סיפור נפלא סיפר לי היקר באדם עוזי חסון הי״ו:

סיפור נפלא סיפר לי היקר באדם עוזי חסון הי״ו:

בעבודתו כמנהל בית ספר היה נוהג לעמוד בבוקר בפתח בית הספר ולקבל את פני התלמידים. בבית ספר מסוים שבו עבד בעבר הבחין בדבר מוזר. הוא שם לב לתלמידה אחת מבית הספר שמעולם לא באה בלווי הוריה, ותמיד הסבא היה זה שמלווה אותה. כמו כן, הוריה מעולם לא הופיעו בבית הספר לאסיפות הורים, לא שילמו תשלומים נדרשים, ועוד. כשניסה לברר עם הסבא הבין שמדובר בסיפור לא פשוט, וסיכם איתו שיגיע אליהם לביקור בית. כאשר הגיע לביתם הבין שהסבא הוא זה שמגדל לבד את הילדה.

כאשר שאל אותו במה הוא עובד, השיב הסבא: "אני לא יכול לגלות לך. . ." ואז אמר לו עוזי: "אני לא שואל מסקרנות, אני באמת רוצה לעזור לך."

ענה לו הסבא: "אם אגלה לך זה יישאר בינינו?" לאחר שהשיב לו בחיוב אמר הסבא: "אני גנב."

שתיקה. . .

"תשמע, פשוט אני חייב לפרנס את המשפחה, אז מה שאני עושה זה כך: אני הולך לבתי דפוס, אני רואה שם את ההזמנות הזרוקות, ובודק שם למי ומתי יש אירוע משפחתי, וכאשר הם יוצאים מהבית אני פורץ אליו, משתדל לעשות זאת בצורה נקיה, ולהרוס כמה שפחות, אבל בסופו של דבר אני מרוקן את הבית מכל מה שיכול לפרנס אותי. . ."

ואז נזכר הסבא בדבר חשוב:

"אתה יודע מה עוזי, נכון לילדה רבקה (שם בדוי) מבית הספר היתה בת מצוה לפני שבועיים? אתה חייב לעזור למשפחה הזאת! כדרכי הייתי ב״ביקור בית״ אצלם בזמן האירוע, ומה אומר לך, מעולם לא ראיתי דבר כזה. הבית היה פשוט ריק לחלוטין, אפילו איזו פרוסת לחם או עגבניה לרפואה לא מצאתי שם. אפילו הלב שלי כאב עליהם, אז הוצאתי שטר של מאתיים שקל, השארתי על השולחן, ויצאתי. . ."

"יש לך לב טוב, אתה צדיק!"

למחרת, השכם בבוקר, הגיע הסבא לבית הספר ועיניו אדומות מדמעות, ושפך את ליבו לפני עוזי: "אתה לא יודע מה עבר עלי הלילה, כל הלילה לא ישנתי, המילים שאמרת שברו לי את הלב. אני צדיק? ! אני, גנב עלוב, שמתבייש להסתכל על עצמי במראה, שרואה את עצמי תמיד כאדם עלוב ושפל, שכבר מזמן לא מאמין שיש בי משהו טוב, ופתאום דווקא אתה, לאחר שגיליתי לך שאני בעצם גנב ופושע, קורא לי צדיק עם לב טוב? !"

לאחר שלושה ימים הוא כבר בא אל עוזי בטענות: "עוזי, אתה לא יודע מה עשית, הרסת לי את הפרנסה, אני כבר לא מסוגל לגנוב יותר בחיים, ה״צדיק״ הזה רודף אחרי לכל מקום. . ."

בשלב זה אמר לו עוזי: "נכון סיכמנו שהסיפור יישאר בינינו? אבל רציתי לשאול האם כדי לעזור לך אני יכול לספר את הסיפור?" לאחר שאישר לו הסבא, יצר עוזי קשר עם ראש העיר על מנת לסדר עבודה מכובדת לסבא ה״גנב הצדיק״ שפשט את לבוש הגנב וגילה את הלב הצמא לטוב, והיום הוא מתפרנס בכבוד מעבודה שסידר לו עוזי, שבמסגרתה הוא זוכה גם להועיל ולהוסיף טוב לזולת.

צדיק מכיר את כבודך האמיתי

הצדיק הירושלמי, רבי אריה לוין זצ״ל, היה משכים קום לטהר ליבו לפני בוראו, סיפר יהודה הרוש, מנקה הרחובות בשכונת משכנות בירושלים:

בוקר אחד ניגש אלי רבי אריה ואמר: אתה יודע, יהודה, טוב אתה ממני, באמת אשריך וטוב לך, מקנא אני בך.

השבתי: מה אתה שח, רבי אריה, אתה חכם וצדיק, עוסק כל היום בתורה ובמצוות, ואילו אני — אדם פשוט, מנקה אשפה. . .

שיסעני רבי אריה ואמר: "אינך יודע את מעלתך, סמוך עלי, אני מבטיחך נאמנה: טוב אתה ממני. אתה מתקן העולם, ומנקה את חוצותיה של ירושלים. במו ידיך עושה אתה את עולמו של הקב״ה טוב יותר, נקי יותר. . . מקנא אני בך!"

כך עמדנו והתווכחנו, אני בשלי והוא בשלו. אך מה אומר לך, אדוני? כשפנה הוא ללכת ואני נותרתי לבדי, עם המטאטא ועם עגלת הזבל, נעשה לי לפתע טוב על הלב, הרגשתי כמו בן מלך. בפעם הראשונה בחיי. . . בחיי. כמו בן מלך! ("צדיק יסוד עולם" מאת שמחה רז, עמ׳ 228).

רחמי האב על בנו המורד

סיפר לי סבי מורי עט״ר הרב אליהו גרוסברג זצ״ל סיפור נפלא על ר' חיים שמואלביץ זצ״ל (ראש ישיבת מיר):

הולך היה ראש הישיבה להתפלל ביד אבשלום, והיו שואלים אותו התלמידים: רב׳ה, הרי אבשלום לא היה צדיק גדול, ומדוע הולך אתה להתפלל על קברו?

ענה להם הרב: הולך אני לשם לעורר רחמי שמים על ישראל, וכך אומר אני לקב״ה: "ריבונו של עולם, אתה כתבת בתורתך: 'בנים אתם לה' אלוקיכם', אז אנא, התבונן מה הם רחמי אב על בניו, ואפילו אצל בשר ודם. הרי אבשלום מרד באביו והורידו מכס המלכות, ולא רק זה אלא רדף אחרי אביו כדי להרגו, ובכל זאת כאשר נהרג אבשלום קונן עליו דוד: 'וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי. . . וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת פָּנָיו וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל בְּנִי אַבְשָׁלוֹם אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי' (שמואל ב' יט, א-ה) ואמרו חז״ל (סוטה י:) שאמר שמונה פעמים 'בני', שבע פעמים כדי להעלותו משבעת מדורי גיהנום, ופעם שמינית כדי להכניסו לגן עדן.

וכך הייתי אומר לריבונו של עולם: 'אם כך הם רחמי בשר ודם על בנו ואפילו במצב כזה, קל וחומר שיתעוררו רחמיך על ישראל בניך אהוביך'."

הנוירוכירורג שהלך ברגל בסופה

בינואר 2014, סופת שלגים פתאומית ונדירה שיתקה לחלוטין את מדינת אלבמה שבארה״ב (סופה שזכתה מאוחר יותר לכינוי "Snowpocalypse"). הטמפרטורות צנחו, הקרח כיסה את הכבישים, ומאות נהגים נתקעו במכוניותיהם. התחבורה הציבורית והפרטית קרסה לחלוטין, והדרכים הפכו למלכודות קרח בלתי עבירות.

ד״ר זנקו הרינקיב, מנתח מוח (נוירוכירורג) בכיר ומנוסה, שהה באותו בוקר בבית החולים "ברוקווד" שבעיר ברמינגהאם. בעודו שם, הוא קיבל הודעה דחופה מבית החולים "טריניטי", הממוקם במרחק של כ-10 קילומטרים משם. בבית החולים טריניטי אושפז חולה במצב אנוש שסבל מדימום מוחי קשה. מפות ה-CT שנשלחו לטלפון הנייד של ד״ר הרינקיב הבהירו את חומרת המצב: ללא ניתוח חירום מיידי לניקוז הדם והורדת הלחץ בתוך הגולגולת, לסיכויי ההישרדות של המטופל היו קלושים, והוא היה צפוי למות בתוך שעות ספורות.

ד״ר הרינקיב היה מנתח המוח היחיד באזור שיכול היה לבצע את הפרוצדורה באותו רגע.

ד״ר הרינקיב לא היסס. הוא נכנס למכוניתו וניסה לצאת לדרך, אך מהר מאוד גילה שהרכב מחליק ולא מסוגל אפילו לצאת מחניון בית החולים. הכבישים היו חסומים לחלוטין במכוניות נטושות ובקרח חלקלק. במקום לוותר או לחכות לחילוץ שעלול היה לקחת שעות יקרות, הוא קיבל החלטה דרמטית: הוא הולך ברגל.

הוא יצא אל הקור המקפיא והסופה כשהוא לבוש בביגוד מינימלי: מדי מנתח קלים ז׳קט דק נעלי קרוקס לרגליו

ההליכה של 10 הקילומטרים הייתה סיוט. הרוחות היו עזות, השלג נערם, והטמפרטורות היו מתחת לאפס. ד״ר הרינקיב צעד ברגל במשך שעות. במהלך הדרך הרפואית המפרכת הזו: הוא עבר בין מכוניות תקועות, עצר פה ושם כדי לסייע לנהגים מבוהלים ולבדוק לשלומם, ואז המשיך לצעוד. בשלב מסוים, כשהיה קרוב לקפיאה, הוא נכנס לכמה דקות לאמבולנס שעמד תקוע בצד הדרך כדי להפשיר מעט, ומיד יצא שוב לדרך. לאורך כל ההליכה, הוא שמר על קשר עם חדר הניתוח בבית החולים טריניטי, כשהוא מעודכן במצבו המדרדר של החולה ומנחה אותם כיצד לייצב אותו עד שיגיע.

לאחר שעות של צעידה עיקשת, כשהוא קפוא, תשוש ורטוב, הגיע ד״ר הרינקיב לבית החולים "טריניטי". מבלי לבזבז זמן על מנוחה או החלפת בגדים, הוא שטף את ידיו, נכנס ישירות לחדר הניתוח והחל בניתוח המוח המורכב.

הניתוח עבר בהצלחה מרובה. הלחץ על מוחו של המטופל הוקל, הדימום נעצר, וחייו ניצלו הודות להגעתו בזמן של הרופא.

הסיפור דלף לתקשורת והפך במהירות לוויראלי ברחבי ארצות הברית והעולם כולו. ד״ר הרינקיב הוצג כגיבור לאומי.

אולם, תגובתו של הרופא עצמו רק העצימה את ההערכה כלפיו. כשעיתונאים ורשתות תקשורת (כמו NBC ו-NPR) ראיינו אותו ושאלו אותו על המעשה, הוא הפגין צניעות יוצאת דופן ואמר: "על מה כל המהומה? כל רופא טוב היה עושה בדיוק את אותו הדבר. המטופל היה צריך אותי, אז הלכתי".

הוא הוסיף כי מעולם לא היה לו ספק שהוא יצליח להגיע, וכי המחשבה לוותר בכלל לא עברה בראשו, כיוון שתפקידו של רופא הוא להיות שם עבור החולה שלו.

הנורה שהסיחה את דעתם מהאסון

בלילה של 29 בדצמבר 1972 התקרב מטוס של Eastern Air Lines לנחיתה במיאמי. זה היה מטוס Lockheed L-1011 חדש יחסית, ועליו 176 בני אדם.

הטייסים הורידו את כן הנסע לקראת הנחיתה, ואז הבחינו במשהו קטן ומטריד: נורית ירוקה אחת לא נדלקה.

הנורה הזאת הייתה אמורה להודיע להם שהגלגל הקדמי ירד וננעל במקומו. הם לא ידעו אם יש בעיה בגלגל, או שפשוט הנורה שרופה.

אז הם ביטלו את הנחיתה, טיפסו לגובה 2, 000 רגל, הפעילו את הטייס האוטומטי והתחילו לבדוק.

ומכאן התחיל אחד הסיפורים המצמררים בתולדות התעופה. כולם הסתכלו על אותה נורה. הקברניט בדק. הקצין הראשי בדק. מהנדס הטיסה ניסה לבדוק אם כן הנסע באמת ירד. הם הוציאו את מכלול הנורה מלוח המכשירים. ניסו להחזיר אותו. סובבו אותו. התעסקו איתו. בשלב מסוים מהנדס הטיסה ירד אל התא שמתחת לתא הטייס כדי לבדוק דרך החלונית אם הגלגל הקדמי אכן נעול.

כלומר, הצוות עשה משהו שנראה מקצועי לחלוטין: הייתה תקלה. הם טיפלו בה. רק שבינתיים קרה דבר אחר. איש לא שם לב שהמטוס התחיל לרדת.

מסיבה שלא הוכרעה בוודאות, הטייס האוטומטי הפסיק לשמור על הגובה. המטוס ירד לאט כל כך, שהצוות השקוע בבעיה כמעט לא הרגיש בכך.

2, 000 רגל. 1, 800. 1, 500. 1, 000. . . ברקע נשמעו אפילו התרעות, אבל תשומת הלב הייתה במקום אחר.

עד שאחד מאנשי הצוות שאל: ״אנחנו עדיין בגובה 2, 000, נכון? ״ שניות לאחר מכן המטוס פגע בביצות האוורגליידס. 101 בני אדם נהרגו.

ומה הייתה התקלה בגלגל? לא הייתה תקלה בגלגל. כן הנסע היה למטה ונעול. הבעיה הייתה בנורית החיווי.

החקירה קבעה שהסיבה הסבירה לתאונה הייתה כישלון הצוות לעקוב אחרי מכשירי הטיסה בארבע הדקות האחרונות, משום שכולם היו שקועים בתקלה בנורה של כן הנסע. המקרה הפך לדוגמה קלאסית למה שמכונה בעולם גורמי האנוש cognitive lockup — מצב שבו אדם ננעל על משימה אחת ומתקשה להעביר את תשומת הלב למשימה חשובה יותר.

ויש פרט כמעט אכזרי בסיפור הזה. החלק התקול היה בסך הכול נורה קטנה. הבעיה שעליה התרכז כל תא הטייס הייתה שולית. המטוס עצמו היה תקין.

החסד של החיילים הפשוטים

באחד מבסיסי הצבא החליטו לעשות מסיבה לחיילים לקראת ראש השנה. במהלך המסיבה עשו הגרלה. כל חייל הכניס לתוך תיבה 50 ₪. היו שם 300 חיילים, סך הכול 15, 000 ₪. תורם מארה״ב הכפיל את הסכום, כך שהצטבר סכום מכובד של שלושים אלף ₪.

ההתרגשות הייתה גדולה כשכל החיילים כתבו את שמותיהם על הפתקים והכניסו אותם לתוך הקופסה. הכרטיס הזוכה יקבל את כל הסכום. חייל אחד התלבט מה לכתוב, וזאת כיוון שאחד החברים לגדוד נפצע קשה מאד לאחרונה בפעילות מבצעית, ועבר תקופה קשה. לכן אף על פי שהוא ידע שהסיכוי לזכות הוא קטן מאד, החייל החליט לכתוב במקום את שמו — את השם של החייל שנפצע.

רגע ההגרלה הגיע. אחד המפקדים ניגש לקופסת הפתקים, ערבב, ערבב, והוציא את אחד הפתקים. במשך כל הזמן הזה החייל התפלל שהכרטיס הזוכה יהיה של החייל שנפצע. ואז. . . המפקד מכריז על שם הזוכה, ו. . . נס אירע! הזוכה היה החייל שנפצע. מחיאות כפיים נשמעו מכל הגדוד. דמעות היו לחייל הפצוע בעיניים, והוא הובל בכיסא גלגלים לבמה כדי לקבל את הפרס.

בתום המסיבה, החייל שכתב את השם של החייל הפצוע במקומו, היה צריך לסדר את המקום. כשהוא ניגש לפנות את הקופסה עם הפתקים, הוא לקח את אחד הפתקים ופתח אותו, להפתעתו הוא רואה שכתוב עליו השם של החייל הפצוע. עוד פתק — וגם עליו היה כתוב שמו של החייל הפצוע, וכך עוד פתק ועוד פתק. התברר שכמעט כל החיילים בגדוד כתבו את שם החייל הפצוע.

אז היה פה נס או לא? את זה אתם תחליטו. אבל אנו בשבת האחרונה של השנה. פרשת השבוע פותחת: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אלוקיכם. . ."

הקב״ה רוצה לראות שכולנו ביחד. אין ספק שכאשר כל אחד מאתנו יחשוב על השני, לא רק מה הוא צריך, או מה הוא רוצה, אלא קצת להסתכל סביב גם מה אחרים צריכים — הקב״ה ישפיע שפע טובה וברכה על כולנו, כמו שאמרו חז״ל: "כל המרחם על הבריות, מרחמים עליו מן השמים".

המלך והשלושה בקבוקים

מסופר על מלך אחד שהיו לו שלושה בקבוקי יין שקיבלם בירושה מאבות אבותיו ושמר עליהם מאוד. והנה, הוצרך המלך לנסוע למדינה רחוקה וקרא לשלושה ממכריו ואוהביו והפקיד בידם את הבקבוקים, ביד כל אחד נתן בקבוק והזהירם לבל יעיזו לפתוח את הבקבוק.

שלושת האנשים הסתקרנו לדעת מדוע המלך מצווה אותם לבל יפתחו את הבקבוק, אין זה אלא מחמת שטעם היין משובח עד מאוד, ולכן רצו לפתוח ולטעום מן היין.

ראובן פתח את הבקבוק ושתה מעט מהיין והיין ערב לו מאוד, הוא לא יכל להתגבר על תאותו ושתה את כל היין שבבקבוק. שמעון רצה אומנם לפתוח, אך מחמת אהבתו למלך התגבר ולא פתח כלל. לוי פתח את הבקבוק ושתה מעט מהיין, ומאד התאוה לשתות עוד מהיין, אך מחמת אהבתו למלך התגבר על עצמו, סגר את הבקבוק, שנשארה בו רק חצי מן הכמות.

לאחר שהמלך חזר, קרא לשלושת האנשים לדעת מה עם בקבוקי היין. ראובן ששתה את כל היין ציוה המלך לתלותו. שמעון שלא נגע כלל ביין, נתן לו המלך מתנה – עשרת אלפים זהובים. לוי ששתה חצי מהכמות, נתן לו המלך עשרים אלף זהובים.

כשראה שמעון כך, התפלא ואמר למלך: "אדוני המלך! והרי אני לא שתיתי כלל ונתת לי עשרת אלפים, ומדוע ללוי, ששתה חצי מן הכמות, נתת לו יותר ממני? והרי הוא עבר על דבריך, ולא די שלא הענשת אותו אלא נתת לו סכום יותר מאשר לי?"

השיב לו המלך: "אתה לא טעמת מהיין, ויתכן מאוד שאם היית טועם היית שותה את כל אשר בבקבוק, כי לא היית יכול להתגבר על תאותך מחמת ערבות היין, אבל לוי שתה חלק מהיין וטעם את טעמו הערב והמשובח, ועם כל זה התגבר על עצמו ולא שתה את השאר, הרי ראיה לכך שהוא מחבב אותי ולכן הכפלתי לו את הסכום."

הפקק של האמבטיה

יום אחד בא מבקר לבית משוגעים ושואל את האחראי: "איך אתם יודעים מי משוגע?" עונה לו האחראי: "כל איש שטוען שהוא משוגע אנו נותנים לו אמבטיה מלאה מים ומביאים לו כפית, מסננת ודלי ואומרים לו לרוקן את האמבטיה."

"אה! הבנתי את הרעיון!" אמר המבקר. "אדם נורמלי יבחר בדלי כי הוא הכי מהיר."

"לא!" עונה האחראי. "אדם נורמלי היה מוציא את הפקק של האמבטיה. . . לסדר לך חדר עם או בלי נוף?"

הבעיה חושפת את האדם האמיתי

באחד מסיפורי שרלוק הולמס הוא משתמש בפיתרון גאוני כדי למצוא כספת שבתוכה תמונה חשובה מאוד. הוא מתארח בבית החשוד, כשלפתע זורק המשרת שלו פצצת עשן דרך החלון ושרלוק הולמס צועק: "שריפה!" הבית התמלא עשן וצעקות, והוא הסתכל וראה שבעלי הבית רצים לקיר, לוחצים על כפתור סודי ומוציאים משם את התמונה.

כשיש בעיה — אתה רץ למקום הכי חשוב!

# היהודי שעדיין לא הגיע לחסידות

שמעתי השבוע שני יהודים שמתווכחים, אשכנזי וספרדי.

הספרדי אמר: זה מאוד כואב שאין מסורתיים אשכנזים, זה או הכל או כלום. . .

ענה האשכנזי: מה חבל! להיות מסורתי זאת צביעות, תחליט! או שאתה עם הקב״ה או שאתה נגדו! מה זה אתה עושה עבירה ואח״כ מגיע לבית הכנסת? !

אמרתי לאשכנזי שכתוב: שיהודי שעשה עבירה ואח״כ מרגיש לא נעים להגיע לבית הכנסת – היהודי הזה עוד לא דרך על מפתן החסידות. . .