רע כי אתה עמדי

רָע, כִּי אַתָּה עִמָּדִי

יונתן פולארד: הרב מרדכי אליהו זצוק״ל היה תמיד אומר לי כי מה ששומר עלי בכל השנים הקשות בבית הכלא זו השכינה. אינני מבין מהי שכינה, אבל באמת זה פלא שאני בחיים אחרי שבע שנים בצינוק. צינוק זה מקום שנועד לשבור את רוחו של האדם, להסיר ממנו צלם אנוש. מאוד קשה להחזיק מעמד בתנאים כאלה חודש או חודשיים. הרבה מתאבדים או מאבדים את השפיות שלהם.

אני הייתי שם שנים על שנים — עשרים ושבע שנים. אין בכל ארצות הברית מישהו שיושב עשרים ושבע שנים על ריגול. נדמה לי שאין בכל העולם מישהו כזה. אי אפשר להחזיק מעמד. אין לי הסבר אחר כיצד הצלחתי להחזיק מעמד בכלא כל כך הרבה שנים בלי ההסבר של הרב אליהו.

כשהרב אמר לי שהשכינה איתי, שאלתי אותו האם משמעות הדבר היא שגם השכינה בכלא. זו הפעם היחידה שראיתי דמעות בעיניו. הוא אמר לי שעל זה נאמר הפסוק בתהילים (כג): "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע, כִּי אַתָּה עִמָּדִי". הוא אמר לי יש ניקוד רגיל לפסוק, אבל יש אפשרות לשים את הפסיק במקום אחר: "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא". זה — אני יושב בכלא לא מפחיד אותי. "רָע — כִּי אַתָּה עִמָּדִי" — מה שרע הוא זה שאתה עמדי בתוך הכלא, וזו גלות השכינה.

קפיצת הדרך להלוויית הרבי מחב״ד

קפיצת הדרך להלוויית הרבי מחב״ד

אני זוכרת את הסיפור הזה כאילו הוא קרה היום. היתה זו הפטירה של האדמו״ר מחב״ד. כמובן שאף אחד לא ידע מראש את יום הפטירה של הרבי, וכך כמובן גם אנחנו. ליתר דיוק, אני, כפי שנבין מהמשך הסיפור.

שהינו בלוס-אנג׳לס בשבת, לצורך דינר שהיה אמור להתקיים ביום ראשון, ערב התרמה לצורך תלמידים יהודים שאין להם כסף לשלם לבית-ספר יהודי. הרב זצ״ל בא לעודד את עשירי הקהילה שיחזיקו את הילדים העניים של יהודי לוס-אנג׳לס שלא מסוגלים לשלם שכר לימוד של בית-ספר יהודי ושולחים את הילדים שלהם לבתי-ספר של הממשלה שבהם אין אף טיפה אחת של יהדות.

בדרך מישראל הצעתי לרב שנלך לבקר את הרבי מלובאוויטש, אך הוא אמר לי שהביקור אצלו יקרב את מיתתו. לא הבנתי את הרמז ונסענו מישראל ישירות ללוס-אנג׳לס.

ביום ראשון בבוקר הבחנו כי פניהם של האנשים שעמנו אינם כתמול שלשום. קרה משהו שאיננו יודעים. שאלנו והם סיפרו לנו על פטירתו של הרבי ועל ההלוויה שאמורה להתקיים בשעה 12: 00. היתה זו שעה שאם ההלוויה היתה מתקיימת בזמנה, לא היינו יכולים להגיע אליה, מהמקום בו היינו, בשל המרחק.

באותה שעה הרב היה בכינוס עם אנשים. כשהוא ראה אותי מרחוק הוא סימן לי שאנחנו נוסעים. לא הבנתי איך אנחנו אמורים להגיע להלוויה, שהרי לא נספיק להגיע, אבל מייד התארגנתי לנסיעה. תוך כדי התארגנות אנו שומעים שדחו את ההלוויה בשעה. אני מחשבת ורואה שזה עדיין לא מספיק לנו כדי להגיע. אחרי עוד איזה זמן הודיעו שדוחים אותה בעוד שעה. בינתיים אנחנו מתארגנים לטיסה, ומפעילים את כל הקשרים שלנו על-מנת לעצור את הטיסה שתמתין לנו. וכך היה. הגענו לטיסה במהירות הבזק, המטוס המתין לנו ויצאנו לדרך.

כל זמן הטיסה אני מחשבת ורואה שאין לנו שום סיכוי להגיע בזמן, למרות כל הדחיות. חסרות לנו שעתיים לפחות כדי להספיק לפחות להיות בסוף ההלוויה. שאלתי את הרב והוא אמר לי: אל תדאגי, כל הטיסה שלנו לארה״ב היתה בשביל שנגיע להלוויה. לא משנה איך יהיה, בסופו של דבר נגיע.

שעה ועשרים לפני זמן הנחיתה המשוער מודיע הטייס המופתע כי יש לו הפתעה בשבילנו, ולמרות שיצאנו מאוחר אנו נגיע שעה ועשרים לפני זמן הנחיתה המשוער.

נחתנו. המשטרה הגיעה כדי לפנות לנו את הדרך. חתמו לנו דרכונים במהירות ויצאנו דרך המדרגות של הצוות. הרב הגיע לבית העלמין בדיוק ברגע האחרון, שם הרב עמד והספיד את הרבי. אחר כך ראו בצוואה שלו שזה היה רצונו של הרבי – שהרב אליהו יספיד אותו.

(הרבנית צביה אליהו שתחיה, אשת הרב)

מתוך אביהם של ישראל

קוקה קולה לזיווג

מספר איציק לוי, הקבלן בהקמת המבנה על ציונם הקדוש של הרב החיד״א זיע״א והרב זצ״ל:

עבדנו בציון כמה חודשים, בשמש ובקור. במבנה שבו שוכנים שני הגדולים האלה תחת כיפה אחת. והנה ביום חם אחד מגיעה למקום בחורה ומוציאה מתיקה בקבוק "קולה" צונן וכוסות ומגישה לכל העובדים. שמחנו על המחווה, אבל למחרת נוכחנו לדעת שזאת לא הייתה מחווה חד־פעמית. הדבר חזר ונשנה יום אחר יום, תמיד בסוף יום העבודה כשאנחנו כבר תשושים והמים בברזים חמים. כעבור כשלושה חודשים הבחורה הפסיקה להגיע, ואנחנו נותרנו תוהים וצמאים.

יום אחד קיבלתי הזמנה לחתונה של בן של מכרים. שמחנו מאוד לקראת החתונה הזאת, כי גם החתן וגם הכלה כבר לא היו צעירים, בלשון המעטה. הגעתי למקום, והנה אני רואה שהכלה מוכרת לי. בתחילה לא זכרתי מאיפה, ולאחר שאימצתי את זיכרוני עלתה לפני דמותה כשהיא מגיעה לציונו של הרב עם בקבוקי השתייה. ניגשתי לברך אותה והזכרתי לה את הדבר, והיא אמרה לי: הגעתי לציון יום אחר יום, במשך תשעים יום. ביום התשעים פגשתי את מי שעתיד היום להיות בעלי.

(אביהם של ישראל)

קדושה שווה ברכה

קדושה = ברכה

מו״ר הרב מרדכי אליהו זצ״ל סיפר כי פעם הוא היה צמא והלך לשתות סודה בקיוסק. האישה שמכרה בקיוסק לא הייתה לבושה כל צרכה. ובלשון הרב: היא הייתה ענייה ולא היה לה מספיק כסף לקנות בגדים ארוכים. הסתובב הרב לברך שלא מול האשה המוכרת. סיפר הרב שאמרה לו המוכרת: אם אתה לא רוצה לראות נשים לא צנועות — אל תסתובב, שם יש נשים יותר לא צנועות ממני.

מרן הרב סיפר כי פעם בא אליו מישהו עם בעיות קשות של פרנסה. הרב חשב והתבונן ואז שאל אותו: האם אתה עושה קידוש בליל שבת? כן, ענה אותו איש. אם כן, שאל הרב, איני מבין למה אין לך ברכה. הרי קידוש של ליל שבת הוא מקור של ברכה. שבת היא מקור הברכה. "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ" (בראשית פרק ב׳ ג׳). ברכה וקדושה באים יחד כמו בבית המקדש.

חשב הרב והמשיך לשאול: האם אשתך לבושה בצניעות בעת שאתה עושה את הקידוש? הרכין האיש את ראשו ואמר: לא. אמר לו הרב: אם אתה רוצה ברכה, תגיד לאשתך שהברכה בבית נובעת מהאשה. אם היא תקפיד על צניעות, ובעיקר בשבת בעת הקידוש, תבוא לך הברכה.

הלך האיש לאשתו ואמר לה את דברי הרב. קיבלה האשה על עצמה ללכת עם כיסוי ראש בקידוש ובכל השבוע כולו. חזר האיש וסיפר לרב את מה שאשתו קיבלה על עצמה.

אמר לו הרב: מעכשיו ירדוף אחריך העושר. וכך היה. אותו אדם הוא היום אחד מהעשירים הגדולים. וגם הוא וגם אשתו זוכרים מאיפה הגיעה אליהם הברכה הזו.

צריך לנוח

בערב שבת קודש פרשת קרח תשס״א זכינו בחסדי ה׳ וברחמיו העצומים ללוות את מו״ר זצ״ל לפני מנחה מביתו לבית הכנסת. בדרך שאלתי אותו: "מונו זו חולשה בכבד שגורמת לחולשה בכל הגוף. והרופאים אמרו למי שיש לו את זה שהוא צריך לנוח הרבה, והוא מרגיש שזה יצר הרע של בטלה. האם צריך להילחם בזה וללמוד תורה או שצריך לנוח?" אמר לי הרב: "צריך לנוח".

שאלתי אותו: "אפילו הרופאים אמרו שמונה שעות בלילה לישון וארבע שעות ביום?" אמר לי: "אפילו ככה, צריך לנוח".

הרב סיפר לי שבצעירותו הייתה תקופה שבה למד יותר משמונה-עשרה שעות ביממה ויום אחד הרגיש כאב שיניים. אמר לעצמו: "זה יצר הרע, צריך להמשיך ללמוד". המשיך ללמוד וכאב השיניים התחזק, אמר לעצמו: "זה יצר הרע, צריך להמשיך ללמוד". המשיך ללמוד וכאב השיניים התעצם עד שלא יכול היה לאכול ואחרי שלושה ימים כבר לא יכול היה לפתוח את הפה ואז בלית ברירה הלך לרופא וכשפתח את פיו התעלף מייד. הרופא אמר שצריך לעשות ניתוח ואז אמר הרב לרופא: "חטאתי, עוויתי ופשעתי שלמדתי תורה ולא הלכתי לרופא מוקדם יותר". אחר כך אמר לו הרופא שצריך לנוח שבוע, אבל הוא נח שעה וחזר ללמוד. כך סיפר לי הרב על עצמו והאיר לי פנים, ב״ה.

(אריאל אברהם לוי, חברון)

פתק זכות בגן עדן

סיפר הרב, שפעם הגיע לבית הדין הגדול בעיר העתיקה אדם ששידך זוג לנישואין.

בני הזוג התחייבו לכבד אותו בברכה בשבע ברכות שתחת החופה. הוא התלבש והתכונן נפשית למעמד, אך לבסוף לא נתנו לו לברך. כל כך הצטער אותו אדם שסירב למחול להם ותבע אותם לבית הדין שבעירו.

הדיינים שם לא ידעו מה לעשות בדינו ושלחו אותו לבית הדין הגדול. הכרעת הדיינים הייתה שאי-אפשר לחייבם על כך. הרב ניסה לשכנעו ולהרגיעו שימחל להם, והאדם מתעקש ולא מוותר.

הרב הוסיף לפסק הדין בכתב ידו שאם ימחל להם, יזכה לגן עדן והיה שכרו גדול בשמים. היהודי יצא זועף מבית הדין והעמיד שלטי מחאה והפגנה מול בית הדין הגדול, שהיה ממוקם אז במבנה ה״אדרא״ שברחבת הכותל המערבי.

לאחר יום או יומיים של הפגנה, הגיע למקום רבי פנחס רפאלוף ע״ה (יהודי ערירי בעל צרות, שמח ותקיף, שהיה בכותל המערבי באופן קבוע, אוסף כסף ומחלקו במוצאי שבת לבאים לכותל בשבת, שיהיה להם איך לשלם את נסיעתם בחזרה).

רבי פנחס הגיע עם שני דליים מלאים מטבעות ושטרות כסף שאסף וקיבץ בכותל. כששמע שיש לאדון שלפניו פתק של חכם מרדכי שמזכה אותו להיכנס לגן עדן, אמר לאותו אדם: קח את דליי הכסף האלו תמורת הפתק שתיתן לי!

הלה הסכים בחפץ לב, אבל אחרי שראה את אושרו ושמחתו של רבי פנחס החל להבין שהפסיד משהו בעסקה זו והחל מתווכח עם רבי פנחס על העסקה, עד שהגיע למקום הרב גץ, רב הכותל, ועשה ביניהם פשרה.

והיה מספר הרב, בחיוך, בשמחה ובעונג, איך רבי פנחס אמר: "אני עם הפתק של חכם מרדכי, ישר יכניסו אותי לגן עדן! ואז כשיבואו לפתוח את הפנקסים של מעשי בשמים ימצאו שלא בדיוק מגיע לי גן עדן, אבל אחרי שפנחס נכנס כבר לגן עדן, מי יוכל להוציא אותו משם?". ואשריו ששימח את הרב כל כך. ודאי חלקו בגן עדן.

סלסלה ותרוממך

הרב מרדכי אליהו התייצב לביקור אצל נשיא דרום אמריקאי עריץ ואנטישמי, ונלוו אליו נכבדי הקהילה היהודית, שגריר ישראל ומתורגמן. הרב אליהו הושיט לנשיא את מתנתו - ספר 'פרקי אבות' מתורגם לספרדית. הנשיא הודה לרב, עלעל בספר, והניחו על השולחן.

הנשיא החל לעשן סיגר והניח את המאפרה על הספר. הרב הושיט את ידו, הזיז את המאפרה מהספר והניחה על השולחן.

היושבים בחדר נדהמו ממעשה הרב, והשגריר החוויר. הנשיא החזיר את המאפרה למקומה הקודם על הספר מבלי לומר דבר.

"אמור לנשיא שלא מניחים מאפרה על ספר קודש!", לחש הרב לשגריר.

"זה. . . בלתי אפשרי", גמגם השגריר, "הוא ממש לא אוהב כשמעירים לו".

"בכל זאת אמור לו! זה ספר קודש!", התעקש הרב.

כאשר הנשיא הבחין בהתלחשותם דרש מהשגריר לדעת מה אמר הרב. השגריר גמגם והנשיא דרש מהמתורגמן שיסביר לו מה נאמר. הרב הסביר למתורגמן שלא מניחים מאפרה על ספר קודש, ותוך כדי הסברו הסיר שוב את המאפרה מעל הספר.

הנשיא לא נגע במאפרה עד תום השיחה.

בסיום הפגישה קם הנשיא, תפס את הרב בידו והחל ללוותו. המשתתפים התלבטו אם הנשיא מתכוון לגרור את הרב אל הכלא או שמא בדעתו למוסרו לקלגסים הניצבים מחוץ לארמון.

לתדהמתם ראו שטיח אדום נפרש לרגליהם ומשמר כבוד מוכן לקראתם. הנשיא ליווה את הרב עד לרכבו, פתח את הדלת ונפרד ממנו בקידה, כשהוא מבקש ממנו להיפגש שוב בטרם ישוב לישראל.

פגישתם הבאה נערכה בארבע עיניים. הם הסתגרו זמן מה ויצאו מהחדר בפנים חתומות, כשהם מסרבים לגלות מה אירע בפגישתם. הם נפרדו בלבביות והרב חזר לישראל.

הרב אליהו סרב לגלות לאיש מה התרחש באותה פגישה. כעבור כמה שנים נכדי הרב, בניו של הרב שמואל אליהו, העזו לשאול:

"סבא, מה היה באותה פגישה מסתורית עם הנשיא הדרום אמריקאי? !"

הרב אליהו חייך וסיפר: "תהיתי מהי מטרת הפגישה ומדוע הנשיא רצה שתהיה חסויה. ברגע שנסגרה הדלת מאחורינו, הופתעתי לראות את הנשיא המטיל אימה יורד על ארבע, כורע ברך לפני ומנשק את ברכיי! הוא הרכין את ראשו וביקש שאברכו. לפני שברכתי שאלתי אותו במה יוכל לעזור לעם ישראל. הוא חשב מעט ואמר שיוכל למכור נפט בזול למדינת ישראל ומעתה יכבד את נתיניו היהודים. הנחתי את ידי על ראשו וברכתי אותו שיזכה להיות שליט טוב ולהועיל לעם ישראל. הנשיא התרגש ונפרדנו לשלום".

"כאשר שאל אותי השגריר", המשיך הרב, "במה זכיתי לכבוד כה גדול מהנשיא הקמצן במחוותיו, עניתי לו: 'כתוב בפסוק 'סלסלה ותרוממך', כלומר אם תכבד את התורה, יכבדו גם אותך. לא זכיתי לכבוד כאדם פרטי, אלא דאגתי לכבוד התורה, והאדם העומד מולי ידע להעריך זאת וכיבד גם הוא את התורה ואת נושאיה'".

סכרת מחלה של רבנים

בחור צעיר קיבל דיאגנוזה רפואית שהוא חולה בסוכרת.

הבחור נכנס למשבר נפשי עמוק.

בצר לו הוא פנה לפגישה עם מרן הרב מרדכי אליהו זכר צדיק וקדוש לברכה.

בפגישה הקצרה הוא סיפר לרב אליהו על כך שהוא עם סוכרת על כל המשתמע ועל כך שהוא במשבר נפשי עמוק.

כששמע את זה הרב אליהו, תגובתו הייתה חיוך אבהי מנחם וכה אמר לו:

דע לך שלכל מקום שאני — הרב אליהו — הולך להעביר שיעורי תורה, מכינים לי כוס תה, ותמיד תמיד מכינים לי את כוס התה ללא סוכר!

כשאני שואל למה אין סוכר בתה, עונים לי: כבודו הרי יודע שתמיד לרבנים יש סוכרת! זו מחלה של רבנים!

אז הנה! — אמר הרב אליהו לבחור — כנראה שאתה תהיה רב גדול!

סיפר לי אותו בחור שלימים נהיה לרב קהילה חשוב. במשפט קצר זה הרים אותו מרן הרב זצ״ל מהמשבר הנפשי ונתן לו תקווה ואחרית לעתיד החיים!

וכמו שאומרים, הפך את הלימון ללימונדה.

סיון - אני מחזיק תוציא אותם

אֲנִי מַחְזִיק! תּוֹצִיא אוֹתָם!

אֶת הַסִּפּוּר הַבָּא סִפֵּר אֶחָד מִמְּפַקְּדֵי הַצָּבָא הַבְּכִירִים, (תת אלוף אפי איתם) שֶׁנָּהַג לַעֲמֹד בְּקֶשֶׁר רָצוּף עִם הָרַב מָרְדְּכַי אֵלִיָּהוּ, לְעַדְכֵּן אוֹתוֹ עַל מִבְצָעִים מְסֻבָּכִים, וּלְבַקֵּשׁ אֶת בִּרְכָתוֹ וּתְפִלָּתוֹ.

הַמַּעֲשֶׂה אֵרַע כַּאֲשֶׁר אֶחָד מֵהַמְּפַקְּדִים שֶׁשֵּׁרְתוּ תַּחַת הַמְּפַקֵּד הַבָּכִיר, נִקְלַע לְמַאֲרַב מְחַבְּלִים בְּעֹמֶק לְבָנוֹן.

בְּאוֹתָהּ תְּקוּפָה פָּעֲלוּ מְחַבְּלֵי הַחִיזְבַּאלְלָה, שֶׁשָּׁרְצוּ בִּלְבָנוֹן, בְּשִׁיטָה אַרְסִית וּמְתֻחְכֶּמֶת. הֵם הָיוּ מַקִּיפִים שֶׁטַח בְּכַמָּה מִטְעֲנֵי חַבָּלָה רַבֵּי עָצְמָה, וְאֶת הַמִּטְעָנִים הָיוּ צוֹבְעִים בְּצִבְעֵי הַסְוָאָה, כָּךְ שֶׁיֵּרָאוּ כִּסְלָעִים. לְאַחַר מִכֵּן הָיוּ גּוֹרְרִים אֶת חַיָּלֵי צַהַ״ל לָאֵזוֹר שֶׁבֵּין הַמּוֹקְשִׁים, וְאָז הָיוּ מַפְעִילִים מֵרָחוֹק אֶת "קֶשֶׁת הַלֵּיזֶר".

"קֶשֶׁת הַלֵּיזֶר"

קֶשֶׁת הַלֵּיזֶר הָיְתָה קֶרֶן לֵיזֶר שֶׁחִבְּרָה בֵּין הַמִּטְעָנִים בְּחִבּוּר אַלְחוּטִי. בְּמַצָּב כָּזֶה, אִלּוּ הָיָה אֶחָד מִן הַחַיָּלִים מְנַסֶּה לַחֲצוֹת אֶת הַקַּו הַדִּמְיוֹנִי שֶׁבֵּין הַמִּטְעָנִים, הָיָה גּוֹרֵם בְּכָךְ לְהַפְעָלַת כָּל הַמִּטְעָנִים, וְלַהֲרִיגָתָם שֶׁל כָּל הַחַיָּלִים.

בְּאוֹתוֹ לַיְלָה נִגְרְרוּ הַחַיָּלִים בְּמִרְדָּף אַחֲרֵי מְחַבְּלִים לְתוֹךְ זִירַת מִטְעָנִים קַטְלָנִית כָּזוֹ. חֲמִשָּׁה עָשָׂר חַיָּלִים הָיוּ שָׁם, כַּאֲשֶׁר מְפַקְּדָם זִהָה אֶת מְחַבְּלֵי הַחִיזְבַּאלְלָה, מַפְעִילִים אֶת "קֶשֶׁת הַלֵּיזֶר" מֵאַחַת הַגְּבָעוֹת הַסְּמוּכוֹת. הוּא יָדַע, אִם יְנַסֶּה אֶחָד מֵחַיָּלָיו לְהִתְקַדֵּם אוֹ לָסֶגֶת, יָמוּתוּ כֻּלָּם. . .

בְּלֵב רוֹעֵד הִתְקַשֵּׁר לִמְפַקְּדוֹ הַבָּכִיר וְדִוֵּחַ לוֹ עַל כָּךְ. הַמְּפַקֵּד הַבָּכִיר לֹא הִשְׁתַּהָה. הוּא מִהֵר לְחַיֵּג אֶל בֵּיתוֹ שֶׁל הָרַב.

אֲנִי מַחְזִיק!

הָרַב הֵרִים אֶת הַשְּׁפוֹפֶרֶת, וְהַמְּפַקֵּד הַבָּכִיר סִפֵּר עַל הַמַּצָּב הָאָיֹם. "כְּבוֹד הָרַב! בְּכָל רֶגַע עֲלוּלִים לֵהָרֵג חֲמִשָּׁה עָשָׂר חַיָּלִים"!

"הַמְתֵּן כַּמָּה רְגָעִים" אָמַר הָרַב, וְעָזַב אֶת הַשְּׁפוֹפֶרֶת. הַמְּפַקֵּד הַבָּכִיר הֵבִין, כִּי הָרַב מַעְתִּיר בִּתְפִלָּה.

וּלְפֶתַע נִשְׁמַע קוֹלוֹ שֶׁל הָרַב: "אֲנִי מַחְזִיק! תּוֹצִיא אוֹתָם! עַכְשָׁו"!

נְשִׁימָתוֹ שֶׁל הַמְּפַקֵּד נֶעֶצְרָה לְמִשְׁמַע הַהוֹרָאָה. אוּלָם הוּא הִתְעַשֵּׁת לְאַלְתַּר. "חַיָּלִים! צְאוּ עַכְשָׁו מִזִּירַת הַמִּטְעָנִים!" יָרָה לְמַכְשִׁיר הַקֶּשֶׁר, "לָסֶגֶת! עַכְשָׁו! לָסֶגֶת"!

הַחַיָּלִים, נֶאֱמָנִים לְהוֹרָאַת מְפַקְּדָם הַבָּכִיר, לֹא הִתְמַהַמְהוּ. הֵם נָשְׂאוּ רַגְלֵיהֶם וְהֵחֵלּוּ לָרוּץ כִּמְטֹרָפִים.

פִּיצוּץ אַדִּיר

וּבֵינְתַיִם הֶאֱזִינוּ קְצִינֵי הַמּוֹדִיעִין לְרֶשֶׁת הַקֶּשֶׁר שֶׁל הַמְּחַבְּלִים. בְּרֶשֶׁת הַקֶּשֶׁר נִשְׁמְעוּ מְפַקְּדֵי הַחִיזְבַּאלְלָה צוֹרְחִים עַל הַמְּחַבֵּל הָאַחֲרָאִי: "הַפְעֵל אֶת הַמִּטְעָנִים! בּוֹגֵד! הַפְעֵל אוֹתָם כְּבָר"!

"אֲנִי לֹא מַצְלִיחַ! בְּחַיַּי! אֲנִי לֹא מַצְלִיחַ!" נִשְׁמַע קוֹלוֹ שֶׁל הַמְּחַבֵּל, מְבֻלְבָּל וּמְגַמְגֵּם.

רְגָעִים סְפוּרִים חָלְפוּ, וְרַק כַּאֲשֶׁר הַמְּפַקֵּד הַבָּכִיר דִּוֵּחַ לָרַב כִּי אַחֲרוֹן הַחַיָּלִים עָזַב אֶת הַזִּירָה, הֶחֱרִיד פִּיצוּץ אַדִּיר אֶת כָּל הָאֵזוֹר. . .

נדודי שינה וחלומות רעים

כשאחי היה קטן, הוא התחיל פתאום לחלום חלומות מפחידים והיה מתעורר בבעתה ובבכי מתוך שינה, וכמובן מעיר את ההורים ולפעמים גם את בני הבית האחרים.

הוריי פנו לרב אליהו זצ״ל, והוא אמר שבחדר של הילד יש תמונות של חיות טמאות וצריך להוציא אותן. כך באמת היה. ההורים שלי הוציאו את התמונות של החיות הטמאות ומייד פסקו החלומות הרעים.

פעם בא אל הרב זצ״ל מישהו וסיפר לו שיש לו נדודי שינה. הרב אמר לו לשמור עלים מהערבה החבוטה של הושענא רבה. הוא אמר לו שזה רמוז במילים "וערבה שנתך". הערבה מביאה לשינה ערבה.