פעם ישב החיד״א בראש בית הדין בליוורנו, ובא לפניהם אחד מחשובי העדה, והוא כהן, ובפיו קובלנא: אשתו אינה נוהגת באורחות הצניעות כיאה לבת ישראל כשרה, והוא קינא לה ונסתרה. הודיעו החיד״א שעל פי דין תורה עליו לגרש את האשה.
האישה היתה ממשפחה נכבדה, וכמה מהדיינים מיהרו לתבוע את כבודה ואמרו לרבינו החיד״א: "הרי אדם זה קינא לאשתו בלא עדים, ואין הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה שאינו מצריך עדים לקינוי. ממילא לא נאסרה על בעלה בסתירתה. וגם אם עברה עבירה חמורה בכך שהתייחדה עם איש זר – עבירה שהיא מהחמורות שבתורה, ואנו מצווים עליה ב׳יהרג ולא יעבור' – הנה יש לקרוא לה ולהתרות בה, להזהירה באזהרה חמורה. אבל מדוע חייב רבינו את בעלה לגרשה?"
נענה החיד״א ואמר: "הצדק עמכם, אך לא על הקינוי והסתירה אני דן. חייב הוא לגרשה שכן בגדה בו ונטמאה בסתירתה".
אמרו הדיינים: "הרי אין לכך עדים, ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. אין אנו מפקפקים, חלילה, ברוח קדשו של רבינו. אבל תורה לא בשמים היא, והנסתרות לה' אלוקינו. אין אלו אלא דברי נביאות, ולא על פיהם נדון".
לא השיב להם רבינו מאומה, אלא פנה בשנית לבעל האשה ואמר: "שמע לקולי וגרש את האישה".
ראו הדיינים כי לא ענה להם רבינו דבר, הלכו לקרובי האישה שהיו מנכבדי העיר וסחו להם את כל הענין, וילינו על רבינו את כל העדה.
שמע רבינו את דברי הריבות ושילח לקרוא את האישה אל בית דירתו. הלכה אל בית הרב, ואמרו לה שיושב הוא ולומד בחדרו שבעליית הבית. עלתה האישה לעליית הגג אשר שם חדר לימודו ובית תפילתו. נשא רבינו את עיניו הטהורות וראה את האישה ניצבת בפתח חדרו, חרד ואמר: "תני כבוד לה' אלוקייך, והודי על פשעך ומעלליך. קבלי מבעלך גט פיטורין ושובי בתשובה על חטאייך".
העזה פנים וכפרה בכל. בעלה טופל עליה עלילות שווא, ולא תקבל גט מידו!
קם רבינו מכסאו וניגש אל ארון הקודש שבחדרו. הוציא מתוכו את ספר התורה והחל לקרוא בפניה את פרשת הסוטה בטעמי הנגינות, כקריאת התורה: "איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל. . . והביא האיש את אשתו אל הכהן. . . והעמיד הכהן את האישה לפני ה'. . . והשביע הכהן את האישה בשבועת האלה, ואמר הכהן לאישה: יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך".
שמעה החצופה והפנתה את גבה ללכת בגאון. ורבינו קרא אחריה בקול רם: "אם לא שטית, הינקי, ואת כי שטית תחת אישך, וכי נטמאת. . ."
שמה רגלה על המדרגה הראשונה, לא הספיקה לרדת – ופניה הפכו לירקון, עיניה בלטו, וכל הכתוב בפרשת סוטה התקיים בה, עד שמתה בו במקום!
לקול זעקתה מיהרו הדיינים והרבה מאנשי העיר לראות במחזה הנורא, ואמרו: "עתה ידענו כי איש אלוקים קדוש הוא רבינו, ודבר ה' בפיהו אמת". וייראו מגשת אליו, ומסופר כי מדרגות אלו צופו זהב לזיכרון מעשה זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה