הכהן שבגדה בו בסתר

פעם ישב החיד״א בראש בית הדין בליוורנו, ובא לפניהם אחד מחשובי העדה, והוא כהן, ובפיו קובלנא: אשתו אינה נוהגת באורחות הצניעות כיאה לבת ישראל כשרה, והוא קינא לה ונסתרה. הודיעו החיד״א שעל פי דין תורה עליו לגרש את האשה.

האישה היתה ממשפחה נכבדה, וכמה מהדיינים מיהרו לתבוע את כבודה ואמרו לרבינו החיד״א: "הרי אדם זה קינא לאשתו בלא עדים, ואין הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה שאינו מצריך עדים לקינוי. ממילא לא נאסרה על בעלה בסתירתה. וגם אם עברה עבירה חמורה בכך שהתייחדה עם איש זר – עבירה שהיא מהחמורות שבתורה, ואנו מצווים עליה ב׳יהרג ולא יעבור' – הנה יש לקרוא לה ולהתרות בה, להזהירה באזהרה חמורה. אבל מדוע חייב רבינו את בעלה לגרשה?"

נענה החיד״א ואמר: "הצדק עמכם, אך לא על הקינוי והסתירה אני דן. חייב הוא לגרשה שכן בגדה בו ונטמאה בסתירתה".

אמרו הדיינים: "הרי אין לכך עדים, ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. אין אנו מפקפקים, חלילה, ברוח קדשו של רבינו. אבל תורה לא בשמים היא, והנסתרות לה' אלוקינו. אין אלו אלא דברי נביאות, ולא על פיהם נדון".

לא השיב להם רבינו מאומה, אלא פנה בשנית לבעל האשה ואמר: "שמע לקולי וגרש את האישה".

ראו הדיינים כי לא ענה להם רבינו דבר, הלכו לקרובי האישה שהיו מנכבדי העיר וסחו להם את כל הענין, וילינו על רבינו את כל העדה.

שמע רבינו את דברי הריבות ושילח לקרוא את האישה אל בית דירתו. הלכה אל בית הרב, ואמרו לה שיושב הוא ולומד בחדרו שבעליית הבית. עלתה האישה לעליית הגג אשר שם חדר לימודו ובית תפילתו. נשא רבינו את עיניו הטהורות וראה את האישה ניצבת בפתח חדרו, חרד ואמר: "תני כבוד לה' אלוקייך, והודי על פשעך ומעלליך. קבלי מבעלך גט פיטורין ושובי בתשובה על חטאייך".

העזה פנים וכפרה בכל. בעלה טופל עליה עלילות שווא, ולא תקבל גט מידו!

קם רבינו מכסאו וניגש אל ארון הקודש שבחדרו. הוציא מתוכו את ספר התורה והחל לקרוא בפניה את פרשת הסוטה בטעמי הנגינות, כקריאת התורה: "איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל. . . והביא האיש את אשתו אל הכהן. . . והעמיד הכהן את האישה לפני ה'. . . והשביע הכהן את האישה בשבועת האלה, ואמר הכהן לאישה: יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך".

שמעה החצופה והפנתה את גבה ללכת בגאון. ורבינו קרא אחריה בקול רם: "אם לא שטית, הינקי, ואת כי שטית תחת אישך, וכי נטמאת. . ."

שמה רגלה על המדרגה הראשונה, לא הספיקה לרדת – ופניה הפכו לירקון, עיניה בלטו, וכל הכתוב בפרשת סוטה התקיים בה, עד שמתה בו במקום!

לקול זעקתה מיהרו הדיינים והרבה מאנשי העיר לראות במחזה הנורא, ואמרו: "עתה ידענו כי איש אלוקים קדוש הוא רבינו, ודבר ה' בפיהו אמת". וייראו מגשת אליו, ומסופר כי מדרגות אלו צופו זהב לזיכרון מעשה זה.

אבן הפינה של חלום עתיק

מעט האנשים אשר השתתפו זה עת הטקס הנחת אבן הפינה לישיבה החדשה שתישא את השם "ישיבת פוניבז'" החלו להתפזר לבתיהם.

אחדים מהם נגשו אל מייסד הישיבה רבי יוסף שלמה כהנמן זצ״ל ושאלוהו: "יאמר לנו רבנו: מנין לכבודו העוז והלהט להעמיס על עצמו עול בניית ישיבה, וכמובן את אחזקתה השוטפת לאורך זמן?"

דמעות נקוו בעיניו החכמות של הרב, כשהחל מספר לאיטו:

"ראשית כל אומר לכם, הנחת אבן הפינה לישיבה זו לא היתה היום, ולא בימים אלו ואף לא בשנים אלו, החל לבעור הלהט שיצק היום את אבן הפינה לישיבה, אלא לפני שנים רבות, כמה עשרות שנים."

אזני כולם נכרו כאפרכסת להקשיב לדבריו הנרגשים של הרב שהחלו קולחים מפיו:

"בילדותנו היינו חמישה אחים שגדלו יחדיו בבית הקטן והמט לנפול בעיירה 'קול' שבליטא הרחוקה. העניות שלטה בו שלטון ללא מיצרים, ומכל פינה ניבטה הדלות, מהקירות המקולפים, מהבגדים הדלים והמטולאים, והמזווה הריק. . . אך הפנים קרנו באור מיוחד. החשק ללימוד התורה שהחדירו בנו הורינו כיסה על כל היעדר כלשהו בחיינו.

ערב אחד, בחורף מושלג במיוחד, הייתה ארוחת הערב הדלה כמרקחה. מה קרה? בביתנו היו זוג מגפיים אחד, ומעיל גשם אחד בלבד, וכל אחד מהאחים טען שמחר הוא ורק הוא "חייב" – יהיה מה שיהיה – להיות בתלמוד תורה. האח הגדול טען בלט כי "מחר מתחילים סוגיה חדשה בגמרא, סוגיית יאוש שלא מדעת, היתכן שלא אהיה בחיידר? היתכן שאפסיד מחר את הלימוד החשוב על תחילת הסוגיה?" אכן טענות של ממש.

אני – אומר הרב – הייתי השני במשפחה וגם אני טענתי בעוז: הן אנחנו מתחילים מחר מסכת חדשה בלימוד המשניות – מסכת סנהדרין, היתכן שאפסיד? אחי הקטן ממני טען שבכתתו ילמדו מחר את פרשת האזינו "הצור תמים פעלו וכו'", היתכן שלא אהיה נוכח?" וכך שני אחי הקטנים אף הם בטענות כבדות משקל על פרשת נח, ואפילו על לימוד אותיות חדשות שיתחילו מחר בכיתת הגן של הקטן.

כל אחד טען את טענותיו בלהט כה חזק, ולאמא לא היה מענה אלא לבכות עמנו יחד, וכך מתוך הבכי נרדמנו כולנו כשברקע קולו המתנגן של אבא שהתכנס בפינתו ולמד ולמד.

באמצע הלילה, בשעה ארבע בערך, אמא העירה את אחי הגדול: "קום חמודי, קום נלך לבית המדרש הצמוד לתלמוד תורה, שם בוער התנור וכבר נמצאים בו ראשוני הלומדים ואף אתה תצטרף אליהם. הן כל אחיך צריכים גם כן להגיע לחיידר, הזדרז נא!"

וכך הוליכה אותו אמא בסופת השלגים המקפיאה, ברחובות שוממים מאדם, כשהוא עטוף במעיל ונעול במגפיים, והיא – מעיל דקיק לעורה, ונעלים מנוקבות לרגליה, אך ליבה בוער, יוקד באש קודש. לאחר הליכה של כחצי שעה מבוססים בשלג הכבד הגיעו לבית המדרש, שם חלצה את מגפיו, והפשיטה את מעילו, והחלה את דרכה בחזרה הביתה.

כך, עד שמונה בבוקר היו כל הבנים בתלמוד תורה.

ובצהרים – המסע חזרה. עד שש בערב היו שוב כולם בבית.

לאחר מכן שכבה אמנו במיטה מספר ימים בהצטננות קשה ובחום גבוה, אך מידי פעם כשהיתה מתעוררת, היתה אומרת לנו שוב ושוב: "ילדי, הקשיבו לי, אינני מתחרטת אף לרגע על מה שעשיתי! הכל היה כדאי כדי לא להפסיד יום אחד בחיידר, כדי שבני ילמדו תורה!"

מעיני כל השומעים זלגו דמעות ללא שחשו בהם כלל, אך הרב מפוניבז' ננער עתה משרעפיו ואמר בקול: "אז, באותה שעה, הונחה אבן הפינה לישיבה. הכל כדאי כדי שיוכלו ללמוד תורה. הבנתם?"

רבי מאיר והשלום בין איש לאשתו

מובא בתלמוד ירושלמי (סוטה פ״א ה״ד): רבי מאיר היה רגיל לדרוש בבית הכנסת בכל ליל שבת, והייתה אשה אחת רגילה לשמוע את דרשותיו. פעם אחת איחרה לחזור מהדרשה לביתה, ומצאה נרה כבה. אמר לה בעלה: היכן היית? אמרו לו: לשמוע את רבי מאיר. נשבע לה הבעל שלא תיכנס לביתה עד שתלך ותירק בפניו.

צפה רבי מאיר את הדבר ברוח קדשו, ועשה את עצמו חולה בעיניו, ואמר: כל אשה שיודעת ללחוש לעיניים, תבוא ותלחש בעיניו. אמרו לה שכנותיה: זו הזדמנות שתשובי לביתך, עשי עצמך שאת לוחשת לו ותירקי בפניו.

באה לרב, אמר לה: יודעת את ללחוש לעין? ומיראתה מפניו — אמרה לו שאינה יודעת. אמר לה: מכל מקום תירקי בעיני שבע פעמים. אחר שירקה אמר לה: לכי אמרי לבעלך, שפעם אחת אמר לך לירוק בפני וירקת שבע פעמים.

אמרו לו תלמידיו: אילו אמרת לנו היינו מביאים אותו ומלקים אותו עד שהיה מתרצה ומתפייס עם אשתו. אמר להם: ולא יהא כבוד מאיר ככבוד קונו? ומה אם שם הקדוש שנכתב בקדושה — אמר הקב״ה: שימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו, כבוד מאיר לא כל שכן?

לב שכולו זהב

נישאנו, בעלי ואני, לפני 15 שנה. המשפחות של שנינו עשו את כל מה שיכלו למעננו. כל צד הביא ככל יכולתו. נערכה לנו חתונה די יפה, ונרכשה עבורנו דירה סבירה. בסך הכול היינו שמחים ומאושרים.

לפני החתונה הגיעה הסבתא של החתן לתת לי מתנה. היא הוציאה מהתיק קופסא קטנה עטופה. פתחתי אותה ובתוכה הייתה טבעת יהלום.

לא הייתי צריכה להיות מומחית ביהלומים כדי להבין שמדובר כאן במתנה יקרה מאד. היה זה יהלום עָנָקִי. לא ראיתי יהלום כזה מימי.

כולם השמיעו קריאות התפעלות. הסבתא אמרה לי שזו המתנה שלה לחתונה שלי. הסתבר לי שהסבתא רוכשת לכל כלה במשפחה תכשיט יקר מאד, כזה שהולך עם האישה כל חייה כדי שתזכור אותה. האמת שהסבתא הזו לא הייתה צריכה מתנה כדי שיזכרו אותה — היא הייתה אישה אצילה ומקסימה ומתוקה שכולם אהבו אותה ממילא. אבל מנהג הוא מנהג, ומי אני שיחלוק עליו במיוחד אם הוא שווה 5000 דולר?

כן, זה היה השווי של הטבעת. ומנין אני יודעת? מיד תדעו.

תגובתו של אבי הייתה שזו שחיתות לענוד כזו טבעת כשאנשים רעבים מסתובבים ברחוב. מצד שני גם לי היו ייסורי מצפון לענוד כזו טבעת, וחוץ מייסורי מצפון היו גם ייסורים אחרים שרק אישה תבין.

הטבעת הייתה גדולה עלי. כל אישה יודעת כמה מעצבן זה הרווח בין הטבעת לאצבע. זה פשוט משהו שמסיח את דעתך, וכל הזמן אתה חייב לחוש את זה אם הוא עדיין נמצא שם.

במשך כל החתונה הידקתי את הטבעת שוב ושוב, ובגלל שנוספה אליה גם טבעת נישואין היו לי שני טבעות למשש באותו מחיר. בעצם, במחשבה שנייה, לא ממש באותו מחיר.

החתונה עברה. ימי "שבע ברכות" היו נפלאים ומדהימים. את השבת עשו שתי המשפחות אצלנו. ארוחת ליל שבת הייתה נפלאה עם השירים והדרשות, וכך גם למחרת. לאחר ארוחת השבת הלכנו קצת לטייל רגלית בטיילת. לאחר מכן אכלנו סעודה שלישית שנמשכה עד למוצאי השבת.

השבת הסתיימה, ואז פתאום הסתכלתי וראיתי לחרדתי שהטבעת לא על האצבע.

התחילה מהומה קטנה, ובעלי אמר: "אני ארוץ לחפש בבית. יכול להיות ששכחת את זה בחדר".

חיכיתי במתח, כוססת ציפורניים. משהו בליבי אמר שייתכן והוא לא ימצא אותה. המשהו הזה נבע מהעובדה שידעתי שהטבעת הייתה קצת גדולה עלי, ונזכרתי שפשוט זמן רב מדי לא מיששתי אותה. אשר יגורתי בא לי.

בעלי חוזר: "הטבעת לא נמצאה".

"חיפשת בארון? במגירות?"

בקיצור, הוא חיפש בכל מקום שניתן לחפש והטבעת לא נמצאה.

בשלב זה, לא היה איש במשפחה שלא ידע שאבדה הטבעת בשווי 5000 דולר. (והנה התשובה מאיפה אני יודעת את השווי. כשמאבדים דברים יקרים ישר אומרים כמה הם שווים, וזה נכון לא רק לגבי תכשיטים. גם לגבי דברים אחרים אתה פתאום שומע שאנשים מוציאים הכל).

השוויגער (החותנת) עלתה אלינו לחדר, ולבושתי ולחרפתי החלה יחד עם עוד כמה דודות נחמדות לחפש בכל המזוודות ולחטט בחפצים האישיים שלנו.

אחרי חיפוש שארך אולי שעה, החלו כולם להעלות רעיונות היכן היא נעלמה. כאן העזתי לספר שהטבעת הייתה קצת גדולה עלי, וכמובן לשמוע מיד את הדודה שאומרת: "אז למה לא אמרת את זה בהתחלה?" ולענות: "דווקא כן אמרתי?" והנה המתח מתחיל.

בשחזור שעשינו עלה כי קרוב לוודאי הטבעת נפלה בחוף הים, כך שלחפש אותה זה כמעט כמו לחפש יהלום בערימה של חול, וכמה שהיהלום גדול ככה גם החוף בנתניה.

קשה להצביע על הרגע שזה התחיל. מאז הפרצופים של כולם נראו לי חמוצים. בליבם חשבו איך נתתי לעצמי לאבד כזו טבעת. גם אם לא צעקו עלי זה היה רָשׁוּם להם במודגש על הפנים.

חזרנו אני ובעלי חפויי ראש הביתה. בעלי ניסה להתלוצץ ולפזר את האווירה הקשה, אבל אני הפלתי עליו את כל הכעס שחשתי כלפי עצמי. הוא התנצל והתנצל ולא עזר לו כלום. אני הייתי פגועה עד עמקי נשמתי גם מהכאב על אובדן הטבעת וגם על כך שהאשמה נפלה עלי.

בעלי הוא ניחם אותי והסביר לי שאני לא אשמה, אלא כל מי שאמר לי לענוד את הטבעת למרות שהייתה גדולה עלי. בעיקר את עצמו האשים. הוא ניסה ליטול את האשמה על עצמו, עד שבסוף הלילה הודיתי ביני לבין עצמי שאם זה היה מבחן הוא עבר אותו בהצלחה.

במשפחה שלו, בכל פעם שנפגשנו זה ריחף באוויר. היו כל מיני דקירות קטנות שעשו את החיים שלי לבלתי נסבלים ממש. אני לא מאשימה אותם, אבל מסתבר שכשמישהו נכשל, בעיקר באבדן של משהו ששווה יותר יקר, זה עולה לו ביוקר הרבה יותר מהסכום. יחד עם הטבעת אבדה כל ההערכה והאהבה שחשו אלי — כאילו נמאסתי עליהם. כמה כבר אתה יכול לאהוב מישהו חסר אחריות כזה שמסוגל לאבד משהו בשווי 5000 דולר? מה היא ילדה קטנה? אי אפשר לצפות ממנה לשמור על דבר יקר ערך כזה?

עברו עלי חדשים ארוכים ועצובים מאד. חשתי שלעולם לא אוכל להחזיר את הערכת המשפחה. אבדן הטבעת גרם לאיזה "סטמפל" — חותמת המעידה עלי שאני לא אחראית ואי אפשר לסמוך עלי, וחוץ מזה שאני סתם אחת מעצבנת שמאבדת יהלום יקר כזה.

רבי יוסי בן קסמא ובניו הנשבים

מנורת המאור (פרק ב): רבי יוסי בן קסמא זכה לעשירות. יום אחד הגיעו שבאים רומאים, ובאכזריות חטפו את שני הבנים שלו למטרת סחיטה.

רבי יוסי יצא לחפש אחר בניו האבודים ונודע לו שהם ברומא.

מיד הפליג לרומא. בחקירותיו נודע לו היכן הבנים. וכשהגיע אל השבאי – אל החוטף – אמר לו: "קח מאה מנה ושחרר את שני הילדים".

אותו רשע ידע שרבי יוסי עשיר גדול ורצה סכום גדול בהרבה. הרי לשם כך בדיוק חטף את הילדים. סירב למחיר, דרש יותר – כדמי כופר ולא הסכים.

יצא החוצה רבי יוסי ופנה בתפילה לקב״ה על מצבו הנורא.

מיד שלח הבורא יתברך את המלאך מיכאל שהפך את בטנו של החוטף הרשע. בטנו החלה לפתע לכאוב, והוא סבל סבל בל יתואר.

אמרו לו יועציו: יתכן שזה בגלל אותו יהודי שדחית מעל פניך. אולי כדאי לקרוא לו בשנית?

החליט השבאי כי חייו קודמים והוא מוכרח להציל את עצמו.

קרא לרבי יוסי בן קסמא. אמר לו: "אני מסכים למחיר שהצעת, תן מאה מטבעות, ונסגור את העיסקה".

אבל רבי יוסי דרש הנחה ואמר לו: "עכשיו אתן לך שמונים מנה ולא יותר".

התרגז החוטף ודרש לסלק אותו מהמקום.

יצא רבי יוסי בן קסמא משם, בלי הילדים שלו. הוא היה מאוד עצוב. וראה זה פלא, כאב הבטן חזר! קרא החוטף שוב, אמר: "טוב, תן את השמונים".

אמר לו רבי יוסי: "לא שמונים אתן לך, אלא חמישים!"

שוב סילק אותו השבאי האכזרי מהמקום. "מה אתה עושה צחוק?" התרגז.

והנה יצא רבי יוסי, ומה? כאב הבטן חזר במלא עוזו!

קרא לו החוטף. אלא שהפעם היה רבי יוסי נחרץ: הוא לוקח את הילדים מכאן, רק בחינם! ללא שום תשלום!

הבין הרומאי שאין עם מי להתווכח, כאבי הבטן מאיימים על חייו. מה אפשר לעשות? הסכים ואמר: "קח אותם ולך!"

אמר רבי יוסי: "מה פתאום בחינם? אתה שיעבדת אותם? תשלם על העבודה!"

ומה היה בסוף? אותו רשע הסכים. ואף שילם לו מאה מנה והצדיק לקח את הילדים ושב הביתה.

הבעש״ט והנרות לתיקון החטא

יהודי אחד נכשל בחילול שבת ובא לרב של העיירה שפתח לו את שכתבי האר״י והראה לו שהוא צריך להתענות 354 תעניות! ולא לאכול בשר ויין חוץ מסעודות מצוה, ותמעט בשינה וכו׳.

האיש הזה ניסה תענית אחת שתיים ולא הצליח להמשיך. קשה לו מידי.

לאחר תקופה הגיע הבעש״ט לעיירה והאיש הזה בא אליו ושאל אותו בבכי: הרב, איך אני יכול לכפר על החילול שבת?! הוא היה בטוח שהבעש״ט ייתן לו כפול תעניות עם גלגולי שלג לפני ואחרי כל תענית.

עונה לו הבעש״ט: תקנה חבילת נרות (הוא היה בטוח שזה בשביל לשרוף אותו בהם...) ותתרום לבית הכנסת. האיש היה במתח, נו, אבל מה התיקון?

אומר לו הבעש״ט: זהו! ״וסר עוונך וחטאתך תכופר״!

לאחר כמה זמן נפגש הרב של העיירה עם הבעש״ט ושאל אותו: איפה ראינו חבילת נרות בתמורה על חילול שבת?

ענה הבעש״ט: צודק, לא הייתי צריך לתת לו חבילת נרות, גם בלי זה התשובה שלו היתה מתקבלת! רק ראיתי שאם אני לא אתן לו אפילו את זה הוא לא יאמין שמחלו לו בשמים.

השוחט שרפא את שגעון הנסיך

משל ההינדיק הנוסח החדש (קרדיט ליוסף הירש מישיבת הגוש): "פעם אחת, בן המלך נפל לשגעון שהוא עוף הנקרא הינדיק, דהינו תרנגול הודו, וצריך לישב ערום תחת השלחן ולגרר חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. וכל הרופאים נואשו מלעזר לו ולרפאותו מזה, והמלך היה בצער גדול מזה.

עד שבא שוחט אחד משוחטי המלך ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאותו, וישב תחת השולחן אצל בן המלך הנ״ל.

שאלו בן המלך: מי אתה ומה אתה עושה פה? והשיב לו: ומה אתה עושה פה? אמר לו: אני הינדיק. אמר לו: אני שוחט.

היה השוחט יושב ומתקין סכינו, והיה בן המלך מסתכל בו. ושאלו בן המלך: מה לשוחט לכאן? והשיבו: הרי אין הינדיקים אלא לשחיטה. והיה בן המלך שוחק, ואמר: חושב אתה שאתפחד ממך. וקם השוחט ותפסו לבן המלך, ואחז בו בסימנים שלו, ובירך על השחיטה, והיה בן המלך מתבהל וצועק שאינו הינדיק.

הרים השוחט הסכין שלו ואמר לו: ראה, שקודם נהגת מנהג הינדיק. ועמד בן המלך ולבש כתונת, והשיבו: אין אני הינדיק, שאני לבוש כתונת. ואמר השוחט לבן המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול ללכת עם כתונת? יכולים להיות לבוש כתונת ואף על פי כן יהא הינדיק. ולבש בן המלך מכנסיים, ואמר לו גם כן כנ״ל. והשיבו השוחט גם כן כנ״ל: אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הינדיק וכו׳ וחזר ותפסו להבן מלך בסימנים שלו כליל. וחזר ונזדעק בן המלך ואמר שאינו הינדיק, שאוכל מאכל אדם, ואכל בפני השוחט. והשיבו השוחט: אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים כבר לא נקראים הינדיק? אפשר לאכול ולהמשיך להיות הינדיק. ואחר כך בן המלך עמד וישב אצל השולחן, ואמר לו: אני אינני הינדיק, שאני ישוב אצל השלחן. והשוחט השיבו כנ״ל, ואמר לו: אתה חושב שהינדיק מכרח להיות דוקא תחת השלחן? יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השלחן. וחזר ותפסו בסימניו והתחיל מברך כנ״ל.

אמר בן המלך לשוחט: איך אפשר שאמסור לך סימן שאני לא הינדיק? ונתן לו השוחט הסכין הנ״ל והינדיק, ואמר לו: שחט, שאין ההינדיקים שוחטים זה את זה. ושחט הבן את ההינדיק. ואמר לו השוחט: כעת אם תרצה לחזור אליהם, לא יקבלו אותך. וכך ריפא אותו לגמרי.

השבירה שהציל את הנשמה

סיפר הרב ראובן אלבז שליט״א, ישנו יהודי מפורסם, שלפני שחזר בתשובה, היה לו בירושלים את ׳סלון צמרת׳ המפורסם. כל האנשים שמכבדים את עצמם, חכמים, שרים וראשי ממשלה, היו מסתפרים שם. הוא היה מספר גם נשים, וכל יום שהמספרה פתוחה, היתה זו הכנסה של עשרות אלפי דולרים, וכך נעשה אותו אדם לעשיר מאד. באיזשהו שלב הוא חזר בתשובה, אבל היצר הרע שלו לא הניח לו — באמרו: ״כל יום שאתה בישיבה, זה עשרות אלפי דולרים פחות. אין בעיה, תהיה בקודש, אבל כסף אתה צריך״. הוא לא עמד בזה וחזר למספרה. אך שוב לאחר זמן, הוא הבין שהוא עושה צחוק מעצמו, וחזר לישיבה. וכשהוא היה מגיע לישיבה, הוא היה ׳אש קודש׳, מתחזק, לומד, עד שהיה נשבר וחוזר למספרה, וכך הוא עזב וחזר, חמש פעמים. הרבנים הציעו לו כל מיני פטנטים: תגדל זקן, תשים כיפה, תלך עם ציציות, אך אף על פי שלא היתה לו בעיה להיות בלבוש חרדי מלא, כסף זה כסף, וזה היה שובר אותו.

פעם אחת, מספר הרב אלבז, הבחור הזה הגיע לישיבה עם עיניים דומעות. שאל אותו הרב: מה קרה? השיב: ״אני כבר לא חוזר לשם, משום שכבר אין לי לאן לחזור. הבוקר נכנסתי עם מקל בייסבול ושברתי את כל המקום. שברתי 150, 000 דולר ביד בחמש דקות. רב, אני לא חוזר לשם, כבר אין לי לאן לחזור״. ובאמת מאז הוא לא חזר לשם.

כבוד לכל אדם, אפילו לרמאי

הרב שלמה קרליבך (סיפורי נשמה ח״ג עמ׳ 200-202): אתם יודעים, חברים, שהרבי הראשון שלי היה אבי מורי זצ״ל.

אתם יודעים, חברים, מה למדתי מאבא שלי? למדתי שהדבר הראשון הוא לכבד כל אדם. כבוד, זה עוד לפני אהבה. אבא שלי נתן כל כך הרבה כבוד לכל אדם! כשמישהו צלצל בדלת, הוא לא הלך לפתוח לפני שלבש את הז׳אקט שלו וסידר את העניבה. כדי לכבד את האורח.

זכורני, זה היה כבר כשגרנו בניו יורק. בשכונה הסתובב אדם שהתחזה כמי שמתרים לאיזה מוסד, ובסוף ידעו הכל שהאיש הזה רמאי.

יום אחד התקרב לביתנו וצלצל בדלת. אבי, כהרגלו, לבש את הז׳אקט שלו והלך לפתוח. אני בטוח שידע שהאיש רמאי, ואף על פי כן נתן לו כבוד. הוא ביקש ממנו לשבת, הציע לו משהו לשתות והקשיב לדבריו. לבסוף סירב בנימוס לתת לו כסף והלך ללוותו החוצה.

אני זוכר שממש התרגזתי. אמרתי: ״אבא, הלוא אתה יודע שהאיש רמאי! למה נתת לו כל כך הרבה כבוד? ״

אבי אמר: ״דע לך, אפילו האיש הכי שפל, כמה שנכבד אותו, זה עדיין לא מספיק״.

באבי-מורי ממש התקיים מאמר חכמינו הקדושים: ״איזהו מכובד? המכבד את הבריות״ (אבות ד׳, א׳).

כשהלך ברחוב, כולם הסתכלו עליו בהערצה, ורבים היו ניגשים לדבר אתו.

לא אשכח איך שפעם בשדרות ברודוויי בניו יורק, ראינו אישה אחת שבורה לגמרי. היא היתה לבושה בגדים קרועים ונראתה מוזנחת נורא. היא הביטה באבי, ניגשה אליו ואמרה: ״רואים עליך צלם אלוקים! ״ אבי הסתכל עליה במאור פנים ואמר בשיא הביטחון: ״עלייך רואים צלם אלוקים! ״ לא יאומן — פתאום היא כבר לא היתה לבושה בגדים קרועים. . .

אבי מורי היה איש מתוק ואצילי באופן מיוחד. אנשים באו אליו כל הזמן עם כל מיני בעיות וצרות. הוא נתן להם כוח והשתדל לעזור להם ככל יכלתו.

לא אשכח איך שפעם נכנס אלינו רב חשוב שבא לבקר את אבי. מיד אחריו נכנס יהודי פשוט שגם הוא רצה לדבר עם אבי. אבא לא היה בבית באותו הרגע, והיהודי הפשוט, שלא הכיר את אבי, חשב שהרב שישב שם והמתין הוא אבי. . .

ישבתי קרוב ושמעתי איך היהודי מתחיל לספר לרב איך שכל החיים שלו מתפרקים: הוא פשט את הרגל, אשתו חולה, הילדים שלו חולים. . . כל הצרות שבעולם. במר לבו שאל את הרב: ״מה אני אעשה? ״

שאל אותו הרב: ״אתה שומר שבת? ״ ענה לו היהודי: ״כבוד הרב, אני לא דתי״.

״אהה. . . ״, עשה הרב. כאילו אמר: מה הפלא שפשטת את הרגל, שאשתך והילדים שלך חולים, אם אתה לא שומר שבת?

אמר היהודי: ״אני שבור לגמרי. אני לא יודע מה לעשות עם עצמי״.

והרב בשלו: ״אתה מניח תפילין? ״ ״אמרתי לך כבר, כבוד הרב, אני לא אדם דתי״.

ושוב: ״אהה. . . ״ תרגום: אם הייתי אלוקים הייתי ממית אותך מזמן. נס שאתה עדיין בחיים.

וכך זה נמשך: בכל פעם שסיפר לו היהודי על אחת הצרות שלו, הזכיר לו הרב עוד מצוה שהוא לא מקיים. הוא ממש כיווץ אותו. ראיתי אך שהיהודי השבור הזה ממש הצטער שבא. אך הייתי ילד ולא העזתי לומר מילה.

ואז, ברוך ה׳, אבי נכנס הביתה. והוא ראה מיד מי באמת זקוק לו. כמה שהייתי גאה באבי!

הוא אמר לרב: ״תסלחו לי, כבוד הרב. האם תוכלו להמתין לי עוד כמה דקות? ״

אבי לקח את היהודי לאיזו פינה והושיב אותו לידו. ראיתי איך שפך את לבו לפניו. הוא סיפר את צרותיו ובכה. ומה עשה אבא? הוא הקשיב לו ולא אמר מילה. הוא החזיק לו את היד ובכה יחד אתו. הייתי כל כך גאה באבא שלי!

ואני רוצה שתדעו: סוף הסיפור הוא שאותו יהודי לא-דתי נהיה אחד ה״חסידים״ הגדולים של אבא שלי. הוא נהיה ממש בן-בית אצלנו, הוא היה מגיע בשבת, ביום טוב. . . ואחר כך הלכו כל הילדים שלו ללמוד בישיבות. אחד מהם אף נהיה ראש ישיבה.

הזקן והארטיק גיחוכו של האדם

עודד מזרחי (הזקן והארטיק): חזרתי מהמקווה בבתי ראנד לכיוון ביתי לאורך רחוב אגריפס הסואן. המוני אדם היו שקועים בקניות לקראת שבת או בבילוי צהריים עסיסי. המסעדות היו מלאות, תחנות האוטובוסים עמוסות, סלי הקניות גדושים לעייפה. קול צחוקם של תיירים ותיירות צעירים התערבב עם אנחות הקבצנים וצעקות הרוכלים "שתי חלות בעשר", "שלוש חלות בעשר", וככל שהתקרבה שבת מספר החלות עלה והשקלים נותרו בעינם. שום דבר מיוחד, יום שישי רגיל, הכל נקבע לפי המרחק מהשבת, מהעולם הבא. מחשבות שגרתיות על הבל העולם עברו בראשי.

התקרבתי לסמטת ביתי. הקבצנית הקבועה ישבה כהרגלה על המדרכה עם הכוס החד פעמית למרגלותיה. הכנסתי לתוכה את תרומתי.

אמרתי לריבונו של עולם: "סלח לי על השאלה. אני נמצא בתוך מבוך העולם הזה, נגוע כולי מכף רגל ועד ראש בצמצום האנושי, ואילו אתה טהור וקדוש, אובייקטיבי, לא צריך כלום מאף אחד, ורק רוצה לבחון אותנו ולהעניק לנו מטובך. איך נראה העולם הזה בעיניך?"

לפתע ראיתי לנגד עיניי, ממש בעיקול הרחוב ליד הקבצנית, מחזה מדהים: אדם עם פנים מקומטות מאוד, קרח וחסר שיניים, אפו מגודל ואדמדם, עיניו אפורות ללא גבינים, זולל בשקיקה ארטיק וניל לתפארת, מלא שוקולדים, פצפוצים צבעוניים ופתיתי פירות גן עדן. הוא לא הבחין בי. כל ישותו עתיקת היומין הייתה תחובה בתוך הארטיק הממותג. הצטערתי מאוד באותו רגע שאין ברשותי מצלמה כדי לצלמו. לא היה לי ספק שאם הייתי עושה כן הייתי זוכה בפרס יוקרתי לצילום אומנותי. הבטתי בו מהופנט. השילוב בין הזקן הבלה לבין הארטיק המתקתק היה מופלא, עצוב ומצחיק, מגוחך עד אימה.

לאחר דקה ארוכה נפרדתי מהזקן המשתוקק לכפור המתוק והרהרתי לעצמי: מה בעצם השיב לי הקדוש ברוך הוא בעיצומו של חום היום? הנה לפניך גיחוכו של האדם על אדמות! ככה נראה העולם הזה: גופים חולפים מנסים לחטוף הנאות רגעיות בטרם יתפוגגו ואינם. חשבתי על כך שאמנם אני מונח היכן שאני מונח ועובר עלי מה שעובר, אבל לפחות אני יודע שיש משהו אחר לגמרי, לפחות אני מבין שהאיש הזקן הוא מסר שהעולם הזה כשלעצמו אבוד מראש, ואילו הארטיק המפוצפץ הוא ניצוץ קלוש של הנאה רוחנית עליונה, רמז למתיקות שמיים, לרעננות עצומה, לטעם החיים האמיתיים.

נכנסתי לרחוב ביתי שנראה כמו שכונה כפרית ספרדית במאה השמונה עשרה. פנינת נוף בתוך ירושלים הסואנת. חשתי שאני מטייל בתוך אגף קטנטן במוזיאון ענקי ומנסה להבין מעט את נפש האמן העליון המצפין את מסריו בכל פרטי עולמו.

כעבור שבוע צעדתי באותו מסלול עם מצלמה בתיקי בתקווה לפגוש את אותו זקן. לאחר שנתתי את תרומתי הקבועה לקבצנית, שאלתי אותה אם היא מכירה את הזקן המופלג והיכן הוא נמצא כעת. היא חייכה במרירות והניפה את ידה כלפי מעלה. לא הייתי זקוק להסברים, וידעתי שגם הפעם אאלץ להפוך למילים את כל החזיונות שלא ניתנים לתיאור.