מכתב מהשואה

בן ציון רפפורט מורה בגימנסיה העברית בפולין, פילוסוף, כתב מכתב מהגטו בנובי סאנס לבנו שהיה בגטו אחר, במשך כמה חודשים באביב קיץ 1942. המכתב נמצא ב־1944 אצל שען בקטוביץ, ששינה את שמו היהודי לפולני וכך ניצל. אצל השען היה כתב יד מאת בן ציון רפפורט, עטוף במגבות מטבח, והמכתב היה מונח בתוך כתב היד. כתב היד הובא לארץ והוצא לאור כספר בהוצאת מוסד ביאליק.

האב והבן נספו שניהם בשואה. המכתב נכתב בעברית.

ב״ה

לבני היקר, לרעייתו ולילדות האהובות שלום וישע רב,

זה כמה נכסוף נכספתי לשוחח איתכם לכל הפחות בכתב, ולשפוך לפניכם את שיחי.

לבי מלא צער וגעגועים. מצטער אני שאיני יכול לראותכם ואת הילדות היקרות והאהובות. גם את אמא איני יכול לראות, היא עלובה מאד. בחורף שעבר חליתי ואז כמעט שהחלטתי להעלות על הכתב את מחשבות לבי ולשלוח לכם, אבל מסיבות ידועות לכם נדחה הענין. תודה לאל, שבתי לאיתני, פייגה ובעלה טיפלו בי במסירות רבה. ועכשיו כשנתקיימו בנו, בעוונותינו הרבים, דברי התוכחה "והיו חייך תלואים לך מנגד. . ." אני מרגיש צורך והכרח לכתוב לכם מילים אחדות. מה יש לי להגיד לכם? בעיקר אין כאן שום "עניין" חשוב. אילו היו שנים כתיקונן, לולא "שעת החירום" דהאידנא, הייתי רוצה לייעץ לך, בני היקר, שלא לכעוס ושלא להתרגז, והעיקר שלא לדאוג. עכשיו אנו רואים כמה היו כל דאגותינו לפני המלחמה דאגות הבל וכל התרגזותנו לשווא. אז כשלא חסר לנו מאומה, הייתה לנו דירה גדולה ומרווחה, ישבנו בטח, על מה היה לנו לדאוג ועל מה היינו צריכים להתרגז? ובכל זאת! כמה פעמים היינו מרוגזים, ומלאי "עגמת נפש". בנוגע לי, איני יודע אם אתם יודעים את הדבר, הייתה התרגזותי נובעת תמיד מתוך אהבה ודאגה לגורלכם, לפיכך אם חטאתי לך בני או לאשתך ולילדות אני מבקש שתסלחו לי. גם עכשיו אשרי האיש אשר יכול להתגבר על פחדיו ודאגותיו ולהתאזר באמונה וביטחון. אמנם קשה מאד בשעה זו לייעץ "עצות" אבל אתם עודכם צעירים ואני מקווה שתזכו לימי השלום והמנוחה, לפיכך אני מייעץ להתרחק מן הכעס ומן הדאגה ככל האפשר. כמה פעמים אנו מתרגזים על אודות ענינים שהם בעינינו "חשובים" ואחר כך הם מתגלים כקלי ערך לגמרי, ולהיפך, אנו מזלזלים לפעמים ובזים לדברים "קטנים" שהם באמת חשובים ורבי תוצאות, וכבר אמר אחד מרבני החסידים "כל העולם אינו כדאי אפילו אנחה אחת". אין דרך אחרת אלא דרך האמונה והביטחון. האדם צריך לעשות כל מה שביכולתו לעשות ואת השאר, את יהבו הוא צריך להשליך על ה' הוא יכלכלהו. "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך".

עוד דבר חשוב שאני רוצה להעיר עליו והוא שמירת הלשון מן כל מיני דברי שקר, הוצאת דיבה, לשון הרע והוצאת דינו של אדם לכף חובה. בעניין זה יכול הצדיק ר׳ ישראל מאיר הכהן ז״ל מראדין, להיות לנו למופת. אני חטאתי בזה כי הנני מטבעי איש רעים וברוב דברים לא יחדל פשע. אבל אתה בני היקר עודך צעיר תוכל לאחוז במידה הטובה, מידת שמירת הלשון ותהיה בבחינת "ברא מזכה אבא" (הבן מזכה את אביו). אלה הם לפי דעתי היסודות היותר חשובים של חיי טהרה: אמת, אמונה וביטחון ושמירת הלשון, ו״אידך פירושא הוא״ (והשאר פירוש הוא).

בנוגע לי אני עסוק מאד בכתיבת אותו הספר שהתחלתי בשנים האחרונות. אני כותב, מתכן ומעתיק הוא חשוב בעיני מאד, מפני שהוא כולל מאמרים רבים שיש בהם "השקפת עולם" שלי, על "תיאסמוס" (דת), "גוף ונפש", "תעודת האדם" ועוד. בכמותו יגדל מן "הוגים והגיונות" אני משתדל לעשות את המוטל עלי. וה׳ הטוב בעיניו יעשה.

ואתה בני סלח לי על אשר אני בא אליך בשעה זו "בעצות", בשעה שנחוצים לך דברים אחרים, דברים "של ממש", אבל מה אעשה ואין בידי לעשות לטובתך הרבה.

אביכם המברך אתכם בחיי שלוה,

מנוחה וכל טוב,

בן ציון

נובי סונטש

כה סיוון ה׳ תש״ב

כמו שתראה מן התאריך דלעיל, נכתב המכתב הזה עוד לפני חודש בערך, מה שבא אחר כך ידוע.

מה אומר, מה אדבר, מה אייעץ!

כ׳ תמוז

מכיוון שאיני יודע מתי תהא לי הזדמנות לשלוח את המכתב, אני מוסיף עליו קצת דברי "פילוסופיא". אם אין לך סבלנות לקרוא תוכל "לדלג" עליהם.

כל מיני הייסורים והסבל מקורם באהבת החיים. אילו יכול היה האדם להשתחרר מן הרצון והחפץ החזק בקיומו הוא ובקיום בני מינו, לא היה מרגיש כלום מן ייסורי החיים וצערם, שהרי גם המכאובים הגופניים והנפשיים נגרמים מתוך מקרים שבהם כרוכה סכנה לחיינו ולקיומינו. אהבת החיים היא חזקה מאוד גם בזמן שהיא מחוסרת טעם גם זקן שהגיע לגבורות ויותר, רוצה לחיות ומאמין שיחיה עוד זמן רב.

יש בדיחה יהודית המספרת על זקן בן תשעים שהיה עדיין בריא ושלם. בנו הבכור, בן שבעים, מתה עליו אשתו וזה רצה לשאת אשה בזיווג שני "בת בנים". אביו הישיש התנגד לזה וטעמו ונימוקו היה הרי בני הוא כבר בן שבעים מיו ספורים, אם כך הטורח של גידול בניו הקטנים שהוא עתיד להוליד יהא מוטל עליו. הרעיון הצפון בבדיחה זו הוא נפלא מאד. בנוגע לאחר, הבין אותו הישיש שאדם בן שבעים קצו קרוב וימיו לא יימשכו, אבל בנוגע לעצמו, שהיה זקן בשרים שנה מבנו, האמין ש״כרת ברית את המוות״ והוא יאריך ימים לפחות עד מאה ועשרים שנה. האדם יודע שסופו למות ובכל זאת הוא מאמין בנצחיות החיים.

איך אפשר לאחד את ההפכים הללו? מנין לנו חפץ חיים חזק המכריח אותנו לסבול כל מיני צער ומכאובים ובלבד שנמשיך את חיינו? אין כאן תשובה אחרת אלא "אצבע אלוקים" היא.

עוד רס״ג בספרו "האמונות והדעות" מאמר עשירי פרק יא כותב: "ולא ניתנה אהבת העולם בלב האדם כי אם שלא ימית את עצמו כשתבוא עליו צרה", לא עלינו.

מן הרעיון הזה אפשר לשאוב קצת נחמה.

כב׳ תמוז

לא שלחתי את המכתב עד עכשיו מפני האיסור כאן לכתוב עברית, עכשיו נמלכתי לשלחו וה׳ ישמרנו.

ג׳ אלול