סבי, ר' שאול שטרן ז"ל, היה איש-אשכולות ורב-פעלים. ירא-שמים, תלמיד-חכם וטוב-מזג. במקצועו היה כימאי, ובה-בעת שקד ללמוד תורה בכל רגע פנוי ואף חיבר ספר הגותי מעמיק על חמישה-חומשי-תורה. לפרנסתו ניהל מפעל לעיבוד מזון ונחשב מומחה בעל-שם לכשרות. את הוריו ואת רוב בני-משפחתו איבד בשואה. ביניהם גם את אשת-נעוריו ובנם הקטן, דב הי"ד.
על-אף כאב האובדן וכל התלאות שעבר, מעולם לא איבד את אמונתו האיתנה בה' ואת תקוותו לעתיד טוב יותר. למקורביו היה אומר: "אין לי שום תלונה, חלילה, על הקב"ה ואיני מהרהר אחר מידותיו. רק דבר אחד מציק לי – כיצד זה הניח הקב"ה לשמו הקדוש להתחלל כך בשואה האיומה".
סבא זכה לעלות ארצה, להינשא בשנית ולהקים משפחה לתפארת. לנו, ילדיו ונכדיו, נהג תמיד לספר סיפורים שנועדו להמחיש לנו את נוכחותה של יד-ההשגחה גם בשעות הקשות וברגעים הנוראים ביותר.
כך, למשל, סיפר, כי בעת שהיה במחנה-ריכוז בגרמניה, נהג להניח בלילות את משקפיו לרגלי הדרגש שעליו ישן. בוקר אחד, כשקם משנתו, עמד בחוסר-זהירות על המשקפיים וניפץ אותם לרסיסים. הדבר הסב לו, כמובן, עוגמת-נפש רבה. לא חלפו אלא דקות אחדות, ואל הצריף נכנס קצין גרמני והורה לכל מרכיבי המשקפיים להתאסף. אלה נחשבו אצל הנאצים כבעלי-מום לכל דבר ונשלחו לתאי הגזים. הוא ניצל משום ששבר את משקפיו בחוסר זהירות.
אולם מכל הסיפורים הרבים הייתה מציפה אותו התרגשות מיוחדת בכל פעם שסיפר את הסיפור הזה:
באחד המסדרים במחנה-הריכוז פקד הקצין הגרמני על כל בעלי ההשכלה הרפואית לצאת מהשורה. אמנם לסבא לא הייתה השכלה רפואית, אך הוא היה כימאי והבין קצת בתרופות. בלי לחשוב פעמיים יצא מהשורה והציג את עצמו כרופא. הוא עדיין לא ידע לאן הצעד הזה יוביל אותו, אך ליבו אמר לו שהדבר עשוי לסייע לו.
אכן, מאותו יום ואילך מונה על המרפאה במחנה. כך היה יכול לסייע לחולים רבים, שקיבלו ממנו תרופות יותר ממה שהתירו לו ההוראות.
יום אחד הגיע למרפאה נער צעיר, בעל חזות חסידית. סבא התעניין בשלומו, טיפל בו כראוי ואף שוחח עמו בדברי-תורה. הנער התחבב עליו מאוד והוא השתדל לסייע לו ככל יכולתו.
בהמשך רקם סבא תכנית שבעזרתה הצליח, בסיוע עוד גורמים, להבריח את הנער אל מחוץ למחנה. מאז נעלמו עקבותיו של הנער והם לא נפגשו עוד.
שלושים שנה חלפו מאז. בשנים אלה הספיק, כאמור, לעלות ארצה ולהקים משפחה. חלפו עוד שנים ובינתיים גם ילדיו ובתוכם הורייי בגרו והקימו משפחות.
לאחר נישואיהם התגוררו הוריי ברחובות. זה היה בשבת הראשונה שבה התארחו סבי וסבתי בבית הוריי ברחובות. מכל בתי-הכנסת בעיר בחר סבא ללכת להתפלל בבית-הכנסת שבקריית חסידי קרטשניף. הוא התפלל שם הן בליל שבת הן ביום. בקריאת התורה, פנה אליו הגבאי וקרא לו לעלות לתורה 'שישי'. סבא היה מופתע מאוד, שכן בית-הכנסת היה מלא מפה אל פה ואילו הוא היה סתם אורח בלתי-מוכר.
בצאת השבת נהגו מתפללי בית-הכנסת להתייצב בפתח חדרו של האדמו"ר, רבי דוד-משה רוזנבוים מקרטשניף, כדי להתברך מפיו. גם סבא השתלב בתור הארוך והמתין לברכת האדמו"ר.
לפתע ניגש אליו שמשו של הרבי וקרא לו לבוא עמו. שוב הופתע סבא מהיחס המיוחד כלפיו. הוא פסע בצייתנות אחרי השמש, שהוביל אותו היישר לחדרו של הרבי. כשנכנס פנימה קידמו האדמו"ר בברכת 'שבוע טוב' לבבית והציע לו סיגריה. סבא השיב בנימוס כי אינו מעשן. "זה חידוש בשבילי, ר' שאול", הגיב האדמו"ר, "מתי חדלת מלעשן?". סבא היה נבוך ולא השיב. בקושי זכר שבעבר עישן.
האדמו"ר שינה את נושא השיחה. "יש לי חידוש-תורה לומר לך", אמר והשמיע באוזני סבא פירוש נאה לאחד מפסוקי התורה. כשסיים האדמו"ר את ה'פירוש', פנה אל סבא בשאלה: "נו ר' שאול, ההסבר הזה אולי מוכר לך?". סבא לא השיב.
כעבור רגע של שתיקה, הישיר האדמו"ר מבט אל סבא ואמר לו: "את הפירוש הנאה הזה שמעתי ממך בנעוריי, בשעה שבאתי לקבל ממך טיפול במרפאה של מחנה-הריכוז. אני הוא הנער הצעיר שחיבבת ושסייעת לו לברוח אל מחוץ למחנה. התזכור?".
צמרמורת הרעידה את גופו של סבא. הוא התרגש עד עמקי נשמתו ולא הצליח להוציא הגה מפיו. האדמו"ר הוסיף ואמר: "אתה היית שליח ה' להצילני, ואני חייב כלפיך בהכרת-הטוב". סבא היה אחוז התפעלות מהעובדה שאחרי שלושים שנה עדיין זכר האדמו"ר את פניו, את חידוש-התורה ששמע ממנו במחנה ואפילו את העובדה שבאותם ימים עישן...
בכל פעם שסיפר לנו סבא את הסיפור הזה היה מתרגש מחדש. באותה פגישה עם האדמו"ר ראה סוג של 'סגירת מעגל' שמימית.
(גליונות חב''ד)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה