שבת אחר-הצהריים בעיר בגדד. בית-הכנסת הגדול צלאת אל-כביר היה מלא מפה אל פה. מסורת קדומה סיפרה כי בית-הכנסת נבנה מאבנים שהביאו עמם הגולים מארץ-ישראל עם יהויכין המלך, אחרי חורבן בית-המקדש הראשון.
אווירת השבת בבגדד בימים ההם הייתה מיוחדת במינה. גולת הכותרת הייתה דרשתו של הצדיק רבי יוסף-חיים, ה'בן איש חי'. מדי שבת בשבתו, בשעת צהרים, היה כל הציבור מתאסף בבית-הכנסת ושותה בצמא את דבריו המופלאים של ה'בן איש חי'.
ידע ה'בן איש חי' להטעים היטב את דבריו במשלים, סיפורים ואגדות, עד שגם הלכות מסובכות ודברי מוסר חודרי כליות נכנסו עמוק ללב השומעים מגדול ועד קטן. הדרשה נמשכה כשלוש שעות ויותר, ואחריה התפללו מנחה והקהל ליווה את הרב לביתו, ואחר-כך התפזרו איש-איש לביתו לעריכת הסעודה השלישית.
זו הייתה שבת קיצית, ח"י בסיוון. החום הכבד העלה אדים בבית-הכנסת המלא מפה אל פה, אך שום דבר לא הפר את הדממה בעת דרשתו של הרב. גם הילדים לא פצו פה, אף שלא הבינו את הדברים, מתוך הכבוד העמוק שחשו כלפי הרב.
ופתאום קמה בבית-הכנסת המולה רבה. אנשים החלו להימלט ממנו בזעקות פחד ואימה. רבים אף לא ידעו את הסיבה למנוסה המבוהלת, עד שאט-אט התברר מה אירע: במרכז בית-הכנסת החלה פתאום הרצפה לשקוע באיטיות ובור גדול נפער בה.
הבור נפער קרוב מאוד למקומו של הרב, שעמד ודרש מעל הבימה במרכז בית-הכנסת. נראה היה כי עוד מעט יתרחב הבור לכל שטח רצפת בית-הכנסת. אך טבעי שהדבר הבהיל מאוד את המתכנסים וגרם למנוסה המבוהלת.
אולם רבי יוסף-חיים, שעמד סמוך מאוד למקום הבור, לא הראה כל סימן של התרגשות. הוא היה שקוע כולו בדרשתו, עיניו היו עצומות למחצה, וכאילו לא ראה כלל את המתרחש.
היהודים שנותרו בבית-הכנסת חששו לשלומו של הרב וניסו להסב את תשומת ליבו לנעשֶה, אך הרב לא שעה לאזהרות. הוא המשיך את דרשתו ביתר שאת וביתר התלהבות, וקולו גובר והולך.
בתוך כך נרגעו הנוכחים, שכן מרצפות בית-הכנסת שקטו וחדלו מלשקוע. הבור הפעור בלב בית- הכנסת היה העדות היחידה לאירוע המסעיר שהתרחש במקום. ההקשבה והשקט חזרו להיות כשהיו.
אותה תקופה הייתה קשה ליהודי בגדד. מגֵפת כולרה פשטה בעיר והפילה חללים. הרופאים לא הצליחו למצוא מזור לחולים, ורבים נפטרו זה אחר זה. עם זה הוסיפו היהודים לנהל את חייהם מתוך התאמצות יתרה בקיום התורה והמצוות, בתקווה שהקב"ה יחוס וירחם עליהם ויעביר את המגֵפה מן העיר.
הרב המשיך בדרשתו, אך אז הופרעה תשומת לב השומעים מהמיית מים שהחלה להישמע מתוך הבור, כמי מעיין הבוקעים ועולים מן האדמה. הדבר היה לפלא.
הכול המתינו בחוסר סבלנות לסיום הדרשה, בציפייה שהצדיק יתייחס אל המקרה ויבהיר את פשרו.
ואכן, עם סיום הדרשה פנה הרב בפנים שוחקות אל קהל מאזיניו ואמר: "נס עשה השם לנו, כאשר פתחה הארץ את פיה והעלתה את מי המעיין הנובע תחת בית-הכנסת. צאו והביאו כל איש או אישה שנפגעו מהמחלה, או כל מי שזקוקים למזור בכל עניין שהוא, ישתו ממי המעיין ויהיה להם לרפואה".
אך יצאו הדברים המרעישים מפי קודשו, התפרסמו בתוך שעה קלה בין כל יהודי העיר. במאמצים רבים הובאו כל החולים לשתות מן המים, ולא עבר זמן רב והתוצאות נראו: החולים הבריאו וחזרו לאיתנם.
בימים הבאים המה המקום לא רק מחולים, אלא גם מנשים עקרות, שלא זכו עד אז להתברך בפרי-בטן. גם הן שתו ממי המעיין וראו באותה שנה ישועות.
דבר מעיין הפלא התפרסם והלך גם בקרב האוכלוסייה הלא-יהודית. אף התושבים האלה באו לשאוב מים ממי הברכה, ואף הם סיפרו על הניסים והנפלאות שחוללו המים.
כאשר נוכחו השלטונות בסגולותיהם הפלאיות של מי המעיין, החליטו שלא להשאירו ברשותם של היהודים בלבד. הם החליטו להשליט סדרים משלהם ליד המעיין, ושלחו אל בית-הכנסת שוטרים ובידם צו מיוחד.
והנה זה פלא, כאשר באו השוטרים למקום נדהמו לראות כי יבש המעיין ולא נותרו מים בבור!
חלפו הימים, הבור נותר צחיח ויבש, ופרנסי הקהילה החליטו לתקן את רצפת בית-הכנסת. כך נעשה, ואיש לא היה יכול לראות כי במקום היה בור שממנו נבעו מים חיים.
אולם נס מעיין המרפא, בזכות ה'בן איש חי', הוסיף להכות גלים, ונזכר בדברי ימי קהילת בגדד עד היום.