היחס לממון לא ראו איש את אחיו

היחס לממון

"לא ראו איש את אחיו" - סיפור לשולחן השבת

במכת חושך נאמר בציווי "נטה ידך על השמים. . . וימש חשך". חז״ל דרשו את המילים "וימש חשך" שחשך מצרים לא היה מציאות של העדר אור, אלא שהיתה לחשך ממשות. אפשר היה "לגעת בחשך". וכדי להמחיש לנו את העניין אמרו חז״ל שעוביו של חשך היה דינר זהב.

בספר פלא יועץ כותב שכוונת חז״ל שאדם שרודף אחרי הכסף נמצא בחשך ולכן רמזו לנו חז״ל שעוביו של חשך היה דינר זהב. בהמשך נאמר על מכת חשך שלקו בה המצרים "לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש תחתיו".

מסופר שפעם אחת אסף הצדיק רבי משה ליב מסאסוב צז״ל כסף לצדקה והגיע לביתו של אחד מהעשירים של העיר שהיה ידוע כקמצן גדול. רבי משה לא פנה אליו ישירות ובקש ממנו כסף לצדקה, אלא בא אליו לביקור בביתו של העשיר ושוחח איתו על הכל חוץ מעל הכסף לצדקה.

במהלך השיחה פנה רבי משה אל העשיר וביקש ממנו להבין מעבר לזכוכית החלון ולאמר לו מה הוא רואה. התפלא העשיר אך השיב מפני הכבוד לצדיק ואמר לו שהוא רואה אנשים הולכים ברחוב. הרבי המשיך לשוחח עם העשיר על כל מיני דברים ולא הזכיר כלל את המטרה שבשבילה הוא בא.

באמצע השיחה התבונן הרבי במראה יפה מצופה כסף שהיתה מונחת על השולחן בסלון ביתו של העשיר. ביקש הרבי מהעשיר להתבונן במראה ושאל אותו מה הוא רואה. התפלא העשיר על שאלתו של הרבי אך השיב לו מפני כבודו שהוא רואה את עצמו.

חזר ושאל הרבי את העשיר: "למה כאשר הסתכלת בחלון הזכוכית הפונה לרחוב ראיתה אנשים ואילו כאשר הסתכלת במראה ראיתה את עצמך?" התפלא העשיר על שאלתו של הרבי והשיב לו מפני כבודו: "זה בגלל הכסף, המראה היפה בסלון מצופה כסף ולכן ראיתי רק את עצמי."

אמר לו הרבי: "זה מה שכתוב במכת חשך במצרים 'לא ראו איש את אחיו', ואמרו חז״ל על חשך מצרים שעוביו היה כדינר זהב. הכסף גורם לנו לראות רק את עצמנו. בוא וראה מה נאמר אחר כך על מצרים 'לא קמו איש תחתיו' - מי שרואה רק את עצמו הוא שרוי בחשך ואין לו תקומה. אך ישראל רחמנים וגומלי חסדים ולכן זכו במצרים 'ולבני ישראל היה אור במושבותם'."

התרצה העשיר ותרם בעין יפה לצדקה.

החתם סופר מוציא את העשיר לחדר הקר

נאמר בפרשה שיש מצוה להלוות כסף לעני: "אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך". יש דורשים את הפסוק "את העני עמך", עליך להרגיש את צערו וחסרונו של העני כאילו אתה בעצמך עני.

מסופר על רבי משה סופר "החתם סופר" שפעם אחד הלך להתרים עשיר אחד לצדקה שהיה ידוע כקמצן גדול. כאשר הגיע הרב, שהיה גדול הדור, לביתו של העשיר, היה כפור בחוץ והעשיר יצא לקראת החתם סופר לחדר החיצון ללא מעיל ובגד חם כדי לשאול אותו לבקשתו. הרב האריך בדיבור על מעלת הצדקה והעשיר התחיל לרעוד מקור. המשיך הרב לדבר עם העשיר, ואז העשיר ביקש והתחנן מהרב שיכנס לחדר הפנימי שהיה חם מחום התנור שהיה שם, כי הוא רועד מקור ואינו מסוגל להשאר עוד בחדר החיצוני.

אמר לו הרב: בכוונה רציתי לדבר איתך בחדר החיצוני כדי שתרגיש ותבין את מצבם של העניים שאין להם עצים להסיק את התנור בביתם בחורף הקשה הזה, וזה כוונת רש״י "את העני עמך" — הסתכל בעצמך כאילו אתה עני.

הגרש״ז אוירבך צניעות כבוד האדם וכבוד התורה

מסופר על הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ״ל שמרבית ימיו הוא נסע באוטובוס בדרכו לישיבה בה הוא לימד. פעם אחת הוא עלה לאוטובוס וישב באחד המקומות. בתחנה הבאה עלתה אישה בלבוש לא צנוע והתיישבה ליד הרב. הרב צילצל בפעמון וירד בתחנה הסמוכה, ושם המתין לאוטובוס נוסף שיסיע אותו למחוז חפצו. תלמיד של הרב שראה את כל המעשה שאל את הרב מדוע הוא נהג כפי שנהג.

השיב לו הרב: היו לי מספר אפשרויות: א. להמשיך לשבת במקומי ולהתעלם מהאישה. ב. לקום לשבת בסוף האוטובוס ולישב שם או להמשיך את הנסיעה בעמידה.

לנהוג כמו האפשרות הראשונה זה בלתי אפשרי, אם הייתי נשאר לשבת במקום בו אישה לא צנועה יושבת לידיי, יש בזה חילול השם מצד מי שרואה אותי יושב לידה. גם האפשרות השניה איננה טובה: אם הייתי קם ועובר לסוף או עומד, אז האישה היתה תופסת שהכל נעשה בגללה, והיא אולי היתה נפגעת ממני. וכי מפני שהיא לא נוהגת בצניעות מותרת לפגוע בה – בבת ישראל. אז בחרתי באפשרות השלישית וירדתי מהאוטובוס.

הגיבן הקדוש - רבי שלמה קרליבך

הגיבן הקדוש – רבי שלמה קרליבך

לפני כמה שנים, אני הולך ליד מלון שלום על יד הירקון בתל-אביב. פתאום, אני רואה אדם, הפנים שלו מאוד מהודרים. רואים עליו שהוא אדם אציל. הגוף שלו לגמרי שבור. הוא גיבן מארבע רוחות. כל העצמות שלו שבורות. כמעט פחד להסתכל עליו. אבל כשרואים את הפנים שלו, רואים שכינה עליו.

כשראיתי אותו לא יכולתי לעצור בעצמי ואמרתי לו: שלום לך אדוני. והוא ענה לי ממש כמו יהודי פולני מבטן ומלידה, ואמר לי: עליכם שלום. עליכם שלום.

מאיפה אתה? - מפיאסצנה.

פיאסצנה. . . לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

שאלתי אותו: אדוני המהולל, תגיד לי, ראית פעם את רבנו הקדוש, רבי קלונימוס קלמן?

והוא אומר לי: האם ראית אותו? אני למדתי חמש שנים. התחלתי ללמוד אצלו כשהייתי בן שש, ולמדתי אצלו עד שהייתי בן אחת עשרה. כשהייתי בן אחת עשרה לקחו אותי לאושוויץ, אבל הייתי כל כך גדול וחזק שחשבו שאני בן שבע עשרה. ואל תאמין, עכשיו אני לגמרי שבור, מכל המכות שנתנו לי, מכל המכות. . .

כל עצם מעצמי היא שבורה. . . כך אני נראה. . . מה אני יכול להגיד לך. . .

מכל המשפחה שלי לא נשאר אף אחד. אני לבד בעולם. . .

והוא ממשיך לנקות את הרחוב. הוא מנקה רחובות. מנקה רחובות בקדושה. מי יודע איזו קדושה הוא מביא לעולם בכל יום, כשהוא מנקה את הרחובות. . .

אני עמדתי משתומם. ואמרתי לו: אדוני, תרשו לי, אתם זוכרים תורה מרבנו הקדוש, רבי קלונימוס קלמן? בהתחלה הוא אמר: מה, אתה חושב שאחרי אושוויץ אפשר לזכור תורות? !

אמרתי לו: כן, בטח. דברי רבנו הקדוש יורדים לתוך עמקי הנשמה. . .

הוא מסתכל עלי זמן רב ואומר לי: שמע, אתה באמת רוצה לשמוע תורה מרבנו הקדוש?

אני רק זוכר שממש התחלתי לבכות. אמרתי: אני נשבע לכם, אני רוצה לשמוע תורה. אני משתוקק עם כל הנשמה שלי. . .

אבל הוא היה חסיד אמיתי. הוא לא היה מוסר תורות כשהוא מנקה את הרחוב. הוא הלך, נטל ידיים, נתן קצת מים על הפנים שלו, והתחיל לספר לי. . .

דע לך, דע לך, כך זה היה כמעט בכל שבת קודש אצל רבנו הקדוש. איך אני יכול לתאר לך את ה״בואי בשלום״ אצל רבנו הקדוש. הוא עומד באמצע, וכל הילדים רוקדים מסביבו. ״פני שבת נקבלה״, אילו פנים היו לרבנו בשבת קודש. לא כמו מלאכי השרת, אלא לפעמים יותר יפות. רבנו הקדוש נכנס לערוך שולחן והוא מתחיל ״שלום עליכם מלאכי השרת מלאכי עליון״, וכמה מאות ילדים, באמת מלאכי עליון, משרתי עליון. . . זה לא יהיה עד שיבוא המשיח. . .

אבל דע לך, בין הדגים למרק, בין המרק לעוף, רבנו הקדוש אמר תורה על הפרשה. בכל פעם, אחרי שהוא גמר את התורה, כך הוא היה אומר: כך היה, אחת ואחת, אחת ושתיים, אחת ושלוש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע. . .

עבודה של זריקה. . . ״וזרקתי עליכם מים טהורים״. רבנו הקדוש זרק עלינו מים משמי שמיים. וכך הוא היה אומר - אני אגיד לכם את זה בלשון של מנקה הרחובות -

דער הייליגער זיסער רבי, אזוי פלעגט ער זאגן: קינדערלאך, טייערע קינדערלאך, טייערע זיסא קינדערלאך. געדענקטז׳ע. געדענקטז׳ע. די גרעסטע זאך אין דער וועלט איז טון עמעצין אטובה.

(= הרבי הקדוש המתוק, כך היה אומר: ילדים, ילדים יקרים, ילדים יקרים מתוקים. זכרו אפוא. זכרו אפוא. הדבר הגדול בעולם הוא לעשות טובה למישהו).

ילדים חמודים, ילדים מתוקים, תזכרו רק דבר אחד. הדבר הכי גדול - לעשות טובה למישהו אחר.

בכל פעם שהוא היה גומר את התורה הוא היה אומר:

קינדעלאך, געדענקטז׳ע. די גרעסאע זאך אין דער וועלט איז טון עמעצין אטובה.

(= ילדים, זכרו אפוא, הדבר הגדול בעולם הוא לעשות טובה למישהו).

הייתי באושוויץ, שמעתי שמכל המשפחה שלי לא נשאר אף אחד. תאמין לי, רציתי להרוג את עצמי. ואני כבר עושה כל מיני הכנות להרוג את עצמי, ופתאום אני שומע את קולו של הרבי, והוא אומר:

קינדערלך, טייערע קינדערלאך, זיסע קינדערלאך. געדענקטז׳ע. די גרעסטע זאך אין דער וועלט איז טון עמעצין אטובה.

(= ילדים, ילדים יקרים, ילדים מתוקים. זכרו אפוא. הדבר הגדול בעולם הוא לעשות טובה למישהו).

פתאום אני מלא שמחה. ואתה יודע כמה טובות אפשר לעשות בלילה באושוויץ. אי אי אי. . . בכל פינה שוכב על הרצפה יהודי בוכה ואין לו עם מי לדבר. כי מי יש לו כח לשמוע עוד פעם את הסיפור על אשתו, על הילדים, שהם כבר שם בשמי שמיים. . .

אז כל הלילה, כל הלילה, ישבתי עם היהודים השבורים. וזה נתן לי כח.

אחרי כמה חודשים אני שוב רוצה להרוג את עצמי, ואני שוב שומע את קולו של הרבי. . .

דע לך, אני כבר בתל אביב. אני ממש לבד. אין לי אף אדם אחד. אתה יודע כמה פעמים ניסיתי לאבד את עצמי לדעת. . .

אני כבר בתוך הים, אני כבר כמעט טובע. פתאום אני שומע את קולו של הרבי הקדוש: קינדערלך, זיסע טייערע קינדערלאך. געדענקטז׳ע. די גרעסטע זאך אין דער וועלט איז טון עמעצין אטובה.

(= ילדים, ילדים מתוקים יקרים. זכרו אפוא. הדבר הגדול בעולם הוא לעשות טובה למישהו).

הדבר הכי גדול - לעשות טובה למישהו.

מה אני יגיד לך, אתה יודע כמה טובות אפשר לעשות ברחובות תל אביב? !

אחרי כמה חודשים חזרתי לארץ. בבוקר, זה היה בחנוכה, בבוקר הראשון רצתי לרחוב שעל יד הירקון, למצוא את המנקה רחובות, הגיבן הקדוש, ולא מצאתי אותו. נכנסתי למלון ״שלום״ ושאלתי: איפה המנקה רחובות? איפה הגיבן הקדוש?

אמרו לי:

אתה לא יודע? האם לא שמעת שביום שני של חג הסוכות הוא עלה למרומים? . . .

אתם שומעים כולכם: כשיבוא המשיח, תחיית המתים, הגיבן הקדוש, המנקה רחובות, יחזור לעולם הזה. הוא ינקה את כל הרחובות, מירושלים ועד סוף העולם. ואתם יודעים איך הוא ינקה אותם: הוא יעמוד בראש הגבעה והוא ילמד את כל העולם כולו:

הדבר הכי הגדול בעולם הוא - קינדערלך, טייערע קינדערלאך, די גרעסטע זאך אין דער וועלט איז טון עמעצין אטובה. (= ילדים, ילדים יקרים. הדבר הגדול בעולם הוא לעשות טובה למישהו).

אתם חושבים שאם אדם מבקש טובה מכם אתם עושים לו טובה. לא. בשבילכם. . .

די גרעסטע זאך אין דער וועלט איז טון עמעצין אטובה. קינדערלך, זיסע קינדערלאך. די גרעסטע זאך אין דער וועלט איז טון עמעצין אטובה.

ילדים מתוקים, ילדים חמודים מדבש, הדבר הכי גדול בעולם - לעשות טובות למישהו.

כשאברהם אבינו נכנס לבריתו של הקדוש ברוך הוא, הדבר הראשון שהוא רצה זה לעשות טובה למישהו. הוא לא יכל להתאפק. הקדוש ברוך הוא הוציא חמה מנרתיקה, ואברהם יושב פתח האוהל, מחפש לעשות טובות. משה רבינו, במה הוא זכה - ״ויצא משה אל אחיו״, רוצה לעשות טובות.

שאלות על הסיפור:

1. מה נוכל ללמוד מעצם המפגש הבלתי צפוי בין רבי שלמה קרליבך והאיש הגיבן ברחוב הירקון. מה גרם למפגש זה?

2. מה היה מיוחד בפניו של הגיבן? מה נוכל ללמוד מכך לגבי ההסתכלות שלנו על אנשים?

3. מדוע היה חשוב לר׳ שלמה קרליבך לשמוע דבר תורה מהגיבן?

4. מדוע אי אפשר לומר דבר תורה למי שהיה באושוויץ? כיצד בכל זאת זכר הגיבן את הדבר תורה של הרבי שלו?

5. מה הלקח החינוכי שניתן ללמוד מהסיפור?

דמעותיו של החפץ חיים

סיפור לשולחן שבת: דמעותיו של החפץ חיים

היה זה במיאמי שבארצות הברית. רב בית הכנסת עמד על הדוכן בפני קהל שהתכנס לרגל יום השנה לפטירת רבינו הגאון רבי ישראל מאיר הכהן זצ״ל, בעל ה״חפץ חיים״, ושרטט בפניהם קווים לדמותו הגדולה של ה״חפץ חיים״. לאחר שסיים פרק מנאומו, הרהר הנואם בינו לבין עצמו ושיתף את הקהל בהתלבטויותיו:

ידוע לי סיפור מעניין ביותר על ה״חפץ חיים״, ובחפץ לב הייתי שוטחו בפניכם, אך לדאבוני ידוע לי רק חלקו הראשון, ובכל זאת, גם חצי סיפור על החפץ חיים הרי הוא עולם ומלואו ולפיכך אחלוק עמכם את הידוע לי.

מעשה בבחור שלמד בעיירה ראדין, בישיבתו של החפץ חיים, שלא עמד בפרץ ההשכלה שהכתה שמות ברבים, עד שנמצא כי אינו מקפיד על שמירת השבת ורבני הישיבה החליטו כי אין כל אפשרות להותירו בישיבה. משמע זאת ה״חפץ חיים״, ביקש כי הבחור יכנס אליו טרם עוזבו את הישיבה.

פרש הנואם את ידיו והפטיר: "עד כאן החלק הידוע לי. עבור ההמשך העלום ממני, אני מוכן לשלם אלפי זהב וכסף, אם רק יגלו לי מה שוחח החפץ חיים עם הנער. וכל כך למה? מפני שעל פי עדות מהימנה שהגיעה לאזני, אותו נער לא הוסיף לחלל את השבת! אילו רק יכול הייתי לדעת את הדברים שאמר לו ה״חפץ חיים״.

הנואם לא הבחין כי אחד היושבים באולם נע על כסאו באי נוחות.

עם סיום הערב התפזרו האנשים לבתיהם, ובאולם הריק בלט איש מבוגר שנותר על כסאו, עיניו נעוצות אי שם, כולו שרעפים. הנואם התקרב אליו ושמע מפיו משפט שלו ציפה לו: "אני הייתי אותו בחור". אחר שנרגע האיש, סיפר את שאירע בחדרו של ה״סבא קדישא״: בחור צעיר הייתי, וכפי שאתה יודע, גם קל דעת. בכל מאודי ביקשתי להימנע מן הפגישה המביכה עם החפץ חיים, אך לא היתה לי כל ברירה.

נכנסתי לביתו, הוא היה אז כבר ישיש בן שמונים ומעלה. חשבתי כי יתחיל להוכיח אותי על מעללי. סיגריה בשבת! לתדהמתי הוא נטל את כף ידי, טמן אותה בין כפות ידיו ואפף אותה בחום וברגש שאין לו גבולות. אנו עומדים כך, עיניו נעצמו וידי בתוך ידיו. רגע קדוש, טמיר ומיוחד — ה״חפץ חיים״ מתייחס אלי כאב לבנו יקירו. הוא פתח את עיניו וגיליתי כי דמעות טריות גדשו את עפעפיו הישישות, זלגו באיטיות על פניו הרכות, והכל בגללי. . . עודי תוהה באיזה עולם אני שרוי, נשמעה יבבה כבושה, רוויית צער: "שאבעס. . . " החפץ חיים בוכה עלי. "שאבעס. . . ".

ידיו בנות השמונים רטטו מעלה. עתה תפס את שתי ידי ובכה כאב הממאן להתנחם על לכתה של בתו יחידתו, "שאבעס. . . הייליקער שאבעס. . . " — שבת הקדושה. אתה שעה זלגה דמעה אחת מפניו הקדושות ונטפה על כף ידי. האיש המבוגר פקח את עיניו, התנשם עמוקות והעביר בסילודין את כף ידו. "עד היום כשאני מהרהר במה שאירע אז, אני מסוגל לחוש את החום של אותה דמעה קדושה".

[מתוך "אתר השבת"]

דמא בן נתינה

סיפור לשולחן שבת: מסופר בתלמוד במסכת קידושין על דמא בן נתינה שהיה גוי מאשקלון, ובאו אליו חכמי ישראל לקנות ממנו אבן יקרה שהיתה חסרה בחושן שהיה על ליבו של הכהן הגדול. חכמי ישראל הציעו לו סכום כסף עצום עבור אותה אבן, אך דמה בן נתינה סירב. הסיבה לכך היתה שהמפתח של הארגז שבו היו מונחות האבנים יקרות היה מונח תחת ראשו של אביו של דמא, והוא לא רצה להעיר אותו. דמא מסמל את הרמה הגבוהה שאדם מגיע בקיום מצות כיבוד אב.

חז״ל ממשיכים לספר שאחרי שנה נולדה לדמה פרה אדומה בעדר שלו.

באו אליו חכמי ישראל, והוא אמר להם: "אני יודע שעבור פרה אדומה תתנו לי כל סכום של כסף שארצה לקחת מכם, אך אני לא מבקש מכם אלא את אותו סכום כסף שהפסדתי בפעם הקודמת כי לא רציתי להפריע לאבא שלי משנתו ולא לבטל את המצווה החשובה של כיבוד אב."

אומר על סיפור זה בעל חידושי הרי״ם: כאשר דמא בן נתינה עשה מעשה כל כך גדול התעורר קטרוג בשמים, שגוי נזהר במצות כיבוד אב ואם יותר מאשר עם ישראל. מה עשה הקב״ה? זימן לאותו גוי פרה אדומה בעדר שלו, והגוי בעצמו ילמד זכות על עם ישראל ויאמר: "יודע אני שאתם תהיו מוכנים לתת כל ממון שבעולם בעבור מצוות פרה אדומה שהיא חוקה בלא טעם והגיון, ואילו אותו גוי מבקש מחכמי ישראל כסף בגלל המצוה שהוא הפסיד כדי לכבד את אביו ולא להעיר אותו."

דברים על הרב גורן

הרב שלמה גורן (במקור גורונצ׳יק) נולד בכ״א בשבט ה׳תרע״ח, 3 בפברואר 1918, ונפטר בכ״ד בחשוון ה׳תשנ״ה, 29 באוקטובר 1994. עוד מנעוריו ניכר הרב גורן כגאון עצום. מרן הרב קוק זצ״ל, שהכירו כנער צעיר, התפעל מאוד מכשרונו, ואמר כי הוא עתיד להיות גדול בישראל. על גאוני תורה השולטים בבקיאות וחריפות בש״ס אומרים שהתלמוד מונח בכיסם. הרב הנזיר הוסיף ואמר על חתנו שבכיסו האחד התלמוד הבבלי ובכיסו השני התלמוד הירושלמי.

בזמן מלחמת השחרור השתתף הרב גורן בלחימה. ואף סיפר שפעם כשהציבוהו באיזו עמדה, הקציבו לו שלושה כדורים, והזהירוהו שאין כדורים מיותרים, ואם לא יפגע בחיילי האויב יצטרך לשלם קנס על כל כדור שיאבד בחינם. אך הוא התאמץ ופגע.

כשנודע שהערבים עומדים לתקוף את ירושלים בטנקים, על פי בקשת מפקדי הצבא, שלחו הרב הראשי הרב הרצוג בערב שבת קודש לשכונת מאה שערים, כדי שיסביר לרבנים את חומרת השעה ויורה לתלמידיהם לחפור בליל שבת תעלות שימנעו מהטנקים לחדור לירושלים. רוב ככל הרבנים השתכנעו, ואברכי מאה שערים עסקו בכל ליל שבת בחפירות. ואכן ביום ראשון הגיעו הטנקים לתקוף; שניים מהם התהפכו בתעלות, שלישי ברח, ולירושלים היתה הרווחה.

לאחר מכן נתמנה כרב הראשי הראשון לצה״ל. כגאון עצום בתורה, הצליח הרב גורן להתמודד עם השאלות החמורות שהתעוררו מחדש, אחר שאלפיים שנה לא היה צבא יהודי. בכ״ח באייר תשכ״ז זכה לקדש את ה׳ לעיני כל ישראל והעולם. הוא השתתף עם החיילים בכיבוש העיר העתיקה וקידש את המעמד ההיסטורי ליד הכותל המערבי בברכת שהחיינו, תקיעת שופר ותפילת מנחה מרוממת. גם רחוקים מתורה ומצוות התעוררו בליבם לשמע קולו הנרגש ותקיעת השופר הבלתי נשכחת.

אח״כ ניסה בכל כוחו לייסד על הר הבית ישיבה מטעם הרבנות הצבאית. אך הממשלה של אז מנעה זאת ממנו.

רגישות לסבל העגונות: בגאונותו התורנית, המשיך במסורת גדולי ישראל מדורי דורות, שהתאמצו בכל כוחם להתיר עגונות מכבליהן. וב״ה עלה בידו להתיר את עגונות צוללת דקר, אחי אילת ו״צים מצדה״.

דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב באר הפרשה תצוה תשע״ו

בס״ד

עוד אספרה, על אב ובנו שהילכו ברחובותיה של ירושלים של מעלה. בדרכם עברו לצד ישמעאלי שמכר פירות אבטיח, והיה אותו ערבי מצעק ומכריז בקול: אבטיח. . . אבטיח אדום ומתוק. . . אבטיח בלא גרעינים. . . אבטיח על הסכין. . . ברצותו למשוך קונים. המשיך האב עם בנו בהליכתם, והנה שומע האב את בנו קורא את צעקתו של הישמעאלי מילה במילה, ואף הילד מצעק לעצמו: אבטיח. . . אבטיח אדום ומתוק. . . אבטיח בלא גרעינים. . . אבטיח על הסכין.

מיהר האב ונכנס אצל אחד מגדולי קרתא דשופריא באותם הימים, ותינה לפניו את צערו, שנראה לו שיש לבנו חלילה פגם בנשמתו. והסביר: הנה בכל יום ויום הנני לומד עמו ביגיעה רבה פרקי משניות, ואינו זוכר בע״פ אפילו תיבה אחת, כי באמרו תיבת ״קורין״ כבר שכח את תיבת ״מאימתי״. . . ואילו היום שמע רק פעם אחת את הישמעאלי מכריז ואומר על האבטיחים, וכבר נחרטו הדברים במוחו וחזר אחריו מילה במילה.

הסביר לו הגדול: לא מיניה ולא מקצתיה, אלא ״הכרזתו״ של הערבי באה מקירות לבו, שהרי הוא נצרך למכור ולהרוויח כמה פרוטות לפרנסת ביתו. והרי ״דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב״, ומטעם זה בידו לחזור אחריו אות באות. וכן בלימודים: אם לא היית לומד עם בנך מן השפה ולחוץ, אלא היית בוער בדברי המשנה, דבריהם של התנאים הקדושים, היו הדברים נחרטים על לב בנך עד שהיה זוכרם בלי כל קושי. על כן לא פגם נשמה יש בו חלילה, אלא בך הפגם, שאינך מוסר לו את הדברים בתבערה.

אף אנו, אם נצעק בכל לבב את צעקת האמונה, כל אחד ואחד בלבבו, ובפרט בחינוך צעירי הצאן, שעלינו להלהיבם בחמימות האמונה, להחזיקם באחיזה איתנה בצור כל העולמים.

דביר עמנואלוב הי״ד

בס״ד

סיפור מדהים על דביר עמנואלוב

בסעודת יום העצמאות שלנו הערב שמעתי את הסיפור הזה מכלי ראשון — מחבר טוב מאוד של דביר, בן קשת — והוא כל כך ריגש אותי עד דמעות שהחלטתי לספר לכם אותו רגע לפני השינה.

***

דביר עמנואלוב הוא החיל הראשון שנהרג במלחמה בעזה בעופרת יצוקה. אביו נפטר שנתיים קודם ממחלה ממארת, ודביר, כבן היחיד בין בנות, נשא את כל העול יחד עם אמא שלו. האובדן שלו גרם לצער גדול במיוחד בשל היותו בן יחיד, ונותרו רק נשות המשפחה.

ביום הולדתו האחרון התאספו כל החברים והמשפחה מסביב לקברו, הביאו שתילי פרחים וסדרו חלקת קבר יפה עבורו. במהלך האירוע האמא שלו סיפרה לכולם סיפור מדהים:

לילה אחד לפני שהלכה לישון היא דיברה אל הקב״ה בקול רם ואמרה וביקשה: "תן לי סימן, תן לי חיבוק אחד מדביר כדי שאדע שלא הכל היה לשווא". והלכה לישון.

באותו שבוע הבת שלה בקשה ממנה לבוא איתה לחוצות היוצר בירושלים — היתה אמורה להיות הופעה של מאיר בנאי. האם לא כל כך רצתה, הרגישה במצב רוח מאוד שפל, אבל גם לא רצתה לצער את הבת ולכן נאותה והלכה איתה בלי הרבה שמחה וחשק.

המופע התקיים בבריכת הסולטן. בעוד הנגנים מתמהמהים לכוון את הכלים שלהם והופעה מתעכבת קצת, ניגש אליה ילדון קטן בן שנתיים, זהוב תלתלים שנראה כמו מלאך ונגע בכתפה. דליה, שהיא גננת במקצועה, סובבה את ראשה וראתה את פני המלאך ונכנסה עמו לשיחה.

— איך קוראים לך? — אשל. — אתה רוצה להיות חבר שלי, אשל? — כן. — אתה רוצה לשבת לידי, אשל? — כן.

וההורים — שתי שורות מעל — צופים במלאך שלהם שמטריד את הגברת המובגרת וקוראים לו אליהם. והיא, דליה, מרגיעה אותם ואומרת שהכל בסדר.

ואז אשל הקטן הזה מספר לה שיש לו אח תינוק ששמו דביר. כולה מתחלחלת מהשם, עולה שתי שורות למעלה אל ההורים של אשל, רואה את התינוק בעגלה ואומרת להם בחצי התנצלות:

— אם לא אכפת לכם שאני שואלת, בן כמה הבן שלכם? — בן חצי שנה. — ושוב אם זה בסדר שאני מחטטת, הוא נולד לפני או אחרי עופרת יצוקה? — אחרי. — וסליחה באמת, שאלה אחרונה, מדוע קראתם לו דביר?

והאמא של אשל ודביר מספרת:

אני קצינת נפגעים בצה״ל, וכשהייתי בסוף ההריון עם דביר, הרופאים חשדו שהם מגלים מום מאוד קשה לתינוק. אבל כיון שזה היה ממש בסוף ההריון כבר לא היה ניתן לעשות כלום, אלא להמתין ללידה ולראות האם באמת יש מום או לא.

וכך, האמא — שירי — הלכה הביתה אחרי הבדיקה ובבית שמעה על נפילתו של דביר במלחמה, ומיד עשתה עסק עם הקב״ה: "אם אתה מוליד לי תינוק בריא, אני מבטיחה לקרוא לו דביר על שם החייל דביר שנהרג".

דליה, האמא של דביר החייל, נשארה פעורת פה ואמרה להם:

— אני אמא של דביר.

ההורים הצעירים לא האמינו לה.

— באמת, אני אמא של דביר.

ושוב הם לא האמינו לה ושאלו: איך קוראים לך?

— דליה, דליה עמנואלוב מפסגת זאב.

ואז האמא של דביר הקטן אמרה לדליה: קחי את דביר על הידיים, דביר רוצה לתת לך חיבוק.

כמובן שמאז המשפחות אימצו אלו את אלו, ושירי האמא של דביר ואשל, כקצינת נפגעים, יצרה קשר עם דליה ומלווה אותה לאן שלא תלך ולכל מה שנחוץ לה.

אם זו לא סיפור עם עצמה, אז מה זו עצמה?

גלות הנפש היהודי מדנוור

בס״ד

גלות הנפש

מעשה ביהודי עשיר מארה״ב שבא לבקר בארץ ישראל בפסח ולפני שחזר לארה״ב בא להפרד ממרן הרב קוק לקראת נסיעתו לארה״ב לביתו. הרב קוק שאל אותו למה הוא לא מחליט להשאר בארץ ישראל, והרי יוכל להיות כתושב ארץ ישראל לעניין יום טוב שני של גלויות אם רק יחליט שהוא משתקע בארץ ישראל. הגביר העשיר השיב לרב קוק שהוא ראה הרבה חילול שבת וסממנים של תרבות חילונית בארץ ישראל, והוא מעדיף לחזור למקומו שם יש חנוך יהודי דתי וחרדי וכשרות למהדרין. שם הוא יוכל לחיות כיהודי חרדי ללא שום השפעה רוחנית שלילית עליו ועל משפחתו. הרב קוק שאל אותו היכן הוא גר בארה״ב והוא אמר לו שהוא גר בדנוור, עיר הבירה של מדינת קולורדו. הרב הסב את תשומת לבו של האורח שיש הרבה חולי שחפת בדנוור. האורח השיב לו: "בגלל האויר הצח של דנוור באים להתרפא בתוכה חולי שחפת מכל העולם". ענה לו הרב קוק: "מה שראית בארץ ישראל הרבה אנשים חוטאים זה בגלל שאויר ארץ ישראל הוא צח ומחכים והיהודים מכל העולם שחלו בכל מחלות הגלות כמו שנאמר ״ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם״, באים להתרפא בארץ ישראל מכל המחלות הרוחניות של הגלות וסופם שישובו בתשובה ויעלו מעלה מעלה.

ויש להוסיף שהדברים מכוונים עם דברי השפת אמת שגלות מצרים היתה קודם כל שעבוד הנפש, מצב בו "נסתמו עיניהם וליבם של ישראל", ואחר כך שעבוד הגוף. היה בגלויות שאחרי מצרים וכך עם הגביר מקולורדו.

על זה אמר בעל משך חכמה בפירושו לויקרא כ״ו מד, על גלות גרמניה שהיתה "טובה" לישראל כמו גלות ארה״ב כיום: "הישראלי בכלל ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן, יעזוב לימודי דתו. . . יחשוב כי ברלין היא ירושלים וכמקולקלים שבהם עשיתם כמתוקנים לא עשיתם (סנהדרין לט סע״ב), ואל תשמח ישראל אל גיל בעמים (הושע ט). אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו. . . כה דרך ישראל מיום היותו מתנודד.

הרוח הסועה והסער אשר עקר את עם ישראל מגזעו היה בדמות השואה האיומה שהתחילה אצל יהודי גרמניה ועקרה את יהודי גלות גרמניה ואירופה ממקומם.