הרב מיימון מספר, שבצעירותו באירופה הוא יצא לנסיעה ארוכה ברכבת, שצפויה להימשך 7-6 שעות. היה לו חשוב למצוא בן-שיחה מעניין. הוא עבר מקרון לקרון עד שמצא יהודי בעל הדרת פנים שהיה נראה כרב. הרב היה רכון מעל חומש עם פירוש אור החיים הקדוש. הרב מיימון פנה אליו ושאל לשלומו ולשמו, והתברר שהם אפילו מכירים אחד את השני בשמות אך לא בפנים, שכן שניהם היו רבני קהילות. לאן כבודו נוסע? אל הרב׳ה מ_____, ולאן מר? שאל את הרב מיימון? לקוגרס הציוני. . . מיד החווירו פניו, והוא חזר אל ספרו.
הרב מיימון, כיאה לרב צעיר ונמרץ, שאל אותו בחביבות לפשר מעשיו, והלה הסביר שהוא איננו מזדהה עם התנועה הציונית. הרב מיימון המשיך והקשה, שהרי הציונים עוסקים בשיבת ישראל לארצו, דבר שבוודאי כל התורה וכל התנ״ך מלא ממנו; והרב השיב שזה נכון, אבל מקובלנו שהגאולה תבוא ע״י ניסים, ואילו הציונים מנסים לדחוק את הקץ ולהביא לשיבה לארץ בטרם עת.
הרב מיימון הוסיף ואמר: דווקא ממה שאני מכיר מהמקורות, ראשונים ואחרונים, הוא שאין הקב״ה עושה נס במקום שניתן היה לעשות את הדבר בדרך הטבע. עוד הוסיף הרב מיימון: אני מוכן להוכיח לך את העיקרון הזה של הציונים מכל פרשה בתורה.
כאן הרב נעשה מתעניין: נו, נתחיל מבראשית. הרב מיימון נתן לו דרוש יפה ומסודר שהיה מוכן לו על פרשה זו בטרם עת. . . נח – כנ״ל, דרוש שהיה לו מסודר כמות שהוא. לך לך – הרב מיימון לא היסס, ואמר: לך לך זו פרשה מצויינת להוכיח את מעשי הציונות. הוא מביא את דברי הזוה״ק (לך לך עז:) שעוסק בתרח ומשפחתו שכבר יצאו לכיוון ארץ כנען, ועל גבי זה בא הקב״ה ונתן את ציוויו: 'כיון דאתער בר נש אתערותא בקדמיתא, כדין אתער אתערותא דלעילא; ת״ח: כיון דכתיב "ויצאו אתם מאור כשדים וגו' " – מיד: "ויאמר ה' אל אברם לך לך. . ." '. מכאן רואים עיקרון חשוב מאוד – צריכים אנו לעשות את הצעד הראשון לכיוון הנכון, מה שביכלתנו, באתערותא דלתתא, ואם צדקנו – הקב״ה יחבור אלינו וייתן את סיועו באתערותא דלעילא.
אותו רב הנהן בהתרשמות, אחר כך חייך חיוך שובב, ודפדף אל סוף החומש. לפתע החל קורא את רשימת טעמי המקרא [אני אומר את הדברים כפי שאני זוכר – כנראה, לא מילה במילה]: מהפך, פשטא, זקף קטון, זרקא, סגול, פזר, אזלא גרש, גרשיים, שלשלת, תלישא קטנה, תלישא גדולה, סוף פסוק. הרב מיימון הופתע, אך התאמץ לקחת ברצינות את המשימה שהוטלה עליו. הוא העיר: אני מאמין שאנו עוסקים בדברים חשובים, ואני רואה שכבודו מעדיף מעט להתלוצץ; אבל דווקא חושבני שניתן ללמוד רמזים גדולים משמות טעמי המקרא: 'מהפך, פשטא, זקף קטון' – אנו תוהים מדוע הכול לא כפי שהיה אמור להיות, מדוע מהופך הפשוט, וזקוף הקטון שונאי ישראל שקטנים לפני המקום דווקא הם זקופים וניצבים. 'זרקא, סגול, פזר' – מדוע זרוקה הסגולה ומפוזרת בין הגוים? 'אזלא גרש, גרשיים' – היא אזלא=הולכת ועוברת גרוש אחר גרוש! 'שלשלת, תלישא קטנה, תלישא גדולה' – כי איננו עושים את הדרוש מאתנו, שהיה עלינו להתאחד כולנו כשלשלת ולעשות תלישא קטנא=חור קטן כפתחו של מחט, השתדלות שלנו, ואז היינו זוכים לתלישא גדולה=סייעתא גדולה מן השמים. סוף פסוק – אז היה מגיע סוף וקץ לכל צרותינו.
כך מסיים הרב מיימון: הרב התרשם מאוד מדבריי, והמשכנו לשוחח כל משך הנסיעה. הוא התחייב שגם אם לא נסכים בדעותינו, נישאר ידידים; הבטיח וקיים. שמרנו על קשרי ידידות לאורך שנים רבות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה