יום חמישי, 11 ביוני 2026

הצופן היהודי במקסיקו הקולוניאלית

הצופן היהודי המקסיקני איך הצליחה קהילה שלמה להיעלם מעיני האינקוויזיציה "ניצלתי בחסדי האל הגדולים מיד המצרים האלו, והנה אני כותב כדי להנציח את שמו הקדוש. בלב החשיכה הזו, כשרק אמונתי מלווה אותי, אני משאיר עדות חיה לעמי למען ידעו כי לא נטשנו את תורת משה גם כאשר האש מלחכת את בשרינו." לואיס דה קרבחאל הצעיר

אתם בעיר ניו יורק, והשנה היא 2016. בין פריטי אמנות יקרים בבית המכירות הפומביות "סותביס" מופיע פריט קטן, כמעט בלתי מורגש. בקטלוג הוא מוסווה תחת הכותרת היבשה: "כתב יד דתי קולוניאלי". איש בחדר הממוזג לא מבין שמדובר בפצצה היסטורית מתקתקת, מלבד אדם אחד. אספן וחוקר אמריקאי שמביט בפריט, מזהה את הכתב המיקרוסקופי, והלב שלו מחסיר פעימה. הוא ממהר לדווח לרשויות.

הפריט הזה, ספר זעיר בגודל כף יד שנשדד מארכיוני מקסיקו 84 שנים קודם לכן, הוא לא סתם עוד פריט ארכיוני. הוא הוכחה חומרית, חסינת אש, לסיפור מטורף של הישרדות, בגידה וקודים מחתרתיים שנמשך 300 שנה. כדי להבין מה הספר הזה עשה בניו יורק, אנחנו חייבים לחתוך אחורה בזמן, אל הלהבות של מקסיקו סיטי, 1596.

במאה ה-16, מקסיקו אז "ספרד החדשה" הייתה המקום הרחוק ביותר שאליו כיהודי היה אפשר לברוח. יהודים אנוסים שגורשו מספרד ופורטוגל וסומנו כ״נוצרים חדשים" קיוו למצוא שם נחלה, רחוק מעינה הפקוחה של האינקוויזיציה. אחת המשפחות המשפיעות ביותר הייתה משפחת קרבחאל. אב המשפחה היה מושל מחוז עצום בצפון, קתולי נאמן, אבל משפחתו המורחבת שמרה על המורשת העתיקה שלה וקיימה יהדות מחתרתית אדירה. המנהיג הרוחני היה אחיינו, לואיס דה קרבחאל "הצעיר". לואיס לא היה סתם מאמין הוא נדד בין המושבות, לימד תנ״ך בעל פה, ואפילו מל את עצמו במו ידיו בלב הג׳ונגל באמצעות מספריים חדות כדי לשמור על הברית. אבל החיים הרחוקים במקסיקו היו זמניים…

כדי להבין את גודל האירוע, צריך לחזור לנקודת האפס של השבר הגדול, שנת 1492. גירוש ספרד ולאחר מכן גירוש פורטוגל בשנת 1497 הציב בפני יהודי חצי האי האיברי ברירה אכזרית, המרה לנצרות או גירוש. מאות אלפים בחרו להמיר את דתם למראית עין, הם כונו נוצרים חדשים או מראנוס, אך המשיכו לקיים יהדות במחתרת. חלקם בחר לצאת למקסיקו. האנוסים לא היו קבוצה קטנה ומבודדת. חוקרים מעריכים כי במהלך המאות ה 16 וה 17, הנוצרים החדשים, שחלק משמעותי מהם היו אנוסים פעילים, היוו בין עשרה לעשרים אחוזים מכלל האוכלוסייה האירופית במקסיקו סיטי וביתר ערי המפתח. מדובר באלפי בני אדם שהיוו את חוט השדרה של המעמד הבינוני הגבוה, סוחרים, רופאים, בעלי מלאכה וקציני צבא.

אסטרטגיית הפיזור שלהם הייתה חכמה. במרכז הפיננסי במקסיקו סיטי ובנמלים המרכזיים כמו וראקרוס, הם ניהלו את נתיבי הסחר הבינלאומיים של הכסף והסחורות. במקביל, כדי להקטין את הסיכוי להלשנות, קבוצות גדולות של אנוסים נעו בכוונה צפונה, לעבר אזורי המדבר והספר המרוחקים ביותר, מחוזות כמו נואבו לאון, המקבילים היום לצפון מקסיקו ולמדינות ניו מקסיקו וטקסס שבארצות הברית. שם, הרחק מזרועות השלטון המרכזי, הם הקימו יישובים מבודדים שבהם כל השכנים היו שותפי סוד. האינקוויזיציה המקסיקנית לא הייתה רק גוף דתי קנאי, אלא בראש ובראשונה מערכת בירוקרטית מודרנית, קרה ומתוחכמת להפליא. היא פנתה נגד האנוסים לא מתוך דחף רגעו, אלא באמצעות ניהול קפדני של רישומים, ארכיונים ונהלים משפטיים נוקשים שהפכו אותה לאחד ממנגנוני הרדיפה היעילים בהיסטוריה. מזכיר לכם משהו?

הכוח הגדול ביותר של האינקוויזיציה התבסס על רשת מידע רחבה. אחת לשנה נהגו להקריא בכנסיות את "צו האמונה", רשימה מפורטת של מנהגים חשודים שהציבור הרחב נדרש לחפש אצל שכניו. הציבור תורגל לדווח על כל מי שאינו אוכל חזיר, מי שמחליף מצעים ביום שישי, או מי שאינו מדליק אש בשבת. המלשינים קיבלו חסינות, וזהותם נשמרה בסוד מוחלט מפני הנאשם, מה שיצר אווירה של פרנויה מוחלטת שבה אדם לא יכול היה לבטוח אפילו במשרתיו או בבני משפחתו. השימוש בעינויים לא נועד להעניש, אלא לחלץ הודאות ושמות של שותפי סוד. האכזריות האמיתית שכנה בתיעוד. בחדר העינויים ישב תמיד רשם רשמי של האינקוויזיציה. תפקידו היה לרשום בפרוטוקול כל מילה, כל צעקה, את סוג העינוי המדויק, משך הזמן שלו ואת תגובותיו הפיזיולוגיות של הנאשם. השיטות המרכזיות היו עינוי המים הטבעה מבוקרת, מתיחת הגוף על מתקן עינויים, או הידוק חבלים סביב הגפיים. המטרה הייתה להביא את מערכת העצבים של הנאשם לקריסה מלאה כדי שיסגיר את רשת ההברחה או את הקהילה החשאית שסביבו. האינקוויזיציה במקסיקו הייתה מנגנון בעל מימון עצמי, עובדה שהגבירה את המוטיבציה שלה לפעול נגד המעמד הבינוני והגבוה של האנוסים. ברגע שאדם נעצר, כל רכושו, עסקיו, המטעים שלו וחשבונותיו הוקפאו והוחרמו לטובת בית הדין. בכסף הזה השתמשה האינקוויזיציה כדי לשלם משכורות לפקידים, לממנים ולחוקרים שלה.

המשמעות הייתה פשוטה. ככל שהנאשם היה עשיר יותר ומחובר יותר לנתיבי הסחר, כך גבר האינטרס הבירוקרטי להוכיח את אשמתו, לפרק את האימפריה הכלכלית שלו ולחלק את השלל.

אל תוך המערכת המשומנת הזו נלכדה משפחת קרבחאל, המייצגת את הטרגדיה הגדולה ביותר של העולם החדש. ראש המשפחה היה לואיס דה קרבחאל הזקן, איש צבא קונקיסטאדור (כינוי לחייל, חוקר ולוחם בחיל החלוץ של האימפריה הספרדית והאימפריה הפורטוגזית), ממוצא יהודי שהצליח לזכות באמונו המלא של מלך ספרד, פיליפ השני. המלך העניק לו זיכיון מלכותי יוצא דופן להקים ולמשול במחוז נואבו לאון, שטח עצום בצפון מקסיקו של היום. המושל הזקן קיבל אישור מיוחד להביא עמו מתיישבים מבלי לבדוק את עברם הדתי או את טוהר הדם שלהם, כפי שהיה נהוג בספרד. הוא ניצל זאת כדי להביא איתו את אחותו פרנסיסקה, בעלה וילדיהם. המושל עצמו היה קתולי נאמן, אך משפחתו המורחבת שמרה בסתר על יהדותה באדיקות ובקנאות. האינקוויזיציה סימנה את משפחת המושל כיעד אסטרטגי, שכן פגיעה בהם פירושה היה החרמת הון עתק והפגנת כוח מוחלטת של הכנסייה. המעצר הראשון של המשפחה התרחש בשנת 1589. הם עונו קשות, אולצו להתחרט בפומבי ושוחררו תחת פיקוח הדוק. אך לואיס ומשפחתו לא נרתעו וחזרו מיד לקיים מצוות בסתר ולנהל את הרשת.

לאחר המעצר השני בשנת 1595, חוקרי האינקוויזיציה הבינו שלואיס הוא המוח הרוחני, אך הם סימנו את אחיותיו, ובמיוחד את איזבל, כחוליה החלשה במערך ההגנה. התיאורים בארכיון הלאומי של מקסיקו מפרטים כיצד האחיות נקשרו למיטות המתיחה. תחת לחץ החבלים המהודקים ועינוי המים, כשהן בבידוד מוחלט ובחשיכה, החוקרים לא הרפו עד שחילצו מהן הודאות. איזבל, שהייתה שבורה פיזית ונפשית, החלה לנקוב בשמות. היא תיארה בדמעות כיצד אחיה לואיס קרא בפניהם מתוך ספרי דת אסורים וכיצד המשפחה כולה חגגה את יום הכיפורים במחתרת. ההודאות הללו לא רק חרצו את דינה של המשפחה, אלא הובילו לגל מעצרים המוני ששיתק את הקהילה כולה. הבוקר של השמיני בדצמבר היה אירוע שיא עבור השלטון הספרדי במקסיקו סיטי. הכיכר המרכזית, הזוקאלו של ימינו, הוסבה לבמת ענק. אלפי אזרחים, אנשי כנסייה, חיילים ופקידי ממשל גדשו את המקום באווירה של קרנבל דתי אכזרי.

התיאור התיעודי מפרט את סדר המצעד: משפחת קרבחאל הובלה החוצה ממתקני הכלא כשהם יחפים. הם הולבשו ב״סנבניטו", אותם גלימות קלון צהובות ועליהן מצוירים צלבים אדומים, להבות הפונות כלפי מעלה עדות לכך שדינם הוא שריפה ודמויות של שדים. לראשם נחבשו כובעים מחודדים גבוהים שעליהם נכתבו חטאיהם. לואיס הצעיר צעד כשהוא מחזיק בידו ספר תהילים, מנסה לשמור על קשר עין עם אמו ואחיותיו כדי לחזק את רוחן ברגעיהן האחרונים. על הבמה, מול ההמון המשוחרר, הוקראו גזרי הדין הארוכים של כל אחד מבני המשפחה. המושל הזקן, שהיה אמור להיות שם, כבר לא היה בין החיים. הוא מת חודשים ספורים לפני כן בצינוק, מבודד ומנושל מכל תאריו ונכסיו, לאחר שצפה באימפריה שרקם קורסת לתוך האש. הנוהל המקובל של האינקוויזיציה קבע כי נאשמים שמתוודים על חטאיהם ברגע האחרון ומקבלים על עצמם את הנצרות, זוכים ל״חסד": הם נחנקים למוות באמצעות חבל (מכשיר הגארוט) לפני שהאש מופעלת, כדי לחסוך מהם את ייסורי השריפה בעודם בחיים.

הרשמים מציינים כי אמו ואחיותיו של לואיס נחנקו בצורה זו על הבמה לעיני כל. לגבי לואיס הצעיר, העדויות חלוקות, ישנם מקורות המציינים כי הוא סירב להתכחש לאמונתו עד השנייה האחרונה ועל כן נשרף כשהוא בהכרה מלאה, וישנם מקורות הטוענים כי גם הוא עבר חנק לפני שהלהבות כילו את גופו. לאחר מכן, הועלו הגופות אל המוקד הגדול, ואפרם של בני המשפחה פוזר כדי שלא יישאר מהם כל זכר.

מה שהאינקוויזיציה לא ידעה, זה שבאותם רגעים ממש, בתוך בטנת בגדיו של לואיס שנשרפו, או בין הניירות שהוחרמו מתאו, נשמר הספר הזעיר שלו. הם חשבו שהם השמידו את הראיות, אך התיאור היבש שלהם בפרוטוקולים, יחד עם הכתב המיקרוסקופי שלו, הפכו לכתב האישום ההיסטורי נגדם. לאחר ההוצאה להורג של משפחת קרבחאל, עוזרי בית הדין נכנסו לנקות את תאי המעצר ולמיין את החפצים שהוחרמו. בין הניירות, הבגדים המשומשים והשברים, הם מצאו את הספר הזעיר של לואיס הצעיר. הרשמים פתחו את פנקס העור הקטן, בגודל כף היד, וראו שם כתב לטיני וספרדי מיקרוסקופי, צפוף ומדויק, שכלל תפילות, את עשרת הדיברות ואת סיפור חייה של המשפחה. הם תייקו את הספר בתוך תיק המשפט הרשמי של המשפחה, כרכו אותו בעור, והניחו אותו על מדפי הארכיון של האינקוויזיציה במקסיקו סיטי. הם היו בטוחים שהתיק סגור, שהספר קבור, ובכך בא הקץ על הניסיון לקיים יהדות בעולם החדש.

כדי להחזיק מעמד במשך שלוש מאות שנים ללא ספרי קודש, ללא בתי כנסת ממוסדים וללא כל קשר עם קהילות יהודיות בעולם החיצון, האנוסים נדרשו לפתח שיטת פעולה תרבותית ייחודית שהפכה את הדת המוכרת למערכת סמויה מן העין. המצוות הפיזיות עברו תהליך של הסוואה קפדנית. השבת נשמרה בתוך חללים סגורים, כאשר נשים הדליקו את נרות השמן עמוק בתוך ארונות הבגדים או בתוך כדי חרס כדי שהאור לא ייראה מחלונות הרחוב ולא יעורר את חשדם של פקחי השלטון. חגים כמו חנוכה הוסוו באמצעות משחקי קובייה והימורים בסביבונים מקומיים, משחקים שנקראו טופו, כדי שכל מי שיציץ פנימה יחשוב שמדובר במפגש חברתי תמים. הבשר נשחט בחשאי בלילות, וההימנעות מאכילת חזיר, שהייתה סימן הזיהוי המרכזי של היהודים בעיני פקידי הדת, תורצה בפני השכנים והמשרתים כאילוצי בריאות, רגישות אישית או מחלה.

הטקסטים עצמם עברו שינוי מבני. מאחר שכל פיסת נייר עם אותיות עבריות הייתה גזר דין מוות מיידי, התפילות תורגמו במלואן לספרדית. כדי להגן על המתפללים, הן שונו קלות ונוספו להן ביטויים שנשמעו כמו תפילות קתוליות קלאסיות. נעשה שימוש מוגבר במזמורי תהילים, שהיו מקובלים גם על הכנסייה, והתפילות הללו הועברו בעל פה, כמסורת סודית מאם לבת.

מנגנון אבטחת המידע החשוב ביותר היה קוד השתיקה המשפחתי. הילדים בבתים אלו גדלו כקתולים לכל דבר, הלכו לכנסיות והוטבלו כדי שלא יעוררו שום חשד בסביבה. ההורים לא גילו להם דבר על מוצאם מחשש שמא הילדים יפלטו מילה לא במקום מחוץ לכותלי הבית ויסגירו את כל השושלת. רק כאשר הנערים או הנערות הגיעו לגיל מצוות, סביב גיל שתים עשרה או שלוש עשרה, הם נלקחו לחדר אחורי ומבודד. שם, בטקס אינטימי ומפחיד, נחשף בפניהם הסוד המשפחתי והם הושבעו לשמור עליו בחייהם.

ככל שהאינקוויזיציה הידקה את אחיזתה במקסיקו סיטי, האנוסים הבינו שהדרך היחידה לקיים את אורך חייהם היא להתרחק פיזית ממרכז השלטון. הפתרון הגיאופוליטי שלהם היה יציאה אל הספר, לעבר אזורי המדבר הקשים והמרוחקים של צפון מקסיקו. הדוגמה המובהקת ביותר לאסטרטגיה זו היא הקמת העיר מונטריי, בירת מחוז נואבו לאון. העיר נוסדה ברובה על ידי משפחות של נוצרים חדשים ואנוסים, תחת הנהגתו של המושל לואיס דה קרבחאל הזקן. המרחק העצום ממרכז השלטון במקסיקו סיטי העניק למתיישבים הגנה טבעית. במדבריות הצפון לא היו כנסיות בכל פינה, ולא היו פקידי ממשל שבדקו את תכולת הסירים בבתים.

האנוסים בצפון הקימו רשת של יישובים חקלאיים ומסחריים מבודדים שבהם כל השכנים היו למעשה שותפי סוד וקרובי משפחה. מבנה זה אפשר להם לשלוט בנתיבי המסחר הצפוניים, להקים תעשיות בקר, ולבנות עושר כלכלי אדיר שהיה מוגן יחסית מפני החרמות הרכוש של בית הדין המרכזי. הפחד מאימת השלטון היה כה מושרש, שגם כאשר האינקוויזיציה בוטלה רשמית בתחילת המאה ה 19, המשפחות המשיכו לנהל את חייהן במחתרת, והסוד המשיך לעבור מדור לדור כקוד גנטי ותרבותי קבוע.

בסוף המאה ה 20 ובתחילת המאה ה 21, שלוש מאות שנים לאחר שהלהבות של משפחת קרבחאל כבו, החל גל של גילויים בדרום מערב ארצות הברית ובצפון מקסיקו. אלפי אנשים נוצרים קתולים, שחיו במדינות כמו ניו מקסיקו, טקסס ובמחוזות צפון מקסיקו, החלו לשים לב למנהגים מוזרים שראו בבתי הוריהם ובתי סבתותיהם, מנהגים שלא תאמו את הנצרות הקלאסית. הם גילו שבמשפחותיהם נהוג לכסות מראות בזמן אבל, לקבור את המתים במהירות רבה בתוך עשרים וארבע שעות ללא סממנים קתוליים, וכי סבתותיהם מקפידות להדליק נרות בימי שישי בערב בתוך ארונות או כדים, ולשטוף את הבית באופן יסודי לקראת סוף השבוע.

התפנית המדעית הגדולה הגיעה עם כניסתן של בדיקות הדי אן איי המודרניות. אלפי היספנים באזורים אלו שביצעו בדיקות גנטיות נדהמו לגלות כי בדמם זורמים אחוזים גבוהים מאוד של מוצא יהודי ספרדי, המזוהה ישירות עם מגורשי ספרד 1492. המדע המודרני חשף את מה שהאינקוויזיציה ניסתה למחוק בכל כוחה.

כאשר הספר נשדד מהארכיון הלאומי של מקסיקו בשנת 1932, פקידי הממשל והיסטוריונים היו בטוחים שהעדות המוחשית ביותר לגבורת האנוסים אבדה לנצח. הפנקס הזעיר, שנכתב בצינוק והוחבא בבטנת בגדיו של לואיס הצעיר, עבר מיד ליד בשוק השחור של אספני העתיקות העולמי, הרחק מעינו של הציבור. ואז הגיעה שנת 2016. בחדר המכירות הממוזג של בית המכירות הפומביות סוזביס בניו יורק, הועמד הפריט למכירה תחת כותרת מעומעמת שלא חשפה דבר מחשיבותו. אולם, חוקר ואספן אמריקאי בעל עין חדה, שהכיר את תולדות משפחת קרבחאל, זיהה את כתב היד המיקרוסקופי ואת תוכן התפילות. הוא הבין מיד כי מדובר ביומן האבוד והתריע בפני הרשויות כי מדובר בנכס לאומי גנוב.

בעקבות הגילוי, נכנס לתמונה פילנתרופ אמריקאי שרכש את הספר במטרה אחת, להשיב את הגזלה לבעליה החוקיים. בטקס דיפלומטי וממלכתי, הועבר הפנקס הזעיר בחזרה לידי ממשלת מקסיקו, 84 שנים לאחר שנעלם. כיום, הספר מוצג במוזיאון הלאומי לאנתרופולוגיה במקסיקו סיטי. כאשר המבקרים עומדים מול ויטרינת הזכוכית ומביטים בדפים הצהובים ובאותיות הזעירות ששרדו את שיני הזמן, הם מבינים את המשמעות העמוקה של הסיפור כולו. הספר הזה הוא הוכחה חומרית לכך שהאינקוויזיציה נכשלה. היא הצליחה לשרוף את בני משפחת קרבחאל בכיכר העיר, אך היא לא הצליחה למחוק את המילים שלהם. היומן שנתפר בבטנת הבגד הפך לכתב האישום הסופי נגד רודפיו, וסגר מעגל היסטורי מטורף שהתחיל בלהבות של שנת 1596 והסתיים בניצחון המדע, הזיכרון והארכיאולוגיה במאה ה 21.

כיום, הקהילות הללו, המכונות בני אנוס, עוברות תהליך רחב של התעוררות ושיבה לשורשים. רבים מהצאצאים מקימים קהילות יהודיות חדשות, לומדים עברית, עוברים תהליכי גיור רשמיים, וחלקם אף עולים למדינת ישראל. בכך הם סוגרים מעגל היסטורי יוצא דופן, ומוכיחים כי למרות שהאינקוויזיציה הצליחה לשרוף את בני האדם בכיכר העיר, הקוד התרבותי והגנטי שהוצפן במדבר שרד את מכונת הרדיפה וניצח את ההיסטוריה.

תודה על הקריאה! אם אהבתם אתם מוזמנים ללחוץ לייק ולשתף אחרים.

המזל והגורל במגרש הכדורגל

על מזל וחוסר מזל. . .

בשנת 1998, קבוצת כדורגל שלמה נהרגה מפגיעת ברק במהלך משחק באפריקה, בעוד שהקבוצה היריבה יצאה ללא פגע לחלוטין.

האירוע המוזר והטרגי התרחש במהלך משחק כדורגל ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. עדי ראייה סיפרו כי מכת ברק חזקה פגעה במגרש במהלך סופה וגרמה לכאוס בקרב השחקנים והצופים.

על פי דיווחים, כל 11 השחקנים בקבוצה אחת נהרגו במקום, בעוד שחברי הקבוצה היריבה שרדו את האירוע ללא פציעה חמורה. האירוע המזעזע התפשט במהירות בתקשורת המקומית והפך לאחת הטרגדיות הספורטיביות המוזרות ביותר שדווחו אי פעם. מה שהפך את הסיפור למטריד עוד יותר היה העובדה שנראה שרק צד אחד נפגע. בכמה קהילות, שמועות על קללות והסברים על טבעיים החלו להסתובב כמעט מיד.

עם זאת, מומחים מציינים כי ברק יכול להתנהג בצורה בלתי צפויה, וגורמים כמו מיקום השחקנים, תנאי הקרקע, לחות ומוליכים יכולים לפעמים לגרום להשפעותיו להתפזר באופן לא אחיד על פני אזור. עד היום, התקרית נותרה אחת מאסונות הברקים המוזרים והמטרידים ביותר שנקשרו אי פעם לאירוע ספורט.

הטיול שלא הסתיים בשלום

כחיפאי העובד במרכז לפעמים אני מעדיף לחזור הביתה דרך כביש 4. קסם מיוחד ישנו למקטע הלפני אחרון שלו, הידוע ככביש הבננות. לנו החיפאים אומר הכביש הגעת הביתה, הכל בסדר, היום שחלף ואירועיו בטלים בשישים.

אבל כאשר עוברים את מושב הבונים מתוך השלווה הכללית צצה לה ההתרעה ככה בשקט, בצד, ומזכירה שאין זה מובן מאליו לחזור הביתה בסוף היום.

בבוקר יום ה׳ 11 ליוני 1985 התיישבה מנהלת חטיבת הביניים ברנר שבפתח תקוה, ושאפה מנת אוויר גדולה מאד לחיקה. זה עתה היא השלימה את המבצע הלוגיסטי המורכב של הוצאת שכבת כיתות ז״ לטיול השנתי. היא לא ידעה אז שאלו רגעי השלווה האחרונים שתדע בשבועות הקרובים. משום גודלה של השכבה, 12 כיתות השכבה חולקה לארבעה גושים, שכל אחד מהם סייר במרחב אחר במרחב חוף הכרמל והעמקים. לעת הערב תוכנן ריכוז של השכבה על שפת הים לטקס בר מצוה של הבנים ומשם הביתה עייפים ומרוצים.

כיתה ז׳ 12 נסעה בגוש של חוף הכרמל בשני משיירת ארבעת האוטובוסים.

בשעה 08:45 ניסתה השיירה לעבור את מפגש הכביש לשמורת החוף שאז היה דרך עפר כבושה ומסילת הרכבת. כיוון שהמחסומים והרזמורים לא היו, המעבר היה תלוי אך ורק בשיקול דעתו של נהג הרכב העובר. האוטובוס עבר בשלום את מפגש המסילה. האוטובוס השני של ז׳ 12 ניסה לעבור, אך מסיבות שלקחה עימה לקבר הנהגת רות דוידוביץ׳, לא הצליחה להשלים את המעבר. מאוחר מדי, קרוב מדי, הבחינו התלמידים ברכבת שנסעה מחיפה לתל אביב וזעקו לשווא לנהגת שתמשיך בנסיעה. כך גם הייתה מנת חלקו של נהג הרכבת. הרכבת, מפלצת פלדה ששקלה מאות טונות, הטיחה באוטובוס התקוע במסילה את מלוא משקלה הקינטי.

מהמרפסות בזמן הקפה של הבוקר ראו לזוועתם חברי המושב "המון ילדים עפים באוויר". לאיש לא היה ספק על טיבו של האירוע. כאחוזי אמוק רצו החברים לזירת האירוע. המראה היה מזעזע. כל נוסעי האוטובוס נפגעו. עשרות ילדים היו שרועים על הקרקע במרחקים שונים. היו ילדים שמעוצמת הפגיעה עפו למרחקים של 30 עד 50 מטרים. האוטובוס הועף למרחק של כ־40 מטרים. מנוע האוטובוס, מרצדס גרמני מסיבי, נעקר כחוט עפיפון ממקומו וע ף למרחק של כמעט 100 מטרים. הרכבת עצמה נעצרה לבסוף במרחק של כ־200 מטרים, ומעוצמת הבלימה שקעה בצידה הימני. נוסעיה, ברובם חיילים, רצו אף הם לזירת האירוע ומיד החלו בפעולות עזרה ראשונה.

כוחות ההצלה הגיעו במהירות. מד״א פתח בזירת האירוע בית חולים שדה, וגם כיום, יותר מ־40 שנים אחרי הנהלים של מד״א להקמת ופרישת בית חולים שדה, נותרו בדיוק כפי שהותוו אז בזירת התאונה.

התאונה המחרידה גבתה את חייהם של 22 בני אדם: 19 תלמידים, מחנכת הכיתה אסתר גץ, האם המלווה שלי מנדלוביץ׳, שנלוותה לביתה מירב שנהרגה אף היא, והנהגת.

בינתיים נפוצה בעיר השמועה אודות התאונה. מאות אנשים, אחוזי חרדה, הורים, אחים, קרובי משפחה אחרים, מיהרו לבית הספר לברר אודות גורל ילדיהם. המחזות היו קשים גם שם. היו הורים שאיבדו לחלוטין שליטה על עצמם. עשרות הורים התעלפו, התמוטטו, צעקו וזעקו. פניקה והיסטריה. למיון של בית החולים בלינסון הגיע אבא אחד שעבר אירוע לבבי. המיון של בית החולים השרון סגר את שעריו לחולי שגרה ונערך לקלוט עשרות ומאות הורים.

בחשאי, מהשער האחורי, הוציאו מורה אחד. היות ורשימות ההרוגים והפצועים לא היו מלאות, הילדים זוהו בשמות שונים. הוטלה על האיש הנוראה שבמשימות לנסוע למכון הפתולוגי באבו כביר ושם לזהות כראוי את ההרוגים. לאחר השלמת המשימה הסתלק המורה עוד באותו הלילה ומאז לא נראה עוד.

אפילוג:

עברו כבר מאז 40 שנה.

1. נסיבות התאונה נותרו סתומות עד עצם היום הזה.

2. רבע מהורי הילדים ההרוגים כבר אינם בחיים. בנתון זה שייכים הורי המחנכת, שורדי שואה שנפטרו בזה אחר זה משברון לב, ואחד ששילח ידו בנפשו לפני מספר שנים באתר התאונה.

3. עד התאונה הייתה הרכבת בקרקעית של סולם העדיפות של משרד התחבורה. כעת ניגשו לסלול כיאה דרכי העפר שפגשו במסילות. החלו בתהליך להחלפת הקרונות הישנים משנות ה־50. מפגשי המסילות שולטו ורומזרו. חוקי התעבורה שונו וניתנה זכות הקדימה לרכבת. והוחמר העונש לפורצי מחסום רכבת והוגדל להם גם מספר הנקודות.

המבריחים והעולים הבלתי חוקיים

בית בזלת ישן בן שתי קומות, הידוע בשם בית המכס, מלווה בנאמנות כבר שנים רבות את מי שעצר לתדלק בתחנת הדלק של ראש פינה בדרך למילואים, וסתם את מי שביקש לעלות לאצבע הגליל דרך ראש פינה.

למה מכס ולמה דווקא בראש פינה?

הפסקת העליה עקב הספר הלבן של הלורד פספילד ב-1930 יצרה תסיסה במחנות החלוץ במזרח אירופה. תרופה חלקית נמצאה בכך שפותחה שיטה לכניסה בלתי חוקית לארץ באופן רגלי, כלומר רכשו כרטיסי שייט לביירות, משום שבאמצעות מבריחים ערבים בשכר הובילו עד לגבול. בגבול עצמו התחלפו המבריחים במבריחים ערבים אחרים שהבריחו את המעפילים ארצה בשני צירים עיקריים: האחד שהוביל לקיבוץ כפר גלעדי והשני הוביל לראש פינה. מאוחר יותר שגברה מצוקתם של יהודי סוריה ולבנון, גם הם הוברחו רגלית ארצה.

בצד הארץ ישראלי של הגבול המתינו מורי דרך מבני הישובים הנ״ל. העולים הוברחו לישובים הנ״ל ושם הוסתרו תקופה ידועה לצורך החלפת כוחות ושידרוג המראה החיצוני למראה חיצוני יותר של בני המקום, ומשם הוברחו שוב לפנים הארץ. בכל זאת בחיפה או בתל אביב היה לעולה בלתי לגאלי הרבה יותר קל להתערות באוכלוסיה.

בישובי הגליל של ימי המנדט, מתוך התייחסות למקומם ולסביבתם, הקפידו מאד על לימודי השפה הערבית.

על כן, על מנת לשבש את ההעפלה הרגלית, על אף ריחוקה של ראש פינה הן מהגבול עם לבנון והן מהגבול עם סוריה, הקימו הבריטים ב-1930 את בית המכס, כשמו כן הוא לגביית המכסים והעניינים הפורמליים בטרם מעבר הגבול.

בהתאם לכך הקפידו הבריטים על כך שהפרוסנל ששירת בתחנה יהיה תמיד אנגלו-ערבי. אלו בדרך כלל היו בני המשפחות הערביות המיוחסות של צפת, אנפנדים קטנים שכאלה. משום שמלבד ירושלים הייתה צפת הנאמנה בערים הערביות למופתי, ובתור שכאלה עד מהרה פשטה בקרבם תופעה של דרישות טבות הנאה מהמעפילים, שחיל הספר לא התקשה לאתרם עקב כושרם הלקוי בדרך כלל, תמורת העלמת עין. לרוב היה מדובר בדרישות כספיות, ונשים בדרך כלל נדרשו לטובות הנאה מיניות. באמצע שנות ה-40 הגיע מספרן של הבנות הללו לעשרות רבות. נתון בלתי נסבל.

לטיפול באנשים האלה וכל מיני בוגדים וכאלה ואחרים הקימה ההגנה את היחידות המיוחדות. במרחב חיפה פיקדו על היחידות בזה אחר זה האחים לבית צסיס, ואחריהם גיבור ישראל יוחאי בן נון.

משהגיע דיווח שכזה על פקיד כזה או אחר נהגו להכין תיק עליו, לעקוב אחריו, לחטוף אותו, ובמקום מבודד על מנת להשיפלו בשם כבודן של הבנות, להלקות אותו (עונש משפיל במיוחד), ולסיום, מתוך ההיכרות בחשיבות כח הגברא בתרבות הערבית, לסרסו.

שנים אחר כך, בנסיבות שונות, נדרשו יוצאי היחידות המיוחדות להיזכר בפועלם. איש מהם לא הביע חרטה או פיקפוק במעשיו.

על מפקד צוללת מבריק שהשמיד אף רכבת אויב

על מפקד צוללת מבריק שהשמיד אף רכבת אויב

בהמשך לסדרת הפוסטים אודות הצוללת במלחמת העולם השנייה, השבוע נעסוק בעלילותיה של הצוללת האמריקאית USS 220 Barb ובעלילותיו של מפקדה שנודע בכל ה־USNAVY כולו. ה־Barb הושקה באפריל 42 ונשלחה כמקובל לשייטת 50, שעסקה באטלנטי באימוני והכשרת ציוותי צוללות. במסגרת זו נשלחה הצוללת גם לים התיכון לסייע לבעלות הברית בחזית צפון אפריקה, אך למזלה הרע בכל חמישה סיורי המלחמה שביצעה, לא להטביע הצוללת אף לא ספינת אויב אחת. ראש המבצעים בצי שהבין כי בים התיכון אין יותר מידי מטרות לצוללות, הורה להעביר את שייטת 50 לאוקיינוס השקט שבו המלחמה צברה באותה עת תאוצה.

בסיורה השישי והשביעי שכבר בוצע מנמל פרל הארבור, "הצליחה" הצוללת "בארב" לפגוע בשתי ספינות אויב אך לא הצליחה להטביען. השינוי המתבקש במצבה המוזר למדיי של הצוללת, ארע במאי 44 כשמונה לה מפקד חדש בשם יוג׳ין בנט פלקי. פלקי זה התגלה מייד כטורף על. הבחור היה אמיץ ומקורי באופן מיוחד ומהר מאוד, כבר היה מוכר בצי בשם שדבק בו: "לאקי פלקי."

תחת פיקודו של פלקי בוצעו סיורים רבים (ממספר 8 ואילך) ובכל אחד מאלו צברו פלקי וציוותו עוד ועוד ספינות אויב טבועות, ובכלל זה אף נושאת מטוסים אחת. פלקי היה כל כך התקפי בגישתו, עד שכאשר ספינות הצי הקיסרי לא הופיעו להילחם, הוא החליט להביא את הקרב אל ביתם. כך עשה פלקי כשחדר לנמל "נאמקוואן" — נמל מים רדודים וממוקש שלא היה אודותיו מפות או מידע חיוני אחר. שם בהפגנת אומץ רב, הוא העלה את הצוללת על פני המים ולחם בספינות שעגנו סביבו. שלוש ספינות טובעו ועוד שלוש נשרפו כליל. על פעולה זו קיבל פלקי את מדליית הכבוד ואף הצוות עוטר (כפי שאפרט בהמשך).

בשלב זה המלחמה כבר נטתה בברור לצד ארה״ב והצוללות האמריקאיות התקשו יותר ויותר למצוא טרף כבעבר, בעיקר משום שהספינות היפניות הפליגו עתה בד״כ בלילות ובקרבה רבה לחופיי יפן. מאידך ומסיבה זו בדיוק, היפנים ריכזו כוחות רבים בקרבת החופים (בעיקר תותחי חוף, מטוסים וקורבטות ללוחמה בצוללות) ואכן מרבית הצוללות שאבדו לאמריקאים, טובעו בקרבת איי הבית של יפן. למרות זאת לא איש כפלקי יירתע מסיטואציה חדשה זו, נהפוך הוא. פלקי החל מסתובב לאורך החופים היפניים ולא אחת גם במים רדודים שהוגדרו "כלא ראויים לשייט צוללות."

ביולי 1945 סייר כדרכו פלקי והצוללת "בארב" במפרץ "פיישנס" שליד "סחלין" של היום שבחוף המזרחי. את תשומת ליבו תפסה מסילת ברזל שרכבות רבות נסעו בה. פלקי הבין את חשיבותן של רכבות אלו שהובילו לתפיסתו אמצעי לחימה רבים. הוא "התנחל" במים הרדודים מול המסילה ולמד את התנועה בה במשך שלושה ימים תמימים. כל אותו הזמן שבר פלקי את ראשו, כיצד אולי בכל זאת אפשר יהיה לעצור את תנועת הרכבות מבלי שהצוללת תיחשף לאש יפנית.

אחד מאנשי הצוות, בחור בשם סנדרס, הציע להשתמש באחד המטענים לטיבוע עצמי של הצוללת, מאלו שנועדו למנוע את נפילתה בידי האויב בעת מצוקה. כל מטען כזה הכיל 25 ק״ג חומר נפץ, אולם לא נמצאה דרך שתאפשר את פיצוץ המטען על המסילה בדיוק שהרכבת תעבור מעליו. הפיתרון הגיע במפתיע מחשמלאי בצוללת שעבד בעברו בחברת רכבות בארה״ב. לדבריו, כשקטר רכבת עובר על פסי המסילה, משקלו הרב גורם לפסים לשקוע/לרדת בד״כ כ־2-3 מילימטרים. על כן הוא הציע לחבר את המטען למיקרוסוויץ שיונח מתחת לפס המתכת במסילה, ומשקל הקטר יפעיל כך את המטען.

מפקד הצוללת פלקי אימץ ואישר את הרעיון. הוא בחר שמונה אנשי צוות שיצאו מהצוללת בשתי סירות גומי, יניחו את המטען וישובו לצוללת בהנחה שכל זה יתבצע לפני מעבר ופיצוץ הרכבת. המשימה נקבעה ליום ה־23 ליולי, שבו הלילה אמור היה להיות ללא ירח. פלקי הצליח להביא את הצוללת עד למרחק של כ־900 מטר מהחוף. בהומור הנוקב שלו אמר פלקי לשמונה כשירדו לסירות הגומי: "אם תיתקעו, תפנו לכיוון סיביר (רוסיה) זה בערך 130 מייל צפונה. עקבו אחרי רכסי ההרים. בהצלחה."

בפקודות שקיבלו השמונה לכ״א מהם הוגדר תפקיד/אחריות (כגון שמירה על הסירות, חסימת תגבורת לאזור וכד׳). בכל אופן נאמר להם שבהנחת המטען יעסוק בפועל רק אחד מהם (מחשש לתקלה שתביא לפיצוץ מוקדם). בפועל היה צורך לחפור ומהר מקום עבור המטען שיונח מתחת לפס המתכת ולכן ארבעה מאנשי הכוח עסקו בכך וגם נותרו לצפות בהטמנת המטען וחיבורו למיקרוסוויץ. לשמונה היה ברור כי הצוללת תמתין להם רק עד רבע שעה לפני אור ראשון, מחשש שאחר כך הצוללת כבר תתגלה ותותקף.

לתדהמתם הרבה לפתע הגיח קטר (ללא קרונות) ששעט לעברם אך למזלם הרב, הוא חלף אותם לפני שעלה בידם לחבר את המטען למגעי המיקרוסוויץ.

כשהשמונה כבר היו בדרכם לצוללת וחתרו במרץ במשוטים, לפתע נשמעה מרחוק שריקה שהעידה על רכבת מתקרבת. פלקי לא חשב פעמיים וכרז לאנשיו בסירות הגומי באמצעות מגפון שאחז בידו וכך אמר למעשה צעק: "תחתרו כמו מטורפים, כמו השטן! אנחנו עוזבים!!!"

הדבקות בה׳ דרך תפילין

כאשר נכנס הרב הקדוש רבי איציקל פשעוורסקער זצוק״ל לעול המצוות, בא להיכלו של הרב הקדוש משינאווא, והלה הניח לו תפילין.

אמר לו השינאווער: בני! כשתכרוך על ידך את רצועות התפילין, אל תמנה אותם לפי מספרים, אלא לפי המילים שבפסוק (דברים ד, ד): "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום" — שבע מילים כנגד שבע כריכות, על כל מילה כריכה אחת.

והעיד רבי איציקל שמאז ששמע זאת מפי קדשו של הצדיק, לא שכח לכוון כך אף לא יום אחד. כוונת השינאווער היא כנראה שעל ידי התפילין זוכה יהודי לדבק את נפשו בבורא יתברך.

התפילין הריקות של רבי זושא

מנהג היה בברדיטשוב לאסוף את התפילין של הנפטרים ולמכרם לטובת ה״חברה קדישא״. פעם בא הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב אל גבאי ה״חברה קדישא״ וביקש להראות לו את כל התפילין שברשותו, מכיון שברצונו לקנות זוג אחד לעצמו. כשבחר הרבי זוג אחד ורצה לקנותו, הבין הגבאי שתפילין אלו אינם רגילים. הרבי לא היה קונה תפילין כאלו אלא אם כן יש דברים בגו, ולכן סירב הגבאי למכרן. אך הרב בשלו, רוצה הוא דווקא בתפילין אלו. לא העז הגבאי לסרב לרבי, אך תנאי התנה עמו: לספר לו מה טיבן של התפילין שהרב טורח כל־כך לרכוש אותן לעצמו.

הסכים רבי לוי יצחק וסיפר לגבאי סיפור מופלא:

״האחים הקדושים רבי אלימלך ורבי זושא נהגו לנדוד בכפרים ובעיירות כדי להחזיר יהודים תועים לאביהם שבשמים. בכל פעם שהגיעה שעת לילה והאחים לנו באחד הבתים או הפונדקים, היה אחד מהם שוטח בפני אחיו חטאים שבהם חטא כביכול, ואותם חטאים חטא באמת בעל־הבית שאצלו לנו. האח האחד היה מתוודה בקול על עבירות שעבר ואחיו היה מסביר לו ומדריך אותו כיצד לחזור בתשובה. כל זאת עשו בקול רם ולעיני בעל־הבית שהיה שומע את הדו־שיח בין האחים, ונזכר שגם הוא עבר אותן עבירות.

ברוב המקרים היה אותו איש מתחרט על חטאו ומבקש מהאחים הקדושים דרך לתיקון ולחזרה בתשובה.

פעם הגיעו האחים לכפר אחד, וכמנהגם לנו בבית היהודי שגר בכפר. בלילה החל רבי זושא לבכות ולבקש מאחיו דרך תשובה על שלא בדק מעולם את התפילין שלו. ועתה כשבדקן נוכח שהן פסולות, ריקות מכל הפרשיות, ונמצא שכל ימיו לא הניח תפילין.

רבי אלימלך, ששמע את דברי אחיו, הוכיחו בדברים קשים והרבה לתאר לפניו את חומרת החטא באי בדיקת התפילין. בעל־הבית היהודי שהיה עד לשיחת האחים נזכר לפתע שגם הוא לא בדק מעולם את התפילין שלו. מיהר ופתחן, ומה מאוד הזדעזע כשראה שהן ריקות לגמרי, בלי פרשיות. מבוהל ונרגש התוודה היהודי לפני האחים והתחנן בבכי לסדר לו תשובה על החטא הגדול.

מכיון שהתחרט בכל לבו אמר רבי אלימלך לאחיו לכתוב מיד פרשיות לתפילין של היהודי, ולהתכוון בכתיבה שתהיה בפרשיות קדושה מיוחדת שתכפר על העדרן במשך כל השנים שהניח היהודי את התפילין הריקות מפרשיות.

כתב רבי זושא את הפרשיות, הניחן בבתים של התפילין ומסרן ליהודי.

אלו הם״, סיים הצדיק רבי לוי־יצחק את סיפורו לגבאי, ״אותן תפילין קדושות שמונחות כאן לפנינו, אותם אני רוצה להניח! ״

לימוד תמידי להצלת ישראל

רבינו הרמח״ל, כותב באגרת לרבו מהר״י באסן (סי' פ״ו): ". . . וזאת ידעתי אגיד, כי ודאי כבר נתרבה הקטרוג עד שהיה יכול להגיע ח״ו אל מקום גדול. ואנו ת״ל [תודה לאל] הקדמנו וירצה ה', יהיה לכל ישראל רפואה למכה. כי זה חמישה חדשים בקירוב כבר ראינו את הנולד והתחלנו בתיקון גדול, כאשר אומר עתה לכ״ת [לכבוד תורתו]. וזאת העצה היעוצה לכל קהילות קדש בני איטליא, ישמרם צורם, לינצל מרשת זו טמנו שונאיהם. ובודאי היה להם לפקח על זאת ולא יחדלו, כי רב הדבר ועצום מאד.

זה הסדר אשר שמנו בבית מדרשנו, כי כבר ידענו מה שאמר רשב״י בס' הזוהר פ' ויצא דף קנא ע״א: "בעוד דהאי קול לא פסק דבור שלטא ויכלא וע״ד לא אצטריך אורייתא למפסק", ושם למעלה מעט: "כל זמנא דחכימיא ייחדון בה באוריתא לא יכיל ס״מ בהון". וע״כ שמנו עצמנו לקבוע לימוד שלא יהיה לו הפסק כלל.

זה משפטו [של בית המדרש]: שבעה בחורנו אשר התנדבו לזה לקיים להם להיות בין כולם לומדים תמיד מן הבקר עד הערב, כל הימים לא יחשו. והם עשו בניהם תנאי, שהלימוד הזה לא יהיה אלא לתיקון כל ישראל. ועל כן כולם כאיש אחד יחשבו, ולא יעשה שום אחד בשביל עצמו, אלא בשביל כל ישראל.

ובסדר זה יתחילו: מיד אחר תפלת שחרית ישב אחד במקום אחד אשר הוכן לזה ושם ילמד שיעור קבוע לו עד בוא ב' ויקח ממנו הספר עצמו, וממקום שהוא מסיים שם יתחיל, עד בוא השלישי ויקח ממנו. וכן יקיפו וילכו עד צאת הכוכבים, דבר יום ביומו. וכל אחד בשעת לימודו יהא דינו כמתפלל י״ח, שלא יוכל להפסיק בשום מין הפסק שבעולם. ולא יסיים לימודו עד שיתחיל הב', באופן שרגע אחד לא יפסק קול התורה. והלימוד הוא ספר הזוהר, תיקונים וזוהר חדש — ונמצינו לומדים בכל שבוע כל זה.

וזה ידענו כי בחר ה' בזה לבטל כל גזירות קשות, ובפרט להיות לחומה אל הגזירה הקשה ח״ו.

ועתה אל ישליכו חכמי ישראל את הדבר הזה אחרי גוום, כי אני אלמלא איישר חילי הייתי קובע דבר זה בכל מקום. אבל כ״ת יקח את העצה הזאת ויהיה לו לזכות, כי אין כמוה לטובה לכל ישראל, וכל א' במקומו יוכל לעשותו, כי לא דבר קשה הוא כלל. ואנחנו מצליחים בזה ת״ל, ועוד לנו סדרים רבים ונעים בענין הלימוד הזה".

תה של תיקון חצות

תה של תיקון חצות - הרב מרדכי אליהו זצוק״ל

סיפר הרב יוסף מוגרבי, ראש מוסדות "תפארת בנים" בחולון: לפני עשר שנים צמחו לי יבלות על מיתרי הקול, וכתוצאה מכך לא יכולתי לתת שיעורים או דרשות. פרופסור ב״תל השומר" אמר לי שאין מנוס, אני צריך לעבור בדחיפות ניתוח במיתרי הקול. הלכתי לרב זצ״ל לקבל את ברכתו, והוא הניף בידו ואמר לי: דברים בטלים.

אמרתי לו שהפרופסור אמר לי שיש בזה סכנה גדולה וחייבים ניתוח. הוציא הרב מהמגירה שלו שקית של תה ואמר לי: תטבול את שקית התה בתוך מים חמים, תאמר "בזכות אברהם אבינו" ותהרהר במידת החסד. אחר כך תטבול את שקית התה פעם נוספת במים, תגיד "בזכות יצחק אבינו" ותכוון על מידת הגבורה. בפעם השלישית תאמר "בזכות יעקב אבינו" ותכוון על מידת התפארת. אחר כך הוא כתב לי תפילה לומר על התה הזה, תפילה ששמורה אצלי עד היום.

הבטתי בשקית התה וראיתי שיש בזה קפאין. אמרתי לרב שהרופאים הזהירו אותי מאוד להימנע מקפאין, כי יש בזה סכנה גדולה במצבי. הרב צחק ואמר לי: הם אומרים שאי-אפשר לשתות קפאין, ואני אומר אפשר. עשיתי כדבריו וחזרתי לאותו פרופסור ב״תל השומר". הרופא הכניס דרך האף מכשיר לראות את מיתרי הקול, ולחרדתי שמתי לב שהבדיקה מתארכת מאוד והרופא בודק שוב ושוב. הוא מוציא את המכשיר ואני רואה שהוא אומר לי בחוסר אמון: "נעלמו לך היבלות על מיתרי הקול. לא מבין איך זה קרה".

חשבתי שאני מכיר את הרב אליהו, אבל התדהמה של אותו רופא הדביקה גם אותי. ביקשתי ממנו שיעשה בדיקה חוזרת. הוא הכניס שוב את המכשיר, בדק ואמר: אין לך כלום, הכול נקי. חזרתי וביקשתי בדיקה שלישית, בדיקה כנגד כל הטבלה של התה. רציתי להרגיש את הנס בכל רמ״ח אברי ושס״ה גידי. הפרופסור חזר על הבדיקה ואישר את גזירת הרב ע״ה.

סיפרתי את הדבר לחבר שלמד קבלה, והוא שאל אותי אם אני יודע מה סוד הסגולה של הרב. הוא חשב שאולי יש איזה שם קדוש הרמוז במילה "תה". הוא חיפש בספרים ישנים וגם חדשים ולא מצא שום שם קדוש כזה. אמרתי לו שאני לא יודע, אבל אני לא מעז לשאול. בתשובה ביקש ממני אותו חבר להתלוות אלי בפעם הבאה שאני הולך לרב, והוא ישאל.

הגענו שנינו אל הרב, ואחרי ששאלתי את שאלותיי הזכרתי לרב את אותו מעשה. חברי שאל את הרב מה סוד הסגולה, והרב התחמק ולא ענה. חברי לא הרפה וניסה לברר האם יש כאן איזה שם קדוש והוסיף: האם גם אני יכול לקחת שקית תה ולתת לאנשים שיאמרו את התפילה שהרב כתב? השיב לו הרב: אם תבכה חודשים בתיקון חצות על שקיות תה, הן יעזרו.

הדיין המתנשא שלא היה

הרב מרדכי אליהו זצוק״ל עבר ברחוב ואחד הרבנים אמר לו שלום, הרב לא ענה כי היה אונן על אימו. אבל אותו רב ישר הלך והפיץ שהרב אליהו מאז שנהיה דיין מתנשא על עמ״י. . .

הנורה שהסיחה את דעתם מהאסון

בלילה של 29 בדצמבר 1972 התקרב מטוס של Eastern Air Lines לנחיתה במיאמי. זה היה מטוס Lockheed L-1011 חדש יחסית, ועליו 176 בני אדם. הטייס...