הזמרת רוחמה בן יוסף
די. אני לא יכול יותר. לראות אותך ככה, שבורה כל פעם מחדש. זה גומר אותי. גם לי לא קל עם זה, את מבינה?
אבל אצלי הלב. . . הוא לא מגיע לעיניים כמו אצלך. קשה לי כאב מתמשך, שזה עוד פעם לא מצליח, עוד פעם לא קרה לנו, והכאב עליך מתערבב שם בפנים ואני לא יודע מה מכאיב לי יותר. ולמה לא עובד לנו? למה זה נראה שלכולם כן עובד?
נכון, נכון, יש את הזוג הזה, זוג מיוחד, שפעם באו להורים שלי כשהיינו אצלם בשבת, זוכרת? נשואים עשרים ואחד שנה, ואין להם. . .
אלוהים. אין מצב. תקשיבי, נראה לי את בסדר גמור. אולי בכלל זו בעיה שלי. אולי גם לי אין בעיה וזה פשוט לא קורה בינינו. נראה לי שאין ברכה. אין את הנס הזה של החיבור הפשוט, הכל מורכב. אנחנו אש ומים. עשר שנים. . . אני מרים ידיים. בואי נלך מחר לרבי שמעון.
הוא קם ויוצא מהבית.
היא מנגבת את הדמעות שזרמו לה חופשי על הלחיים, נהרות מלוחים של יגון, של עלבון, של אכזבה.
איך היא מוצאת את עצמה יושבת מול האיש שלה, ואלה המילים שמגיעות אליה? איך זה קרה לה?
כמה רסיסי רצון מפוזרים על הרצפה שלהם, בבית, דוקרים את כפות הרגליים. רסיסי רצון שהוא כמיהה לילד, לילדה, לפגוש את החיים שהקשר הזה מוליד. וכל חודש התקווה מתפוגגת בדם. ואין חיים, רק חידלון.
וכמה היא אוהבת אותו, הוא לא יודע. האהבה עכשיו מתפוגגת בערפל סמיך.
כלכך הרבה רץ לה בראש. זמן. נגמר לנו הזמן. עשר שנים זה מספיק בשביל להחליט להמשיך הלאה. אבל למה רק המחשבה על זה מפרקת אותי מבפנים?
יש בי חלק שלא מוכן לוותר.
אז תקשיב, חלק יקר שלא מוכן לוותר. תוותר. זהו. נגמר.
יושבים מול רבי שמעון.
הכל אור. זאת אומרת, הצבעים רגילים. תפוחים בקערה על המדף, שולחן עץ, על המיטה בד רקום. אבל הכל אור. והאור עוטף אותם, מחבק. והם כלכך עייפים מאבק הדרכים של המסע הזה, עייפים מלהחזיק אותו ביחד. ודי, זה הרגע להרים ידיים.
רבי שמעון מקשיב להם. לכל מילה ובעיקר למה שבין המילים, בשתיקות, בדמעות. היא יודעת, הוא שומע את הצעקה שנחבטת לה ברחם.
רבי שמעון לא מתכווץ מהכאב שלהם. נשאר בנוכחות כזאת שמעולם היא לא הרגישה. כל האנשים תמיד רוצים להעלם. הם כאילו שואלים ומתעניינים, אבל ברגע שהיא פותחת קצת והכאב מתחיל להיתגלות הם ישר רוצים לברוח. ואיך זה נראה? עצות ריקות, מילות עידוד מיותרות.
אין לה כוח כבר לאף אחד. אבל פה זה משהו אחר. הוא רק מקשיב! איך זה יכול להיות? אף פעם לא היה לה כלכך הרבה מקום.
ואחרי שהכל נאמר, היה שקט של כמה דקות. כל אחד התכנס לתוך עצמו. השמש כבר כמעט נשקה לאדמה, וקרניים של אור סמיך התפשטו וצבעו הכל רך.
"החלטתם להתגרש, תתגרשו. אבל תעשו את זה כמו שצריך. כשכרתתם ברית בינכם עשיתם חגיגה גדולה עם אוכל טוב ומילים טובות וברכות, אז גם עכשיו. תחגגו. תפתחו שפע גם כשהכל נשבר."
הם הסתכלו זה על זה, מופתעים. קצת צחקו, ורבי שמעון איתם, צחק.
הם יצאו והלכו בשתיקה, מהורהרים, בדרך הביתה. זה סיום לא צפוי לפרק הזה בסיפור. נשמע מוזר, אבל הכל גם ככה מוזר להם עכשיו בחיים האלה.
מה אתה אומר? היא סוף סוף שאלה. נלך על זה?
נראה לי שכן, הוא אמר בהיסוס.
הזמינו את החברים והמשפחה, לאחר צהריים בחצר. כולם היו מופתעים אבל הסתירו יפה, חוץ מהשכנה הפעורה שאמרה: לא. . . הזוגות של היום. . . מה נסגר? !
באותו יום כולם הכינו מטעמים, והחצר לעת ערב היתה יפיפיה. שולחנות מלאים כל טוב, נרות זוהרים שפכו אור עדין. חברים הביאו כלי נגינה, ויחד עם קולות פיטפוט וצחוק של מלא אנשים זו מנגינה יפה כלכך. ויין. מלא יין. כמה חברים התחילו לרקוד והוא זרם ושתה.
לחיים, לחיים!
ושתה עוד.
הכל בגינה המתוקה שלהם, בבית שהם חלמו יחד. הייתה מסיבה כלכך מיוחדת, מן הרגשה שמרגישים בתוך משהו שלא היה אמור לקרות.
בשעה מאוחרת החברות כבר נפרדות ממנה, מחבקות, והיא רגע תפסה פינה והביטה על עצים עמוסי פרי שהם שתלו לפני שנים. היא זוכרת כל עץ. האפרסקים בשלים ומתוקים. הבת שלהם, היא הייתה מדמיינת, כאלה יהיו הלחיים שלה.
איך היא לא נולדה לנו? איך אנחנו מסיימים ככה?
סדק מר מעומקי הבטן נפער שוב והיא מרגישה איך היא מתחילה ליפול, ואז. . .
ממי, הוא מתקרב מתנדנד, קצת נופל עליה, תופס אותה בשתי ידיים. ממי?
היא צוחקת: יוווו, אתה גמור.
לא, רגע, תקשיבי לי שנייה, אני חייב לומר לך משהו, הוא נושם בכבדות.
הוא קרוב קרוב והיא מריחה את היין חזק, ומתחתיו היא מריחה את הריח שלו שלא הריחה כלכך הרבה זמן. הריח מציף אותה בבת אחת, דמעות. זה כואב מדי.
היא הולכת צעד אחורה, מורידה את הידיים שלו ממנה.
מה אתה רוצה? היא לוחשת.
ממי, תקשיבי לי, בבקשה.
היא שומעת בקול שלו משהו אחר. היא מרימה מבט, עיניים בתוך עיניים. העיניים שהיא כלכך מכירה.
הוא אומר: את יקרה לי. את. . . אני רוצה שתדעי את זה. תקחי מפה מה שאת רוצה. את החפץ הכי יקר. עזבי את כל מה שנחלק בינינו, פשוט תקחי מה שבא לך. מה שבא לך, את שומעת? תקחי. והמילים התחילו להתלעלע לו בפה. הוא מאבד שיווי משקל, ועוצם עיניים, ונשען עליה. היא מסמנת לשני חברים לבוא ולתפוס אותו לפני שהוא נופל.
קחו אותו לחדר מימין. תשכיבו אותו על המיטה שם, בסדר?
עכשיו נשארו רק ההורים והאחים שלה. הם מסדרים את החצר, אוספים את הפסולת. ההורים גרים לא רחוק, והיא הולכת אליהם עכשיו.
מה חפץ? איזה חפץ? על מה הוא מדבר? היא חושבת.
מה בא לי? לא בא לי כלום. הכל נראה לי סתמי. מה לקחת? את המדף הזה שהוא גילף לנירות שבת שהיתה מדליקה? או את השולחן הקטן שהוא בנה לה שיהיה ליד המיטה לכוס תה והספרים שלה?
הכל פה מכאיב מדי. היא מסתובבת בבית ולא יודעת את נפשה.
מגיעה אליו. הוא שרוע על המיטה, ישן עמוק כלכך. היא מביטה עליו, רוכנת, מלטפת את הפנים האלה בעדינות. דמעה נושרת על המצח שלו.
איך מה שיש בינינו הפך להיות רק סביב דבר אחד שלא קורה ולא קורה? איך נתתי לזה לקרות?
פתאום זה בהיר וברור כשמש שזורחת לה בלב. מה בא לי?
בא לי אותך! אותך בעצמך! לא רוצה כלום אחר.
היא יוצאת בסערה והולכת לאחים שלה. תקשיבו. תעשו לי טובה. זה הכי הזוי שביקשתי אי פעם, בבקשה אל תשאלו שאלות. . . תקחו אותו, עם המיטה, לבית של ההורים.
הם מסתכלים עליה כאילו השתגעה. מה. . .
את רצינית?
אני רצינית. בבקשה.
הם רואים על הפנים שלה משהו אחר, ולא שואלים שאלות.
הוא פוקח את העיניים. הראש דופק. איפה אני? החדר מסתובב סביבו. רגע. . . מה זה? איפה אני? בבית של ההורים שלה? מה הקשר?
הוא קורא לה, והיא נכנסת.
זאת היא? הוא לא ראה אותה ככה שנים. היא נראית כמו בתקופה שהכירו, האור שכלכך אהב וכבה מרוב דמעות, חזר לזהור בה.
בוקר טוב אהובי. בעצם, צהריים. והצחוק שלה מתגלגל אליו. איך אתה מרגיש?
מה. . . מה אני עושה פה?
היא מרצינה ומביטה לו ישר לתוך העיניים.
אמרת לי אתמול לקחת את מה שאני הכי הכי הכי רוצה. אני רוצה אותך.
הם הגיעו לרבי שמעון. הוא מרים עיניו מן המגילה שקרא בה, ומזהה אותם. עיניו זוהרות אליהם, וחיוך על פניו.
חיכיתי לכם. מבורכים הנכם. ובן יוולד לכם השנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה