הכפרי הפשוט והכומר הרשע

מעשה ביהודי אחד כפרי שלא למד תורה מקטנותו, אבל היה בעל אמונה. היתה לו עגלה שפעם בשבוע היה מביא בה ירקות מהכפר לעיר. והנה פעם אחת בא לעיר כרגיל ומצא כל החנויות סגורות ואפילו ילד אחד לא נמצא ברחובות ולא ידע מה קרה. רק שמע קולו של בכיות, הלך באותו כיוון וראה בית הכנסת הגדול מלא מפה לפה וכולם בוכים. שאל מאחד: "מה קרה?" אמר לו: "אין אתה יודע? הלא ששני ימים כל ישראל בתענית ומבקשים מהקדוש ברוך הוא שיבטל מעלינו הגזרה הזאת. והגזרה כך היתה: שבאותה העיר היה כומר רשע גדול ורצה לנקום מישראל על ידי עלילות דברים. בא לפני המלך ובקש ממנו הרבה שיוציא המלך כרוז כזה: בעוד שבוע ימים, אם יש חכם בישראל, צריך שיעמוד לפני המלך ביום פלוני בשעה פלונית. ושם על ידי המלך יעמוד כומר אחד שרוצה לשאול שלוש שאלות, אבל בלי דיבור, רק ברמזים בלבד בפנטומימה. והעונה גם כן צריך להשיב לו ברמזים. ואם לא יצליחו היהודים, סכנת גרוש מרחפת עליהם וזוהי צרה גדולה."

כששמע הכפרי את הדברים האלה, רץ אל הרב הקדוש הזקן בתוך בית הכנסת שהיה מעוטף בטלית ומכותר בתפילין ופניו ממש על הרצפה ויורד ממנו דמעות כמים. אמר לו: "כבוד הרב, מה אתם כל כך מצטערים? בעזרת השם אני הולך תכף ומיד אל המלך ואני אשיב לכומר. אתם תפסיקו את הבכיות ותלכו הביתה."

הרב וכל הציבור כששמעו את דבריו חשבו אותו למשוגע. אבל הכפרי נסע בעגלה שלו ישר אל המלך. באמצע הדרך מצא יהודי אחד. אמר לו: "תעשה לי טובה, תמכור לי חתיכת גבינה כשרה, בגלל שאני רעב." היהודי נתן לו ככר גבינה לבנה. הכפרי שם בחיקו והלך.

ומכיון שהוא היה לבוש הדיוט, שומרי ארמון המלך הכירו בו שהוא בעצמו הדיוט ולא נתנו לו להכנס לפני גדולי המלכות. התפתח בין השומרים ובינו צעקות. אותו הרגע נכנס אותו הכומר ושאל ממנו: "מה אתה רוצה יהודי?" אמר לו שהוא בא לתת תשובות, הוא מוכן להשיב על כל החכמות. צחק הכומר ואמר לו: "אם אתה חכם ונבון, איפה הכבוד שלך? הלא הבגדים מכבדים את האדם?" ענה לו: "זה לא עסקך. בין היהודים כך הוא."

תכף הודיעו למלך שבא עגלון יהודי ורוצה להשיב את השאלות. אבל לא נאה להכניס את היהודי הזה בבגדים סרוחים. שלח לו המלך בגדים נקיים והכניסוהו למרחץ וילבשם ויבוא. לא קיבל היהודי בשום אופן. המלך עלה בדעתו שיכול להיות שבאמת הוא פיקח גדול גדול, רק שמראה את עצמו כטיפש. המלך נתן לו להכנס עד הפתח ולא יותר, כי לא כבוד למלכות להכניסו כמו שהוא. והכומר והמלך עמדו מרחוק עם כל גדולי המלכות שהתאספו באותה שעה לראות מה השאלה ומה התשובה.

כשנכנס היהודי עד הפתח וראה את הכומר עומד על ידי המלך בגאוה ועוז, אמר לו היהודי: "דע מה למעלה ממך."

עכשיו בא לשאלה. הכומר הוציא שתי אצבעות ממול היהודי. והיהודי הוציא אצבע אחת ממולו. נשתנו הפנים של הכומר. השביע המלך לכומר שלא ישקר: "תגיד לי את האמת, מה שאלת ומה ענה לך?"

אמר לו הכומר למלך: "אני אמרתי לו שיש שני אלוה בעולם, והוא ענה לי שיש אלוה אחד בעולם. זוהי שאלה ראשונה ופתרונה."

שאלה שניה: הכומר הראה ליהודי חמש אצבעות פרודות אחת מהשניה, והיהודי הראה לו אגרוף. אמר לו המלך: "מה זה?" אמר הכומר למלך: "רמזתי לו: אתם אומרים שיש אלוה אחד בעולם, למה אתם מפוזרים? ענה לי שעתידים להקבץ על מקום אחד." זהו האגרוף.

בשאלה השלישית לקח הכומר בקבוק יין אדום, הראה ליהודי מרחוק. כשראה היהודי את היין האדום, תכף הוציא מכיסו את ככר הגבינה הלבנה והראה לו. ראה המלך שהכומר הולך ומתעלף. אמר לו המלך: "שמע אנוכי. הרשיתי לך על מה שבקשת ממני. עכשיו תגיד לי: מה זה היין והגבינה?"

אמר לו הכומר: "אדוני המלך, יין אדום זה דם. אמרתי לו: אתם שפכתם דם נביא שלכם בתוך בית המקדש. ואיך תתקבצו כמו שאתה אומר? והוא הראה לי גבינה לבנה. כתוב בתורת ישראל: אם יהיו חטאיכם בשנים כשלג ילבינו."

אותו הרגע שמח המלך ביהודי ונתן לו מתנה הגונה ושלח אותו.

למחרת בעתונות יצא דבר המלך על המעשה שהיה אתמול. פתאום בא אחד ועתון בידו ואמר לרב: "אדוני הרב, העגלון שהיה פה אתמול, נכון שהלך ועמד לפני המלך והכומר? וזה פלא! הנה כתוב בעתון: שאלה ראשונה כך וכך, והשניה והשלישית." והוציא כרוז המלך שהיהודים זכו ונתבטלה הגזרה.

תכף הפסיקו את תעניתם. שלח הרב אחרי הכפרי שיבוא, ובא.

סביב לרב התאספו כעשרים רבנים מגדולי התורה כדי לראות את הכפרי ולשמוע ממנו. נתנו לכפרי כסא לשבת על יד הרב ושאל ממנו: "ידידי, תגיד לי, שאלה ראשונה מהכומר מה היתה?"

אמר לו: "הוא הראה לי שתי אצבעות. אני הבנתי שרוצה להוציא ממני שתי עיניים. ואני הראתי לו אצבע אחת, שיבין שאני לא פחדן, כלומר: באצבע אחת אני מוציא את שתי עיניו."

התחילו כולם לצחוק. כך לא היה כתוב בעתון. הבינו שזה היה באמת נס.

המשיך: "תגיד לי, מה היתה השאלה השניה?"

"הראה לי חמש אצבעות. רצה לתת לי סטירה. ואני הראתי לו אגרוף. אם תרצה לתת לי סטירה באגרוף שלי, אני אוציא את השניים שלו."

ונתמלא כל החדר צחוק.

אמר הרב: "טוב, השאלה השלישית מה היתה?"

אמר לו הכפרי: "כמדומה לי שפחד ממני. הלך והביא בקבוק יין. אני ידעתי שרוצה לפייס אותי, ואני נתתי לו גבינה לעשות שלום בינינו."

צניעות וגדלות הנשמה

גמ' נדרים (מט:): "דביתהו דרבי יהודה נפקת, נקטת עמרא (אשתו של רבי יהודה מצאה פעם שמוכרים גיזי צמר בזול), עבדה גלימא דהוטבי (עשתה מאותם גיזים כעין בגד צמר להתכסות בו). כד נפקת לשוקא מיכסיא ביה, וכד נפיק רבי יהודה לצלויי הוה מיכסי ומצלי (תפרה את הבגד בחכמה שלא יהיה מתאים לנשים או לגברים בלבד, אלא שיהיה מתאים לשניהם, וכך היו משתמשים היא ובעלה לסירוגין, וזאת משום שלא היה זה מעיל גמור אלא כיסוי בעלמא).

זימנא חדא גזר רבן שמעון בן גמליאל (הוא היה הנשיא) תעניתא. ר׳ יהודה לא אתא לבי תעניתא. אמרין ליה: ״לא אית ליה כסויא״ (לא הלך לעצרת התענית. אמרו לר״ג שר״י לא בא כיון שאין לו בגד ללכת בו). שדר ליה גלימא ולא קבילת. דלי ציפתא ואמר ליה לשלוחא: ״חזי מאי איכא״. מיהו לא ניחא לי דאיתהני בהדין עלמא (שלח לו גלימה ולא קבלה ר׳ יהודה, כי הסתפק במועט במינימום שצריך וזהו, ונעשה לו נס כשהרים את השטיח שעליו ישב והנה זהובים לרוב).

האישה שבחרה בעלם בקומה השישית

יום אחד נפתחה חנות "גברים" מיוחדת, בה יכולה אישה לבחור ולקנות לעצמה בעל.

בכניסה לחנות נתלה שלט ובו כללי הרכישה: 1. את רשאית לבקר בחנות פעם אחת בלבד! 2. בחנות יש 6 קומות ואיכות הגברים עולה ככל שעולים בקומות. 3. את יכולה לבחור איזה גבר שתרצי בכל אחת מהקומות או להמשיך לקומה העליונה. 4. חל איסור לרדת חזרה לקומה נמוכה יותר.

אישה אחת החליטה לבקר בחנות "הגברים" ולחפש לעצמה את הבעל המושלם.

בכניסה לקומה הראשונה תלוי השלט: "גברים עם עבודה מסודרת". היא הסתכלה וישר החליטה לעלות לקומה השניה.

בקומה השניה תלוי שלט: "גברים עם עבודה מסודרת ואוהבים ילדים". היא מחליטה לעלות ולבדוק מה יש בקומה השלישית.

בקומה השלישית רשום בשלט: "גברים עם עבודה מסודרת, אוהבים ילדים ונראים מעולה". היא אומרת לעצמה: נשמע ממש טוב! אבל מחליטה בכל זאת לעלות קומה.

בקומה הרביעית רשום בשלט: "גברים עם עבודה מסודרת, אוהבים ילדים, נראים מעולה ועוזרים בבית". האישה מתמלאת פליאה אבל שוב מחליטה לעלות קומה.

בקומה החמישית רשום בשלט: "גברים עם עבודה מסודרת, אוהבים ילדים, נראים מעולה, עוזרים בבית ורומנטיים". האישה בהלם, ממש מתקשה לעמוד בפיתוי להיכנס לשם ולבחור ומחליטה לעלות לקומה האחרונה.

בקומה השישית תלוי השלט הבא:

את המבקרת מס׳ 3, 851, 636 בקומה הזאת. בקומה הזאת אין גברים. . . הקומה הזאת נועדה להראות לכן הנשים שאי אפשר לרצות אתכן.

הרב שנעלם בדרך לחתונה

רבה של ינוב היה מפורסם בכל הסביבה כתלמיד חכם מופלג ועובד אלוקים בכל ליבו. כשבנו השתדך עם כלה מעיירה רחוקה, הוא הזמין את טובי העיר ונכבדיה לחתונה ושיירת מרכבות יצאה עם הרב כדי להשתתף בשמחתו.

במרכבה הראשונה נסע הרב יחד עם החתן, ראש הקהילה ואחד מגאוני העיר. כשהגיע זמן תפילת המנחה נעצרה המרכבה בצד הדרך וכולם ירדו כדי למצוא מקום שקט ביער להתפלל בו, והרב בחר לעמוד תחת עץ גבוה במרחק מה מן האחרים.

כשסיימו השלושה את תפילתם שבו אל המרכבה והמתינו לרב ביראת כבוד. כשהשמש שקעה מה והוא לא הופיע, הם חשבו שמא הוא האריך בתפילתו ויצאו לחפשו בין העצים, ללא הצלחה. חשיכה החלה לרדת וחרדתם הלכה וגברה; הם שבו אל הכביש שם ראו את שיירת המרכבות העושה את דרכה לעיירה בה תיערך החתונה. "לפני זמן קצר ראינו אחד מנכבדי העיר הנוסע לבדו במרכבה" סיפרו להם, "אולי הרב בחר להצטרף אליו מסיבה כלשהי."

ההסבר הניח את דעתם והם החליטו להמשיך במסע, אך כשהגיעו לעיירת הכלה הופתעו לגלות כי הרב לא היה שם.

לא נותרה ברירה אלא לערוך את הנישואין ללא האב הנעדר. החתונה נערכה באווירה קודרת ועצובה, ובדרך הביתה הם ניצלו כל הזדמנות כדי לנסות לברר היכן הרב. הם עצרו באכסניות ושאלו עוברי אורח, אך איש לא ידע מה אירע לרב מינוב. גם השליחים שנשלחו לעיירות הסמוכות העלו חרס בידם.

כל אותה העת היה הרב תועה בסבך היער ומבקש לשוב למשפחתו. באותו יום גורלי, לאחר שסיים את תפילתו וביקש לשוב אל המרכבה, הוא התבלבל ופנה אל השביל הלא נכון. כשהבחין בטעותו היה מאוחר מדי; הוא המשיך לצעוד בכיוון הלא נכון במשך כמה שעות, ורק כשזרחה השמש הוא נעצר לנוח ולהתפלל את תפילת השחרית, בפעם הראשונה בחייו ללא טלית ותפילין.

במשך כמה שבועות הוא נדד בין העצים כשהוא ניזון מפירות שמצא. למרות התנאים הלא תנאים בהם היה שרוי, הקפיד הרב לשמור על קדושת יום השבת, אך ימי הנדודים ביער עשו את שלו והוא טעה בחישוביו ועשה את השבת יום קודם לכן, ביום שישי.

בזכות התורה לה הקדיש את חייו, בורא העולם הגן עליו מכל רע ולבסוף הוא מצא את דרכו חזרה לעירו שם התאחד מחדש עם משפחתו ולאחר המפגש המרגש סיפר להם את כל התלאות שעברו עליו.

כשהגיע יום חמישי אחר הצהריים, החל הרב להתכונן לקראת "שבת קודש" הקרבה ובאה ואף שאל את בני משפחתו מדוע הם לא עורכים את ההכנות הראויות לקראת השבת? הם הסבירו לו שהוא טעה בחישוביו וכי היום יום חמישי ולא יום שישי, אבל הרב היה עקשן במיוחד, והסבל שעבר ביער הותיר עליו חותם קודר. ככל שהתווכחו עמו בני משפחתו, קרוביו וכל אנשי העיירה כולה, הרב נותר בעקשנותו: "היום יום שישי" הוא טען. האם הרב איבד את שפיותו? דאגו כולם. אך לא היה ביכולתם לעשות מאום. ביום שישי הרב "שמר את השבת", ערך קידוש וסעודת שבת ולא הניח תפילין בתפילת שחרית.

למחרת, כשכל בני העיירה התקבצו לבתי הכנסת לתפילות השבת, הרב זלזל בהם. הוא עשה מלאכות האסורות בשבת ואף נזף בבני העיירה על כך שהם טועים וחוגגים את השבת ביום הלא נכון!

בני המשפחה לא חסכו כל מאמץ כדי לשכנע את אביהם שיכיר בטעותו. הם הביאו רבנים ותלמידי חכמים מכל רחבי המדינה כדי לשכנעו, בעזרת טיעונים מלומדים, שהוא טועה. אך הרב נותר בעקשנותו.

כמה מאנשי הקהילה פנו לרב חסידי מפורסם, רבי שמלקה מניקולסבורג, שהיה ידיד קרוב של הרבי מינוב עוד מימי הישיבה וסיפרו לו על צרתם. רבי שמלקה לא בזבז זמן ויצא מיד לכיוון העיר ינוב, אליה הגיע ביום חמישי. הרב מינוב שמח לפגוש את ידיד נעוריו: "האם תכבדני ותישאר עמי לשבת?"

"בוודאי" אמר רבי שמלקה. "למעשה, חיכיתי שתזמין אותי".

"אז אתה יודע שהערב שבת?" הגיב הרב בפליאה ובשמחה.

"מה השאלה?" השיב רבי שמלקה בפשטות.

"תודה לא-ל" נאנח הרבי אנחת רווחה. "אינך יודע כמה קשה לי עם אנשי העיר העיקשים האלה. מאז שחזרתי, הם חוגגים את השבת באיחור של יום אחד, ולא הצלחתי לשכנע אותם..."

"אולי אוכל לעזור" חייך רבי שמלקה. "סמוך עליי".

ביום חמישי אחר הצהריים יצאו שני הרבנים לטבול במקווה. אנשי המקום היו המומים: הרי לא יתכן שהרבי שלהם שכנע את רבי שמלקה בצדקתו! בהזדמנות הראשונה שבה יכל לשוחח עמם בפרטיות, הרגיע אותם רבי שמלקה. הוא ביקש שכל בני העיירה יבואו הערב לבית הכנסת כשהם לבושים בבגדי שבת. הוא גם ביקש מבני משפחת הרב להכין סעודת שבת מפוארת ולהביא לשולחן כמה בקבוקים של יין ישן וחזק.

כששקעה השמש לבשו כל תושבי העיירה את בגדי השבת וניגשו לבית הכנסת לתפילת ערבית. הרב מינוב נדהם לראות כיצד הצליח ידידו הטוב לשכנע את כולם בזמן קצר שכזה.

האורח דחה את ההזמנה לשמש כחזן ועמד על כך שהמארח, הרב מינוב, ישמש כחזן לתפילת קבלת שבת. הרב מינוב נעתר ופתח את התפילות בנעימה חגיגית, בעוד רבי שמלקה וכל שאר הנאספים מתפללים בשקט את תפילת ערבית של יום חול.

לאחר התפילה ניגשו הרב מינוב ואורחו אל הבית כשאליהם מצטרפים אורחים רבים שהגיעו לכבוד רבי שמלקה. הם שרו "שלום עליכם" כדי לקבל את פני המלאכים שעתידים להגיע רק למחרת בערב, האזינו לקידוש של ערב שבת שנאמר על גביע היין, ובין הגפילטע פיש ושאר המטעמים הנאכלים בדרך כלל ביום שישי – ולא חמישי – בערב, הם החליפו פניני חוכמה מן התורה ופרשת השבוע, כפי שנוהגים יהודים בכל רחבי העולם לעשות בליל שבת.

במהלך הסעודה החגיגית העיר רבי שמלקה למארחו וידיד נעוריו כי יהיה זה ראוי להפוך את סעודת השבת לסעודת הודיה על נס הצלתו, וכי יש לומר "לחיים" בשפע לרגל המאורע. הוא הגיש לרב מינוב כוס אחר כוס של יין עתיק ומשכר. כאשר, כצפוי, הרב נרדם על יד השולחן, ביקש רבי שמלקה לסגור את הווילונות ולהניח כרית למראשותיו של המארח כדי שיוכל לישון עליה באין מפריע. לבסוף לקח את מקטרתו, עישן בחדווה ופנה לאנשי העיירה שישבו סביב השולחן: "שובו לביתכם, המשיכו בעיסוקיכם כרגיל. בעזרת השם יתברך הכול יסתדר. מחר בלילה, ליל שבת, אבקש מכולם להגיע לכאן שוב בשעה זו".

רבי שמלקה עמד בעצמו על המשמר כל אותו לילה ובמהלך יום שישי דאג לכך שתשרור דממה בבית כדי שהרבי יוכל לישון במנוחה. ביום שישי בערב הוא אפילו לא הלך לבית הכנסת אלא נותר להתפלל ביחידות בבית הרבי. כששבו אנשי העיירה הם גילו כי רבם עדיין שקוע בשינה עמוקה. הם התיישבו איש איש במקום בו ישבו בערב הקודם, ורבי שמלקה התיישב לערוך את סעודת השבת כשהוא משמח את לב המשתתפים בדברי תורה עד אמצע הלילה, כשהרב מינוב פקח את עיניו והתעורר.

"הרבי מינוב" אמר רבי שמלקה בטבעיות, "הגיע זמן ברכת המזון".

לאחר השבת הגיעו כל נכבדי העיירה כדי להודות בלחש לרב שמלקה, והוא השביע אותם שלעולם לא יזכירו את האפיזודה ולו ברמז קל.

עד יום מותו, מעולם לא גילה הרבי מה אירע. להפך, הוא היה גאה בעובדה שאנשים רבים כל כך השתכנעו בצדקתו וסוף סוף הבינו כי הוא צדק בחישוביו לכל אורך הדרך.

"אתם רואים" נהג להוסיף, "קורה ואנשים טועים. רק ידידי היקר משכבר הימים הצליח לעזור ולפקוח את עיניכם בצדקתי. מצחיק, לא? יש אנשים עקשנים כל כך!"

חמש שניות של אמונה וקדושה

סא״ל עמנואל מורנו הי״ד - לוחם נערץ בסיירת מטכ״ל. היה הקצין הבכיר ביותר שנפל במלחמת לבנון השנייה. הוא נהרג בסוף המלחמה ב-19 באוגוסט 2006 במבצע סודי באזור בעל-בק. היחיד שפניו נותרו חסויים עד היום.

מעט לפני מותו דיבר עם חבר על משמעותן של חמש שניות שנותרו לאדם בחיים:

"מספר שעות לפני הפעולה", מספר חברו של עמנואל מורנו, "דיברנו על כל מיני מקרים שונים שיכולים לקרות לנו ומה נעשה בכל אחד מהמקרים. בעקבות תקרית המסוק המצערת שקרתה שבועיים לפני כן, בה נורה טיל על מסוק ונהרגו בו חמישה חיילים, נוצר איזה חשש מהטיסה במסוקים מעל לבנון. בעקבות כך שאל אותי עמנואל שאלה: 'מה אתה עושה במידה וחס וחלילה המסוק שלנו חוטף טיל ונשארות לך חמש שניות לחיות עד ההתרסקות?' עניתי לו: 'לא יודע, אני משער שאהיה מאד עצוב ומפוחד, אעצום עיניים ואחכה שזה יגמר כמה שיותר מהר ובלי הרבה כאב'.

עמנואל חשב רגע ואמר: 'מה שאני אעשה, וזה גם מה שאתה צריך לעשות, זה להגיד "שמע ישראל". הסתכלתי עליו ואמרתי לו: 'מה זה ייתן לך? הרי בכל זאת שניה אחרי כן המסוק יתרסק וכולנו נמות'.

אז אמר לי עמנואל משפט שמלווה אותי עד עכשיו, וימשיך ללוות אותי כל חיי:

'אם לאדם נשארות חמש שניות לחיות ועדיין יש בשניות האלה משמעות לחייו, ושאיפה למה שאחריהם, משמע, לכל החיים שלו יש משמעות, אך אם לעומת זאת לאדם נשארו חמש שניות לחיות, ואיננו מבין את חשיבות השניות הללו, אז כנראה אין משמעות לכל החיים שלו, כי אנחנו לא חיים בשביל לספק את היצרים, או ליהנות ולחיות את הרגע, אלא החיים הם שלב נוסף בדרך אל השלב הבא'".

צור שנתן את חייו להציל אחרים

צור אלפי (הבן היחיד מתוך עשרת ההרוגים בשטפון בי״א אייר התשע״ח) היה החבר הכי טוב של כולם, סיפרה חברתו. נער שתמיד דאג לאחרים לפני שדאג לעצמו. כך הוא חי וכך הוא מת.

במשך שנתיים התאמן צור כדי לשרת ביחידת החילוץ 669. האימונים המפרכים הפכו אותו לבחור חסון וחזק.

כשנחשול המים שטף את הנחל הצליח צור להיאחז בסלע. הוא היה יכול להימלט ולהינצל, אבל נשאר במקום והושיט יד כדי שתלמידות שנסחפו יוכלו להיאחז בו, להיתלות עליו ולטפס על גופו למעלה. בזה אחר זה טיפסו חברותיו אל החיים, וכוחותיו שלו הלכו ואזלו. עד שלבסוף ידו נשמטה מהסלע החלק — וצור נסחף עם הזרם הקטלני.

הילד הקטן שהציל את אחותו

את השיעור הכי טוב בחיים שלי מה זה אהבה ומסירות נפש למדתי מילד קטן. בן חמש בסך הכול. זה קרה לפני כמה שנים כשעבדתי כמתנדבת בבית החולים סטנפורד. הכרתי שם ילדה קטנה בשם ליזה שסבלה ממחלה נדירה וקשה. הסיכוי היחיד שלה להחלמה היה לעבור תהליך של החלפת דם עם אחיה בן החמש, שחלה באותה מחלה ובאופן פלאי החלים ממנה. בדמו היו נוגדנים כנגד המחלה.

הרופא הסביר את המצב הקשה של האחות לילד הקטן ושאל אותו אם הוא מוכן לתת את דמו לאחותו.

ראיתי שהוא מהסס לרגע לפני שאמר לרופא: "כן, אני אעשה זאת בשמחה כדי להציל את ליזה".

כאשר שכבו השניים במיטותיהם הצמודות בתהליך העברת הדם, הוא חייך, ממש כמו כולנו, למראה הצבע החוזר ללחייה של ליזה.

ואז הוא פנה אל הרופא ושאל בקול רועד: "דוקטור, האם אתחיל למות מיד?"

התברר שהילד פשוט לא הבין את דברי הרופא. הוא חשב שעליו לתת לאחותו את כל דמו ולמות כדי להצילה. כשאמר כן להצעת הרופא – לדבר הזה הוא אמר כן.

קום לתפילה בשמחה וברוממות

מספרת רחל בזק, נכדת הרב מרדכי אליהו זצוק״ל: תקופה קצרה גרתי בבית סבא וסבתא בעת שלמדתי במכללה. זה לא קל לקום לסליחות, ועוד פחות קל אם ישנת בלילה קודם בשעה מאוחרת. אבל סבא תמיד היה עירני, לא משנה באיזו שעה הלך לישון, תמיד הוא היה קם בשמחה, מוכן ומזומן לתפילה, כמו לפגישה עם מלך.

בבית הייתה אווירה של רוממות ותחושה שהדבר הכי אהוב על סבא זה להתפלל, והוא עושה את זה בציפייה עכשיו, אילו לא עשה זאת גם אתמול. קשה היה שלא להידבק. ולכן לא היינו מפסידים סליחות עם סבא הרב זצ״ל. והעיקר היה בעת שהיינו חוזרים מהתפילה. שמחה אחרת הייתה בבית. קשה להסביר. אווירה אחרת.

עם כל החשיבות שסבא ראה בתפילה, הוא מעולם לא אמר למישהו ללכת לתפילה, הוא לא העיר למישהו שבחר להתעכב בבית ולא לקום לסליחות. תמיד הוא פנה בסגנון עדין של הצעה או שאלה, אף פעם לא בצורת הערה.

סבא מרדכי ונכדיו בליל שבת

מספר איתי בן אליהו, נכד הרב מרדכי אליהו זצוק״ל: סבא מצא זמן בכל ערב שבת להתיישב אתנו, הבנים והנכדים, ולספר לנו סיפורים מבית אבא, סיפורי צדיקים, חוויות ותובנות מעניינות מחייו, מהמפגש עם האפיפיור ועד ביקור בכלאו של פולארד, כאשר בין לבין היה מקפיד לגלות לנו סודות שמסתתרים בין פסוקי פרשת השבוע.

הוא גם היה לוקח אותנו לעזור בהכנות לשבת. לשים על המתגים של האור כיסוי שכתוב עליו "שבת" וכו', ולעשות את הכול בנחת רוח של ערב שבת, בשמחה ובזריזות.

מייד כשחזרנו מבית הכנסת היה סבא מקדש על היין, ובשעה שנצרך להוסיף מים לגביע הקידוש, היה קורא לנו, הנכדים, מקטן הילדים ועד לבכור שבהם, ונותן לכל אחד למזוג טיפת מים אחת לגביע. ואם היה נכד או נכדה קטנים, היה מרים אותם כדי שיוכלו למזוג את טיפת המים ביין. רק אחרי שכל נכד נתן משלו לגביע, המשיך סבא וקידש על היין.

לאחר הקידוש, כשכל המבוגרים הלכו אל המטבח ליטול את ידיהם, היה אוסף סבא את כל נכדיו הקטנים לכיור בחדר אחר ונוטל איתם ביחד את הידיים.

סבא היה בוצע את הפת ומחלק לכל המסבים לשולחן, ולנכדים היה שומר חתיכות מיוחדות מהפיתה. מהחתיכות ששמר היה יוצר צורות של "מקל סבא" ורק אז נותן לנו.

השולחן היה מלא שירי שבת ודברי תורה מתוקים, ואף פעם לא שמנו לב איך שהזמן עבר עד שהיו מגיעים אנשי השיעור שאחרי האוכל ודופקים בעדינות בדלת. בין לבין היינו שרים שירי שבת, ותמיד סבא היה שר את השירים שסבתא הכי אוהבת.

בבוקר מוקדם היה סבא מעיר אותנו ושואל אם אנחנו רוצים לקום לתפילת "ותיקין", ולא היה אפשר להרגיש כלל שאנו נמצאים בעיצומו של חיפזון של בוקר. סבא היה מתנהל ברוגע ומכין לנו פרוסת עוגה ושתייה חמה מכל הלב, כאילו כל העולם עמד מלכת.

בדרך מבית הכנסת, המוני אנשים מלווים את סבא, שואלים שאלות, מבקשים ברכות, וסבא עוצר ליד אישה שנחבאת אל הכלים, שואל לרצונה ומברך אותה. עם רגעים רבים כל כך הוא היה שייך אל הכלל, תמיד נמצא שם בשביל אותם רבבות שצובאים על דלתותיו. אבל תמיד היה יותר מזה: הוא היה סבא שלי.

הרב שהקשיב בכל לבו לילדים

הרב מרדכי אליהו זצוק״ל, גם בהיותו הראשון לציון, מצא את המקום והזמן לתת לילדיו ולנכדיו את תשומת הלב ואת הזמן, והכול בנחת. נכדיו מספרים על חלק מרגעי הנחת הללו עם סבא, וניתן לשמוע כמה רושם וחותם לכל החיים הם הצליחו לטבוע בהם.

כך מספר בצלאל בזק, בעלה של נכדת הרב: בשבע הברכות שלנו, כשנכנסתי עם אשתי, עמור מירב הרבנית זצ״ל לבית של שם התקיימה דודתה של אשתי, הרב פתח לכבודי, החתן, את הדלת. הנכדים הקטנים רצו אליי בקריאות צהלה: "תראה איזה ציורים עשינו בשבילך!". אני זוכר שעמדתי נבוך — מימיני גדול מצד הדור, ומשמאלי שרבוט ילדים.

מו״ר סבא התפעל ואמר: "אוהו, תראה איזה יופי של ציורים הם עשו בשבילך!", והצביע על כל מיני נקודות ראויות לציון בציורים הללו, שקשה היה להבחין מה בדיוק יש בהם. רק כשראה שהילדים באו על סיפוקם נכנס אל תוך הבית.