שמחת תורה שהפכה לי את הראש

שמחת התורה שהפכה לי את הראש

"מחפשים קבוצת תלמידי ישיבה צעירים שילכו בשמחת תורה לשמח מושב בצפון". זו הייתה הפנייה אלינו בשנת 1992, תלמידי ישיבה צעירים בישיבת ימית בנווה דקלים.

צעירים ומתלהבים היינו. אחרי שירות צבאי. אז התנדבנו ללכת חמישה חברים, גולנצ׳יקים וצנפים עם חזה נפוח.

בעיני רוחנו ראינו מושב וותיק, עם "עמך ישראל" שגרים בו "בעלי בתים שאינם יודעים מהי שמחה אמתית כמו שאנחנו יודעים לשמוח אצלנו בישיבה".

בטרמפים בדרך לצפון עפנו על עצמנו. תכננו איך נבוא עם מרץ רב של תלמידי ישיבה ושירים חסידיים מקפיצים ונסחוף אחרינו מושבניקים עייפים עמלי יום ולילה.

לפני החג הגענו למושב דלתון.

משפחה צעירה אירחה אותנו. לפי צלחת הקוסקוס שקיבלה את פנינו הבנו שמדובר במשפחה עם לב ענק. שמחנו. האוכל מצוין ויהיה לנו כוח להרקיד את כל המושב.

לבשנו בגדי חג ויצאנו לבית הכנסת שהיה מלא מפה לפה במושבניקים חסונים עצומי ממדים, רובם יוצאי לוב וטריפולי. הם נראו משפחה אחת גדולה, ענקית. אחרי התפילה החלה מכירת המצוות בהמולה רבה. "מי שברך" התערבב עם שירים, סכומים עם קריאות ביניים, ובעיקר אווירת חגיגה אחת גדולה.

חיכינו בקוצר רוח. מחממים מנועים, מכינים שירים ומתאמים מעגלים לקראת ההקפות.

כשיצא ספר התורה הראשון הבנו שכנראה לא הבנו.

השמחה שפרצה שם העיפה את כולם. גברים חסונים שלפני רגע היו חצי רדומים בכסא, משכו אותנו בכוח למרכז והתחילו לסובב אותנו במעגלים. הלמות סוליות הנעליים שלהם הרעידו את בית הכנסת. בידיהם הענקיות (שכל אחת נראתה לנו כמו כף טרקטור) הם הניפו באוויר ספרי תורה בשירה וריקודים בעוצמות שלא הכרנו. קטנים ונידפים עמדנו, מנסים לעמוד בקצב שלהם, המומים מול מסה של אנשים רוקדים ושמחים בכל הכח, בלי להפסיק.

ארסנל השירים שלנו הכיל את הרפרטואר הרגיל אז בישיבות: ברוך הגבר, שאו שערים, עבדו את ה' בשמחה, מצווה גדולה, כל העולם כולו, ותן בנו ועוד. שירים של שורה אחת או שתיים עליהם חוזרים שוב ושוב במנגינה אחידה.

הארסנל שלהם היה שרשי יותר ובעל נוכחות מרשימה פי כמה: אל יבנה הגליל, אדיר הוא יבנה ביתו בקרוב, בר יוחאי, מצמיח ישועה, הללו אדיר אדירים, אדיר כבודו, מפי אל, שמחו נא, יום שמחה לישראל ועוד. שירים ארוכים עם עשרות שורות ששרים אותם בקצב אחיד. מישהו מקריא שורה אחת וכולם עונים לו בעוצמה שמעיפה את הגג וקורעת שערי שמים.

כמובן שהארסנל שלהם ניצח.

אחרי שעה ארוכה חזרנו עייפים אך מרוצים לארוחת החג. מהסיפורים סביב השולחן הבנו שההקפות של ערב החג הן רק ההתחלה.

בשעה ארבע בבוקר העירו אותנו המארחים. נגררנו מהמיטות עייפים עוד מהערב הקודם, יצאנו מהבית וזרמנו עם נחיל ענקי של תושבים למרכז המושב.

מנהג יש להם ליהדות טריפולי לקום לפנות בוקר בשמחת תורה ולרקוד ברחובה של עיר תוך מעבר בין הבתים של חתן תורה, חתן בראשית וחתן מעונה. כל המושב מתכנס יחד ויוצא בתהלוכה בשירה וריקודים לבתי החתנים. בכל בית מחכה ארוחה כיד המלך. שולחנות ערוכים מכל הלב, סירים עם קציצות, "טבחה" (סוג של חמין טעים) וסלטים, בקבוקי יין ושתיה חריפה שרק מגבירים את הקצב של הרוקדים.

כך העברנו את שעות הבוקר המוקדמות. אחרי כמה שעות הגענו לבית הכנסת לתפילת שחרית. המושבניקים היו קצת עייפים ומעט שתויים. אנחנו שפוכים ועייפים בלי יכולת לזוז. ואז הוציאו שוב את ספרי תורה. זה היה האות לכולם להתחיל שוב לרקוד ולקפוץ כאילו רק עכשיו התחלנו את היום. השמחה שלהם הדביקה גם אותנו והעייפות נעלמה.

כך זה נמשך עד כמעט צאת החג. כל פעם שרצינו מעט לנוח, הם דאגו שנרקוד ונשמח יחד איתם.

את השמחה הזאת לא אשכח בחיים. סיימנו את החג מותשים ובקושי הצלחנו לחזור הביתה.

גם את הלקח שלנו למדנו. אפשר לקרוא לזה באנו לחזק ויצאנו מחוזקים, אבל אני מעדיף לקרוא לזה אחרת: באנו עם חזה נפוח, יצאנו עם לב רחב שמחובר יותר למסורת ובעיקר לעם ישראל.