הרב מרדכי אליהו זצוק״ל:

הרב מרדכי אליהו זצוק״ל:

פעם אחת שדברתי עם ראש הישיבה הגאון רבי עזרא עטיה זצ״ל, הוא סיפר לי על מורנו הרה״ג רבי אברהם ענתבי.

יום אחד נכנס אליו עשיר גדול לדבר עימו בעניין מסוים. אמרה לו אשתו: אין לי שום דבר להגיש, ויש לי רק קמח ומים, ומה יאמר אותו עשיר שבבית הרב לא מכבדים אורחים? אמר לה הרב: אל תדאגי, תעשי איזה תבשיל מהקמח והמים.

הלכה האשה ובכתה ודמעותיה זולגות והיא מכינה את התבשיל, והתפללה ואמרה: רבש״ע, יש לך גן עדן גדול בשמים, שים מעט ממנו בתבשיל הזה. ובגלל צדקותה ותפילה כך היה, ונכנס טעם טוב באוכל.

יושב העשיר ואוכל, ומשבח את המאכל, ומבקש עוד ועוד, ומשגמר הלך למטבח ואכל גם מה שנשאר בסיר.

משחזר העשיר לביתו אמר לאשתו שהטבח שלהם אינו שווה כלום, לעומת התבשילים שמגישים בבית הרב. ומשניסה הטבח לעשות את אותו תבשיל ולא הצליח, באה אשתו של העשיר וניסתה אף היא וגם לא הצליחה שהטעם יהיה כמו בבית הרב.

אמרה האשה לבעלה: אני אלך לאשת הרב ואבקש ממנה את המתכון. הגיעה אשת העשיר עם הכרכרה לבית הרב, ומשראתה הרבנית חששה שמא מהתבשיל קרה משהוא לעשיר כי אינו רגיל לאכל ממנו, והיא הלכה והתחבאה.

ירדה העשירה מהכרכרה וחיפשה את הרבנית ואמרה לה: אל תחששי, באתי לשאול אותך כיצד אתה מכינה את התבשילים שלך. אמרה לה הרבנית: אני בכיתי והתפללתי לה׳ שישים טיפת גן עדן באוכל.

חזרה אשת העשיר לביתה, ואמרה לבעלה שלמדה את אופן הכנת התבשיל וסיפרה לו את דברי הרבנית.

אמר לה העשיר: אם כן אז גם את תתפללי שתכנס טיפת גן עדן לתבשיל.

ענתה לו אשתו: כשאתה תהיה צדיק וחסיד כמו הרב אברהם ענתבי, אני אהיה כמו אשתו ויכנס טעם גן עדן באוכל שאני מכינה.

באהבתך תשגה תמיד

באהבתך תשגה תמיד

מורנו ראש הישיבה זיע״א היה אדם עמקן גדול, והיה תמיד הולך שקוע בסוגיות הגמרא עד שלא חש כלל בנעשה מסביבו. אני עוד זוכר שבזמנו היה אוטובוס קו מס׳ 1 שנסע משער יפו והתחנה האחרונה שלו היתה במחנה יהודה, שם היה הקצה של ירושלים. (היה גם אוטובוס שנסע לשכונת בית וגן שם היה מושב זקנים, והיה נוסע לשם פעם בשעתיים, והיה נחשב ליישוב מרוחק ביותר, עד כדי כך שחשבו לחייב אותם לקרוא מגילה בי״ד באדר כבני פרזות). פעם אחת הוא נסע באוטובוס ושקע בסוגיא ולא ירד בתחנה של ביתו, וכשהגיע למחנה יהודה ביקש ממנו הנהג לרדת, וירד בלי לשים לב, וכך הלך לכל אורכו של רחוב יפו עד שהגיע לכניסה לירושלים והתכונן לרדת בשביל המוביל לליפתה שהיה שם התגוררו באותה תקופה ערבים רוצחים והיתה כולה קופה של שרצים.

באותה שעה נכנס ר״א רפול לירושלים באוטובוס שהגיע מתל אביב, וראה את מורנו זיע״א בדרכו לליפתה, וצעק לנהג לעצור לו. הלה לא רצה כי אין לו שם תחנה, וכשאמר לו שזה פיקוח נפש, הוא עצר ואף חיכה להם ולקח אותם עמו. הלך אליו ר״א רפול ושאל אותו לאן פניו מועדות? התעורר מורנו מהסוגיא ואמר לו שהוא בדרך לביתו, ואמר לו וכי זו הדרך לבית? וכך לקח אותו עמו באוטובוס שחיכה לו והחזיר אותו לביתו.

על זה כתוב "באהבתך תשגה תמיד", וזו היתה מעלתם של גדולי עולם שהיו שקועים כל כולם בתורה הקדושה ולא הרגישו כלל בנעשה סביבם ואף לא עם עצמם. זהו עמל התורה, ובהם נתקיים "אם בחוקותי תלכו". גם יוסף הצדיק חשש מכך, ואמר לאחיו "אל תרגזו בדרך", כלומר אל תשקעו בלימוד תורה שאז תוכלו לטעות בדרך ולעכב את אביהם.

הרב מרדכי אליהו זצוק״ל:

הרב מרדכי אליהו זצוק״ל:

"רב רבנן"

היום הוא יום פטירתו של מורנו ראש הישיבה הגאון רבי עזרא עטייא ע״ה. כשהוא נפטר בא אליי גיסו חכם נתן סלם שאכתוב מודעה, וכתבתי שם "רב רבנן". ונכון הוא הדבר, שכן כל הרבנים הספרדים המכהנים היום בארץ ובעולם אם תלמידיו או תלמידי תלמידיו. כשראה חכם סלם כך הוא אמר לי שבחיים חיותו לא היה מניח מורנו לכתוב על כך, ואמרתי לו שאחרי פטירתו של אדם אין ענוה ואין גאוה, והרי זאת האמת.

אדהכי והכי נכנסו דודי הרב הגאון רבי יהודה צדקה זצוק״ל והגרב״צ אבא שאול זצוק״ל, ואמרתי לדודי שיספר לחכם נתן על "רוח הקודש". סיפר לו הרב צדקה שאחר פטירתו של הגאון רבי אברהם עדס ע״ה כתבו עליו שיש לו רוח הקודש, והיו שהתנגדו לכך משום שבחיים חיותו לא היה מניח לכתוב דברים כאלה. ואז אמרו שכל התוארים שיש בהם חשש לגאווה אינם אלא דוקא מחיים כדי שלא לבוא לידי גאוה, אבל אחרי פטירתו של אדם אין גאוה ואין ענוה ואין חשש.

כששמע כך חכם נתן סלם אמר אם כך העניין, תוסיף למודעה עוד שבחיים. שמא תשאל, הרי כשנכנס ריב״ל בגופו לגן עדן שאל אותו רשב״י אם נראתה בימיו קשת ולא רצה להחזיק טובה לעצמו, ולכאורה משמע שיש ענוה גם בגן עדן. לא קשיא, שכן הוא נכנס בגופו והיה בצורה גשמית הקשורה עדיין לעולם שיש בו גאוה וענוה, אבל הנפטרים לא.

קום לפני אמך מלוא קומתך

הרב עזרא עטיה למד עם תלמיד את הלכות כיבוד אב ואם. למחרת שאל אותו: "קמת אתמול לפני אמא שלך מלוא קומתך?" ענה לרב: "לא, היא לא דורשת את זה ממני." סגר הרב את הספר ואמר: "אם לא מקיימים, אין טעם ללמוד. . . כשתתחיל לקום, נמשיך ללמוד. . ."

הרב עטיה והמהרש״א בחלום

הגאון רבי עזרא עטיה זצ״ל היה ראש ישיבת פורת יוסף, והיה הרב של כל גדולי הרבנים המפורסמים בדורנו כמו הרב עובדיה יוסף והרב מרדכי אליהו זצוק״ל. בנו של הרב עטיה חלה במחלה קשה והרופאים לא מצאו לו תרופה. מצבו של הבן החמיר וחום גופו הגיע ל-42 מעלות, והוא היה נתון בין חיים ומות. הרב עטיה התפלל על בנו במשך שעות ארוכות בבכי ובתחנונים עד שנרדם.

בעת שנרדם נגלה אליו אחד מגדולי הדורות לפני כשלוש מאות שנה — הרב שלמה אידלס, המהרש״א. (כל מי שלומד תלמוד ומעמיק בהבנת הסוגיות לומד את פירוש המהרש״א על התלמוד. כמו כן יש למהרש״א ביאורים על אגדות חז״ל על התלמוד.) הרב עטיה שכל ימיו עמל רבות להבין את דברי המהרש״א על התלמוד, נרדם וחלם שהמהרש״א נגלה לו בחלום והוא אמר לו: דע לך, כיון שאתה כל כך עמל ומתייגע להבין כל מילה בפירושי למסכתות של הש״ס, אני מבטיח לך שאתפלל על הבן שלך כדי שתוכל להמשיך וללמוד תורה מתוך שלוות הנפש. ואני נותן לך אות: שכאשר תתעורר משנתך תראה שהחום של הבן שלך ירד ל-37, ואחר כך הוא יחלים לגמרי. הרב עטיה התעורר וכל דברי החלום התקיימו.

הגאון הרב עזרא עטיה הידוע בכינויו המורה זצ״ל:

הגאון הרב עזרא עטיה הידוע בכינויו המורה זצ״ל:

נולד ב-י״ז שבט תרמ״ה בארם צובא שבסוריה. גאון. תלמיד חכם. משורר. עניו וצנוע. נחשב לעילוי. נודע בהתמדתו. שימש כראש ישיבת ״פורת יוסף״ במשך 45 שנים. שימש חבר בבי״ד הספרדי, תפקיד אותו מילא במשך 20 שנים. מצד אביו הוא צאצא של הרב שם-טוב עטיה, תלמידו של הרב יוסף קארו ומצד אמו הוא צאצא של הרב אליהו שמאע, מחבר הספר ״קרבן אשה״.

נולד אחרי שנים רבות, בהן התקשתה אמו להביא ילדים. מסופר כי אמו הלכה עד לעיר טדף להתפלל על קברו של עזרא הסופר. היא נדרה שם נדר — שאם תיפקד ותלד בן תקרא את שמו עזרא ותקדיש אותו אך ורק לתורה.

בילדותו התחנך בחאלב. כבר בגיל צעיר ייעדו ר׳ עסלן לגדולות. משפחתו עלתה לארץ כאשר היה בגיל 16. על אף המצב הכלכלי הקשה ביותר של המשפחה לא נשלח לעבוד לפרנסת הבית, בשל הבטחתה של אמו. הרבנים עזרא הררי רפול, שלום הדאיה ואברהם עדס התחייבו לתמוך בו כלכלית בעזרת עשירי הקהילה החלאבית.

הרב עזרא עטיה נודע בהתמדתו. הרב יצחק ניסים, הרב הראשי לישראל לשעבר, סיפר כי הרב עזרא עטיה שימש לו כמקור השראה ללימוד בהתמדה. בשנת ה׳תרס״ז הוא החל ללמוד בישיבת אוהל מועד, לימים ״ישיבת פורת יוסף״, כאשר ראשי הישיבה היו הרב רפאל שלמה לניאדו והרב יוסף ידיד הלוי. בישיבה היה נחשב לעילוי וזכה אף להיות חברותא של הרב יוסף ידיד הלוי והרב שאול דוויק הכהן. בשנת ה׳תרס״ח הוא התחתן עם בוליסה סאלם, בתו של המקובל הרב אברהם סאלם.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה התבקש על ידי הרב אברהם חיים עדס לעבור למצרים על-מנת לחמוק מגיוס לצבא העות׳מאני כך שיוכל להמשיך ללמוד תורה. במצרים לימד תורה במשך שמונה שנים בישיבת ״כתר תורה״ ובישיבת ״אהבה ואחווה״.

כשחזר לארץ החל ללמד בישיבת ״פורת יוסף״ שנוסדה ב-ה׳תרפ״ג כמשגיח (תפקיד המשגיח בתקופה זו היה גם למסור שיעורים). בשנת ה׳תרפ״ה, לאחר מותו של ראש הישיבה, הרב שלמה לניאדו, נתמנה הרב עזרא עטיה לראש הישיבה. הוא כיהן במשרה זו במשך 45 שנה, עד לשנת ה׳תש״ל.

בישיבה זו העמיד הרב עזרא עטיה תלמידים רבים, ורבים מהם הפכו לאחר מכן להיות ראשי קהילות בישראל, בארצות הברית ובדרום אמריקה.

תלמידים מפורסמים: הרב יהודה צדקה, הרב בן ציון אבא שאול, הרב מרדכי אליהו, הרב עובדיה יוסף, הרב חיים דוד הלוי, הרב דוד שלוש רבה של העיר נתניה, והרב ציון לוי (הרב הראשי של פנמה), הרב ברוך בן חיים מרבני ניו יורק, הרב שלום כהן, הרב שמעון בעדני והרב משה מאיה.

הרב מונה גם להיות חבר בבית הדין הספרדי, תפקיד אותו מילא 20 שנה. הרב עזרא עטיה היה מקובל מאד על הרבנים רבי צבי פסח פרנק והחזון איש. החזון איש התבטא על הרב עזרא עטיה שסברתו כשל אחד מן הראשונים.

הרב עזרא עטיה הוזמן בשנות ה-ת״ש להיות חבר במועצת גדולי התורה, אך לא הרגיש בנוח בתוך המועצה כיוון שדיברו שם ביידיש, שפה שהוא לא הבין.

בשנת תש״ח (1948), בזמן מלחמת העצמאות, כתבי החכם עזרא עטיה, חידושי תורתו ותשובותיו, שהיו ספונים בישיבת ״פורת יוסף״, אבדו בנפול הישיבה בידי הירדנים. רק בשנת תשנ״ט (1996), לאחר מותו, תלמידו חכם אליהו טופיק ליקט וערך מדברי חכם עזרא עטיה והוציאם לאור בספר ״שערי עזרא״.

חכם עזרא עטיה נפטר במוצאי ל״ג בעומר, י״ט באייר תש״ל (1970) ונטמן בהר המנוחות בירושלים.

אלי כהן והמצה בדמשק

סקופ היסטורי קטן ומרגש על המרגל הישראלי אלי כהן, "האיש שלנו בדמשק", מבכירי המרגלים הישראלים, שנתלה אחרי שנתפס בסוריה.

אחיו של אלי כהן המרגל מדמשק הי״ד, אברהם כהן, סיפר בראיון לעיתון "יתד נאמן" על אישה יהודייה שעלתה מסוריה לישראל והעידה על ההתרחשות הבאה:

"אבא שלי היה סוחר יהודי בשוק 'אל חמידיה' בדמשק. הייתה לו חנות לכלי צורפות. בחול המועד של חג הפסח 1962 נכנס לחנות שלנו אלי כהן, שאז עוד נקרא כמובן בשם הכיסוי כאמל אמין ת׳אבת. זו הייתה השנה הראשונה שלו בסוריה. הייתי ילדה קטנה, ואני זוכרת איך כהן ניגש לאבא שלי ואמר: 'אדון יוסף, אני מאוד רעב, יש לך משהו לאכול?'. אבא שלי הסביר: 'אדון כאמל, אצלנו היהודים פסח עכשיו, אין לנו לחם או פיתות, רק מצות'. האורח המכובד העמיד פנים שהוא שומע על כך לראשונה: 'מצות? מה זה? טוב, לא משנה, תביא לי מצה, תביא לי מה שיש, העיקר לאכול משהו'. ואז אני זוכרת איך אלי כהן נטל את המצה בידיו, התרחק לפינה, מלמל לעצמו בשקט כמה מילים, ואכל אותה".

קהילה להכתיר / מעשה שהיה עמנו

קהילה להכתיר / מעשה שהיה עמנו

בגבעה אחת, בין ערים די גדולות, עמדה לה קהילה עם קבוצה מלאה הודעות.

בהודעה הראשונה, הודיעו בקהילה על חייל שנפצע, בן קהילה לוחם, גיבור שבטנק, חתן מחופה יצא, כהר גבוה ונישא. והקהילה התעטפה דאגה, תהלים חילקה, ושלחה תמיכה. והמשפחה רק חיזקה, ובפיה תודה, עוז וגבורה.

בהודעה השניה, הודיעו על משפחה שהצטרפה לעם ישראל. גרי צדק עם לב פתוח, שביקשו להיכנס תחת כנפי השכינה בשאר רוח. והקהילה עטפה ותמכה, בליווי צמוד מבני כהונה, אירוח ומענה לשואל, עד שזכינו לשמוע קבלת עול מצוות ו״שמע ישראל"!

בהודעה השלישית, הודיעו על חבר קהילה שנתן מתנת חיים כנביא במעשה מרכבה. תרם כליה בטוב לב ונדבה, גרם לבחור צעיר להחליף סבל בשלווה. הקהילה נפעמה מהמעשה המיוחד, זו הפעם השניה בקהילה — "טובים השניים מן האחד!"

בהודעה הרביעית, הודיעו על סעודת הילולה גדולה בקהילה. סעודה כיד המלך, נגנים ובעלי פיוט ושירה נדבת משפחה בת צחוק ואורה. והלבבות התרוננו לכבוד רבי מאיר בעל הנס, רבים הגיעו למעמד קדושה וטהרה.

בהודעה החמישית, זו כבר מסורת של שמחות, הודיעו על סיום מסכת "מנחות". לומדי דף יום ביומו, השכם בבוקר יום עבודה, סיימו לימודם בסעודה. שני סיומים — בלילה וביום, והכל בהתמדה ושקידה עד תום.

שבוע אחד, של הודעות מלאות לב, על קהילה ציונית ומגויסת, תורמת ומלאת מסורת, מקרבת אדם ודבקה בתורה. נאים האנשים, ונאה הדירה.

אם זה הסיפור הותיר בכם מעט רושם, אל תחשבו שהוא מעשיית ילדים ואגדה מארץ גושן, רק חפשו קהילה בגבעה אחת, בין ערים די גדולות, עם השם "אבני החושן". . .

רשב״י שומר על החיילים בנגב

הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ״ל מספר בספרו 'דברי מרדכי' על הרבנים שניסו לעלות לציון רשב״י בל״ג בעומר סמוך למלחמת ששת הימים אך לא נתנו להם עקב סיבה ביטחונית, מציאות אשר דומה לל״ג בעומר הנוכחי.

"במלחמת ששת הימים שהייתה קרובה לל״ג בעומר רצו כמה רבנים לעלות לציון של רשב״י ולא נתנו להם מבחינה ביטחונית, היה להם צער גדול", כתב הרב אליהו.

לדבריו, "רשב״י נגלה בחלום לכמה אנשים, ואמר להם: אני נמצא בנגב עם החיילים לשמור עליהם ולא תמצאו אותי במירון. ואכן הייתה הצלחה גדולה מאוד וזכות רשב״י עמדה להם".

הרב אליהו חתם את הסיפור בתפילה: "ויהי רצון שגם עכשיו זכות רשב״י תגן בעדנו, ונתפלל לפני בורא עולם שיסיר חרון אפו מעלינו ונשמע ונתבשר רק בשורות טובות ישועות ונחמות".

הדלת שנסגרה כדי שתיפתח

הרב אייל ורד – עצמאות תשפ״ו מיכל

טריקת הדלת הזו נשמעה בכל השכונה, והיא רעמה מאוד.

"אני יוצא. כל עוד אני כאן – מגן עלייך, שומר עלייך – את לא מעריכה. אני מרגיש שאם אשאר כאן, עוד עלולה לעשות מעשים שלא תהיה מהם חזרה. אז זהו. נראה לי שאני צריך לצאת מכאן. את צריכה ללמוד להסתדר קצת לבד, להראות לי שגם לך אכפת מהקשר שלנו, ולא רק לי. אני אומר לך רק דבר אחד – אני אחזור. גם אם זה ייקח הרבה זמן – אני אחזור."

ויצא.

ולא שהיה לו בעצמו לאן ללכת, אבל הוא ידע שמכאן הוא חייב לצאת, לבינתיים.

וזה בהחלט היה משבר.

בהתחלה היא המשיכה בשגרה. כבר היו תקופות כאלה שהוא יצא לזמן קצר, קצת נעלם, אבל בסוף חזר. בטח גם הפעם זה יהיה כך.

אבל הזמן חלף, וסימן ממנו לא רואים.

ואז היא הבינה שזה עסק רציני, והפעם צריך להיערך לזה אחרת.

פתאום כובד האחריות, שתמיד היה עליו, עבר לפתע לכתפיים הקטנות שלה, והיא הרגישה אותו – כבד, לוחץ.

אבל דווקא הלחץ הזה חילץ ממנה איזו נחישות ועקשנות שהיא לא הכירה עד לאותו רגע.

משהו בה קם וסער.

היא הבינה בדיוק מה היא צריכה לעשות.

אספה את הילדים והסבירה להם שאבא יצא, והוא תכף יחזור. וזה גם די תלוי בנו מתי הוא יחזור. והיא מבינה שזה לא היה בסדר, והיא לא הייתה בסדר, אבל היא בטוחה וסומכת עליהם שביחד הם יחזירו אותו חזרה.

אמרה – ועשתה.

קודם כל מיהרה לתלות בכל הבית תמונות שלו, וסימנה היטב ביומן את כל התאריכים החשובים.

הנה יום הנישואין שלנו בסיוון, ולפני כן היה את הרגע הזה שהכרנו בניסן, והנה תמונות מהשבע ברכות, מהחופה, והיום הולדת שלו בראש השנה, ועוד כל מיני תאריכים שרק היא והוא ידעו.

ובכל פעם שהיה מגיע תאריך כזה, היא הייתה עושה מסיבה, חג, ומספרת עליו לילדים. מספרת מה היה, וכמה טוב הוא היה, ואיך היה להם טוב ביחד.

עד ש. . . טוב – את זה היא גם סיפרה בנחת, ואומרת: נכון, טעיתי. ועל טעויות משלמים.

גם את היום שהוא עזב היא הייתה מציינת – בשקט. יושבת על הארץ, מדליקה נר, ובוכה.

ככה זה נמשך כמה שנים.

עד שביום אחד השכנה דפקה בדלת, נכנסה עם עוגה, בקבוק יין.

"תראי, את כל כך הרבה שנים לבד, וזה נורא מרשים לראות איך את מחכה וכל זה, אבל את יודעת. . . אולי הגיע הזמן לחשוב על העניין מחדש? כי הוא לא יצר קשר בכלל, ולא שומעים ממנו כלום. גם את – לא שום דבר. לא מכתב, פתק, מיקום, משהו. כלום. מה דעתך?"

"לא, תודה. תודה לך על ההתעניינות, אבל אני אמשיך לחכות לו. אני בטוחה שהוא יחזור."

השכנה השאירה את הבקבוק והעוגה ויצאה.

היא לקחה אותם מיד וזרקה לפח.

"תלכי לכל הרוחות עם ההצעות שלך!" צעקה לעבר הדלת הסגורה.

קראה מיד לילדים, וסיפרה להם עוד סיפור על אבא – כאילו כדי לגרש את המחשבות האלו.

כי באמת – מה איתו? ולמה הוא לא שולח איזה סימן? ומתי יחזור?

אבל היא הייתה נחושה.

והנה תכף מגיע יום הנישואין שלהם.

היא הדליקה נרות, ותלתה קישוטים, והכינה סעודה, והכינו כיסא בראש השולחן.

ובערב, כשחגגו, אז פתאום אבן נזרקה מבעד לחלון, מנפצת את הזכוכית בקול גדול, נוחתת על השולחן ומפילה את הנרות.

ומבחוץ היא שומעת את הילדים של השכנה צועקים לה:

"לכי מפה כבר, משוגעת!"

אספה את הזכוכיות, סידרה את השולחן מחדש, מזגה מחדש את הרביעית, בלעה את הדמעות שחנקו את הגרון – והמשיכה.

אבל המצב נעשה יותר ויותר חמור.

גם ברחוב כבר היה לה קשה ללכת.

היא ראתה את המבטים חורכים את גבה, שמעה גם את המתלחשים:

"משוגעת. מחכה לבעלה שמזמן נעלם. חוגגת כאילו איזה פרינצסה. כנראה מזמן לא הסתכלה במראה וראתה איך היא נראית. הרי היא ממש בדיחה מהלכת – כולה סמרטוטים – והיא ממשיכה לספר לעצמה אגדות על הבעל שפעם היה לה, ואיזה יפה היא הייתה פעם, וכמה נפלאים היו החיים שלה. ראיתם פעם אני מרוד שחוגג את זה שפעם הוא היה עשיר? היא פשוט מטורפת. משוגעת. הגיע הזמן שנוריד אותה לקרקע המציאות, ונזכיר לה איפה היא נמצאת ומי היא בכלל."

למחרת שרפו לה את הבית.

אפופת עשן וכוויות, הצליחה לחלץ את עצמה ואת הילדים מהבית עם מעט רכוש.

אבל על התמונות לא ויתרה, וגם לא על לוח השנה.

ממעט הכסף שעוד נותר שכרה דירת עוני בפאתי השכונה, וגם שם תלתה את התמונות וגם את הלוח.

שם גם הזדמנה לה בטעות איזו מראה, והביטה בעצמה לפתע – ומאוד נבהלה.

ובכל זאת אספה את הילדים ואמרה להם:

"אנחנו לא נוותר. אנחנו נמשיך לחכות לאבא. הוא יגיע."

והם רק תלו בה עיניים שואלות וכואבות, אבל הנחישות הקודרת שניבטה מעיניה לא השאירה להם ספק.

הם יחכו.

ויום אחד הגיע מכתב:

"שלום לך, אשתי היקרה. צר לי כי נעדרתי זמן רב כל כך, עוד יגיע הזמן לספר.

כעת אני רוצה לומר לך שמצאתי לי אישה חדשה – טובה ויפה ממך – ואין לי כל כוונה לחזור אלייך. איך כאן מתייחסים אליי יפה, ואני ממש מרוצה. מאחל לך את כל ההצלחה."

ובסוף הייתה מין חתימה כזו מקושקשת.

היא לא האמינה למראה עיניה. אבל משהו הרגיש לה מוזר. זה לא הכתב שלו. זה לא הניסוח שלו. זה גם לא החתימה שלו.

ובת אחת היא קלטה: זה זיוף. מישהו מנסה לגנוב את הזהות שלה, לייאש אותה, לגרום לה לוותר.

החליטה לנתק מכל מי שמנסה להידמות אליו – כל קשר. חסמה את תיבת הדואר, לא פתחה יותר מכתבים שלא היו מוכרים לה, רק התכנסה עוד ועוד בתוך עצמה.

בקופסה סודית בבית עוד היו לה מכתבי האהבה שכתב לה כשהיו ביחד. פתחה אותם, והייתה קוראת בהם שוב ושוב. אפילו התחילה לכתוב להם כל מיני פירושים – כל מיני דברים שאמר לה בעל פה סביב המכתב, כל מיני דברים ששמעה ממנו. את הכול כתבה, שלא תשכח.

לאט לאט הצטברו אצלה עוד ועוד דפים, אותיות. כל אות רק מגבירה את הגעגוע, וגם את הכאב. אבל לזה איש לא הכין אותה.

היא הרגישה היטב את הסכנה, את השנאה, ולכן מנעה מעצמה לצאת לרחוב, ולצאת בכלל. אבל ביום שחור אחד, כל השכנים שלה פשוט התנפלו עליה, וחטפו לה את הילדים. והיא צרחה, זעקה, ניסתה להגן בכל כוחה – אבל היא לא הצליחה. הם לקחו לה אותם מתחת לידיים. שליש מהמשפחה שלה נעלמה.

פצועה, חבולה, עם מבט של טירוף בעיניים, היא מצאה את עצמה שוכבת על הרצפה בתוך שלולית דמעות של עצמה. הילדים שעוד נותרו לה אוחזים בידה עד כאב, והיא יודעת שכבר לא נשאר לה כוח. זהו. כאן זה נגמר.

"נתתי את כל מה שיש לי", לחשה.

מבט אחרון אל התמונות, ועוד מבט אל לוח השנה שכל כך הייתה צמודה אליו. התאריך שניבט אליה מהלוח היה: ה' באייר תש״ח.

היא מביטה על כל הדפים שעברו, על כל הכתמים שמופיעים עליהם – רובם כתמי דם, חלק ממש מהזמן האחרון. היא מביטה לאחור – על העקשנות שלה להמשיך ולחגוג, ולקרוא, ולשמוע, ולספר כל שנה, אפילו שהוא לא הגיע ונעלם.

ועוד רגע גם היא נעלמת.

ופתאום מישהו ליטף את ראשה. היא פקחה עיניים. והוא פשוט עמד שם.

"ידעתי שתחזור", היא לחשה.

"הבטחתי שאחזור", הוא אמר.

"למה לקח לך כל כך הרבה זמן?" היא שאלה.

"כי גם אני הייתי רדוף", הוא ענה.

"למה הראש שלך רטוב?" היא שאלה.

"זה הכול מהלילות הרבים שישנתי בחוץ. כשיצאתי מהבית, אז לא הלכתי לשום מקום – פשוט נשארתי בחוץ, סובל."

"אין לי כוח לקום. תרים אותי בבקשה."

"בשביל זה באתי – להרים אותך, כדי שנחזור הביתה יחד. ראיתי את התמונות, וגם את לוח השנה. את גיבורה. אני כל כך מצטער. אבל תגידי – מה זה השם החדש שראיתי כתוב על הדלת? מיכל? ממתי קוראים לך מיכל?"

"זה השם שלי החדש."

"זה ראשי תיבות?"

"תבטיחי לי שמעכשיו תקרא לי רק מיכל."

"מבטיח. אבל מה זה הראשי תיבות?"

"מי יתנך כאח לי."

"מעכשיו – רק כמו אחים. לא עוזבים, לא נפרדים, תמיד יחד. אתה מבטיח?"

"אני מבטיח."

"מעכשיו זה בלי הפסק. יותר לא תעזוב אותי, כי אני את החלק שלי מילאתי."

"יותר לא אעזוב. מבטיח."

הוא הרים אותה על כפיו, וניקה אותה מעפר. טבל את אצבעו בשלולית הדמעות שהייתה גם קצת אדומה מדם, ורשם על לוח השנה, בדף של ה' באייר תש״ח:

ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך: בדמייך חיי.

הסיפור הזה בעצם מסביר לנו מה זה יום העצמאות.