המעיין שנבע ברצפת בית הכנסת בימי הבן איש חי

בס״ד

המעיין הנסתר

שבת אחר-הצהריים בעיר בגדד. בית-הכנסת הגדול צלאת אל-כביר היה מלא מפה אל פה. מסורת קדומה סיפרה כי בית-הכנסת נבנה מאבנים שהביאו עמם הגולים מארץ-ישראל עם יהויכין המלך, אחרי חורבן בית-המקדש הראשון.

אווירת השבת בבגדד בימים ההם הייתה מיוחדת במינה. גולת הכותרת הייתה דרשתו של הצדיק רבי יוסף-חיים, ה״בן איש חי״. מדי שבת בשבתו, בשעת צהריים, היה כל הציבור מתאסף בבית-הכנסת ושותה בצמא את דבריו המופלאים של ה״בן איש חי״.

ידע ה״בן איש חי״ להטעים היטב את דבריו במשלים, סיפורים ואגדות, עד שגם הלכות מסובכות ודברי מוסר חודרי כליות נכנסו עמוק ללב השומעים מגדול ועד קטן. הדרשה נמשכה כשלוש שעות ויותר, ואחריה התפללו מנחה והקהל ליווה את הרב לביתו, ואחר-כך התפזרו איש-איש לביתו לעריכת הסעודה השלישית.

זו הייתה שבת קיצית, ח״י בסיוון. החום הכבד העלה אדים בבית-הכנסת המלא מפה אל פה, אך שום דבר לא הפר את הדממה בעת דרשתו של הרב. גם הילדים לא פצו פה, אף שלא הבינו את הדברים, מתוך הכבוד העמוק שחשו כלפי הרב.

ופתאום קמה בבית-הכנסת המולה רבה. אנשים החלו להימלט ממנו בזעקות פחד ואימה. רבים אף לא ידעו את הסיבה למנוסה המבוהלת, עד שאט-אט התברר מה אירע: במרכז בית-הכנסת החלה פתאום הרצפה לשקוע באיטיות ובור גדול נפער בה.

הבור נפער קרוב מאוד למקומו של הרב, שעמד ודרש מעל הבימה במרכז בית-הכנסת. נראה היה כי עוד מעט יתרחב הבור לכל שטח רצפת בית-הכנסת. אך טבעי שהדבר הבהיל מאוד את המתכנסים וגרם למנוסה המבוהלת.

אולם רבי יוסף-חיים, שעמד סמוך מאוד למקום הבור, לא הראה כל סימן של התרגשות. הוא היה שקוע כולו בדרשתו, עיניו היו עצומות למחצה, וכאילו לא ראה כלל את המתרחש.

היהודים שנותרו בבית-הכנסת חששו לשלומו של הרב וניסו להסב את תשומת ליבו לנעשה, אך הרב לא שעה לאזהרות. הוא המשיך את דרשתו ביתר שאת וביתר התלהבות, וקולו גובר והולך.

בתוך כך נרגעו הנוכחים, שכן מרצפות בית-הכנסת שקטו וחדלו מלשקוע. הבור הפעור בלב בית-הכנסת היה העדות היחידה לאירוע המסעיר שהתרחש במקום. ההקשבה והשקט חזרו להיות כשהיו.

אותה תקופה הייתה קשה ליהודי בגדד. מגפת כולרה פשטה בעיר והפילה חללים. הרופאים לא הצליחו למצוא מזור לחולים, ורבים נפטרו זה אחר זה. עם זה הוסיפו היהודים לנהל את חייהם מתוך התאמצות יתרה בקיום התורה והמצוות, בתקווה שהקב״ה יחוס וירחם עליהם ויעביר את המגפה מן העיר.

הרב המשיך בדרשתו, אך אז הופרעה תשומת לב השומעים מהמיית מים שהחלה להישמע מתוך הבור, כמי מעיין הבוקעים ועולים מן האדמה. הדבר היה לפלא.

הכול המתינו בחוסר סבלנות לסיום הדרשה, בציפייה שהצדיק יתייחס אל המקרה ויבהיר את פשרו.

ואכן, עם סיום הדרשה פנה הרב בפנים שוחקות אל קהל מאזיניו ואמר: "נס עשה השם לנו, כאשר פתחה הארץ את פיה והעלתה את מי המעיין הנובע תחת בית-הכנסת. צאו והביאו כל איש או אישה שנפגעו מהמחלה, או כל מי שזקוקים למזור בכל עניין שהוא, ישתו ממי המעיין ויהיה להם לרפואה".

אך יצאו הדברים המרעישים מפי קודשו, התפרסמו בתוך שעה קלה בין כל יהודי העיר. במאמצים רבים הובאו כל החולים לשתות מן המים, ולא עבר זמן רב והתוצאות נראו: החולים הבריאו וחזרו לאיתנם.

בימים הבאים המה המקום לא רק מחולים, אלא גם מנשים עקרות, שלא זכו עד אז להתברך בפרי-בטן. גם הן שתו ממי המעיין וראו באותה שנה ישועות.

דבר מעיין הפלא התפרסם והלך גם בקרב האוכלוסייה הלא-יהודית. אף התושבים האלה באו לשאוב מים ממי הברכה, ואף הם סיפרו על הניסים והנפלאות שחוללו המים.

כאשר נוכחו השלטונות בסגולותיהם הפלאיות של מי המעיין, החליטו שלא להשאירו ברשותם של היהודים בלבד. הם החליטו להשליט סדרים משלהם ליד המעיין, ושלחו אל בית-הכנסת שוטרים ובידם צו מיוחד.

והנה זה פלא, כאשר באו השוטרים למקום נדהמו לראות כי יבש המעיין ולא נותרו מים בבור!

חלפו הימים, הבור נותר צחיח ויבש, ופרנסי הקהילה החליטו לתקן את רצפת בית-הכנסת. כך נעשה, ואיש לא היה יכול לראות כי במקום היה בור שממנו נבעו מים חיים.

אולם נס מעיין המרפא, בזכות ה״בן איש חי״, הוסיף להכות גלים, ונזכר בדברי ימי קהילת בגדד עד היום.

ה״בן איש חי״ הוסיף להדריך את קהל עדתו בשנים הבאות, ופסקיו נודעו למרחוק והגיעו אל כל קהילות המזרח. בעיקר נודע בספריו ״בן איש חי״, ספר הלכות ודרשות, ו״בניהו״ על אגדות הש״ס. בי״ג באלול התרס״ט עלתה נשמתו השמימה.

המעגל שנסגר

סיפור לשבת – המעגל שנסגר

סבי, ר׳ שאול שטרן ז״ל, היה איש-אשכולות ורב-פעלים. ירא-שמים, תלמיד-חכם וטוב-מזג. במקצועו היה כימאי, ובה-בעת שקד ללמוד תורה בכל רגע פנוי ואף חיבר ספר הגותי מעמיק על חמישה-חומשי-תורה. לפרנסתו ניהל מפעל לעיבוד מזון ונחשב מומחה בעל-שם לכשרות. את הוריו ואת רוב בני-משפחתו איבד בשואה. ביניהם גם את אשת-נעוריו ובנם הקטן, דב הי״ד. על-אף כאב האובדן וכל התלאות שעבר, מעולם לא איבד את אמונתו האיתנה בה׳ ואת תקוותו לעתיד טוב יותר. למקורביו היה אומר: "אין לי שום תלונה, חלילה, על הקב״ה ואיני מהרהר אחר מידותיו. רק דבר אחד מציק לי – כיצד זה הניח הקב״ה לשמו הקדוש להתחלל כך בשואה האיומה". סבא זכה לעלות ארצה, להינשא בשנית ולהקים משפחה לתפארת. לנו, ילדיו ונכדיו, נהג תמיד לספר סיפורים שנועדו להמחיש לנו את נוכחותה של יד-ההשגחה גם בשעות הקשות וברגעים הנוראים ביותר.

כך, למשל, סיפר כי בעת שהיה במחנה-ריכוז בגרמניה, נהג להניח בלילות את משקפיו לרגלי הדרגש שעליו ישן. בוקר אחד, כשקם משנתו, עמד בחוסר-זהירות על המשקפיים וניפץ אותם לרסיסים. הדבר הסב לו, כמובן, עוגמת-נפש רבה. לא חלפו אלא דקות אחדות, ואל הצריף נכנס קצין גרמני והורה לכל מרכיבי המשקפיים להתאסף. אלה נחשבו אצל הנאצים כבעלי-מום לכל דבר ונשלחו לתאי הגזים. הוא ניצל משום ששבר את משקפיו בחוסר זהירות.

אולם מכל הסיפורים הרבים הייתה מציפה אותו התרגשות מיוחדת בכל פעם שסיפר את הסיפור הזה: באחד המסדרים במחנה-הריכוז פקד הקצין הגרמני על כל בעלי ההשכלה הרפואית לצאת מהשורה. אמנם לסבא לא הייתה השכלה רפואית, אך הוא היה כימאי והבין קצת בתרופות. בלי לחשוב פעמיים יצא מהשורה והציג את עצמו כרופא. הוא עדיין לא ידע לאן הצעד הזה יוביל אותו, אך ליבו אמר לו שהדבר עשוי לסייע לו. ואכן, מאותו יום ואילך מונה על המרפאה במחנה. כך היה יכול לסייע לחולים רבים, שקיבלו ממנו תרופות יותר ממה שהתירו לו ההוראות.

יום אחד הגיע למרפאה נער צעיר, בעל חזות חסידית. סבא התעניין בשלומו, טיפל בו כראוי ואף שוחח עמו בדברי-תורה. הנער התחבב עליו מאוד והוא השתדל לסייע לו ככל יכולתו. בהמשך רקם סבא תכנית שבעזרתה הצליח, בסיוע עוד גורמים, להבריח את הנער אל מחוץ למחנה. מאז נעלמו עקבותיו של הנער והם לא נפגשו עוד. שלושים שנה חלפו מאז. בשנים אלה הספיק, כאמור, לעלות ארצה ולהקים משפחה. חלפו עוד שנים ובינתיים גם ילדיו ובתוכם הוריי בגרו והקימו משפחות. לאחר נישואיהם התגוררו הוריי ברחובות. זה היה בשבת הראשונה שבה התארחו סבי וסבתי בבית הוריי ברחובות. מכל בתי-הכנסת בעיר בחר סבא ללכת להתפלל בבית-הכנסת שבקריית חסידי קרטשניף. הוא התפלל שם הן בליל שבת הן ביום.

בקריאת התורה, פנה אליו הגבאי וקרא לו לעלות לתורה "שישי". סבא היה מופתע מאוד, שכן בית-הכנסת היה מלא מפה אל פה ואילו הוא היה סתם אורח בלתי-מוכר.

בצאת השבת נהגו מתפללי בית-הכנסת להתייצב בפתח חדרו של האדמו״ר, רבי דוד-משה רוזנבוים מקרטשניף, כדי להתברך מפיו. גם סבא השתלב בתור הארוך והמתין לברכת האדמו״ר. לפתע ניגש אליו שמשו של הרבי וקרא לו לבוא עמו. שוב הופתע סבא מהיחס המיוחד כלפיו. הוא פסע בצייתנות אחרי השמש, שהוביל אותו היישר לחדרו של הרבי. כשנכנס פנימה קידמו האדמו״ר בברכת "שבוע טוב" לבבית והציע לו סיגריה. סבא השיב בנימוס כי אינו מעשן. "זה חידוש בשבילי, ר׳ שאול", הגיב האדמו״ר, "מתי חדלת מלעשן?". סבא היה נבוך ולא השיב. בקושי זכר שבעבר עישן. האדמו״ר שינה את נושא השיחה. "יש לי חידוש-תורה לומר לך", אמר והשמיע באוזני סבא פירוש נאה לאחד מפסוקי התורה.

כשסיים האדמו״ר את הפירוש, פנה אל סבא בשאלה: "נו ר׳ שאול, ההסבר הזה אולי מוכר לך?". סבא לא השיב. כעבור רגע של שתיקה, הישיר האדמו״ר מבט אל סבא ואמר לו: "את הפירוש הנאה הזה שמעתי ממך בנעוריי, בשעה שבאתי לקבל ממך טיפול במרפאה של מחנה-הריכוז. אני הוא הנער הצעיר שחיבבת ושסייעת לו לברוח אל מחוץ למחנה. התזכור?". צמרמורת הרעידה את גופו של סבא. הוא התרגש עד עמקי נשמתו ולא הצליח להוציא הגה מפיו. האדמו״ר הוסיף ואמר: "אתה היית שליח ה׳ להצילני, ואני חייב כלפיך בהכרת-הטוב". סבא היה אחוז התפעלות מהעובדה שאחרי שלושים שנה עדיין זכר האדמו״ר את פניו, את חידוש-התורה ששמע ממנו במחנה ואפילו את העובדה שבאותם ימים עישן.

בכל פעם שסיפר לנו סבא את הסיפור הזה היה מתרגש מחדש. באותה פגישה עם האדמו״ר ראה סוג של "סגירת מעגל" שמימית.

[על פי גליונות חב״ד]

המכשולים והנסיונות בחיים הם לתכלית טובה

בס״ד

הנסיונות והמכשולים בחיים יש להם תכלית טובה

הרב כהנמן אמר משל: לעשיר שעמד בצד שדה אימונים – מקום שבו מרגילים את החיילים ואנשי המלחמה, והנה הוא רואה שהחיילים קופצים ומדלגים מעל בור מים גדול ועמוק, אף נדרש מהם להתכופף מטה מטה מתחת לגדר תיל וכל זה כדי להרגילם לעמוד איתן בכל סוגי ומצבי מלחמה, אלא שהעשיר הגולם הלז לא הבין כי יש תכלית ומטרה בכל אלו המכשולות מהמורות ונסיונות, מניעות ונפילות, נכמרו רחמיו עליהם מדוע יצטרכו מסכנים הללו לדלג על ההרים ולקפץ על הגבעות.

ברוב רחמנותו ניגש אל המפקד הממונה עליהם, ואמר לו: הנה עשיר כקרח אנכי, אין זהב וכסף נחשבים בעיני מאומה, אבקשך שתיקח בעלי מלאכה על חשבון כספי וזהבי והם יישרו את כל השדה אשר אנו עומדים עליה – להוריד את ההרים, למלא את הבורות והבארות בעפר, וכך לא יצטרכו חיילך להתייגע חינם. שחק המפקד על רוב סכלותו, ואמר לו: אם אכן נדבה לבך לחוננו ממתת ידך, אנא רחם נא וסייע בעדנו לגמור את החובות שנצטברו מבניית והעמדת כל אלו המכשולות ומהמורות.

המשכיל ילמד מכאן לכל מיני נסיונות וקשיים שיש לו ברוחניות ובגשמיות כי יש בהם עצמם תכלית ומטרת טוב.

הכנסת כלה בסיוע האוהב ישראל

שמחה שלמה / מעשה שהיה

עני מרוד היה ר׳ שלום. את פרנסתו מצא מעבודות תיקון ושיפוץ מזדמנות בעיר מגוריו אפטה. פה תיקן גג פרוץ, שם סייד קיר מקולף ובמקום אחר שיקם ארון מט ליפול. כדרכן של עבודות מסוג זה, שפעם מזדמנות הן ופעם לא – כך היה גם מצב פרנסתו הדחוקה.

והנה הגיעה בתו הבוגרת לפרקה. בידו של ר׳ שלום לא הייתה פרוטה אחת לנדוניה, ובאין נדוניה קטנים הסיכויים למצוא בעבורה זיווג הולם. ישבה הבת בביתה שבועות וחודשים ונצרה את כאבה בליבה. כבת-ישראל כשרה ובמעלת מידות טובות, לא פצתה פה ולא דחקה באביה. לעומתה, אמה לא הרפתה. לא עבר יום שבו לא הזכירה לבעלה (כאילו זקוק היה לתזכורות) כי אין חובת האב לילדיו מסתיימת עד שהוא מכניס אותם אל מתחת לחופה.

יום אחד, בעודו מתייסר במחשבות נוגות על בתו המזדקנת ברווקותה בגלל עוניו, נשאוהו רגליו אל ביתו של הצדיק ה״אוהב ישראל״ מאפטה. "עני מרוד אני ואין בידי כסף להשיא את בתי, שהיא נערה טובת-לב, צנועה וחסודה", תינה ר׳ שלום את צרתו לפני הצדיק.

הביט בו הצדיק בעיניים רחמניות והכיר בו כי איש-עמל הוא ואינו מפושטי היד המחזרים על פתחי נדיבים. חשב וחשב ובתוך כך החל לגלגל עמו בדברים. "האומנם אין בידך מאומה? האם אין לך שום חיסכון בצד או אולי תכשיט בעל-ערך שתוכל למכרו?", שאל הצדיק.

"לא", השיב ר׳ שלום. "ומה בדבר הלוואה?", שאל הצדיק והוסיף, "לכמה זקוק אתה מיד עכשיו?". "למאה רובלים", ענה ר׳ שלום. "ומדוע אינך לווה?", שאל הצדיק. השפיל ר׳ שלום את עיניו בהבעת אין-אונים. "מאה רובלים הם סכום גדול מדי, ואיני מכיר מישהו שיסכים להלוות לי סכום כזה. חוץ מזה, באמת איני יודע כיצד אוכל להחזיר מאה רובלים", אמר.

את הדברים האחרונים ביטל הצדיק בהינף-יד. "כשיהודי נוטל הלוואה למטרה קדושה, הקב״ה מסייע לו לפורעה", אמר. "חשוב עוד קצת", עודדו הצדיק, "אולי בכל-זאת יש בביתך חפץ כלשהו בעל-ערך שתוכל למשכנו?". לפתע ניצת זיק קטן של תקווה בעיניו של ר׳ שלום. "יש לי ש״ס דפוס סאלוויטה", אמר. "הבא אותו לכאן", אמר הצדיק.

כעבור שעה קלה היה הש״ס בבית הצדיק. "זהו ש״ס יקר מאוד שערכו רב בהרבה ממאה רובלים", אמר הצדיק בנימת התפעלות. "אם תמשכנו, תוכל לקבל הלוואה של מאתיים רובלים!". כעבור רגע פתח את מגירת שולחנו, הוציא מתוכה מאתיים רובלים והושיטם לר׳ שלום. זה לא ידע את נפשו מהלם. לאחר שהתאושש מן ההפתעה, הודה לצדיק בחום והלך לביתו שמח וטוב-לב.

לא חלף זמן רב ובתו של ר׳ שלום השתדכה בשעה טובה. כעבור זמן התייצב שליח בביתו, נושא עמו את הש״ס היקר מבית הצדיק. "הרבי אמר כי הש״ס הזה יקר מאוד ואין הוא רוצה לשאת בגודל האחריות הרובצת עליו לשמרו מפני נזקים או גנבה. לכן, סובר הוא, כי מוטב שיהיה בביתך, שכן אתה תיטיב לשמור עליו", אמר השליח והסתלק.

יום חתונת בתו של ר׳ שלום הנה הגיע. ביום החתונה נהגו החתן והכלה ובני-משפחותיהם להיכנס אל הצדיק ולזכות בברכתו. גם ר׳ שלום ואשתו באו אל הצדיק עם בתם הכלה ושאר ילדיהם. לאחר שאצל להם הצדיק ברכה, ביקש מר׳ שלום להישאר עמו ביחידות עוד רגע קט.

"בזאת אני מוחל לך על פירעון החוב. מאתיים הרובלים שלווית ממני נעשים עכשיו מתנה גמורה", אמר לאבי הכלה ההמום. ר׳ שלום התקשה להגיב באופן ברור ומסודר, ותשובתו התגמגמה – "מדוע? . . כלומר, על מה ולמה? . . .".

חיוך רחב התפשט על פני הצדיק. "הסכת ושמע", פתח ואמר. "כידוע לך, הקב״ה ברא את העולם כולו בשביל ישראל בניו. לפי זה ראוי היה, לכאורה, כי העולם יתנהל בגלוי בדרך שתבהיר לכול כי כל קיומו אינו אלא בשביל ישראל. בפועל, שרויים אנו בגלות וישראל נרדפים ושקועים עד צווארם בעול הגויים ובעול הפרנסה.

"הרהרתי בדבר רבות והגעתי למסקנה כי חייב להיות זמן מסויים בחיי היהודי שבו ליבו יהיה טוב עליו לחלוטין. אימתי זה? ובכן, בכל יום ויום טרוד הוא בעול הפרנסה והחינוך ובשאר הבעיות. חולפות שנים והנה מגיע סוף-סוף היום המאושר שבו הוא זוכה להכניס את צאצאיו לחופה. או-אז נשכחים ממנו כל הסבל והתלאות. בשובו מן החופה מצב-רוחו מרומם, עד שהוא מתרונן בהודיה לה׳ על החסד שגמל עמו. זו שמחה מושלמת ואמיתית".

הצדיק עצר לרגע ומיד המשיך: "עלה בדעתי שאתה, כשתגיע היום לרגע המאושר הזה, יעלה בזיכרונך זכר הש״ס היקר שנתת לי כמשכון ומיד תהרהר בעניין מאתיים הרובלים. הדבר עשוי לפגום בשמחתך וזו כבר לא תהיה שלמה. והלוא העולם כולו נברא בשביל ישראל? . . . לכן החלטתי להפוך את ההלוואה למתנה גמורה. מזל-טוב מזל-טוב!".

הנה לפנינו סיפור שממחיש עד כמה היה ה״אוהב ישראל״ מאפטה ראוי לשמו ושמו ראוי לו. (מגליונות חב״ד)

הכנסת אורחים

הכנסת אורחים

רבי אלימלך מליז׳נסק ואחיו רבי זושא מאניפולי, תלמידיו של המגיד ממזריטש, ״ערכו גלות״ במשך כמה שנים, ונדדו מעיירה לעיירה כדי להפיץ את תורת החסידות. לא היה להם בגדים ראויים ומזון לאכול, והם היו נראים כמו שני קבצנים. בנדודיהם הם היו מגיעים מדי פעם לעיירה לודמיר. גביר העיירה, שהיה עשיר מופלג, סירב להכניסם לביתו בטענה שאין זה לכבודו לארח שני קבצנים. לעומתו, יהודי אחר בעיירה, שהיה עני מרוד אך בעל לב זהב ונשמה טהורה, אכסן את שני האחים הצדיקים ברצון.

לימים יצא שמם בעולם, ורבי אלימלך ורבי זושא נודעו כצדיקים גדולים. רבים באו אליהם כדי לקבל ברכה, הדרכה ועצה. החסידים שלהם קנו להם עגלה מהודרת רתומה לסוסים אבירים, והם המשיכו לנוע מעיר לעיר להפיץ את תורת החסידות. יום אחד הם הגיעו שוב לעיירה לודמיר. כאשר שמע גביר העיירה על בואם של שני הצדיקים הגדולים למקומו, הוא יצא לקראתם והזמינם לביתו.

ענו לו רבי אלימלך ורבי זושא: בבקשה, אתה יכול לקחת את העגלה והסוסים. אנו הולכים אל אותו יהודי שאירח אותנו בביתו עד היום.

התפלא העשיר על תשובתם, והם הסבירו לו: הרי אנחנו לא השתננו, נשארנו אותו אלימלך ואותו זושא כמו שהיינו בביקורים הקודמים שלנו בעיירה. אם כן, מה נשתנה עכשיו שאתה מבקש להזמין אותנו לביתך? אין זאת אלא מפני שיש לנו כעת עגלה וסוסים. אם כן, קח את העגלה והסוסים וארח אותם בביתך.

הכנסת אורחים של אברהם לעומת לוט

הכנסת אורחים

בספר בית הלוי כותב שיש הבדל בין הכנסת האורחים של אברהם ובין הכנסת האורחים של לוט, וזאת בעקבות מקרה שקרה לו באופן אישי כאשר בעל אכסניה אחד שלא ידע ש״בית הלוי״ הוא מגדולי הדור, וזלזל בו ולא ארח אותו כראוי. מאוחר יותר כאשר נודע לבעל האכסניה שמדובר באחד מגדולי הדור, הוא השתטח לרגליו של ״בית הלוי״, ביקש סליחה ומחילה ורצה לארח אותו בכבוד גדול. הרב סירב להתארח אצלו והוא אמר לו: למדנו בפרשת וירא על הכנסת האורחים של אברהם שמתוארת בהרחבה, ולעומת זאת מספרים מעט מאד על הכנסת האורחים של לוט. ההבדל הוא שאורחיו של אברהם נראו כאנשים פשוטים ולכן להכנסת האורחים של אברהם שיצא מגדרו בעבורם היה ערך רב, לעומת זאת לוט ראה שלפניו מלאכים ולכן אין חידוש במה שכיבד אותם, כי מי לא ירצה לארח בביתו מלאכים. מידת הכנסת אורחים איננה נבחנת ביחסו של המארח לאנשים גדולים, אלא דוקא ביחס של בעל הבית לאנשים פשוטים שפוקדים את ביתו. פנה בעל ״בית הלוי״ אל בעל האכסניה ואמר לו: ״איזה התנצלות היא זו שאתה אומר לי שלא הכרתי אותי, היחס המשפיל לו זכיתי ממך איננו ראוי אפילו לאדם מן השוק שבא להתארח אצלך״. לאחר הדברים הלך הרב לדרכו.

ויש להוסיף: אמרו חז״ל גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת השכינה, ועל הקב״ה נאמר בישעיהו נ״ז: ״כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים״.

על פי ״בית הלוי״ יש לבאר, שבוודאי מעלה גדולה לקבל פני שכינה, וכי יש דבר גדול יותר מאשר לפגוש את ה׳? אלא שהקב״ה בכבודו ובעצמו שוכן דוקא אצל שפלים ונדכאים, ואם כן עלינו ללכת אחר מידותיו, ולהתחבר מתוך ענווה עם האנשים הפשוטים, לארח אותם ולשמח אותם, ולדעת שהחיבור איתם חשוב בעיני ה׳ יותר מאשר חיבור עם אנשים גדולים ואפילו יותר מקבלת פני שכינה.

היתוש שניצח את נשיא ארה״ב

סיפור לשבת:

בפרשת השבוע מתואר מצב שבו ישראל עושים את רצון ה', ומצב בו אין ישראל עושים את רצון ה'. סימן למצבו הרוחני של עם ישראל הוא יחס בעלי החיים אליהם. "אם בחוקותיי תלכו. . . והשבתי חיה רעה מן הארץ". בפרשת השבוע מתואר שכאשר ישראל לא עושים את רצונו של מקום, הוא משתמש בחית השדה כדי להעניש את עם ישראל. לפנינו סיפור על נשיא ארה״ב שלמד פרק בענוה.

אחד מנשיאי ארה״ב בשנות ה-60 הגיע לביקור במצרים. אלפי אנשים המתינו לנשיא האמריקאי בדרכים המובילות לשדה התעופה, ובעת שהשיירה הנשיאותית עברה שם, ההמון הריע לנשיא ארה״ב שנתקבל בכבוד מלכים. בקהיר נערכה לנשיא קבלת פנים מלכותית במעמד נשיא מצרים ובנוכחות נציגי תקשורת מכל העולם שהעבירו בשידור ישיר את הארוע לכל רחבי תבל. אל מול הכבוד הגדול הזה ישב הנשיא האמריקאי "כולו אומר כבוד", הוא פיזר חיוכים לכל עבר, לחץ את ידיהם של שרים בכירים, ממש "מלך העולם", וכל זאת תחת שמירה בטחונית כבידה ביותר. מחסומים רבים וגדרות נצבו בדרך לבמה עליה ישבו המכובדים. אנשי בטחון רבים עמדו סביב הגדרות כדי לשמור שאף אחד לא יתקרב אל הנשיא.

רק אחד הצליח לעשות זאת. הוא הצליח לפרוץ את כל המחסומים ולהגיע אל נשיא ארה״ב, ולא רק להגיע אלא לגעות בו. ולא רק לגעת בו אלא פשוט להתיישב על חוטמו. היה זה לא אחר מאשר יתוש קטן, קטן במיוחד אך טורדני ביותר. הוא התיישב על חוטמו של הנשיא וניסה לעוקצו. הנשיא "לא נשאר חייב", הוא ניסה להלחם נגד היתוש בתנועות ידים שונות ומשונות. זה היה הדבר האחרון שהנשיא רצה לעסוק בו באותם רגעים בהם מצלמות הטלוויזיה מצלמות כל תנועה שלו ומעבירות את התמונות לכל העולם. אך היתוש היה עקשן ולא היה מוכן לעזוב את הנשיא. למרות תנועותיו העצבניות של מי שחשב שהוא מלך העולם, הוא "הפסיד במלחמה עם היתוש". היתוש שם את הנשיא ללעג ולקלס לעיני כל העולם העומד ורואה את נשיא המעצמה הגדולה ביותר בעולם במוגבלותו האנושית, עומד בתנועות נואשות ועצבניות, חסר אונים מול בריה קטנה ששמה יתוש.

היתומה הרב והולדתו של הרבי מגור הרי״מ

נאמר בפרשתנו "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֶת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה. . . וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ. . ."

כמו כל דבר רוחני שאיננו מגיע ללא עמל ויגיעה, כך גם ברכת פרי בטן צריכה מסירות נפש.

בביתו של המגיד מקוז׳ניץ גדלה נערה יתומה מאב ומאם. היא היתה קרובת משפחה של המגיד, ולאחר שנתיתמה מהוריה הכניסה המגיד לביתו וגדל אותה כמו בת. כאשר הנערה הגיעה לפרקה להנשא אמרה למגיד שכיון שהיא באה ממשפחה מיוחסת מאד לא תסכים להכיר בחור שאיננו ממשפחה מיוחסת, כי ברצונה לגרום נחת רוח למשפחתה החשובה. מסיבה זו הרבה הצעות שהעלה המגיד בפניה ירדו מעל הפרק, וכך עבר זמן מרובה והנערה היתומה עדיין לא התארסה לאיש.

באחת העיירות הסמוכות לקוז׳ניץ מקומו של המגיד התגורר תלמיד חכם גדול מאד שהיה רבה על אותה העיירה. הוא היה מתלמידי רבי לוי יצחק מברדיטשוב, אדם גדול מאד בתורה והחסידים מאד החשיבו אותו. הוא גם היה מקרוב למגיד, והיה ממשפחה מיוחסת מאד, נצר מרבינו יואל סירקיס הב״ח.

האיש היה אלמן, ואחרי זמן אבילותו על אשתו הוא הגיע לקוז׳ניץ ובא אצל המגיד. המגיד הציע לו את קרובת משפחתו היתומה. כדי להשפיע על הבחורה שתסכים להנשא לרב האלמן שכנע המגיד את הרב שיתחייב להביא לבחורה תוך חודשיים סך של שלוש מאות אדומים (שם של מטבע בימים ההם) ואז יהיה קל יותר לשכנע אותה להסכים להצעת הנשואין. כיון שידע המגיד שהרב ההוא חי בעוני ואין לו כסף, הבטיח המגיד שבהגיע מועד התשלום הוא (המגיד) ידאג לכסף. הרב הסכים להצעה.

המגיד פנה אל הבחורה והציע לה את הרב האלמן. הוא סיפר לה על גדלותו בתורה, והבחורה נאותה להשתדך עם הרב למרות שהיה אלמן. עברו חודשיים והרב בא אל המגיד כדי שיתן לו את הכסף שהרב-החתן הבטיח לכלתו. למגיד לא היה כסף כדי לפרוע את ההתחייבות. הוא קרא לבחורה ואמר לה שהחתן הוא אדם גדול בתורה ולא בכל יום מגיע חתן כזה, ושכדאי לה להנשא לרב גם ללא הכסף.

מובא בספר "מאיר עיני הגולה" שמגיד הבטיח לבחורה היתומה ש״תמורת הויתור על הכסף היא תזכה ללדת בן מהרב אשר יאיר את עיני כל ישראל בתורתו ובעבודת ה׳ שלו. הכלה שמעה את הדברים ואמרה שברצונה להתייעץ על כך עם החתן. המגיד הסכים והם נפגשו, ואחרי רבע שעה באו למגיד לאמר לו שהם מסכימים לעשות כפי שאמר המגיד.

המגיד שמח מאד ולקראת החתונה טרח בכבודו ובעצמו בכל ההכנות הדורות לחתונה, כאילו היה זה אחד מילדיו. המגיד היה מסדר הקידושין, והוא הודיע שיצא מחדרו בשעה מסויימת ואז תתקיים החופה.

הגיע זמן החופה, והמגיד נכנס לחדרו והתבודד שם כמה שעות, ולא יצא. המוזמנים המתינו והתפלאו כי המגיד היה כמי שהקפיד להגיע בזמן לכל מקום. לפתע פתח המגיד את הדלת, קרא אליו את החתן וסגר את הדלת. השניים היו שם בחדרו של המגיד כמחצית השעה, ומיד אחר כך הלך המגיד עם החתן לחופה וסידר את הקידושין, וניכר עליו היה שמח מאד.

לאחר חצי שנה מזמן החתונה נכנסה אשת הרב הקרובה היתומה של המגיד אל המגיד, והוא קם ממקומו ועמד לפניה מלא קומתו. אמר לה המגיד: תדעי שהנני קם מפני העובד שבבטנך, כי נשמתו גדולה מאד, ומזה כמה מאות שנים לא היתה נשמה כזו בעולם.

הילד שנולד היה רבי יצחק מאיר מגור בעל החרי״ם שהאיר את כל העולם בתורתו ובעבודת ה׳ שלו. רבי יצחק מאיר מגור היה תלמידו של הרבי מקוצק, הוא יסד את חסידות גור המפוארת ונכדו הוא רבי יהודה אריה ליב בעל השפת אמת. אמו הבחורה היתומה הסכימה להתחתן עם אדם אלמן שחי בעוני. זכות זו עמדה לאותה אישה ללדת את אחד מגדולי התורה והחסידות, רבי יצחק מאיר מגור.

הירקן שנבחר להיות רב במקום המהרש״ל

סיפור לשולחן השבת: על הפסוק "אלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה. . . ראובן שמעון" וגו' אומר הספורנו שכל אחד הגיע לדרגה של מיצוי מדריגתו על פי שמו, כל אחד היה ראוי לשמו. "לכל איש יש שם", כל יהודי יכול להגיע למדריגות גבוהות ביותר גם כזה שנראה ונחשב כאיש פשוט.

בעיר לובלין היה מוכר ירקות פשוט ושמו אברהם. רבי שלמה לוריא המכונה בקיצור המהרש״ל שהיה הרב של עיר לובלין לפני למעלה מארבע מאות שנה, למד תורה והתעמק בסוגיה עמוקה ומסובכת מאד בתלמוד. היתה לו שאלה ולא היתה לו תשובה. מתחתיו התגורר אברהם מוכר הירקות ולפתע שומע המהרש״ל את קולו של אברהם מוכר הירקות. אברהם למד את אותה סוגיה שלמד המהרש״ל, הוא שאל את עצמו את השאלה הקשה שהעסיקה את המהרש״ל ולהפתעת המהרש״ל הוא תירץ את השאלה בצורה נפלאה. מסתבר שהיהודי הזה הסתיר את עצמו במשך שנים וכולם חשבו שהוא מוכר ירקות פשוט.

המהרש״ל ירד לביתו של אברהם מוכר הירקות וביקש ממנו לגלות את מדריגותיו בתורה אך אברהם סירב. המהרש״ל אמר לו שכיון שזה לטובת עם ישראל הוא גוזר עליו בגזירת רב המקום לגלות מי הוא ומה הוא כדי לדעת את דרגתו האמיתית של הירקן. אברהם לא היה יכול לסרב והוא גילה למהרש״ל על ידיעותיו בתורה ועל מדריגתו.

לפני מותו השאיר המהרש״ל צוואה ובה הוא ביקש מפרנסי קהילת לובלין למנות את אברהם מוכר הירקות כרב העיר. לובלין היתה עיר בה היו יהודים רבים ובכל הדורות רב העיר היה מגדולי ישראל כדוגמת המהרש״ל. מנהיגי הקהילה נדהמו מהצוואה והם נגשו למוכר הירקות וביקשו ממנו להיות רב העיר. אברהם ניסה להתחמק אך מנהיגי הקהילה הראו לו את הצוואה והוא הסכים. מנהיגי הקהילה הלבישו אותו בבגדים מכובדים כראוי לרב העיר לובלין והכתירו אותו ברוב עם והדרת מלך. [על פי עלינו לשבח].

ושמעתי בשם הגאון הרב אברהם שפירא זצ״ל שכולנו קראנו לו בחיבה ובאהבה ביראה ובכבוד ר׳ אברום שכאשר נפטר אחד הדיינים בבית הדין של וילנא [=עירו של הגאון מוילנא] מינו את אחד החייטים של העיר כדיין במקומו. אשרינו ישראל שאלה הירקנים שלנו ואלה החייטים שלנו, ואל נאמר שזה היה בתקופה של הגאון מוילנא ובתקופת המהרש״ל שהיו גדולים ועצומים, אך בדור שלנו שיש רדידות וּבורות ביהדות אין הדבר כך, כי גם היום יש צדיקים נסתרים בעלי מדריגות רוחניות עצומות ונראים כאנשים פשוטים.

והעיקר שנדע שבכל אחד מאתנו יש אפשרות להגיע למדריגות גדולות ועצומות, ואפשר שכאשר נעלה למעלה אחרי מאה ועשרים יראו לנו לאיזה מדריגה יכולנו להגיע לעומת מה שעשינו בפועל. הזמן קצר [=חיי העולם הזה] והמלאכה מרובה [=עבודת ה׳ – תורה ומצווות] ובעל הבית [הקב״ה] דוחק [=כדי לתת לנו שכר].

היחס לממון לא ראו איש את אחיו

היחס לממון

"לא ראו איש את אחיו" - סיפור לשולחן השבת

במכת חושך נאמר בציווי "נטה ידך על השמים. . . וימש חשך". חז״ל דרשו את המילים "וימש חשך" שחשך מצרים לא היה מציאות של העדר אור, אלא שהיתה לחשך ממשות. אפשר היה "לגעת בחשך". וכדי להמחיש לנו את העניין אמרו חז״ל שעוביו של חשך היה דינר זהב.

בספר פלא יועץ כותב שכוונת חז״ל שאדם שרודף אחרי הכסף נמצא בחשך ולכן רמזו לנו חז״ל שעוביו של חשך היה דינר זהב. בהמשך נאמר על מכת חשך שלקו בה המצרים "לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש תחתיו".

מסופר שפעם אחת אסף הצדיק רבי משה ליב מסאסוב צז״ל כסף לצדקה והגיע לביתו של אחד מהעשירים של העיר שהיה ידוע כקמצן גדול. רבי משה לא פנה אליו ישירות ובקש ממנו כסף לצדקה, אלא בא אליו לביקור בביתו של העשיר ושוחח איתו על הכל חוץ מעל הכסף לצדקה.

במהלך השיחה פנה רבי משה אל העשיר וביקש ממנו להבין מעבר לזכוכית החלון ולאמר לו מה הוא רואה. התפלא העשיר אך השיב מפני הכבוד לצדיק ואמר לו שהוא רואה אנשים הולכים ברחוב. הרבי המשיך לשוחח עם העשיר על כל מיני דברים ולא הזכיר כלל את המטרה שבשבילה הוא בא.

באמצע השיחה התבונן הרבי במראה יפה מצופה כסף שהיתה מונחת על השולחן בסלון ביתו של העשיר. ביקש הרבי מהעשיר להתבונן במראה ושאל אותו מה הוא רואה. התפלא העשיר על שאלתו של הרבי אך השיב לו מפני כבודו שהוא רואה את עצמו.

חזר ושאל הרבי את העשיר: "למה כאשר הסתכלת בחלון הזכוכית הפונה לרחוב ראיתה אנשים ואילו כאשר הסתכלת במראה ראיתה את עצמך?" התפלא העשיר על שאלתו של הרבי והשיב לו מפני כבודו: "זה בגלל הכסף, המראה היפה בסלון מצופה כסף ולכן ראיתי רק את עצמי."

אמר לו הרבי: "זה מה שכתוב במכת חשך במצרים 'לא ראו איש את אחיו', ואמרו חז״ל על חשך מצרים שעוביו היה כדינר זהב. הכסף גורם לנו לראות רק את עצמנו. בוא וראה מה נאמר אחר כך על מצרים 'לא קמו איש תחתיו' - מי שרואה רק את עצמו הוא שרוי בחשך ואין לו תקומה. אך ישראל רחמנים וגומלי חסדים ולכן זכו במצרים 'ולבני ישראל היה אור במושבותם'."

התרצה העשיר ותרם בעין יפה לצדקה.