מסדר באושוויץ. שורות האסירים היו ישרות יותר מסרגל. אתה יכול להיות בלי שם, בלי עבר, בלי אשה וילדים, בלי אבא, בלי אמא, בלי פירור לחם, בלי תקווה ובלי עתיד. אבל שני דברים יש לך: מספר על היד ובגד אסירים מפוספס. אינך יודע דבר: איזה יום היום? באיזה חודש? באיזו שנה? היכן כולם? מה אירע להם? מי שותפך לדרגש? מה יקרה בדקה הקרובה? אינך זוכר דבר: אינך זוכר איך נראו החיים לפני אושוויץ. היו חיים בכלל? האם אתה זה אתה? קשה לך לחשוב, להרגיש. אולי הכל רק חלום רע? אולי זו הזיה?
באמצע מגרש המסדרים הכינו עמוד תלייה. לצדו שולחן, כסא ושרפרף. חיילי אס. אס. חמושים מקיפים את המגרש, כאילו היה שמץ סיכוי שאי מי יזוז. בביתני השמירה מוכנים צלפים בנשק דרוך, ולמרגלותיהם כלבים. כאילו מישהו יעז לברוח. כאילו מישהו יעז. כאילו מישהו. כאילו. אבל היה מישהו! יהודי אחד העז. לכבודו עומדים עתה האסירים בשורות ישרות, בעינים מושפלות, בציפייה כואבת. מה הפעם? יום א' היום, יום המנוחה השבועי. יש רק מפקד תורן היום. שמו היינץ. יש בדעתו לעשות צדק היום! קבל עם עולם! "נתפס במחנה מרגל!" הוא שואג, "מרגל לטובת בעלות הברית! ברשותו נמצאו אמצעי שידור משוכללים! 'על חם', בזמן שידור, תפסנו את הבוגד!" צורח המפקד. רוקו ניתז. הוא מוחה את פיו. "הביאו אותו!" עיני האסירי נפקחות לרווחה. לאמצע המגרש נדחף יהודי נמוך קומה. אותו רזון, אותו בגד מפוספס. "לכאן!", שואג המפקד, עיניו אדומות.
היהודי צועד לכאן.
משם ומשם צופים בו חיילי האס. אס. מחייכים. אוהו! כשהיינץ עורך מפגן ראווה, מובטח שעשוע רציני! תחת עמוד התליה ממנה היינץ את עצמו לתפקיד התובע, הקטגור, הסנגור, השופט והמוציא לפועל של גזר הדין. הוא מסיר כיסוי בד מעל השולחן. "הראיה!" הוא מניפם בשתי ידיו, גבוה, מציג לראווה: "המשדרים!" עיני האסירים נפקחות. מתרוממות, מתמקדות. האויר מעורפל מהפיח השחור, אבל הם עוצרים את נשימתם. משהו נוקב, נותב ככדור לתוך תודעתם: תפילין! תפילין! בתי התפילין, התפילין המוכרות, השחורות. איי, ריבונו של עולם! מתחת לכותנות הפסים, הלבבות הכמושים מקבלים נפח פתאומי, מוצפים דם חם, רותח. העינים צריכות להישאר יבשות. אסור לבכות! אסור להניד עפעף, למצמץ, להגות אות אחת מהמילה הזו – תפילין! בין ובתוך שורות הסרגלים האנושיים, הכבויים, ניצת עובר זרם: תפילין!
הרצועות מסתבכות בין זרועותיו וכפותיו של היינץ. הוא מנער, הן מתפתלות מול עיניו. הוא נרתע, משליכן על השולחן, וצועק: "אתה מודה שהחפצים האלה שלך?" "מודה". "מי מסר לך אותם?" "הם שלי". "תענה, כלב יהודי! מי מסר?" "אף אחד". "מי עוד השתמש בהם?" היהודי שותק לשבריר שניה. זרם אש עובר בין האסירים, מתיז ניצוצות. "רק אני".
"אם כך, אתה מודה שהשתמשת?" "מודה". היינץ מוחה זעה ממצחו הנמוך ושואג: "החקירה תמה. בית המשפט מוצא את החשוד אשם! בהתאם לחוק ולחומרת העבירה, בית המשפט פוסק לנאשם מוות בתליה! גזר הדין יבוצע מיד!" לחייו של היינץ אדומות. "גופתו תיתלה בכניסה למחנה, כראוי לבוגד במולדת האהובה - גרמניה!". הנאשם לא זע.
הסרגלים לא זעים. אושויץ שותקת. השמים כחולים. היינץ משייט מבט מהיר סביב, "יהודי - לכאן!" הוא צווח. היהודי קרב לעמוד. היינץ בועט בשרפרף אל מתחת לחבל התליה. "עלה!" היהודי עולה.
"עמוד ישר! סובב ראש". היהודי מתיישר, מסובב. היינץ מקרב כסא, עולה ועונב סביב הצוואר הדק, השקוף כמעט, את לולאת החבל. המסדר שותק. אושוויץ אילמת. השמים מתחילים לבכות. היהודי עומד, החבל כרוך על צווארו. עיני האסירים מורכנות לאדמה. היינץ מתמתח ושואג בקול: "בשם הצדק, האמת והמשפט, אני מאפשר לנידון למוות לבקש בקשה אחרונה לפני ביצוע גזר הדין"? האסירים עוצמים עינים. הנידון למוות דווקא פוקח, בחוזקה. "מה בקשתך?" היהודי אינו מהסס לשניה. קולו צלול כשהוא מכריז: "להשתמש בהן עוד פעם! להניח תפילין!" עיני האסירים נפקחות. דם זורם בחדרי הלב. להניח תפילין! למות עם ה׳של ראש' על הראש, עם ה׳של יד' כרוך על היד. . . בלב אושוויץ! מול התליינים!
חיילי האס. אס. פורצים בצחוק. היהודי ייתלה עם הקופסאות על הראש. איזו תפאורה מקורית לכניסה למחנה! איזה בידור! אחדים מהם רצים לצריפים, להביא מצלמות. היינץ סמוק, מחייך. "הבקשה מאושרת". הוא מוסר ליהודי את אחד הבתים. היהודי מושיט יד, מקרב לפיו, מנשק. קלגסי האס. אס. מתגלגלים מצחוק. היינץ ממתין, מבודח. קצת קשה לנידון לתמרן עם החבל לצווארו, אבל תנועותיו מהירות, מדויקות. הוא מתרכז ובודק. ה׳של יד' במקום? כן. הוא מושיט יד לקבל את ה׳של ראש'. התליין נותן ברצון, כן, ברצון רב אפילו. במלוא החיות נושק הנידון למוות את הבית ומניח על ראשו. המצלמות מתקתקות, פרצי צחוק מהדהדים. הוא מרוכז, כורך סביב זרועו, סביב כף ידו, בין אצבעותיו. נושם עמוק ומזדקף, נושא פניו לשמים, שמתחילים לפזר נוצות שלג רכות, כמו פתיתי כלולות על ראש חתן. שקט.
עכשיו מוריד היהודי את עיניו, לגובה עיני האסירים, אחיו, הממוגנטים אליו. מרותקים, מחושמלי חיים! כמין זרם מוחץ, מנצח, עובר במרוצה בינו לבינם ובינם לבינו, במעגל סגור. עכשיו הוא זה שמצהיר כוונות. החבל כרוך לצווארו, והוא מקדש את שמו יתברך קבל עם עולם! מניח תפילין!
הכלבים לא נובחים. ציפור לא מצייצת. מסדר האסירים הופך לאיש אחד, ללב אחד שפועם בהולם, ובתוך הדממה נשמע היהודי בקול רם וצלול: "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד!". עתה זה רק הוא. היהודי ואלוקיו, מתאחדים עכשיו: היהודי, התפילה, ואלוקי השמים והארץ. וכל אסירי אושוויץ רואים את הקולות. היהודי שותק. זהו? סיים?
חיילי האס. אס. מותחים צוואר ועינים. עכשיו תגיע הבעיטה בשרפרף והגופה תצנח. עתה החבל יימתח ו. . . "מה קורה פה?" שואג קול אחר. הם מסתובבים. החיוך נמחק. היינץ מסתובב, מקרב רגליו זו לזו ומצדיע במועל יד. לתוך מגרש המסדרים מגיח הקצין האוברשפירר. "מה הולך כאן?" שואג הקצין. "משפט שדה, המפקד". "נאשם במה?" "ריגול, המפקד". "ריגול?" צווח הקצין, לחייו מתנפחות ועיניו שוקעות לתוך פניו. "על ריגול אתה מעניש בתלייה? לא בא בחשבון! עונש קל מדי! לפרק! לפרק!" הוא מנפנף ידיו.
היהודי יורד אל הארץ, התפילין עודן לראשו. הקצין שולח להביא שתי אבנים גדולות. "כרע ברך!" הוא פוקד על היהודי. הוא כורע. "להרים ידים! למעלה!" הוא מרים. מניחים בידיו אבן. אחת לכל יד. "אני גוזר על הבוגד מלקות! המכסה המקסימלית, כשהידים גבוה! אם יוריד, יקבל כדור בראש!"
הקצין מסמן לאחד החיילים שקרב, טוען אקדחו ומקרב לראשו של הנידון. יש מאין, שולף הקצין מגלב ארוך, שלקצותיו מחוברים כדורי מתכת. הוא תוחב אותו לידיו של היינץ, נוחר בבוז ומסתלק משם. היינץ מצמיד רגליו בנקישה ומצדיע אחר גבו המתרחק. היינץ מכה, חובט ומצליף. מעביר לאחד החיילים שמכה ומכה, בכל הכוח, עד שנחלשת זרועו, והוא מעביר לחייל אחר. כל אותו זמן, חוזרות המכות ונשנות וצולפות באותו ראש, באותו מקום, ב׳של ראש'. האקדח שלוף מול מצחו של היהודי, וידיו נשואות לשמים. הוא לא נאנח, לא צועק, לא זז, רק סופג עוד חבטה ועוד הצלפה. התפילין לראשו כבר מזמן מבוקעות, מרוטשות, הרצועות משתלשלות סביב פניו וידיו, והשלג יורד ויורד, חרישי כל כך, לבן כל כך.
מכסת ההלקאות נשלמה. הנאצי המכה זורק את השוט על השולחן והולך בלי להעיף מבט על הגוף הצונח מולו, הכורע ברך. עתה נשמטות ידיו, האבנים מתגלגלות מראשותיו, ומצחו שוקע קדימה, לתוך השלג, מכתימו בדם. זורקים את גופו הרצוץ על ערמת הגופות שיישלחו מחר לשריפה.
הלילה יורד על כולם בשווה, על המתים ועל החיים. ערמת הגופות זעה. היהודי פוקח עינים. מוצא את השמים פרוסים מעליו, שחורים, נטולי כוכב. הכאב הנובר בראשו חזק כל כך. "אני חי", הוא חושב.
עם שרידי התפילין לראשו הוא זוחל לאט, מעורפל, מתוך ערמת המתים. זוחל לאטו, כל הלילה, למקום מחבוא. במחנה הוא כבר אינו נחשב קיים. המספר שלו נמחק מהרשימות. בראשו נותר חור. פצע פעור, שסוע. הוא מניח עליו פיסת סמרטוט, וזו נצמדת ונדבקת אל הדם הקרוש. ימים שאי אפשר לסופרם עוברים עליו בפינתו הנסתרת. הוא מתאושש לאטו, חוזר לחיות. הוא חי, והכל שריר ונכון וקיים. היהודי, גיבור הסיפור, הוא הרב יהודה אריה וליס ז״ל. הוא שרד את אושוויץ, הקים משפחה, ונפטר בשיבה טובה, בארץ ישראל בשנת תשס״ח. שריד מאותה פיסת בד שנצמדה לראשו נשארה טבועה בבשרו, מתמזגת בפניו, עד יום מותו. עמה נקבר, ועמה, זכר למצוות תפילין שלו, הוא חזר אל אביו שבשמים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה