מסופר על המלך האדיר נפוליון, שנקלע פעם לבית-כנסת בליל תשעה באב. כאשר הוא ראה את אמירת הקינות, את הישיבה על הארץ, את הצער והיגון והאנחה, את מנהגי האבלות, הוא התעניין לדעת "מה קרה".
"חורבן בית המקדש", ענוהו, "על זה מתאבלים".
"מתי חרב מקדש זה?"
"לפני אלף וחמש מאות שנה".
"מה? כמה?"
"הוד מעלתו, אנו מתאבלים על המקדש שחרב לפני אלף וחמש מאות שנה".
"ככה?", תמה בלבו אותו מלך אדיר. הוא בטח ניסה, ללא הצלחה, להזכר בהנהגה דומה לזו אצל אומות העולם. להתאבל על בית שנחרב לפני יותר מאלף שנה? !
ואז הוא התבטא ואמר שעם שיכול להתאבל כך על מקדש למשך זמן כה ארוך – לעם הזה תגיע בסוף גאולה, שישוב ויבנה הבית הזה מחורבנו.
אכן, זה נכון! והרי הן הן הדברים שנאמרו, שהמתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה! וספק גדול בלבי אם אותו גוי ידע עד כמה הוא כיוון במקרה זה אל האמת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה