הרב שמואל כ״ץ - רב ביה״ס בהר נוף:
סיפור "מופת", מופת חינוכי ראשון במעלה, שלא רבים זכו לראותו. למעלה מעשרים שנה זכינו, שתלמידי כיתה א' של בית ספרנו, ממ״ד תורני הר-נוף בירושלים, בו אני משמש כרב בית הספר, קיבלו את הסידור או את החומש מידיו של הרב זצ״ל, בטקס מרגש ורב רושם.
שנה אחת, הגענו לטקס זה ב״היכל שלמה", בית הרבנות הראשית (אז). התלמידים והוריהם נכנסו לבית הכנסת המצוי בקומת הכניסה, והמתינו בהתרגשות רבה לכניסת הראשון לציון הרב הראשי לישראל. עליתי לקומה השלישית, ללשכת הרב זצ״ל, כדי להודיע לראש לשכתו, הרב שמואל זעפרני, שהגענו ואנו מוכנים לקבל את פניו. בהגיעי ללשכה חשכו עיניי. במקום המתינו רבנים רבים, ראשי ישיבות ועוד, שבאו לשאול ולהתייעץ עם הרב זצ״ל. תהיתי בליבי, ברור שהרב זצ״ל יקבל תחילה את כל הרבנים ורק אחר כך הוא ירד אלינו, אך זה ייקח זמן רב והתלמידים הקטנים לא יחזיקו מעמד, מה יהיה? הודעתי על בואנו לראש הלשכה, וברוב ייאושי התכוונתי לרדת, אך לפתע ראש הלשכה יצא והודיע לי: "הרב מייד יורד אליכם"! הייתי מופתע ומאושר, רצתי וירדתי במדרגות והרב זצ״ל ירד במעלית. כמובן התלמידים וההורים קיבלו את פניו בהתרגשות רבה, בעמידה ובשירת "שאו שערים". רבים הצליחו לנשק את ידו. הרב זצ״ל התיישב במקום שהכנתי לו.
פתחתי את הטקס בהודעה להורים ולתלמידים, שהפעם לא אפתח בברכה ובדברי התורה שלי, אלא ברצוני להזמין מייד את הרב זצ״ל כי הוא מאוד ממהר, הואיל ורבנים רבים ממתינים לו. תגובת הרב זצ״ל הייתה מיידית ומפתיעה – "מי אמר לך שאני ממהר"? והוסיף: "דבר אתה קודם"!
[תמיד, בכל הטקסים, הוא ביקש שאני אדבר לפניו, ולא הבנתי למה, הרי ברור לי שהוא מיהר. לאחר שנים הבנתי, שבעצם הוא רצה לחנך בכך את התלמידים הרכים - אם הראשון לציון מכבד את רב בית הספר שלכם למרות גילו הצעיר, הרי גם עליכם לנהוג כך! ].
לאחר שהרב זצ״ל סיים לדבר, הוא התיישב במקומו [תמיד הוא דיבר ב״גובה העיניים", כמובן לתלמידים ובו זמנית גם להורים. הוא תיבל את דבריו במדרשים וסיפורים, שריתקו את התלמידים וגם את הוריהם. למדתי ממנו נקודה חינוכית חשובה ביותר - תמיד הוא ביקש מההורים לא לגנוז את הסידור או את החומש הראשון, גם אם הוא יתבלה, אלא לשומרו כדי שהבנים יוכלו להראותו לנכדיהם, כי יש ערך לראשוניות. תמיד הוא שיבח את המנהל (או את המנהלת - בטקס של הבנות), וכן את ההורים על שבחרו לשלוח את ילדיהם לבית ספרנו התורני, ואיחל לנו הצלחה בכל [ברכותיו עומדות לנו עד היום! ].
שוב התנצלתי בפני התלמידים וההורים, שהפעם עלינו להזדרז, חלוקת החומש על ידי הרב והצילומים יתנהלו במהירות, כי הרב ממהר לשוב ללשכתו. שוב תגובתו הייתה – "מי אמר לך שאני ממהר"?
החלוקה התנהלה בניחותא, כאילו לרב זצ״ל יש את כל הזמן שבעולם. הוא נתן לנו את התחושה שכעת הוא כל כולו שלנו, ושום דבר לא מעסיק אותו. הוא הגיש בסבלנות את החומש לכל תלמיד, ביקש ממנו שינשק אותו, הניח את ידו על ראשו, בירך אותו [לעיתים תוך עצימת עיניים], ולחץ את ידו. הוא המתין בסבלנות עד שכל תלמיד ותלמיד הצטלם איתו למזכרת. [פעמים רבות כאשר בטקס נכח אבא או סבא של תלמיד אותו הכיר הרב זצ״ל, הוא כיבד אותו בזכות להעניק את הסידור לבן או לנכד. גם אותי הוא כיבד בכך].
תמיד, לאחר סיום הטקס, כשהרב פסע בדרכו לעבר היציאה מבית הכנסת, ניגשו אליו גברים, ובעיקר נשים, וביקשו, בעל פה או בכתב, את ברכתו. למרות שהוא מיהר, לא היה אחד שלא זכה לקבל את ברכתו, שניתנה בחום ובחיוך על הפנים. שאלתי את עצמי לאחר כל טקס - מדוע הרב זצ״ל השקיע מזמנו היקר לטקסים אלו, תוך נתינת תחושה שיש לו את כל הזמן שבעולם? נדמה לי, שהוא הבין היטב שיש להשקיע בצעירי הצאן, כך הוא הכין וחינך את הדור הבא. קשה לתאר ולהסביר, מה תלמיד בכיתה א' מקבל לכל החיים, מחוויה כל כך מרגשת ובל תימחה, בראותו את הופעתו האצילית והמרשימה של הרב זצ״ל בגלימה והכובע המיוחד של הראשון לציון.
כאשר הרב זצ״ל סיים את תפקידו כרב ראשי, הוא המשיך לחלק לנו את הסידור או את החומש בבית הכנסת שלו, "היכל יעקב" בשכונת "קרית משה". בכ' באדר א' תשס״ח, עמדו תלמידנו, מתלמוד תורה "נחלה" ממ״ד הר-נוף, לקבל את הסידור מהרב זצ״ל. יום לפני החלוקה, הודיעה לי מזכירתו בטלפון, שהרבנית, ששמרה מאוד על בריאות הרב זצ״ל, הודיעה לה שהטקס יתקיים מחר כמתוכנן. למחרת בבוקר הגעתי לבית הכנסת לפני כולם, כדי להכינו כראוי לטקס. עליתי ללשכת הרב זצ״ל, ולתדהמתי הרבה המזכירה מבשרת לי, שהרבנית הודיעה לה זה עתה בצער, שהרב לא מרגיש טוב, לכן הוא לא יוכל להגיע. נדהמתי, לא ידעתי מה לעשות. איך אודיע על כך למנהל, לתלמידים ולהורים, ומי יחלק את הסידורים במקומו! ?
התלמידים הגיעו בזמן לבית הכנסת, ההתרגשות של התלמידים והוריהם הייתה רבה. הם התיישבו במקומות והמתינו לכניסת הרב זצ״ל. בלית ברירה עליתי על הבימה שלפני ארון הקודש, והודעתי בצער, שלפני רבע שעה קיבלנו הודעה, שהרב לא יגיע עקב מצב בריאותו, האכזבה הייתה גדולה. שינינו את כל התוכנית. פתחנו בהופעה ובשירה של התלמידים. לפתע אני רואה דרך החלונות את הרב זצ״ל! אני לא מאמין למראה עיניי. הודעתי מייד, שהבלתי יאומן מתרחש, הרב זצ״ל בכל זאת מגיע, ואני פשוט לא מבין ויודע כיצד התרחש ה״מופת" הזה. ההתרגשות של כולנו הייתה עצומה. גם הפעם הוא ביקש שאדבר לפניו. למרות חולשתו, הוא עלה על הבימה, וכהרגלו דיבר ובירך את התלמידים והוריהם. כהרגלו הוא חילק את הסידור תוך מתן יחס אישי לכל תלמיד, והמתין בסבלנות שכל אחד יצטלם איתו למזכרת. לא יכולתי לעלות בדעתי, שזו הפעם האחרונה שאנו זוכים לטקס מיוחד זה. בשביעי של פסח הרב זצ״ל אושפז! כנראה, שהיינו בית הספר האחרון שזכה לטקס מיוחד ומרגש זה. לאחר בירור, נודע לי, שאחד האבות שהיה לו קשר קרוב אל הרב זצ״ל, הרב אבי ברמן מנכ״ל ה-o. u. בארץ, התקשר למשפחה ובירר אם בכל זאת יש אפשרות שהרב יגיע. ואכן, לאחר הסכמתו של הרב זצ״ל ואישורה של הרבנית, הוא הגיע בכל זאת. שוב למדתי על גדולתו והבנתו החינוכית. הרב זצ״ל לא רצה לאכזב את התלמידים, שחיכו כל כך הרבה זמן לטקס מיוחד ומרגש זה. אציין, שהרב חילק סידור או חומש גם לבנות, וזאת מתוך הערכה לתפקידן כאמהות לעתיד והיותן המחנכות של הדור הבא. המחזורים הבאים כבר לא זכו למעמד המיוחד הזה, ועבורנו זה לא היה אותו טקס כמו בכל שנה - העיקר היה חסר מן הספר. אנו מרגישים היום, שברכותיו של הרב זצ״ל עומדות לנו בהצלחתנו החינוכית עם תלמידנו. באמת היינו כיתומים, כולנו מרגישים כבניו ונכדיו. בע״ה נחנך את תלמידנו לאור גדולתו בתורה ומידותיו המיוחדות.
