מובא בתלמוד ירושלמי (סוטה פ״א ה״ד): רבי מאיר היה רגיל לדרוש בבית הכנסת בכל ליל שבת, והייתה אשה אחת רגילה לשמוע את דרשותיו. פעם אחת איחרה לחזור מהדרשה לביתה, ומצאה נרה כבה. אמר לה בעלה: היכן היית? אמרו לו: לשמוע את רבי מאיר. נשבע לה הבעל שלא תיכנס לביתה עד שתלך ותירק בפניו.
צפה רבי מאיר את הדבר ברוח קדשו, ועשה את עצמו חולה בעיניו, ואמר: כל אשה שיודעת ללחוש לעיניים, תבוא ותלחש בעיניו. אמרו לה שכנותיה: זו הזדמנות שתשובי לביתך, עשי עצמך שאת לוחשת לו ותירקי בפניו.
באה לרב, אמר לה: יודעת את ללחוש לעין? ומיראתה מפניו — אמרה לו שאינה יודעת. אמר לה: מכל מקום תירקי בעיני שבע פעמים. אחר שירקה אמר לה: לכי אמרי לבעלך, שפעם אחת אמר לך לירוק בפני וירקת שבע פעמים.
אמרו לו תלמידיו: אילו אמרת לנו היינו מביאים אותו ומלקים אותו עד שהיה מתרצה ומתפייס עם אשתו. אמר להם: ולא יהא כבוד מאיר ככבוד קונו? ומה אם שם הקדוש שנכתב בקדושה — אמר הקב״ה: שימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו, כבוד מאיר לא כל שכן?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה