יום חמישי, 23 באפריל 2026

מה עושים כשהחתן בורח

בחור אחד טוב השתדך עם בחורה טובה. שידוך טוב, משפחות טובות, ענבי הגפן בענבי הגפן — דבר נאה ומתקבל.

ההורים שמחים, החתן והכלה נרגשים. נרשמים לחתונה, ועורך החופה מורי ורבי ועטרת ראשי מרן הראשון לציון הגאון הרב מרדכי אליהו עליו השלום.

הגיע היום המיוחל. ההורים מקבלים את פני האורחים. הרב מזמן את החתן, את ההורים והעדים. כותב את הכתובה ומבקש ש״כולנו נקבל עלינו את מצות התשובה״.

מלווים את החתן לחופה. הרב והעדים מתקרבים לכוון הכלה לראות את עטיפת ההינומא, ולפתע החתן ברח.

אמר לחבריו: ״אל תחפשוני, איתה אני לא מתחתן״.

שמע הרב אליהו את בכיה של הכלה, ראה את צער ההורים ואת המהומה והרחש שהיו בקהל, וכולם אובדי עצות.

הרב עלה למקום החופה. הקהל שתק לשמוע את דבריו ודיבר בשבח הכלה, ומעלותיה וצניעותה. אמר: ״מורי ורבותי, יש כאן בקהל מישהו שרוצה לזכות בכלה זו ולהתחתן איתה. הנני ממליץ ומברך אותו בשפע ברכות — בגשמיות, ברוחניות, בני חיי ומזוני רויחי״.

ניגש בחור שקט ומביישש ואמר לרב: ״אני מוכן״.

שאל הרב את הכלה אם היא מוכנה. אמרה: ״מוכנה״. ושניהם הכירו מכבר, אך לא עלה בדעתם להתחתן.

קרא לקרוב משפחה של החתן ואמר לו: ״תתקשר דחוף להורים ולכל בני המשפחה שיגיעו לכאן מהר — עוד שעה החתונה״.

קרא לבעל האולם ואמר לו: ״הגש להם מנה ראשונה״. ישב עם החתן. ברר לפני כן אם אינם קרובים. למד את החתן מתי הכלה תטבול ותהא מותרת לו. למד אותו כמה הלכות. כתבו כתובה חדשה.

נערכה חופה מרגשת. הרב יצא מגדרו לשמח את החתן והכלה.

וברוך השם, הם הקימו בית לתפארה.

נ. ב.

א. אל תשאלו אם זה סיפור אמיתי — אכן זה מעשה שהיה.

ב. איני יודע מה קרה עם החתן הבורח.

מבחר סיפורים- הרב מרדכי אליהו ופולארד

יש לכם איפה ללון הלילה?

העניין של מו״ר הרב זצ״ל היה לדאוג לכל יהודי. מי היה הראשון שביקר את פולארד באמריקה? הרב מרדכי אליהו. אני ראיתי איך הלב שלו דופק ואיך הוא בוכה על כל יהודי ויהודי.

הגיע פעם אחת בחור שאשתו, בחודש השמיני להריונה, נקלעה למצב מסוכן. אני לא זוכר את פרטי המקרה, אך אני זוכר שכשניגשו לרב הוא קודם כל דאג להם לדירה, כי הם באו מרחוק. הוא דאג שיהיה להם מה לאכול ולשתות, עוד לפני שעזר להם. כל צרה של כל יהודי נגעה לו ללב, יהודי פשוט או ראש ממשלה. כולם קיבלו אותו היחס.

(הרב צבי קוסטינר, ראש ישיבת מצפה רמון)

עוד תראה את כוחה של התפילה

כך סיפר הרב אלישע וישליצקי בשבעת ימי האבלות: ימים מספר לפני מבצע "חומת מגן" היו אירועים קשים של טרור בארץ והאוירה הייתה אוירת נכאים. היה זה ממש לפני חג הפסח וקשה היה להכנס לחג מתוך אווירה של פחד ועצבות. ביקש הרב אלישע וישליצקי לארגן יום תפילה והתעוררות בבנייני האומה. הוא פנה אל מו״ר הרב זצ״ל ששמח לבוא לתפילה הזו, שהייתה מעמד מרגש של קידוש ה׳, תפילה והתעוררות.

למחרת התפלל הרב אלישע בבית הכנסת של הרב בתפילת ותיקין, ובסיום התפילה קורא לו הרב ומחזק, ואומר לו: דע לך שהתפילה הזו ביטלה הרבה גזירות ועשתה הרבה ישועות בשמים. בעוד מספר ימים תדע על מה אני מדבר.

ימים מספר לאחר מכן התהפכה הקערה על פיה בכל נושאי הבטחון ביהודה ושומרון, כשצה״ל לוקח את האחריות הבטחונית על יהודה ושומרון, תוך כדי מבצע "חומת מגן". כמות הפיגועים שיצאה מהשטחים של המחבלים הללו פחתה בעשרות אחוזים בבת אחת.

"אין הקב״ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל. וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב״ה מגדיל עליו. ואלה הם הרועים האמיתיים של ישראל שהקב״ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם לבטל הגזירות הקשות, ולפתוח עליהם שערי הברכה. הא למה זה דומה? לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת, והוא דבר שהטבע יעיד עליו. והוא ענין כהן גדול שאמרו עליו (מכות י״א): שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא בקשו. וכן אמרו (שם): ההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלתא פרסי מיניה דריב״ל, ולא אשתעי אליהו בהדיה תלתא יומי. הרי לך החובה המוטלת על החסידים לבקש ולהשתדל על בני דורם".

עולמו של כל נדכא דיבר אליו. כשבא יתום להניח אצלו תפילין הושיבו הרב זצ״ל על ברכיו ואמר לו: "גם אני התייתמתי בגיל 11, אב אחד בשמיים לי ולך הדואג לשנינו". כשהגיעו אליו עם חולה שאין לו מכר וקרוב, ושמזניחים את הטיפול בעניינו עקב כך שאין לו מכר וגואל, דאג הרב לצלצל למנהל המחלקה ולומר לו שידיד נפשו שוכב בבית החולים ושידאג לטפל בו כפי שצריך. הוא דאג אף לבקרו באותו שבוע פעמיים, וזאת למרות שלא הכירו מעולם. גם עניינו של פולארד דיבר אליו, אסיר שעשה כה רבות למען עם ישראל ואין איש דואג לו. הוא החליט לקחת את התיק של פולארד לטיפול אישי, והורה לי לנסות לארגן ביקור שלו, כל השאר היסטוריה. פרשת יונתן פולארד הייתה אחת הסוגיות הראשונות שבהן החל הרב לטפל עם הכתרתו לרב ראשי לישראל.

(הרב שמואל זעפרני, ראש לשכת הרב)

הביקור הראשון אצל פולארד

בביקורו הראשון אצל יונתן פולארד בכלא מרילנד, הרב זצ״ל נכנס לכלא, הישיר מבט לעבר יהונתן, ואמר לו: "יהונתן בני היקר, אתה צריך לדעת שאחד מאבותינו הראשונים שישב בכלא שמו היה יוסף הצדיק. אני רואה בך יוסף של הדור, תזכור, יוסף יצא בן רגע מהכלא ישר למלוכה. בהתחשב בכל מה שעשית, ואני יודע כל מה שעשית, אני בטוח שהקב״ה יוציא אותך מכאן כמו יוסף ואתה תגיע הישר למלוכה כמו יוסף". יהונתן התרגש ונישק את ידו של הרב.

רוב השיחות שניהל הרב עם יהונתן היו על דברי תורה, על נביאים ועל מנהיגים שעשו למען עם ישראל וסבלו על כך. הרב עודד את יהונתן בכך, הם שוחחו על פרקים נבחרים בתנ״ך. באחת הפגישות שם הרב לב שסוכנת הבטחון האמריקאית שישבה בפגישה מבינה כל דבר מבלי להמתין לתרגום, הוא רק לא היה בטוח, אז הוא החליט לנסות אותה וסיפר משהו מצחיק. הוא הבחין כי היא מחייכת מיד לעצמה ולא מחכה לתרגום. כך הוא הבין כי היא אכן מבינה עברית, היא הקשיבה ברוב קשב. לאחר 3 שעות היה אמור הביקור להסתיים, אך סוכנת ה־FBI קמה ואמרה נרגשת: "אני נוצרייה פרוטסטנטית, למדנו רבות תנ״ך אך מעולם לא שמעתי דברים חכמים כאלה על התנ״ך. אני מבקשת מכבוד הרב להאריך את הביקור, אני רוצה לשמוע עוד". לצערנו, היינו חייבים להספיק את הטיסה ולא יכולנו להאריך את הביקור.

(הרב שמואל זעפרני, ראש לשכת הרב)

הרב לקח על עצמו מהייסורים של יונתן

לפני ארבע שנים נכנסתי למשרדו של הרב זצ״ל ואמרתי לו שהמצב הרפואי של יהונתן מתדרדר, אמרתי לו שאני מפחדת על חייו. "יונתן הוא בן בית אצלך ואתה בן בית אצל הקב״ה. אתה חייב לעשות בשבילו משהו. דבר שהוא מעבר לגדר הרגיל, תנצל את זה שאתה בן בית למעלה. אני מרגישה שהוא הולך למות", התחננתי. הרב שמע את תחינתי, אמר לי שהוא מקבל את הדברים והוא יעשה משהו. עדכנו את יונתן, והיינו בטוחים שהמצב הרפואי הקשה מאחוריו. חשבנו שהרב יעתיר בתפילה מיוחדת לרפואתו של יונתן, הרי הוא היה מגדולי המקובלים בארץ.

מתברר שטעינו. שבועיים לאחר מכן ביקשתי להיכנס אל הרב, ואמרו לי שהוא לא מרגיש טוב, זה היה משהו נדיר. תמיד הוא היה מקבל אותי כמעט מיד. יום אחר יום הודיעו לי מלשכתו שהוא לא חש בטוב. הוא סבל כאבים נוראים בגב, עד שהיו צריכים להחליף לו את המכונית, כדי שלא ייאלץ להתכופף.

כעבור חודשיים קראו לי אל הרב. נכנסתי אל החדר וראיתי שהוא סובל סבל נוראי. הוא התקשה לדבר, הכאב היה חד. הבנתי שהוא לקח את המחלה של יונתן על עצמו. אמרתי לו שיש לי מסר מיונתן שביקש להבהיר כי הוא לא מוכן שהרב יסבול בגללו. הרב חייך אלי בחיוך שדומה לחיוך של אבא שהבן שלו "תפס" אותו שעשה בשבילו משהו מיוחד. ניסיתי לשכנע את הרב אבל העיניים שלו שידרו לי להפסיק. הוא החליט לקחת את המחלה על עצמו. מאותו הזמן לא היה לו יום בריא אחד. המצב הרפואי שלו הלך והתדרדר. הוא סבל ארבע שנים. ואני בטוחה שהוא עשה את זה בשביל יונתן.

(אסתר פולארד, אשתו של יהונתן פולארד)

ברכה לקרדינאל למען פולארד

במסגרת המאמצים של הרב מרדכי אליהו ז״ל לעזור לפולארד, הוא הלך להיפגש עם קרדינאל חשוב שנמצא בדרגה אחת מתחת לאפיפיור. ואותו קרדינאל היה האדם המשפיע ביותר על הנשיא האמריקני בוש.

כשהגיעו לשדה התעופה אמר הרב הכט, הרב של הקהילה היהודית בשערי ציון בניו־יורק, לרב אליהו: אתה יודע שאנחנו הולכים להיפגש עם הקרדינאל בביתו, וזה לא קודש קודשים. הרב הכט הכיר את הרגישות הגדולה של הרב לכל דבר של עבודה זרה. הרב לא היה יכול לראות אפילו שתי וערב על חולצה, ואפילו רק ציור שמזכיר בצורה רחוקה שתי וערב.

אמר הרב לרב הכט: אף־על־פי־כן, בשביל פולארד אני מוכן ללכת גם אליו, למרות שיש לו צלב על בגדיו. בשביל פולארד אני מוכן גם לתת לו ברכה.

תגיות: חסידות או ענווה או זהירות או נקיות

ליסוע באוטובוס שעות כדי לבדוק עדות שקר

לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט

סיפר מו״ר הרב זצוק״ל: מעשה באדם תושב אחד היישובים הסמוכים לבאר שבע, שנתן את עיניו באשתו לגרשה. הלך ושכר עדי שקר, כדי שיעידו נגד אשתו. העדים סיפרו כיצד נעדרה האישה מביתה ארבע שעות, בתואנה כי עליה לבקר בבאר שבע, אולם למעשה ניצלה את ההיעדרות נגד בעלה.

לאחר ששמעו הדיינים את העדות, נפנו אל האישה ושאלו אותה לגרסתה. האישה השיבה בתמימותה שנסעה לעיר באר שבע כדי לערוך קניות, ומיד כשסיימה חזרה לביתה. הדיינים ביקשו לתת אמון בדברי העדים ולהורות לבעל להוציאה בגט, אולם דעתי לא הייתה נוחה מזה, כיוון ש״ניכרים דברי אמת״. כדי לבדוק את הדבר, קמתי ועשיתי מעשה.

הלכתי למקום מושבה של האשה ושם עליתי על האוטובוס לבאר שבע. בדקתי ונוכחתי כי הנסיעה אורכת שעה. שאלתי את הנהג מתי יוצא האוטובוס בחזרה, והשיב לי הנהג: ״בעוד שעה״. כעבור שעה חזרתי לתחנה, ניגש אלי הנהג בהתנצלות: ״ימחל לי הרב על טעותי, רק בעוד שעה יוצא האוטובוס מבאר שבע״. ואכן, כעבור שעה נוספת יצא האוטובוס לדרכו ונסע בחזרה. נמצא, אם כן, שהחשבון שמסרה האישה היה מדויק: ארבע שעות סך הכל.

מיד זימנתי את העדים בחזרה לבית הדין, סיפרתי להם על גודל עוונו של המעיד ״עדות שקרי״ ודרשתי מהם לומר את האמת.

לבסוף נשברו העדים, והודו כי קיבלו שכר מן הבעל בתמורה לעדות אשר לא היה בה דבר מן האמת. עדי השקר נעצרו על ידי המשטרה, הועמדו לדין, ונשלחו לשלוש שנות מאסר בפועל. ומני אז, לא הוסיפו עוד עדים להעיד עדות שקר אצלנו בבית הדין בבאר שבע.

לוקח את המחלה של פולארד על עצמו

סיפרה אסתר פוליארד ע״ה: באחד הימים נכנסתי למשרדו של הרב זצ״ל ואמרתי לו שהמצב הרפואי של יהונתן מתדרדר. אמרתי לו שאני מפחדת על חייו. "יהונתן הוא בן בית אצלך ואתה בן בית אצל הקב״ה. אתה חייב לעשות בשבילו משהו. דבר שהוא מעבר לגדר הרגיל, תנצל את זה שאתה בן בית למעלה. אני מרגישה שהוא הולך למות", התחננתי. הרב שמע את תחינתי, אמר לי שהוא מקבל את הדברים והוא יעשה משהו. עדכנו את יהונתן, והיינו בטוחים שהמצב הרפואי הקשה מאחוריו. חשבנו שהרב יעתיר בתפילה מיוחדת לרפואתו של יהונתן, הרי הוא היה מגדולי המקובלים בארץ.

מתברר שטעינו. שבועיים לאחר מכן, ביקשתי להיכנס אל הרב, ואמרו לי שהוא לא מרגיש טוב. זה היה משהו נדיר. תמיד הוא היה מקבל אותי כמעט מיד. יום אחר יום הודיעו לי מלשכתו שהוא לא חש בטוב. הוא סבל כאבים נוראים בגב, עד שהיו צריכים להחליף לו את המכונית, כדי שלא ייאלץ להתכופף.

כעבור חודשיים קראו לי אל הרב. נכנסתי אל החדר וראיתי שהוא סובל סבל נוראי. הוא התקשה לדבר, הכאב היה חד. הבנתי שהוא לקח את המחלה של יהונתן על עצמו. אמרתי לו שיש לי מסר מיהונתן שביקש להבהיר כי הוא לא מוכן שהרב יסבול בגללו. הרב חייך אלי בחיוך שדומה לחיוך של אבא שבנו הבין שאביו עשה בשבילו משהו מיוחד. ניסיתי לשכנע את הרב, אבל הוא סימן לי בעיניו להפסיק. הוא החליט לקחת את המחלה על עצמו. מאותו הזמן, לא היה לו יום בריא אחד. המצב הרפואי שלו הלך והידרדר. הוא סבל ארבע שנים, ואני בטוחה שהוא עשה את זה בשביל יונתן.

להרוג מכשף

הרב מרדכי אליהו: פעם הלך מו״ר אבי ביחד עם הרב יעקב סופר ע״ה, מחבר הספר "כף החיים", ברחובות בגדד, ופגשו גוי שעושה כשפים ואחיזות עיניים. הגוי בלע סכינים זו אחר זו, וקהל רב עמד סביבו משתאה. כשהגיעו אליו, קראו עליו בכוונה גדולה "ויהי נועם" עם "יושב בסתר עליון". מייד נתבטלה כל יכולתו של אותו טמא, ונשארה הסכין בבטנו.

להילחם כמו שד

חיילים לפני גיוס באו אל הרב זצ״ל כדי לקבל ברכה. סיפר להם הרב כי פעם היה צריך רבי שמעון בר-יוחאי להציל את עם ישראל מגזרות שגזרו עליהם הרומאים, וביקש מהקב״ה שישלח לו מלאך לעזור לו. הקב״ה שלח לו שד, את "בן תמליון" (מגילה יז).

נפגע רשב״י ואמר: "וכי זה מה שמגיע לי? הרי להגר שפחת אברהם שלח הקב״ה שלושה מלאכים, ולי אלוקים שולח שד? !" לבסוף נרגע רבי שמעון ואמר: "יבוא הנס מכל מקום" והסכים לשליחותו של השד.

ובאמת, מדוע הקב״ה שלח לו שד ולא שלח לו מלאך? הרי הוא בוודאי הרבה יותר חשוב מהגר שפחת שרה. התשובה היא שבמלחמות עם אויבי ישראל עדיף לפעמים שיהיה שד מאשר מלאך. המלאך עושה בדיוק את מה שאומרים לו, עושה שליחותו מבלי לסטות ממנה ימין ושמאל. אבל במלחמה צריך להיות כמו שדים. לפעמים, בשביל להציל חיים אפשר לעשות דברים שהם לא בדיוק לפי ההוראות. זה יותר יעיל במלחמה.

החיילים הבינו היטב את הרמז הכלול בדבריו של הרב.

(מתוך הספר "בשער המלך")

לא מברך את החולה

הרב זצ״ל היה מברך חולים, ולפי הברכה אפשר היה לדעת מה יקרה לחולה. אם הרב היה מברך את החולה — הרי שמצבו ישתפר. אם הרב לא בירך או שאמר: לך לרופא זה או אחר, היית יכול לדעת שהמצב רציני.

באתי אל הרב עם חתני, שמואל קידר, שהיה חולה. הרב שאל על מחלתו, ואחר כך אמר לו חתני שאומרים לו ללכת לרבנים לקבל ברכה. אמר לו הרב: ״אין לך צורך ללכת לרבנים. אתה יכול לברך אחרים״.

שמתי לב כל השיחה, שהרב מדבר אתו אבל לא מברך אותו, וזה היה לי קשה מאוד. הייתי בסערת נפש גדולה, והרבנית שתחיה הרגישה מה שעובר עלי. היא ניגשה אל הרב ואמרה לו: לא בירכת אותו. הרב ענה לה: ״זה בסדר, הוא יעבור את הניתוח״. שוב הרב לא בירך. לא ידעתי את נפשי. עד שבאתי אליו וביקשתי ממנו במפורש לברך את חתני כדי שיחיה. הוא חשב קצת ואמר לי: תבוא ביום האחרון של סוכות לבית־הכנסת, לתפילה עם הנץ החמה בשעת פתיחת ההיכל. תזכיר לי להגיד עליו ״מי שבירך״ בשעת פתיחת ההיכל.

באתי לתפילת הנץ באותו יום, והנה בשעה של פתיחת ההיכל אני רוצה לגשת אליו להזכיר לו לברך, והוא מסתכל לכיוון הדלת. הסתכלתי גם אני לכיוון הדלת של בית־הכנסת, ואני רואה שני חתנים אחרים שלי נכנסים בפנים נפולות. הם באו לספר לי שחתני החולה נפטר. הבנתי הכול וחזרתי לאחוריי.

(הרב יצחק אלידר) (מתוך ״אביהם של ישראל״)

יום רביעי, 22 באפריל 2026

דמעותיו של רבי שמחה בונים - ליום הכפורים

בס׳ד

כוחן של דמעות

מנהג היה לתלמידי 'החוזה' מלובלין להיכנס בכל שנה ושנה במוצאי יום-הכיפורים לחדרו של הצדיק ולשאול את פיו כיצד הייתה ה׳חתימה' שנקבעה להם במרום. לא לכולם היה הצדיק משיב, אך היו מהם שנענו.

שנה אחת נכנס אל 'החוזה' תלמידו ר' בונים, שלימים נתפרסם כרבי מפשיסחה, ושאל על 'חתימתו'. שקע הרבי בהרהור קל. "רואה אני כי גזרה קשה מרחפת על ראשך", אמר וכעבור רגע הוסיף: "השנה תפסיד את כל כספך ותהיה עני ואביון".

ואכן, בדיוק כפי שחזה הצדיק - כן היה. באותה שנה חלו כל בני-משפחתו של ר' בונים במחלות קשות, ואת כל כספו נאלץ לפזר על רופאים ותרופות. באין מזומנים בידו איבד ר' בונים את מקור פרנסתו. הוא נשאר נקי מכל כספו ורכושו, תוהה מהיכן יביא מזון ובגד לאשתו ולילדיו.

"משנה מקום - משנה מזל", אמרו חכמינו. נטל אפוא ר' בונים את מקל הנדודים בידו ויצא לתור אחר מקור פרנסה חדש. עבר ממקום למקום, ניסה לחפש מקור פרנסה פה ושם – לשווא.

במסעותיו הגיע לוורשה. כדרכו בימים הטובים נכנס לבית-מלון משובח, שבעליו הכירו בעבר, והתאכסן בו. בעל-הבית ידע שהסוחר ההגון משלם את כל החשבון, ואירחו ברוחב-לב.

במשך כמה שבועות שהה במלון, אכל ושתה ככל צורכו, ובכיסו אין אפילו פרוטה שחוקה אחת. כל מאמציו לשלוח את ידו במיני עסקאות מזדמנות - נכשלו. גם ניסיונותיו לחדש קשרי מסחר ישנים, עם מכרים ותיקים - לא עלו יפה.

לאחר שכשלו כל ניסיונותיו הרגיש ר' בונים את מלוא חומרתה של הגזרה שנגזרה עליו באותה שנה. הוא הגיע למסקנה כי עליו לקבל את הדין באהבה ולהשלים עם העובדה שנגזר עליו להיות עני ואביון.

אולם ככל שהתבונן במשמעות הדבר, התמלא ליבו צער וכאב. הוא הצטער על מצבו העלוב ועל מצבם העגום של בני-משפחתו. אך יותר מכפי שכאבו לו העוני והדוחק עצמם, חשש בעיקר מהרגע שבו יתברר לבעל המלון כי אין בידו לשלם את דמי האירוח, והדבר יגרום חילול שם שמים גדול.

בתוך כך פרץ ר' בונים בבכי. מלב מורתח נשא תחינה לקב״ה שיוציאו מן המיצר אל המרחב. לפתע נשמעו נקישות על דלת חדרו. זה היה אחד המשרתים במלון, שבא לשאול אותו במה יסעד היום את ליבו - בבשר אווז או שמא בבשר אחר. שילח ר' בונים את המשרת מעליו, וכשזה יצא, גבר והתעצם בכיו.

לא חלפו דקות אחדות והנה שוב נשמעו נקישות על הדלת. הפעם ניצב על הסף שליחה של גבירה יהודייה מפורסמת בוורשה. הגבירה ידעה, ככל הנראה, על מצבו הנוכחי של ר' בונים. היא חשבה להיטיב עמו ובאותה שעה לרכוש לעצמה איש נאמן. בפי השליח הייתה הצעת עבודה בעבורו - להיות קופאי בבית-העסק שלה ולזכות במשכורת גבוהה למדיי - שישה רובלים לשבוע.

ברגע הראשון חלפה במוחו של ר' בונים המחשבה להיענות להצעה, שהייתה מבטיחה לו ולמשפחתו קיום בכבוד, אך לאחר מחשבה נוספת חזר בו. "אם הקב״ה החליט לסייע לי ולפתוח לפניי שוב את שערי ההצלחה, אינני חפץ להיות פקיד", אמר לעצמו.

השליח היה בטוח כי איש-שיחו יקבל את ההצעה בשמחה. לתדהמתו שמע את ר' בונים אומר: "מסור לגבירתך כי מוכן אני להיות שותף בעסקיה; לא פקיד". הביט בו השליח בהשתאות רבה והלך לדרכו.

כשנמסרו דברי ר' בונים לגבירה חרה אפה על העזתו של הצעיר. היא הורתה לשליח להישאר בבית ואף לא לחזור למלון כדי למסור את תשובתה השלילית להצעה שנראתה לה חצופה.

בינתיים נרגעה רוחו של ר' בונים. מאמין ובוטח בישועת ה' הקרובה הוציא מתרמילו ספר והחל להגות בו בשקט ובשלווה. ר' בונים הוסיף לשבת במלון, מנסה את כוחו במסחר כזה או אחר - ונכשל פעם אחר פעם.

חלפו עוד כמה ימים והנה שוב נקש על דלת חדרו של ר' בונים שליחה של הגבירה. כשהפכה בדבר עוד ועוד, הגיעה הגבירה למסקנה כי לא יהיה רע כל עיקר אם תכניס לעסקיה כשותף (או לפחות למקצתם) את ר' בונים, שנודע לכול ביושרו ובתבונתו. הפעם קיבל ר' בונים את הצעתה.

ואמנם מתוך השותפות העסקית בין הגבירה לבין ר' בונים צמחה הצלחה גדולה, ובאותה שנה הרוויחו שניהם סכומים גדולים מאוד.

כשנסע ר' בונים ללובלין שם את פעמיו אל ביתו של 'החוזה'. אך דרכו רגליו על מפתן החדר, נשא אליו הצדיק את עיניו ואמר: "כפי שאמרתי לך במוצאי יום-הכיפורים, נגזר עליך לאבד את כל כספך, וכפי שנגזר כן היה. ואולם באותו יום לא דיברנו כלל על בכיות שתבכה ועל דמעות שתשפוך. אלה קרעו את רוע הגזרה

הצלת ילדי ישראל הקנטוניסטים

בס''ד

הצלה ושכרה – מעשה שהיה

זקני החסידים שנקראו אל מיטת החולה היו נרגשים. החסיד בן השמונים ושבע, ששכב על ערש-דוויי, ביקש לגלות להם סוד שנשא בתוכו שנים רבות. הוא חש כי כוחותיו אוזלים וכי הוא עומד לעזוב את העולם.

ר' חיים-יהושע היה תושב העיר גלוכוב שבאוקראינה. אביו, ר' אברהם-ישראל, היה חסיד של אדמו״ר הזקן בעל התניא ושל בנו, אדמו״ר האמצעי. הוא התגורר עם משפחתו בכפר קטן ליד קליסק, במחוז ויטבסק, וחינך את בניו להתפרנס מעמל כפיהם. כמו-כן נטע בהם מידות טובות, ובמיוחד את מידת הכנסת אורחים.

בימים ההם עלה על כס השלטון ברוסיה הצאר ניקולאי הראשון, שהיה ידוע ביחסו הקשה ליהודים. גזֵרות רבות גזר על היהודים, אך האכזרית מכולן הייתה גזֵרת הקנטוניסטים. ילדים רכים נחטפו מחיק אימותיהם ונשלחו למחנות הצבא, כדי להשכיח מהם את יהדותם.

הצאר קבע מִכסה של ילדים יהודים שיגויסו בכל שנה, ועל רקע זה התפתחה תופעת ה׳חוטפים'. הללו היו חוטפים ילדים יהודים, ומקבלים תשלום נכבד בעבור כל ילד.

"בשנת תקצ״ג (1832) נסעתי אל הרבי הצמח-צדק", מספר ר' חיים-יהושע. "אלה היו ימי החנוכה, ובמהלכם אמר הרבי שלושה מאמרי חסידות. בכולם עברה נקודה מרכזית – במלחמה הרוחנית על האדם להיות מוכן למסור את נפשו כדי לנצח. הדברים חדרו עמוק לליבי.

"שנתיים לאחר מכן, בליל חורף בשנת תקצ״ה, בשעה מאוחרת, נשמעו דפיקות על דלת ביתי. בפתח עמדו שני יהודים. שלג כיסה את מעיליהם החורפיים, והם ביקשו להתחמם מעט ולשתות משקה חם. הגשתי לפניהם גם ארוחה קלה לסעוד את לבם, ובינתיים יצאתי אל הרפת לעניין כלשהו.

"פתאום קלטו אוזניי בכי של ילד. משתומם קראתי: 'מי שם?'. קול דק של ילד ענה לי: 'אני, בנימין'. הלכתי בעקבות הקול, והגעתי לקצה החצר, שבה חנתה עגלת החורף של אורחיי. בתוך העגלה גיליתי לתדהמתי שני ילדים כבולים באזיקים, האחד ישן והשני מייבב.

"ברגע זה קלטתי כי אורחיי אינם אלא ה׳חוטפים' הידועים. שחררתי מיד את הילדים ולקחתי אותם אל ביתו של אחי, מיכאל, שהתגורר בחצר הסמוכה. רק אז עלתה מחשבה בליבי כי החוטפים עלולים לקחת גם את ילדיי. מיהרתי לחזור בהעמידי פנים כי לא אירע דבר.

"כשנכנסתי נחרדתי לראות את אחד ה׳אורחים' יושב עם בני. כשראה אותי אמר: 'ילד נבון הילד. ומה אעשה ששני ילדיי יצאו מדעתם, ואני מוליך אותם אל רופא מומחה למחלות-נפש'. . .

"בתוך כך נכנס הביתה מיכאל אחי, שהיה איש חסון. לאחר שטיפל במסירות בילדים והשאיר אותם בביתו, עם ילדיו, בא לראות מה נעשה אצלי. בזעם רב שמע את דברי האורח והזדעק לעומתו: 'חוטפים שכמותכם! הסתלקו ברגע זה מן הבית!'.

"חברו של האורח ניסה להיתמם ופנה אל ידידו: 'הבה נלך מכאן. הם אינם יכולים להבין את צערך על הילדים המסכנים שלך'. השניים עזבו את הבית, אך מיד חזרו, כשגילו כי הילדים אינם. אני ואחי התייצבנו מולם, ומהר מאוד הבינו כי לא יוכלו לעשות דבר, ומוטב שיסתלקו מהמקום.

"חודש לאחר מכן ביקר אחי בליובאוויטש, וסיפר לרבי ב׳יחידות' על הילדים שניצלו. פני הרבי צהלו מאושר, והוא הורה לו להוסיף לגדל אותם אצלו במשך שנה, ולאחר מכן להשיבם לבתיהם. וכך עשה.

"מאז אותו מעשה בערה בי התשוקה לפדות ילדים חטופים. בביקורי הבא אצל הרבי סיפרתי לו על רצוני זה. הרבי היה מרוצה והדריך אותי בפירוט כיצד לפעול. בשבע השנים הבאות הקדשתי למשימה הזאת כשלושה או ארבעה חודשים בשנה, וברוך-השם הצלחתי להציל נפשות רבות. יום אחד נתפסתי, וכמעט חרצו את דיני למוות, אך בדרך נס ניצלתי.

"כשבאתי לאחר מכן אל הרבי הורה לי לעבור לעיר גלוכוב ובירכני באריכות ימים, ופתאום הוסיף: 'עמי במחיצתי!'. הרבי הבטיח לי שאזכה לשכון עמו בעולם העליון.

"עתה מבקש אני מכם, חבריי היקרים", סיים ר' חיים-יהושע, "כי לאחר שאשיב את נשמתי ליוצרה, תעמדו ליד קברי ותאמרו: 'כבוד-קדושת אדמו״ר מנחם-מענדל, נכד אדמו״ר הזקן וחתן אדמו״ר האמצעי! עבדך חיים-יהושע בן אסתר מת, וביקש ממנו להזכיר את הבטחתך שהבטחת לו, 'עמי במחיצתי'". . .

בלחיים רטובות מדמעות נפרדו ממנו החסידים. למחרת הספיק ר' חיים-יהושע להתפלל תפילת שחרית בדעה צלולה, ולאחר שהניח גם תפילין של רבנו-תם, עצם את עיניו והחזיר את נשמתו.

את הסיפור סיפר החסיד ר' דב-זאב מיקטרינוסלב, אשר באותם ימים בא לעיירה גלוכוב בשליחות אדמו״ר מהר״ש. כאשר קרא ר' חיים-יהושע לזקני החסידים, ביקש שיקראו גם לו, וכך זכה להיות נוכח באותה צוואה מרגשת.

"מילאנו את בקשתו, ובמניין חסידים הכרזנו ליד קברו את הדברים ששם בפינו. קרוב לוודאי שר' חיים-יהושע זכה להבטחה נדירה כזו בזכות התעסקותו בפדיון-שבויים", סיים הרב דב-זאב. (גליונות חב''ד )

טבעת יהלום וזוגיות

בס״ד

מוקדש לאלה שמאבדים דברים. . .

נישאנו, בעלי ואני, לפני 15 שנה. המשפחות של שנינו עשו את כל מה שיכלו למעננו. כל צד הביא ככל יכולתו. נערכה לנו חתונה די יפה, ונרכשה עבורנו דירה סבירה. בסך הכול היינו שמחים ומאושרים. לפני החתונה הגיעה הסבתא של החתן לתת לי מתנה. היא הוציאה מהתיק קופסא קטנה עטופה. פתחתי אותה ובתוכה הייתה טבעת יהלום. לא הייתי צריכה להיות מומחית ביהלומים כדי להבין שמדובר כאן במתנה יקרה מאד. היה זה יהלום ע-נ-ק-י. לא ראיתי יהלום כזה מימי. כולם השמיעו קריאות התפעלות הסבתא אמרה לי שזו המתנה שלה לחתונה שלי. הסתבר לי שהסבתא רוכשת לכל כלה במשפחה תכשיט יקר מאד. כזה שהולך עם האישה כל חייה כדי שתזכור אותה. האמת שהסבתא הזו לא הייתה צריכה מתנה כדי שיזכרו אותה - היא הייתה אישה אצילה ומקסימה ומתוקה שכולם אהבו אותה ממילא. אבל מנהג הוא  מנהג ומי אני שיחלוק עליו במיוחד אם הוא שווה 5000 דולר? כן, זה היה השווי של הטבעת. ומנין אני יודעת? מיד תדעו. תגובתו של אבי הייתה שזו שחיתות לענוד כזו טבעת כשאנשים רעבים מסתובבים ברחוב. מצד שני גם לי היו ייסורי מצפון לענוד כזו טבעת, וחוץ מייסורי מצפון היו גם ייסורים אחרים שרק אישה תבין. הטבעת הייתה גדולה עלי. כל אישה יודעת כמה מעצבן זה הרווח בין הטבעת לאצבע. זה פשוט משהו שמסיח את דעתך, וכל הזמן אתה חייב לחוש את זה אם הוא עדיין נמצא שם. במשך כל החתונה הידקתי את הטבעת שוב ושוב, ובגלל שנוספה אליה גם טבעת נישואין היו לי שני טבעות למשש באותו מחיר. בעצם, במחשבה שנייה, לא מ מ ש באותו מחיר. החתונה עברה. ימי ה״שבע ברכות" היו נפלאים ומדהימים. את השבת עשו שתי המשפחות אצלנו. ארוחת ליל שבת הייתה נפלאה עם השירים והדרשות וכך גם למחרת. לאחר ארוחת השבת הלכנו קצת לטייל רגלית בטיילת. לאחר מכן אכלנו סעודה שלישית שנמשכה עד למוצאי השבת. השבת הסתיימה, ואז פתאום הסתכלתי וראיתי לחרדתי שהטבעת לא על האצבע. התחילה מהומה קטנה ובעלי אמר "אני ארוץ לחפש בבית. יכול להיות ששכחת את זה בחדר". חיכיתי במתח, כוססת ציפורניים. משהו בליבי אמר שייתכן והוא לא ימצא אותה. המשהו הזה נבע מהעובדה שידעתי שהטבעת הייתה קצת גדולה עלי, ונזכרתי שפשוט זמן רב מדי לא מיששתי אותה. אשר יגורתי בא לי. בעלי חוזר: "הטבעת לא נמצאה." "חיפשת בארון"? "במגירות"? בקיצור, הוא חיפש בכל מקום שניתן לחפש והטבעת לא נמצאה. בשלב זה, לא היה איש במשפחה, שלא ידע שאבדה הטבעת בשווי 5000 דולר. (והנה התשובה מאיפה אני יודעת את השווי. כשמאבדים  דברים יקרים ישר אומרים כמה הם שווים, וזה נכון לא רק לגבי תכשיטים. גם לגבי דברים אחרים אתה פתאום אנשים מוציאים הכל). השוויגער(החותנת) עלתה אלינו לחדר ולבושתי ולחרפתי החלה יחד עם עוד כמה דודות נחמדות לחפש בכל המזוודות ולחטט בחפצים האישיים שלנו. אחרי חיפוש שארך אולי שעה, החלו כולם להעלות רעיונות היכן היא נעלמה. כאן העזתי לספר שהטבעת הייתה קצת גדולה עלי וכמובן לשמוע מיד את הדודה שאומרת "אז למה לא אמרת את זה בהתחלה?" ולענות "דווקא כן אמרתי?" והנה המתח מתחיל. בשחזור שעשינו עלה, כי קרוב לוודאי הטבעת נפלה בחוף הים, כך שלחפש אותה זה זה כמעט כמו לחפש יהלום בערימה של חול, וכמה שהיהלום גדול ככה גם החוף בנתניה. קשה להצביע על הרגע שזה התחיל. מאז הפרצופים של כולם נראו לי חמוצים. בליבם חשבו איך נתתי לעצמי לאבד כזו טבעת. גם אם לא צעקו עלי זה היה ר ש ו ם להם במודגש על הפנים. חזרנו אני ובעלי חפויי ראש הביתה. בעלי ניסה להתלוצץ ולפזר את האווירה הקשה אבל אני הפלתי עליו את כל הכעס שחשתי כלפי עצמי. הוא התנצל והתנצל ולא עזר לו כלום. אני הייתי פגועה עד עמקי נשמתי גם מהכאב על אובדן הטבעת וגם על כך שהאשמה נפלה עלי. בעלי הוא ניחם אותי והסביר לי שאני לא אשמה אלא כל מי שאמר לי לענוד את הטבעת למרות שהייתה גדולה עלי. בעיקר את עצמו האשים. הוא ניסה ליטול את האשמה על עצמו, עד שבסוף הלילה הודיתי ביני לבין עצמי שאם זה היה מבחן הוא עבר אותו בהצלחה. במשפחה שלו, בכל פעם שנפגשנו זה ריחף באוויר. היו כל מיני דקירות קטנות שעשו את החיים שלי לבלתי נסבלים ממש. אני לא מאשימה אותם אבל מסתבר שכשמישהו נכשל, בעיקר באבדן של משהו ששווה יותר יקר, זה עולה לו ביוקר הרבה יותר מהסכום. יחד עם הטבעת אבדה כל ההערכה ואהבה שחשו אלי - כאילו נמאסתי עליהם. כמה כבר אתה יכול לאהוב מישהו חסר אחריות כזה שמסוגל לאבד משהו בשווי 5000 דולר? מה היא ילדה קטנה? אי אפשר לצפות ממנה לשמור על דבר יקר ערך שכזה? עברו עלי חדשים ארוכים ועצובים מאד. חשתי שלעולם לא אוכל להחזיר את הערכת המשפחה. אבדן הטבעת גרם לאיזה "סטמפל". חותמת המעידה עלי שאני לא אחראית ואי אפשר לסמוך עלי, וחוץ מזה שאני סתם אחת מעצבנת שמאבדת יהלום יקר כזה. השיא היה בקטע מסוים שקנינו איזה אגרטל יקר, ואחד האחים אמר לבעלי "עדיף שאתה תסחוב את זה, אתה יודע". הוא אמר את זה בפני כולם ואני התפרצתי כפי שלא התפרצתי מעודי ואמרתי שאני לא דורכת יותר בבית הזה וששופכים את דמי. ועוד הרבה דברים אמרתי שהבהילו אפילו אותי. ואז הגיעה תקופה של מריבה שבעלי המסכן ניסה כל הזמן לפשר. הוא לא ממש שיתף אותי בזה אבל הבנתי שהוא עצמו התעמת עם אחיו והודיע להם שאם ימשיכו לעשות לי צרות הוא יתנתק מהמשפחה. אחר כך בא פיוס שהיה בעצם פגישה שכולה אי נעימות בה השויגער התנצלה ובהסבירה שלמעשה היא הכי אוהבת אותי מכל הכלות ואני עניתי בחזרה שתמיד הרגשתי את זה וכל הדברים הבלתי נעימים שבדרך כלל נאמרים בכל מיני משפחות. אבל העניין הזה עייף אותי לחלוטין. כביכול שרר שלום אבל היה זה שלום קר. אני חשתי מובסת. כאילו ידעתי שאפסו סיכויי ובחיים לא יאהבו אותי ולא יעריכו אותי. המפנה הגיע ארבעה חדשים לאחר מכן. אנחנו התחתנו יומיים לאחר חג השבועות, ובעלי הלך כמנהג בני הישיבה עם "פראק" בגד שנוהגים ללכת איתו רק בחגים. וכמובן בחתונה ובימי שבע הברכות. ראש השנה מגיע. בעלי שולף את הפראק מהארון לובש אותו ושואל אותי אם זה עדיין מתאים לו, ואז הוא מתחיל לטפוח על הלב שלו. נבהלתי. חשבתי שקרה לו משהו. הוא שולח את היד לתוך הכיס של הפראק, ואז הוא מוצא שם  משהו, את הטבעת שלי אלא מה. הסתכלנו בטבעת במשך כמה דקות בלי לומר מילה ואני זוכרת מה הוא אמר "אני בהלם. אני שמתי את זה כנראה בפראק שלי". ישבנו זה מול זה ואני פשוט בכיתי. מהתרגשות ואולי מהמתח שפתאום נפרק לו ממני. הוא התקשר מיד לאימא שלו והודיע על מציאת הטבעת ואז החלה עלייה לרגל אלינו הביתה ההורים שלו והאחים שלו שבחנו את הטבעת, ולבסוף הסבתא והסבא בכבודם ובעצמם שהגיעו והביעו את שמחתם. כולם נשמו לרווחה וכמובן ביקשו סליחה שהאשימו אותי בחוסר אחריות, וממש באותה נשימה נזכרו כולם שאיך לא חשבו מיד שזה אצל בעלי, הלא הוא היה ידוע כשכחן כל ימיו ואי אפשר היה לסמוך עליו. בעלי אולי קצת נעלב אבל השמחה על מציאת הטבעת איזנה אותו. מרגע זה ואילך, עד היום הזה, הפכתי למלכה של המשפחה. כולם הבינו שטעו, ואני בן אדם אחראי שמעולם לא איבד דבר. אני הרגשתי בשמים כי פתאום נחתו עלי טונות של אהבה והתנצלויות שבכל חיי לא קיבלתי. ובעלי, גם אם קצת נפגע מהאשמה שהוטלה עליו הוא די שמח בשבילי, מה עוד שהוא הרוויח אישה מרוצה ושמחה בחלקה, אווירה טובה ולשלום בית בינינו למשך כל החיים. אבל הסיפור עדיין לא נגמר. בכל הזדמנות הייתי עוקצת אותו עם הטבעת הזו. אם זה היה בכסף שהעדפתי שלא יחזיק אצלו בסכומים גבוהים ואם בסתם דברים שצריך לסמוך על מישהו. הייתי אומרת לו "עדיף שתיתן לו שמישהו אחר ייקח את זה, אתה יודע, שלא יאבד בארגז חול". המילה "ארגז חול" הפכה לאיזה מטבע לשון בינינו שבה הייתי משתמשת כדי לרמז לו. אני נורא מתביישת לספר את זה אבל אני חושבת שהרבה אנשים משתמשים בכל מיני חולשות כדי לפגוע באנשים היקרים להם, ולצערי עשיתי את זה. בעלי סבל בשקט ולא התלונן. היו פעמים שראיתי כאב על פניו בשעה שאמרתי לו והייתי מתחרטת ומפייסת אותו אבל מלבד זאת הוא כמעט ולא התלונן. החיים שלנו עברו בסדר. נולדו לנו שבעה ילדים מקסימים וטובים שאוהבים את ההורים שלהם ומכבדים אותם. כולם גדלו וידעו בעל פה את הסיפור על הטבעת שכולם חשבו שאימא איבדה בחוף הים ובסוף התברר שאבא המפוזר שכח בפראק שלו. . . . . . עוברות חמש עשרה שנים. הטבעת עדין שמשה אותי בשמחות רצינות וזיכתה אותי במחמאות. אך יום אחד עלתה לי מחשבה להחליף את הטבעת בתכשיטים אחרים. רציתי לעשות זאת כהפתעה לבעלי ופניתי לשויגער שתספר לי היכן הייתה סבתא קונה את התכשיטים. היא אמרה לי את השם של הסוחר - תכשיטן ידוע, ואני הלכתי אליו בהזדמנות הראשונה. הגשתי לו את הטבעת ואמרתי לו "היא נקנתה אצלך ואני רוצה שתעריך לי אותה". הוא בוחן את הטבעת ומשמיע שריקת התפעלות ואומר "זה יהלום יפה ומקסים. הוא עולה המון כסף, יותר מששת אלפים דולר ולא איכפת לי להחליף אותו במה שתרצי, אבל רק סתם כך בשביל ההשכלה - היא לא נקנתה אצלי". אני אומרת לו "מה לא נקנה אצלך - וכאן נקבתי בשמה של הסבתא. הוא אמר "נכון, היא באמת נהגה לקנות אצלי את כל התכשיטים אבל תכשיט כזה בחיים לא מכרתי. כנראה את זה היא קנתה במקום אחר". הגעתי הביתה והחלטתי לחפש קצת בתיבת התכשיטים. שם בתחתית כפולה היו כל מיני מסמכים ותעודות של התכשיטים. חיפשתי את התעודה של התכשיט הספציפי הזה, וגיליתי אותה עד מהרה. התכשיט באמת לא נקנה אצל אותו הסוחר אלא בחנות מפורסמת ויוקרתית. המחיר אכן היה 5000 דולר והבנתי פרט נוסף שכנראה המחיר עלה מאז עם השנים. אבל אז, לפתע משך את עיני משהו שאולי הייתי מפספסת אותו. המתנתי שבעלי יחזור מעבודתו. ליבי דפק כמו מכונה. הוא הגיע. סיפרתי לו שחשבתי להחליף את הטבעת ושהלכתי לסוחר התכשיטים שסבתא הייתה רוכשת אצלו והוא אמר שהתכשיט שווה 6000 דולר. יופי אמר בעלי " "הרווחנו". " כן" אמרתי "אבל הסוחר אמר שלא הוא מכר אותו. התכשיט נקנה במקום אחר". " נו, יכול להיות", אמר בעלי. אתה אומר לי שיכול להיות שהסבתא " קנתה דווקא את התכשיט שלי במקום אחר?" מה הבעיה שלך?" הוא " שואל.  ודמעות החלו לזלוג מעיני. "הבעיה" אני אומר לך מה הבעיה שלי אמרתי, שבמשך חמש עשרה שנה אני לא משערת איזה בעל נפלא וטוב לב יש לי, שבכלל לא מגיע לי. עשית את זה בצורה הכי מקסימה ונפלאה שאפשר. אני איבדתי את הטבעת ואתה הלכת בשקט, לא יודעת איך עשית את זה, לקחת הלוואות וקנית לי. . . טבעת חדשה. לא אל תתחמק, אמנם עשית את זה בצורה הכי אלגנטית וחלקה שניתן. מצאת את אותה הטבעת בדיוק, וגם באותו מחיר, אבל דבר אחד שכחת. . ." את ה. . ."תאריך" וכאן הנחתי מול עיניו את המסמך עם תאריך הקנייה. י״ד אלול. אולי אתה שכחת אבל אני עדיין זוכרת שהתחתנו בט` סיוון. סבתא שלך קנתה  את הטבעת עוד לפני החתונה. כך שבכל מקרה, ". הטבעת הזו  נקנתה לפחות ארבעה חדשים א ח ר י שקיבלתי את המקורית. התאריך הסגיר אותך" אמרתי לו ופרצתי בבכי תמרורים. קשה לי לתאר את המחשבות שעברו לי בראש. איזה צעיר שלוקח על עצמו הלוואה של 5000 דולר כדי לגרום למשפחתו להאמין ש ה ו א אשם בכל הסיפור. ידעתי שאני האישה הראשונה שקיבלה מתנה כזו. אני לא מתכונת לטבעת אלא לחמש עשרה שנים של אשמה שהועברה ממני אליו. ועוד איך הועברה. עד היום אני מתכווצת כשאני נזכרת עד כמה פגעתי בו בדיוק בנקודה שאסור היה לי לפגוע. בדיוק בנקודה שהוא היה הכי גדול בה. הוא ישב וסיפר לי את כל התלאות שעברו עליו כדי לשלם את הכסף. הוא הסביר לי שהבין שלא יוכל לנקות את האווירה ביני לבין משפחתו אם אלה לא יאמינו שאני לא איבדתי את הטבעת. לקח לו שנים להחזיר את ההלוואה ובעיקר היה קשה  לעשות זאת  עם ההשתלחויות שלי אבל דווקא הן היו מזכירות לו את מה שהרוויח - אישה שמחה, שקט נפשי ושלום בית. לכאורה, זהו סיפור על טבעת יהלום, אבל באמת, זהו סיפור על לב שכולו זהב.









הנורה שהסיחה את דעתם מהאסון

בלילה של 29 בדצמבר 1972 התקרב מטוס של Eastern Air Lines לנחיתה במיאמי. זה היה מטוס Lockheed L-1011 חדש יחסית, ועליו 176 בני אדם. הטייס...