הדרך. פיו נפער בתדהמה; מימיו לא נתקל במציאה כזאת. כבן למשפחה מרובת ילדים ידע כל ימיו רק עוני ומחסור. האוצר המונח לרגליו הצית את דמיונו. איזו רווחה יביא למשפחתו, המתקיימת בקושי!

אבל שבת היום. רגע עמד תוהה סמוך למטבע הנחשק. במוחו הבזיק רעיון: הוא הביט ימינה ושמאלה, לוודא שאיש אינו חומד את מציאתו, ודרך על המטבע בנעלו. החלטה גמלה בליבו: הוא יישאר עומד על המטבע עד מוצאי השבת. רק אז, כששלושה כוכבים יזהרו בשמים, ייקח את המטבע. עדיין נותרו כארבע שעות עד צאת השבת, אך ההמתנה הארוכה לא הרתיעה אותו.

דקות ארוכות ניצב הילד ברחוב ההומה, נטוע במקומו בלי תזוזה, עד שהעמידה הממושכת עוררה את חשדנותו של נער ערבי. "יהודי!", קרא לעברו, "מדוע אתה עומד כאן זמן רב כל־כך?".

תחילה התעלם יצחק מן השאלה, אך הנער הערבי לא הרפה, ויצחק סיפר בתמימות שתחת נעלו הוא שומר על מטבע יקר, מפני שאינו רוצה לחלל את השבת. עוד בטרם סיים את הסבריו ניגש אליו הנער ודחף אותו בחוזקה. יצחק ההמום לא הצליח להשמיע הגה, והנער כבר נעלם מעבר לבניין ובידו המטבע היקר.

מושפל ומוכה הלם נותר יצחק מוטל על הארץ. המחשבה לדלוק אחרי הערבי אפילו לא עלתה בדעתו. אכזבה עמוקה מילאה אותו על אובדן מטבע הזהב. בראש מורכן קם, ניער את האבק מבגדיו והסתלק מהמקום בבושת פנים. הוא סב על עקבותיו, ושירך את דרכו בחזרה לעבר בית המדרש של האדמו״ר רבי נחום מרחמסטריווקא, שבו נהג אביו להתפלל מנחה ולסעוד סעודה שלישית.

איש לא הבחין בדכדוך שאפף את הילד הפעלתן והנמרץ. במקום להתנדב כדרכו לארגון הסעודה השלישית והגשת התקרובת, הצטנף לו בפינת בית הכנסת, אכול רגשות תסכול ועצב, ודמעות חונקות את גרונו.

אך הרבי הבחין בעינו החדה בהתנהגותו החריגה של הילד. הוא ניגש אליו ודרש בשלומו. "האינך חש בטוב?", שאל. "אנו זקוקים לך לעריכת השולחן!", הפציר בו.

לבסוף הצליח לדובב את הילד. בקול בוכים שיתף יצחק את הרבי בפרטי המעשה. הרבי האזין בריכוז לדבריו, ואז אמר לילד: "בוא עמי אל שולחן הסעודה השלישית, ואחר צאת השבת גש בבקשה אל ביתי". הילד הנהן בהסכמה.

אחרי תפילת ערבית התלווה יצחק הקטן אל הרבי, ונכנס אחריו ביראת כבוד לביתו. הרבי בירך את בני ביתו, ופנה אל שולחנו. שם פתח מגירה והוציא מתוכה מטבע זהב, זהה לגמרי למטבע שהתגולל על קרקע הרחוב בעיר העתיקה. "הרי לך מטבע", מסר הרבי את המטבע ליצחק, שעיניו נפערו באי־אמון למראהו. "אבל", הוסיף כממתיק סוד, "אני מעניק לך את המטבע בתנאי אחד".

"ומהו?", תלה הילד עיניים משתוקקות. מה הרבי כבר יכול לבקש?

"אני מבקש ממך שתיתן לי את שכר המצווה שקיימת היום!", אמר הרבי.

"הרבי רוצה את שכר המצווה שלי, תמורת המטבע?", התקשה הילד להבין.

הרבי הניד בראשו לחיוב: "זכית לקדש שם שמים, בהימנעותך מלחלל את השבת. שכר המצווה הזאת גדול מאוד. תן לי אותו, ובתמורה קח את מטבע הזהב".

יצחק הרהר רגע: האם המצווה שעשה גדולה כל־כך, עד שהרבי מוכן לשלם בעבורה מטבע זהב? אכן, הוא חושק מאוד במטבע היקר, אבל אם הרבי מוכן לשלם מחיר גבוה כל־כך תמורת שכר המצווה, אולי מוטב שישמור את השכר לעצמו?

חיבוטי הנפש של יצחק לא היו קלים. אגרופו שכבר חפן את המטבע הנוצץ, נפתח ונסגר חליפות. קולות מנוגדים בתוך נפשו דחקו בו: קח כבר את הכסף! לא, יש כאן זכות נדירה, שאפילו הרבי רוצה אותה! אל תיכנע!

ברגע של אומץ נפלה ההכרעה. הוא הושיט את ידו והניח את המטבע על שולחנו של הרבי. "אם המצווה שלי שווה כל־כך הרבה, אינני מעוניין למכור אותה!", אמר בפסקנות. המטבע שב אל הרבי, ונהרה גדולה התפשטה על פניו.

דבר המעשה נחקק בזיכרונו של ר׳ יצחק אייזנבך כל חייו, והוא נהג לחלוק את המסר עם ילדיו ונכדיו. באותו מוצאי שבת הוטמעה בו ההמחשה החיה על ערכה של מצווה יותר מכל מה שלמד מעודו…