בס׳ד
סיפורים ליום הכפורים
כוחן של דמעות
מנהג היה לתלמידי 'החוזה' מלובלין להיכנס בכל שנה ושנה במוצאי יום-הכיפורים לחדרו של הצדיק ולשאול את פיו כיצד הייתה ה׳חתימה' שנקבעה להם במרום. לא לכולם היה הצדיק משיב, אך היו מהם שנענו.
שנה אחת נכנס אל 'החוזה' תלמידו ר' בונים, שלימים נתפרסם כרבי מפשיסחה, ושאל על 'חתימתו'. שקע הרבי בהרהור קל. "רואה אני כי גזרה קשה מרחפת על ראשך", אמר וכעבור רגע הוסיף: "השנה תפסיד את כל כספך ותהיה עני ואביון".
ואכן, בדיוק כפי שחזה הצדיק - כן היה. באותה שנה חלו כל בני-משפחתו של ר' בונים במחלות קשות, ואת כל כספו נאלץ לפזר על רופאים ותרופות. באין מזומנים בידו איבד ר' בונים את מקור פרנסתו. הוא נשאר נקי מכל כספו ורכושו, תוהה מהיכן יביא מזון ובגד לאשתו ולילדיו.
"משנה מקום - משנה מזל", אמרו חכמינו. נטל אפוא ר' בונים את מקל הנדודים בידו ויצא לתור אחר מקור פרנסה חדש. עבר ממקום למקום, ניסה לחפש מקור פרנסה פה ושם – לשווא.
במסעותיו הגיע לוורשה. כדרכו בימים הטובים נכנס לבית-מלון משובח, שבעליו הכירו בעבר, והתאכסן בו. בעל-הבית ידע שהסוחר ההגון משלם את כל החשבון, ואירחו ברוחב-לב.
במשך כמה שבועות שהה במלון, אכל ושתה ככל צורכו, ובכיסו אין אפילו פרוטה שחוקה אחת. כל מאמציו לשלוח את ידו במיני עסקאות מזדמנות - נכשלו. גם ניסיונותיו לחדש קשרי מסחר ישנים, עם מכרים ותיקים - לא עלו יפה.
לאחר שכשלו כל ניסיונותיו הרגיש ר' בונים את מלוא חומרתה של הגזרה שנגזרה עליו באותה שנה. הוא הגיע למסקנה כי עליו לקבל את הדין באהבה ולהשלים עם העובדה שנגזר עליו להיות עני ואביון.
אולם ככל שהתבונן במשמעות הדבר, התמלא ליבו צער וכאב. הוא הצטער על מצבו העלוב ועל מצבם העגום של בני-משפחתו. אך יותר מכפי שכאבו לו העוני והדוחק עצמם, חשש בעיקר מהרגע שבו יתברר לבעל המלון כי אין בידו לשלם את דמי האירוח, והדבר יגרום חילול שם שמים גדול.
בתוך כך פרץ ר' בונים בבכי. מלב מורתח נשא תחינה לקב״ה שיוציאו מן המיצר אל המרחב. לפתע נשמעו נקישות על דלת חדרו. זה היה אחד המשרתים במלון, שבא לשאול אותו במה יסעד היום את ליבו - בבשר אווז או שמא בבשר אחר. שילח ר' בונים את המשרת מעליו, וכשזה יצא, גבר והתעצם בכיו.
לא חלפו דקות אחדות והנה שוב נשמעו נקישות על הדלת. הפעם ניצב על הסף שליחה של גבירה יהודייה מפורסמת בוורשה. הגבירה ידעה, ככל הנראה, על מצבו הנוכחי של ר' בונים. היא חשבה להיטיב עמו ובאותה שעה לרכוש לעצמה איש נאמן. בפי השליח הייתה הצעת עבודה בעבורו - להיות קופאי בבית-העסק שלה ולזכות במשכורת גבוהה למדיי - שישה רובלים לשבוע.
ברגע הראשון חלפה במוחו של ר' בונים המחשבה להיענות להצעה, שהייתה מבטיחה לו ולמשפחתו קיום בכבוד, אך לאחר מחשבה נוספת חזר בו. "אם הקב״ה החליט לסייע לי ולפתוח לפניי שוב את שערי ההצלחה, אינני חפץ להיות פקיד", אמר לעצמו.
השליח היה בטוח כי איש-שיחו יקבל את ההצעה בשמחה. לתדהמתו שמע את ר' בונים אומר: "מסור לגבירתך כי מוכן אני להיות שותף בעסקיה; לא פקיד". הביט בו השליח בהשתאות רבה והלך לדרכו.
כשנמסרו דברי ר' בונים לגבירה חרה אפה על העזתו של הצעיר. היא הורתה לשליח להישאר בבית ואף לא לחזור למלון כדי למסור את תשובתה השלילית להצעה שנראתה לה חצופה.
בינתיים נרגעה רוחו של ר' בונים. מאמין ובוטח בישועת ה' הקרובה הוציא מתרמילו ספר והחל להגות בו בשקט ובשלווה. ר' בונים הוסיף לשבת במלון, מנסה את כוחו במסחר כזה או אחר - ונכשל פעם אחר פעם.
חלפו עוד כמה ימים והנה שוב נקש על דלת חדרו של ר' בונים שליחה של הגבירה. כשהפכה בדבר עוד ועוד, הגיעה הגבירה למסקנה כי לא יהיה רע כל עיקר אם תכניס לעסקיה כשותף (או לפחות למקצתם) את ר' בונים, שנודע לכול ביושרו ובתבונתו. הפעם קיבל ר' בונים את הצעתה.
ואמנם מתוך השותפות העסקית בין הגבירה לבין ר' בונים צמחה הצלחה גדולה, ובאותה שנה הרוויחו שניהם סכומים גדולים מאוד.
כשנסע ר' בונים ללובלין שם את פעמיו אל ביתו של 'החוזה'. אך דרכו רגליו על מפתן החדר, נשא אליו הצדיק את עיניו ואמר: "כפי שאמרתי לך במוצאי יום-הכיפורים, נגזר עליך לאבד את כל כספך, וכפי שנגזר כן היה. ואולם באותו יום לא דיברנו כלל על בכיות שתבכה ועל דמעות שתשפוך. אלה קרעו את רוע הגזרה
בס׳ד
המתפלל הזר והמוזר
ליל התשעה בתשרי. הגשם אינו חדל. גלגלי העגלה מתקשים לפלס להם נתיב בדרך הבוצית. הסוחר, שהיה בדרכו למוסקבה, חרד מעצם המחשבה שהוא עלול לא להגיע לעיר ולעשות את היום הקדוש לבדו, בכפר נוכרי.
לפתע נראה מרחוק אורו של בית. אכסניה שמסוגלת להעניק מיטה חמה ומיספוא לסוסים. בעיה אחת התעוררה: ידוע ומפורסם שבעל האכסניה הוא שונא יהודים מאין-כמותו. יהודי כי ייקלע לביתו בטעות - רע ומר יהיה קיצו.
אך העגלונים כבר החנו את העגלה והזמינו חדר עבורו. מאוחר מכדי להתחרט ולעזוב. מלבד זאת - מי יוותר בתנאים כאלה על מחסה וקורת-גג? !
למרבה המזל היה בעל האכסניה שקוע בשינה עריבה. הסוחר ניצל את ההזדמנות, חמק לחדר שהוקצה עבורו, והחל להכין את עצמו ליום הקדוש.
לפנות בוקר התעורר בעל האכסניה וקולות מוזרים הגיעו לאוזניו. קריאת תרנגול, מלמולי תפילה. מעולם לא שמע כאלה באכסנייתו. בירור קצר העלה את חמתו עד להשחית. חוצפה שכזאת! יהודי נכנס לאכסנייתו!
בצעדים מהירים פסע לעבר החדר שבו השתכן היהודי, מוכן ומזומן להפליא בו את מכותיו. משהו עצרו לרגע. היה זה הקול שבקע מהחדר. לאוזניו הגיע קול תפילה מעומק הלב, בכי חנוק, ניגון נוגה.
הוא פתח את הדלת לאיטו, וקפא על עמדו. בפינת החדר ניצב היהודי, עיניו זולגות דמעה, בידו הוא אוחז תרנגול לבן והוא קורא: "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי". זעמו של האכסנאי שכך, והוא היה סקרן לרדת לשורשיה של התופעה שמעולם לא ראה כמותה.
"על מה ולמה תבכה כל-כך?", הפסיק האכסנאי את הסוחר שנרתע בבהלה למראהו של צורר היהודים המפורסם. זה הרגיעו, בנימה שאינה שגורה על פיו בדרך כלל: "אל תחשוש מפני. אנסה לעזור לך ככל יכולתי".
הסוחר היסס רגע, ואחר החליט שאין לו מה להפסיד. ערב יום-הכיפורים היום, אמר. יום קדוש, אחד בשנה, שבו צמים ומתפללים לה' שיסלח לנו על כל חטאינו. הסוחר המשיך והסביר כי עיצומו של היום מכפר, וכי אף הרשעים הגמורים יכולים לעשות תשובה ביום קדוש זה.
"עתה", מסיים הסוחר. "בשעה שכל היהודים מתכוננים ליום הקדוש, נמצא אני כאן לבדי. אם לא תחול הפוגה בגשמים, לא אצליח להגיע למוסקבה בעוד מועד. אין זאת, כי רבו חטאי ואינני זכאי". הדמעות ניגרו מעיניו ושטפו את לחייו. הוא טמן ראשו בכף-ידו והתייפח.
היהודי הנרגש אפילו לא שם לב למתחולל בלב האכסנאי הניצב מולו ומאזין לדבריו. ליבו החל הולם בחוזקה. רעדה אחזה בו. תמונות מימי ילדותו, מבית הוריו, עברו לנגד עיניו. משהו התעורר בליבו הערל.
הוא התנער: "האם יש בית-כנסת ליהודים במוסקבה?", תמה. היתה זו תקופה בה אסור היה ליהודים להתגורר שם, ומה עוד לנהל בית-תפילה. רשמית, לא היה שם בית-כנסת, אולם השילטונות העלימו עין מבית אחד שבו נהגו אותם יהודים שהורשו להתגורר בעיר להתפלל מפעם לפעם.
הסוחר נבהל. מבלי משים פלט עובדה שאסור היה לספרה. הוא ניסה להכחיש ולהיתמם, אך מארחו לחץ אותו לקיר, והסוחר נאלץ לגלות את הכתובת המדוייקת.
הבוקר הביא רגיעה למזג-האוויר הסוער. הסוחר מיהר לצאת לדרך, ואחריו הודיע גם האכסנאי כי ברצונו לצאת למוסקבה. בבואו העירה שילח את משרתיו, ויצא לבדו לשוטט ברחובות.
לקראת הערב שם את פעמיו אל הכתובת עליה שמע בלילה האחרון. השמש נתן לו טלית ומחזור תפילה, והוא נכנס פנימה. מצא לו פינה, והתעטף בטליתו עד שלא היה ניתן לראות את פניו.
תפילת 'כל נדרי'. "מתירים להתפלל עם העבריינים". הכול מתפללים ברגש, בחרדת- קודש. מפינתו של האורח הזר נשמעים קולות מפעם לפעם. יבבות קטועות, אנחות עמוקות, בכי חנוק.
למחרת בבוקר, כשהגיעו המתפללים לבית-הכנסת, מצאו אותו כמעט באותה תנוחה שבה עזבוהו אמש. במשך כל היום הקדוש לא הסיר את טליתו מעל פניו. רק האנחות הכבדות והבכי החנוק היו סימני-החיים היחידים שגילה.
בסיום תפילת 'נעילה', כשקרא הציבור: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", התעורר לפתע היהודי. קולו גבר על כל האחרים. כך גם כשקראו "ה' הוא האלוקים". בפעם השביעית הרעידה שאגתו את הקירות. מיד אחר-כך שב אל תנוחתו הקודמת, עטוף בטלית ושעון אל הקיר.
תפילת ערבית של מוצאי החג נסתיימה. האנשים ברכו איש את רעהו בשנה-טובה ובגמר טוב. הזר עמד עדיין שעון אל הקיר. אחד המתפללים שנגע בזרועו, חש כי היא קשה משהו. הוא הסיר את טליתו מעל פניו, ולתדהמתו מצא את המתפלל ללא רוח-חיים.
נסיונות ההחייאה איחרו את המועד. איש לא הכירו. רק הסוחר שלנו הכירו פתאום: "הלא זהו האכסנאי הידוע בשינאתו ליהודים!", קרא בהשתוממות. אכן, היה זה אותו בעל אכסניה מתבולל, שנזכר כי יהודי הננו, ויצאה נפשו בתפילת 'נעילה'.
זעקת השתקן
אנו, ילדי הכפר, הכרנו בדרך-כלל את כל תושביו. אהבנו את החגים והמועדים, שבהם התכנסו כל תושבי הכפר בבית-הכנסת לתפילה החגיגית. מדי פעם שלחו צביטה בלחיו של מי מאתנו, ופעמים הזעיפו גבות לשובב שבחבורה. כמחופשים נראו בעינינו זלמן הדוור, מוטקה החלבן, יחזקאל העגלון ושאר בעלי-המלאכה, חבושים במגבעות החגיגיות ולבושים בגדי חג הדורים. עובדה זו הוסיפה נופך וחגיגיות לאווירת החגים של הכפר הקטן, שכולם מכירים בו את כולם.
איש אחד היה שונה שם מכולם. לא מכיר ולא מוכר, לא מעורב ולא מתערב, מרוחק. מעולם לא חייך אל אחד מאיתנו, אך גם לא הזעיף את פניו. גופו היה צנום מאוד. שיער שחור ומדובלל עיטר את פניו המיוסרות. עיניו תמיד כמתרוצצות בחוריהן, כמו מפחד מפני דבר- מה. ובעיקר תמיד שותק, שותק, שותק.
משונה מעט, אבל אינני מצליח להיזכר בשמו. בעצם, נדמה לי שאיש לא קרא לו בשמו. קראו לו 'המוזר', 'השתקן'. פעם ניסו הילדים להתל בו, לרדוף אחריו, אולם מצידו לא היתה שום תגובת נגד, וכבר לא היה טעם למשובותינו ועזבנוהו לנפשו.
שמועות אמרו שהוא ניצול שואה, שאיבד את כל משפחתו מול עיניו ומאז הוא שותק. שמועות אחרות סיפרו על היותו גר-צדק. . . כך או כך, במשך השנה כולה היה נשכח מעינינו. אך פעם בשנה היתה דמותו מסקרנת מחדש את כולם, ושוב היו הכול שבים לעסוק בו, בשתקן זה.
זה היה קורה ביום-הכיפורים, בתפילת שחרית, שנה אחר שנה.
כשתפילת הקהל נדמית כהמיה חרישית, צעדי המתפללים אינם נשמעים בשל נעלי הגומי שלרגליהם, וכשה׳קיטל' ועליו הטלית שבו מתכסה כל אחד מהקהל מדמה את בית-הכנסת לסיעת מלאכים המשמשים בקודש, פתאום, מתוך הדממה הזאת, מתוך אווירת הקודש המיוחדת הזאת, היתה פורצת זעקת-אימים נוראה מכיוונו של השתקן התמהוני. זה היה תמיד באותו הקטע, כשהחזן הגיע לפיוט "אנא סלח נא, פשע ועוון שא נא, וכוחך יגדל נא, קדוש".
באותה שעה היה השתקן פורץ בזעקה נוראה: "קדוש, אנא, פשע ועוון". זו היתה זעקה שכולה שברון-לב, בקול בכי ומלווה באנחות רוויות כאב. "אוי-אוי" ארוך היה מתלווה למלותיו הקבועות. . .
גופו הצנום רטט תחת טליתו, ונראה היה כי אם ירפה מאחיזתו בשולחן שלפניו, יצנח חסר- אונים וייפול תחתיו. גם כשהקהל היה מסיים את הפיוט, עדיין היה רועד כולו מהזעזוע הנפשי ופניו היו אדומות כלהבה.
היתה זו הפעם האחת והיחידה בשנה ששמענו את קולו. זעקה זו צימררה אותנו, הילדים. בכיו קורע-הלב של האיש המבוגר, הזיל דמעות גם מעיניהם של מבוגרים אחרים, והשאיר אותנו המומים ובהולים.
נקפו שנים. אינני עוד ילד. גם הכפר כבר איננו כפר. אולם מקרה שאירע לי בדרכי היום- יומית לעבודה החזירני כעשרים שנה אחורה, אל הכפר הקטן.
זעקת-אימים וחריקת בלמים עזה גרמו לי לעצור בדרכי הרגילה. הפניתי ראשי, וראיתי כי מכונית עצרה בחריקת בלמים מול איש קשיש, שכנראה ניסה לעבור את הכביש הסואן מבלי להביט לצדדים.
אנשים מיהרו לעזור לו, לזקן, ולהעבירו אל המדרכה הסמוכה. לא המשכתי בדרכי. זעקתו של האיש הוסיפה להדהד באוזני. הצעקה מוכרת לי, שמעתי אותה פעם. הקול הזה גרם לפרפור-מה בבטני. . . מצאתי את עצמי עומד מול הזקן.
הכרתיו מיד. זה היה השתקן מהכפר שלי. הוא עמד לבדו על המדרכה, כולו רועד מפחד, ועיניו מתרוצצות בחוריהן, אותו מבט. ניגשתי אליו וללא היסוס הושטתי לו את ידי: "בוא סבא, נלך", אמרתי לו והושבתיו באחד הספסלים הקרובים. מיהרתי לקנות לו כוס משקה, והוספתי לשבת לידו עד שיירגע. הוא, כדרכו, שתק.
"במה אוכל לגמול לך על טובתך?", שאל פתאום מתוך שתיקתו הבולטת.
"בכך שתסביר לי את פשר צעקתך ביום-הכיפורים, 'קדוש, אנא, פשע ועוון'", נזרק מפי משפט, אשר מיד ביקשתי לשוב ולבולעו לתוכי. איך העזתי? ! תגובת התדהמה של האיש, גרמה לי עוד יותר לחוש שלא בנוח.
לאחר שנייה התאושש ואמר: "אם כן, הינך מכירני, אז אספר לך".
והוא סיפר: "אצל הנאצים הייתי קאפו. הייתי אנוס, לא היתה לי ברירה. אך לא ניצלתי את מעמדי חס ושלום. תמיד חסתי וריחמתי על אחי היהודים ועזרתי להם בכל יכולתי. פעם נאלצתי לגעור באחד היהודים שהתמהמה לקום. הייתי מוכרח לעשות זאת, לטובתם של כל היהודים בבלוק. אולם לא נזהרתי די הצורך, לא עשיתי זאת מספיק בשקט, וגערתי הגיעה לאוזניו של קצין ס״ס שעמד בפתח. כששמע אותי גוער ביהודי, נכנס לבלוק, ובו במקום ירה בו והרגו. מאז מותו של אותו יהודי לא מצאתי מנוח לנפשי. עוויתי. חטאתי. פשעתי".
ולפתע זעק את זעקת יום-הכיפורים שלו. כך, בספסל, באמצע הרחוב: "קדוש אנא פשע ועוון". נרגע מעט, והוסיף בלחש: "ראשי תיבות של המלה 'קאפו'". . .
סיפור ולקח בצידו
נאמר על המלך "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו''. מעשה ביהודי ירושלמי תלמיד חכם מופלג שהתיישב בעיר הקדש צפת. הדבר היה לפני שנים רבות, ובימים ההם ש''ס שלם עם כל מסכתות התלמוד היה דבר יקר המציאות, ובידו של אותו תלמיד חכם היה כרך אחד מהש''ס שהכיל את מסכתות ביצה וראש השנה בלבד.
ועל כן כיון שהיה לאותו תלמיד חכם אהבת תורה גדולה, ולא היו לו ספרים, הוא חזר פעמים רבות על שתי המסכתות שהיו לו, וכך עבר על מסכתות ביצה וראש השנה, שלשת אלפים פעמים.
לפני פטירתו בקש אותו תלמיד חכם לא לכתוב על המציבה שלו דברי שבח, רק לציין את העובדה שעבר על מסכת ביצה וראש השנה, שלשת אלפים פעמים. ''אולי, אמר האיש יעבור ביום מן הימים יהודי בבית הקברות, ויראה את מה שכתוב על המצבה שלי, ותכנס בו אהבת תורה, כמו שהיתה בי''.
שנים רבות עברו מאז פטירתו של אותו תלמיד חכם, ובן ישיבה ממשפחה מכובדת, פרק עול תורה ומצוות, לדאבון ליבם של משפחתו החשובה. כל מאמצי ההורים לא הצליחו. יום אחד חזר הבחור בתשובה שלמה, וביקש לחזור לישיבה שלמד. בתקופה קצרה הפך להיות מתמיד גדול, והיום הוא אחד האברכים המופלגים בעיר בני ברק, וזוכה להרביץ תורה בציבור.
זמן מה לאחר ששב בתשובה הוא סיפר להוריו, מה גרם לו לשוב מדרכו הרעה.''הזדמנתי לבית העלמין בו קבור תלמיד חכם שמצבתו היתה שונה מכל המצבות שהיו לידו. לא היה כתוב עליה דברי שבח, רק משפט קצר המציין שהוא עבר על מסכתות ראש השנה וביצה שלשת אלפים פעמים. המשפט הקצר הזה הצית את הגחלים הלוחשות שהיו חבויות בי, ואמרתי לעצמי, אם יהודי פשוט ללא שום תארים, מסוגל לעבור על מסכת ראש השנה וביצה כל כך הרבה פעמים, אז איפה אני? מה יהיה איתי? ונכנסה בי אהבת תורה וצמאון ללמוד תורה, ובו ברגע הפכתי להיות אדם אחר, והחלטתי לשוב בתשובה ולחזור ללמוד בישיבה. (על פי הספר טובך יביעו לפרשת שופטים).
ביומן קיבוץ לוחמי הגיטאות מספרת נעמי יודקובסקי על ליל כל נדרי בשנת 1943 באושביץבבלוק מספר 27 באושביץ חיו כ- 600 נשים. באגף אחד חיו היהודיות ובאגף השני". נוצריות, אוקראיניות ופולניות כדי לקלוט את ההמון הרב הזה של אסירות שמספרן אף גדל בימים שהגיעו "טרנספורטים" חדשים, חילקו את הבלוק במחיצות. המרחק בין מחיצה למחיצה היה כ- 2 מטרים. בכל אחד מהתאים הללו הותקנו שלושה דרגשים. כל דרגש שימש. חמש ואף שמונה נשים: הצפיפות מרובה. התפריט - תפריטם של "מוזלמנים": בבוקר - קפה מר: בצהרים - מרק. (בערב - 200 גרם לחם (עם ריבה או מרגרינה. ערב אחד חזרתי כרגיל מן העבודה ועמדתי בתור, ליד השער, לקבל את מנת הלחם שלי. אותו ערב הופתעתי בקבלי מידי השטובנדינסט, נוסף על הלחם, גם נרות. תמהתי ושאלתי לפשר הדבר. "הערב - יום כיפור" - השיבה בת שיחתיבהיכנסי לבלוק הופתעתי שבעתיים, כיון שראיתי יהודיות המתכוננות אף בתנאי רעב אלה. לצום. ואכן, צמו היהודיותבליל "כל נדרי" עמדו בנות ישראל אלה אצל הנרות הדולקים. אור הנרות נשפך על פני הבלוק, והן בוכיות ומתפללות. ראו זאת הנוצריות מהאגף השני - ונשתתקו. דממה כבדה עמדה בבלוק - כשמצידו האחד יהודיות סופקות כפים נוכח נרות דולקים ומן הצד האחר - בנות. פולין ואוקראינה תמהות: ואז, לפתע, יצאה פולניה אחת תמירה מבין חברותיה, עברה אל הבלוק שלנו - ונשאה דבריהחברות יהודיות! היום, ביום חגכן מאחלות אנו לכן, כי תזכו לחוג את יום הכיפורים הבא" ". . . בחירות, וכשתחזרו לבתיכן, תימצאו שם את בני משפחותיכןיותר אינני זוכרת מתוכנו של "נאום" זה. אני רק זוכרת, כי הרושם היה רב. היה זה רגע של. אחוות בני אדם במקום שאדם לאדם היה גרוע מזאבוהמפליא ביותר נתרחש למחרת היום. כיוון שהיהודיות צמו, נותר מזונן בתוך הדוד, ובמשך כל היום הארוך הזה עמד האוכל - ואיש לא נגע בו. למרות הרעב, למרות ההרגל לחטוף מכל."אשה חלושה את מזונה - עמד לו מזון זה עד שעת צאת הכוכבים, ואז עטו עליו הצמות
עד כלות הנשמה ד״ר מ. דבורז׳צקי
וכשהגיע יום-הכיפורים בשטוטהוף, הוצאו כל היהודים אל כיכר נרחבה של חולות ורוח. עמדו היהודים שורות-שורות מדמדומי השחר עד שעה מאוחרת אחרי-הצהרים; ולבסוף הביאו להם מרק של בשר-גזר-ותפוחי אדמה, כה החם וכה מעלה-ריח, שאנשי המחנה לא ראו כמותו זה שנים; לכל אחד ואחד מלוא-הכף לתוך ספל-הפח, כאוות נפשו. והריח הנפלא של בשר-גזר-ותפוחי אדמה כה גירה את אנשי המחנה היגעים, הקפואים והרעבים זה שנים, וכה כבש אותם, עד שקשה היה לעמוד בניסיון; עודדו האנשים זה את זה; לכבוש את היצר; לא להיפתות לנוגש המסית; להראות לעין כל, כי גם ברעב-המחנה לא מכרו את יום קדושתם; והיו אחדים בין הנחשלים ותשושי-הכוחות, שלא עמד בם רצונם, ונכבשו לריח המשכר שלא ידעו דוגמתו, כבשו עיניהם בקרקע ואכלו; וכל יתר האסירים וביניהם גם אנשים שלא היו צמים עד כה ביום-הכיפורים, לא נכנעו, צמו ועמדו על רגליהם עד צאת-הכוכבים; והריח המסית נודף, מיתמר ועולה. לפנות ערב, בשעת נעילה, נתכוצו זה לזה אנשי המחנה כחומת-מגן וערכו תפילת נעילה, וזה לזה שינה ושילש: "לשנה הזאת בירושלים" - עד כלות הנשמה.
סיפור ליום הכיפורים – "עשירי למניין"
קומץ היהודים שהגיעו לבית-הכנסת עם כניסת היום הקדוש הופתעו מאוד למצוא בו יהודי זר, נשוא-פנים, שישב ואמר תהילים בדבקות רבה. דווקא בכפר הנידח הזה בחר אדם נכבד כמוהו לעשות את היום הקדוש - תמהו. אבל גם שמחו, בעיקר משום שבכך גדלו הסיכויים להשלמת מניין מתפללים ביום-הכיפורים. עוד אחד הגיע ועוד אחד, היום ירד ובבית-הכנסת נאספו רק תשעה מתפללים. האורח, הלוא הוא הצדיק רבי לייב שרה׳ס, שאל את המתפללים המקומיים מי חסר להשלמת המניין. הללו השיבו, שאיש לא נעדר, אלא שאין עוד יהודים במקום. "אנחנו כאן שמונה יהודים, ולפעמים באים לכאן אורחים ואז יש לנו מניין", הסבירו. על פניו של רבי לייב שרה׳ס לא ניכרו אותות דאגה מיוחדים. הוא ידע שלא לחינם סיבב הקב״ה את הדברים כך שיעשה את היום הקדוש בכפר קטן זה. סערת הגשמים העזה, שהאטה את קצב הנסיעה ואילצה אותו להפנות את עגלתו אל הכפר העלוב, הייתה בעיניו יד ההשגחה העליונה. לכן לא היה מודאג."האם יש באזור יהודי כלשהו, שמשום-מה לא הגיע לבית-הכנסת?", שאל את תושבי המקום. הוא נענה בשלילה: "אין פה עוד יהודים".
מצחו של הצדיק נחרש קמטים. הוא שקע בהרהורים. לפתע כאילו ניעור ממחשבותיו: "אולי יש כאן יהודי שהמיר את דתו?", שאל. היהודים המקומיים הביטו בו בתימהון, מנסים לעכל את כוונתו."אה, כן", הפליט מישהו בחיוך מריר, "הפריץ שלנו הוא בעצם יהודי שהמיר את דתו. אבל עובדה זו כבר נשכחה אפילו ממנו עצמו. בעבר הרחוק, כשמישהו היה מזכיר לו זאת, היה מתרתח כולו". פניו של רבי לייב אורו. הוא שאל למקום-מגוריו של הפריץ. היהודים הפשוטים נחרדו. מה האורח המוזר הזה מתכונן לעולל להם? הצדיק חזר על שאלתו, הפעם בטון תקיף. "בבית הגדול, על הגבעה", ענו בקול רפה."המתינו מעט ואראה מה אוכל לעשות", אמר להם ויצא מבית-הכנסת, כשהוא משאיר את שמונת היהודים נבוכים, מבולבלים ומפוחדים. הפריץ, ששמע ממשרתו על היהודי העומד בפתח ומתעקש לשוחח עמו, התמלא זעם על החוצפה. בצעדים גסים ניגש אל הפתח, ואז נעצר לרגע. דמותו האצילה של הצדיק, שקומתו דמתה לתמר, עוררה בו יראת-כבוד. בעודו עומד כך, פנה אליו רבי לייב:"קוראים לי לייב שרה׳ס. זכיתי להכיר את הבעש״ט, שגם רבים מן הפריצים הגויים העריצוהו. היום ליל יום-הכיפורים, וחסר לנו עשירי למניין. אתה יהודי. יהודי נולדת ויהודי תמות. אבקשך לבוא איתנו ולהשלים את המניין".
הפריץ כאילו סומר למקומו מרוב תדהמה. כאילו לקה בהלם. הצדיק המשיך בדבריו: "אימי עליה השלום נתבעה בצעירותה על-ידי בן פריצים צעיר להינשא לו. הוא הציע לה כבוד גדול ועושר רב, אך היא דחתה אותו בשאט-נפש. כדי להינצל מרישתו אף נישאה בחטף לאדם זקן. אתה לא עמדת בניסיון הזה. הכסף והכבוד העבירוך על דעתך. אבל הלילה הוא יום- הכיפורים, שבו נמחלים כל החטאים. אנא, בוא איתי". רבי לייב נעץ מבט עמוק וחודר בפריץ וסב לאחוריו באיטיות, כמי שסיים את מלאכתו וממתין לתוצאותיה. נשימתם של שמונת הממתינים בבית-הכנסת נעתקה כאשר דלת בית-הכנסת נפתחה ואל הביקתה הקטנה נכנס האורח המוזר, ובעקבותיו, בצעדים מהוססים ובעיניים מושפלות - הפריץ.
רבי לייב הגיש לפריץ טלית שקיבל מאחד המתפללים. אחר-כך ניגש אל ארון-הקודש ופתחו. הוא הוציא ממנו שני ספרי-תורה. אחד מסר לזקן המתפללים ואת השני נתן בידיו של הפריץ. הצדיק ניגש אל התיבה לתפילת כל-נדרי."על דעת המקום ועל דעת הקהל", פתח בנעימה המסורתית, "אנו מתירין להתפלל עם העבריינים". קול בכי חנוק בקע מתחת לטליתו של הפריץ. בפעם השנייה, כששב רבי לייב על המלים הללו, גבר הבכי. בפעם השלישית כבר היה קורע לבבות. הבכי העז סחף אחריו את כל המתפללים. גם למחרת, במהלך כל התפילות, ניצב הפריץ בפינתו. עטוף בטליתו, קומתו שחוחה, כל גופו רועד מבכי ופניו לא ייראו. מפעם לפעם נפלטה מפיו אנחה כבדה.
הגיעה שעת תפילת נעילה. תפילתו של הצדיק הרטיטה את הלבבות. הפריץ עדיין עמד במקומו, מכסה את פניו בטליתו, גונח ונאנח. ופתאום, כשהגיע הציבור ל״שמע ישראל", קם הפריץ וניגש אל ארון-הקודש הפתוח. הוא הכניס את ראשו פנימה, חיבק בזרועותיו את ספרי-התורה, וקרא בקול גדול שזיעזע את כל הנוכחים: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!". אחר-כך הזדקף מלוא קומתו והחל קורא בכל כוחותיו: "ה' הוא האלוקים!". כך קרא פעם אחר פעם, כשכל קריאה חזקה ומרעישה מקודמתה. כשהגיע לפעם השביעית, ניכר היה כי הוא מרכז בה את כל יתרת כוחותיו. קריאתו זו הרעידה את כותלי בית- הכנסת. ואז אפסו כוחותיו והוא צנח ארצה ללא רוח-חיים.
מאותו יום-הכיפורים ואילך נוהג היה רבי לייב שרה׳ס לומר מדי שנה ביום זה קדיש, לעילוי נשמתו של הפריץ שמת מתוך תשובה שלמה
קח את כל המחזור
היה זה ליל 'כל-נדרי'. הבעל שם טוב עמד בבית מדרשו עטוף בטליתו והתכונן לתפילת ערבית. הקהל הגדול שנאסף בבית-המדרש המתין לתחילת התפילה, אולם הבעש״ט היה אחוז בשרעפיו הקדושים. הוא עמד על עמדו שקוע בהרהורים ופניו עוטות ארשת רצינית ודואגת.
ופתאום השתפכה על פניו נהרה של שמחה וגיל; הוא ממש קרן מאושר; וציווה על החסידים להתחיל בתפילה.
במוצאי יום-כיפור סיפר הבעש״ט לתלמידיו את הסיפור הבא:
באחד הכפרים גר יהודי שהתפרנס מאדמה שאותה חכר מאת בעל האחוזה. הוא היה אדם נעים הליכות ובעל האחוזה החשיבו כידיד אישי. חוכר זה נפטר יום אחד והשאיר אחריו אלמנה צעירה וילד קטן. לא עברו ימים מרובים וגם האלמנה נפטרה מרוב צער, והפעוט נשאר יתום מאב ומאם.
את הילד היתום אימץ לו בעל-האחוזה. לא היו לו ילדים משלו, והוא נקשר בעבותות אהבה אל הילד וטיפל בו כאילו היה בנו יחידו. עם השנים שכח הילד לחלוטין את מוצאו היהודי.
פעם אחת, כששיחק עם חבריו, פרצה קטטה ביניהם. במהלך המריבה קרא לעברו אחד הילדים: "ז׳יד" (כינוי ליהודי), "אינך בנו של בעל-האחוזה. ההורים שלך היו יהודים".
הילד פרץ בבכי ורץ מיד אל בעל-האחוזה. כשהדמעות חונקות את גרונו ניסה לחקרו על עברו. בעל האחוזה ניסה להרגיעו ולהסיח את דעתו: "הלא אתה יודע שאני אוהב אותך, ואתה תהיה יורשי היחידי. כשתגדל, יעבור כל אשר לי לרשותך".
אך הילד - נקרא לו שמוליק - לא נרגע. הוא הציג לבעל האחוזה כל מיני שאלות, עד שלבסוף נאלץ הלה להודות בפניו, כי אכן הוריו היו יהודים. שמוליק ביקש שיספר לו קצת על הוריו. בעל האחוזה סיפר לו כי הם היו אנשים ישרים וטובים, יהודים שהיו דבקים בדתם ונמנו על ידידיו הטובים. "אולם", הוסיף, "הם היו עניים מרודים ולא השאירו לך דבר, מלבד איזה ספר ישן ושקיק בלוי ומיושן".
היו אלה שקיק עם טלית ישנה ומחזור של הימים הנוראים. שמוליק ניסה לפתוח את הספר, אולם לא ידע לקרוא בו אפילו מלה אחת. הוא גם לא ידע למה משמשת הטלית. למרות זאת שמר על החפצים הללו מכל משמר.
עברו הימים, ושמוליק יצא לטייל בכפר. בהלכו אנא ואנא הבחין ביהודים האורזים חבילות ומתכוננים לנסיעה. "לאן אתם נוסעים", שאל בסקרנות. "אנו נוסעים לעיר הסמוכה כדי שנוכל להתפלל בראש-השנה יחד עם כל היהודים", השיבו לו.
"מה זה ראש-השנה?", שאל הילד. היהודים סיפרו לו כי ראש-השנה הוא יום הדין, בו מבקשים מאדון העולם שיתן לנו שנה טובה בגשמיות וברוחניות.
עברו עוד ימים אחדים. שמוליק ראה עוד עגלות עם יהודים הנוסעים לעיר לקראת החגים. הוא לא היה יכול למצוא מנוח לעצמו. משהו טמיר ונעלם משך אותו אל היהודים.
באותו לילה חלם חלום בו ראה את אביו המנוח שאמר לו: "שמוליק יקירי, בני אתה, יהודי ככל היהודים. קום ולך לבית-הכנסת להתפלל. השם יתברך יאזין לתפילתך".
בלילה השני חלם שוב חלום. הפעם באה אליו אמו ואמרה לו: "בני אהובי, אתה הלא יהודי. מקומך בין אחיך היהודים. היום ראש-השנה בעולם, קום לך אל אחיך היהודים. עדיין אין זה מאוחר מדי".
נבוך ומבולבל היה שמוליק הקטן למחרת היום. הוא לא מצא מקום לעצמו בטירת בעל- האחוזה. למזלו נסע בעל האחוזה לציד, כך שיכול היה להתבודד ולהרהר בחלומות שפקדוהו. משהו משך אותו אל העיר, אל אחיו היהודים, משהו שבעצמו לא ידע את טיבו. . .
הוא לא היה יכול יותר להישאר בבית. בהחלטה נחושה לקח את השקיק והספר שקיבל בירושה, עזב את ביתו של בעל האחוזה ויצא לדרך.
ימים אחדים נדד בדרכים, עד שהגיע אל העיר הגדולה. הוא הגיע אליה לפנות ערב ושאל היכן בית-התפילה היהודי. עייף, שבור ורצוץ הגיע לבסוף אל בית-הכנסת, כאשר כל היהודים עמדו עטופי לבנים והתפללו בדביקות ובתחנונים. היה זה ליל יום-כיפור והמתפללים אמרו 'כל-נדרי'. הילד האזין לתפילות ולבכיות שבקעו מעומק הלב והן נגעו ללבו. גם נפשו הרכה רצתה להשתפך בתפילה מתוקה לפני רבון העולמים, אך הוא לא ידע איך מתפללים. כאב-ליבו של הנער היהודי התועה קרע שחקים.
גם אני, המשיך הבעש״ט, עקבתי אחר שמוליק הקטן. צער רב הצטערתי על גורלו. חרדתי חרדה גדולה שמא ייצא מבית-הכנסת בייאוש ויאבד, חס ושלום, מכלל ישראל.
אולם פתאום פתח הילד את המחזור אשר עמו ואמר: "רבונו של עולם! גם אני רוצה להתפלל ולשפוך את לבי לפניך, אך אינני יודע מה להתפלל ואיך להתפלל. קח, רבונו של עולם, את כל המחזור כולו, ויהא זה בעיניך כאילו התפללתי גם אני כמו שצריך!". באמרו זאת, שיקע שמוליק את פניו במחזור הפתוח וזרם דמעות מרות פרץ מעיניו.
כשראיתי זאת, סיים הבעש״ט, שמחתי שמחה גדולה על רום מעלתה של נשמה יהודית, גם כאשר היתה מנותקת מיהודים ויהדות במשך שנים. בטוח הייתי כי תפלה חמה זו של אותו ילד יהודי תביא לנו שנה טובה ומתוקה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה