ילד הרחוב שהפך לדיין

איתמר מור: ילד הרחוב שהפך לדיין

בשבתות אנו יושבים אחרי תפילת שחרית בנץ בביתו של הרב אגוזי, ולומדים יחד. אחד מבני החבורה הוא אלישי, בחור טוב, צעיר ממני בכמה שנים. לפרנסתו הוא עובד עם צעירים עולים מאתיופיה ומדינות חבר העמים, במכללה להנדסאים במסגרת העתודה הצבאית.

לפני כשנה הוא סיפר לנו סיפור כשישבנו יחד כולם. אלישי חזר בדיוק ממילואים. שבוע בצאלים בחום של סוף ספטמבר, המתעקש שלא להניח לסתיו לבוא. בסוף השבוע, בדרך חזרה צפונה, בחניית הביניים בעפולה, עלה לאוטובוס יהודי מבוגר — יהודי שניכר בו שמכובד הוא וזקנו כבר הלבין, והוא עוטה מעיל ארוך של דיינים ומגבעת פרנקפורטר לראשו. האוטובוס מלא, וליד אלישי מקום פנוי.

התיישב היהודי ומיד החל לדבר בפרשת השבוע. משם הפליגו לדף היומי ולענייני הלכה, והנסיעה חולפת לה ועוד מעט כבר מגיעים אל טבריה. כשכבר היו כמעט לפני סוף הנסיעה, פנה אותו יהודי לאלישי והתעניין במעשיו. הוא סיפר לו על עבודתו, על הצעירים שאיתם הוא עובד ומלמד, על הניתוק שלא פעם יש בינם ובין חיי תורה ומצוות.

אחרי כמה דקות אמר: "בחודש הבא אני פורש פרישה מוקדמת לגמלאות מבית הדין שבו אני מכהן כדיין כבר עשרים וחמש שנה. אבל דע לך שלא תמיד נראיתי ככה", כך סיפר. "הבגדים הללו, הזקן, המגבעת, זה לא מהבית. הורי היו ניצולי שואה מבוגרים. לא היה להם יכולת נפשית לתת לי את תשומת הלב שדרשתי. התגלגלתי ברחובות, ומהר מאוד הגעתי גם למחוזות של כמעט פשע, ואני אפילו עוד לא הייתי בגיל בר מצווה.

"ליד בית הוריי היה בית כנסת אחד, ולידו מגרש כדורגל שבו הייתי משחק עם חברים במשך השבוע ובעיקר בשבתות. לא פעם היה הכדור עף לחצר בית הכנסת. פעם הוא אפילו ניפץ את אחת הזגוגיות. באחת השבתות היינו במגרש. הייתי אז כבן 15, ובשכונה היו מכנים אותי "עבריין". שיחקנו, ואני בעטתי חזק בכדור. הכדור יצא מן המגרש ועף לכיוון בית הכנסת. בדיוק באותו הרגע יצא מבית הכנסת הרב, והכדור פגע במגבעת שלו והפיל אותה לאדמה. אני וחבריי נפלנו אנחנו על האדמה מרוב צחוק. התפקענו כשראינו איך הכובע של ה״דוס״ הופך לצלחת מעופפת.

הרב הרים את הכובע והלך אלי למגרש. "שבת שלום. כבודו רוצה לעשות לנו קידוש או להצטרף למשחק?" שאלתי אותו בחוצפה, אבל הוא לא נבהל. הוא הסתכל בי ושאל אותי: "איפה ההורים שלך?" אני עניתי בחוצפה: "ההורים שלי מתו".

"הרב אמר לי 'בוא איתי', זה נראה לי אז משעשע, אז החלטתי לשחק את המשחק והלכתי אחריו. הגענו לביתו. הוא נכנס — ואני אחריו. הוא עשה קידוש ונתן לי לשתות, ואז שאל: 'אתה רעב?'

"מת מרעב", אמרתי. הרב סימן לרבנית, וערכו לי בשולחן מקום ונתנו לי אוכל. אכלתי כמו אדם שלא ראה אוכל שבוע. הרב אכל מעט מאוד ורוב הזמן הסתכל בי ודיבר. לימים הבנתי כי אכלתי אז גם את המנה שלו.

"כשסיימתי לאכול הוא שאל אותי: 'אתה עייף?' 'אני מת מעייפות', אמרתי. הרב הלך והציע לי מיטה. הלכתי לישון. ישנתי שם כל השבת. כשקמתי כבר היה מוצאי שבת. הרב שאל אותי: 'מה אתה רוצה לעשות?' אמרתי שאני רוצה ללכת לסינמה לראות סרט. 'כמה עולה סינמה?' הוא שאל. 'לירה וחצי', אמרתי. הוא נתן לי כסף ושלח אותי, ולפני שהלכתי אמר לי: 'מחר תבוא עוד פעם'.

"ואני באתי גם למחרת. ואכלתי וישנתי וקיבלתי כסף לסינמה. ועוד יום ועוד יום. עם הזמן התגלה לי שיש עוד 12 ילדים כמוני מהרחוב אצל הרב הזה בבית. לא יכולתי להיות כפוי טובה, מה גם שאהבתי אותו באמת. עם הזמן הוא החל ללמד אותי מצוות, נטילת ידיים. קנה לי תפילין. היה יושב ולומד איתי חומש, משנה, הלכות. לימים הלכתי בזכותו לישיבה, והגעתי ללמוד לרבנות והסמכה ובסוף לדיינות. הוא חיתן אותי, והשתתף בחתונות של ילדיי והיה סנדק לנכדיי".

"אז אל תתייאש מהתלמידים שלך", אמר אותו יהודי לאלישי. "אתה רואה אותי היום כך — דיין בבית הדין הרבני, אבל פעם הייתי כמותם. רק תאהב אותם. תאהב אותם כמו את ילדיך שלך".

בינתיים האוטובוס נכנס לרציף בטבריה, והנוסעים נעמדים לצאת. אלישי עוד מספיק לשאול שאלה אחת לפני שהיהודי נעלם: "איך קראו לרב הזה?"

"למה אתה אומר קראו? עדיין קוראים אותו. הוא אמנם זקן מאוד, בן 92, אבל ברוך ה׳ בחיים", ענה לו היהודי. "קוראים לו הרב עובדיה יוסף".

החלום על הבן איש חי

כך מובא בהקדמה לספרו "טהרת הבית":

אזכרה ימים מקדם, עם לבבי אשיחה ועלה במחשבה לפני למעט בהופעותי ברבים כדי להתמסר יותר לעריכת כל חיבורי אשר עמי בכתובים, כי מתי אעשה גם אנכי לביתי, ואם אין אני לי מי לי? ורעיוני על משכבי סליקו (כלומר נרדם מתוך מחשבה זו).

והנה בחלומי בלילה ההוא ראיתי את הגאון רבי יוסף חיים מבבל זצ״ל (מחבר "בן איש חי") אשר בא לבקרני בביתי, ופניו מאירות כזוהר החמה. נכנס לחדר הספריה והתישב על יד השלחן, ראה לפניו את אחד מחיבורי והתחיל לעיין בו אחת הנה ואחת הנה, וכשסיים אמר: טוב מאד.

ושאל אותי, האם אני ממשיך להופיע ולדרוש ברבים בדברי תורה ומוסר כאשר היתה באמנה איתי? עניתי ואמרתי כי עדיין אני ממשיך בימים אלה להופיע ברבים בדרשות כאשר חנני ה', ובדרך כלל אני מופיע ביחד עם עמיתי הרב הגדול רבי יהודה צדקה שליט״א (זצ״ל, שהוא קרובו של רבי יוסף חיים). אך התאוננתי לפניו שדבר זה מפריע לי בהמשך הכנת חיבורי להוציאם לאור: שמוני נוטרה (שומר) את הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי.

ענה דודי ואמר לי בסבר פנים יפות: טוב אשר תאחוז מזה וגם מזה אל תנח ידיך (כלומר המשך לעסוק בחיבוריך אך אל תפסיק את הופעותיך בציבור), כי יש נחת רוח מאד לפני ה׳ יתברך בזיכוי הרבים ששומעים דברי תורה ומוסר וחוזרים בתשובה. וכל אחד שחוזר בתשובה הוא עולם מלא.

ואיקץ והנה חלום.

בתו של הרב עובדיה מספרת

פרותך מתוקים / יד בנימין / כ״ה שבט תשע״ד

הרבנית שרה טולדנו בתו של הרב עובדיה זצ״ל

אבא מרן זכר צדיק לברכה, "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו". איכה אוכל וראיתי אך עמך נעצב, נעזב, איך נשרוד והלב כואב ודואב, ורק לנו כל הוואי. . . לב במר בוכה. . . צדיק, נשיא, גדול. . . אבד לנו מורה. . . טעינו בדרך כמו ילדים כמו צאן בלי רועה, ענף ללא עלים. . . . (המשיכה להקריא את השיר שכתבה ולא הצלחתי לרשום)

התלבטתי על מי לדבר על אבא או על אימא?

"כל כבודה בת מלך פנימה". אמי הייתה בבית פנימה. הייתה יוצאת לקניות ולסידורים בחוץ אך כל מעייניה פנימה, סביב אבא. חינוך הילדים היה סביב אבא: "ילדים דברו בשקט אבא לומד, אבא ישן", הינו משחקות בבובה ומדברות בשקט. פעם בכתה א' ביקרה אותי חברתי והתפלאה איך בית עם כ״כ הרבה ילדים יכול להיות כ״כ שקט. כך הרגילו אותנו. הינו מתלחשות שיהיה שקט כשאבא לומד תורה. כשהיו מדברים עלנו בעניני שידוכים היו אומרים: בית שקט מאד.

כשאימא התחתנה עם אבא גם בעלת יחוס ביתו של רב מקובל וגם הייתה יפה. היא התייתמה בגיל צעיר מאימה ואביה נעזר בה. יום אחד רצו למכור ארון ואביה שלחה לעשות זאת. הגיע אבא שלי ובמקום להסתכל על הארון הסתכל עליה. ראתה זאת אימא וחזרה הביתה, אמרה לאביה הבחור שבא לקנות מסתכל עלי, אני מתביישת. הלך אביה במקומה למכור את הארון. אבא ביקש את ידה של אימא מסבא. אימא הסכימה אך סבא ניסה להניע אותה מהשידוך ואמר לה: "חתנך עני ורק לומד ויהיו לכם חובות. אין לי מה לתת לך". השיבה לו: אני רוצה בן תורה והרי אתה הוא שלימדת אותי "טוב שכרה מכל סחורה". והסכים. אחיותיה וחברותיה צחקו עליה: "ממה תחיי? איזה סל ברכה יביא לך בעלך?" ענתה בהחלטיות: "הקב״ה זן ומפרנס".

הורי חיו בעוני ומחסור. היה להם כף ומזלג וכשאכלו התחלפו בניהם. אבא אכל סלט ואימא מרק ולהפך. 10 ילדים גידלו בחדר אחד. כשבאו אורחים לאבא כדי ללמוד הייתה אימא נכנסת מתחת לשולחן מאחורי המפה הגדולה כדי להניק. אחרי שקבל אבא את פרס ישראל ליצירה תורנית על חיבוריו הגיע רווחה מסוימת. אז קראה אימא לחברתה שצחקה לה ואמרה: "בואי ותראי את סל הברכה שהוריד לנו ה' מהשמים". מעטפה ובה 10, 000 לירות וכך הרחיב ה' גבולם.

יום אחד נאנח אבא ואימא מהרה בדאגה לשאלו:"מה קרה?" סרב לענות ושתק. אמרה: "ספר לי הרי אנו בעל ואשה". השיב אבא: "אני רוצה להוציא ספר". אמרה אימא: " יש לי כסף לתת לך חסכתי קצת כסף לארון ממכירת תלושי מזון שקיבלתי, לא נורא יהיה פחות כסף ואוכל, נוותר על ארון, לך ותוציא את הספר שרצית" שמח אבא מאד. כך יצא ספרו הראשון. 54 חיבורים הוציא אבא ובכל ספר שיצא הייתה אמא זורקת עליו סוכריות ואומרת: "אבא ילד עוד ילד, מזל טוב", הייתה קוראת לנו ושרה לו שירים של הולדת בן. 55 ספרים כתב אבא הספר האחרון כתב בסוף חייו ואחי סיימו והוציאו אחרי מותו של אבא. זכו שניהם שהתחילו מכלום והגיעו להמון.

אימא הייתה בעלת תפילה, כשגדלנו הייתה מתפללת שלושה תפילות ביום. כשהייתה מתפללת הייתה מושכת את המילים רצה והח-לי-צ-נו, לנו-ח בו להת-ע-נ-ג בו. בבישולי השבת הייתה אומרת לכבוד שבת קודש, על כל סיר ששמה אמרה לכבוד שבת קודש. אבא היה אומר גם אני רוצה לזכות ולהשתתף בהכנות של שבת. היה אומר לה: כשתשימי את סיר החמין על הפתילה קראי לי ואשים את המים.

אבא היה שקוע כולו בתורה ואימא הייתה עושה הכל לבד. קונה לו הכל למשל כשהיה צריך להחליף לו נעלים הייתה לוקחת את נעלו הישנה אל הסנדלר כדי שיתקין לו חדשה כדוגמתה. יום אחד התעורר אבא משנתו והיה צריך ללכת להעביר שיעור, אין נעל, אימא מתעכבת וחסרה לו הנעל. קרא לנו: "ילדים עזרו לי למצוא את הנעל". תוך כדי חיפושים בבית מגיעה אימא מתנשפת כולה: "היה תור ארוך אצל הסנדלר, חיכיתי, כששמעו האנשים שיש לרב שיעור מיד פינו לי את התור וכך הצלחתי לחזור."

זכתה שיהיה לה רב גדול. בבית הייתה שומרת עלנו מכל משמר, לטיולים שהיו צריכים לישון מחוץ לבית לא יצאנו. אבא אמר שיהלום צריך לשמור בכספת כך שמרו עלנו הורינו. אימא לא עזבה את הבית אלא לסידורים נצרכים ביותר. כשהייתה צריכה ללדת אמרה לאבא: "אני צריכה ללדת אני הולכת לבית חולים תתפלל עלי שתהיה לי לידה קלה". אין צורך שיהיה בלידה, הרי אם יתפלל עליה יעזור לה יותר. אכן זכתה אימא ללדת לידות קלות.

יום אחד נפל אחי יצחק על מסמר ביום שישי. אימא נבהלה וצעקה ירד לו דם רב. אבא היה בחדרו ולא שמע כלום כי היה שקוע בלימודו. אבא שאול שגר מעלנו ירד מהר. אימא נסעה עם יצחק לביה״ח, ואחותי בת ה14 מתחילה לבשל ובוכה, השבת עומדת להיכנס ואימא עדין לא שבה. סמוך לשבת הפסיק אבא מתלמודו כדי להתרחץ לשבת. שאל על אימא ומשסיפרו לו מה קרה אמר: "אוי ואבוי, אמשיך להתפלל וללמוד לרפואתו." אכן אימא הגיעה לפני שבת, מיד נכנסה למטבח לגמור את הבישולים. כששאל אותה אבא: "למה לא קראת לי?" השיבה: "לא מפריעים ללמוד תורה" וכך היה גם כשבאו אנשים לשאול את אבא שאלות ביקשה שימתינו שיסיים ורק בפיקוח נפש הרשתה להם להיכנס. פעמים רבות הייתה שומעת את שאלתם ומשיבה להם בעצמה כי הייתה למדנית והכירה את פסיקותיו. כך סיננה בעצמה את השאלות וחסכה לאבא זמן מיותר. אבא היה נוסע ממקום למקום ומרביץ תורה לרבים. כאשר הילדים גדלו והתחתנו הינו הבנות עושות תורנות כדי להיות לידה שלא תישאר לבדה. אימא הייתה מחכה לאבא. מפהקת ועייפה אך נשארת כדי להגיש לו תה כפי שהיה רגיל כשיחזור. כשהייתה עייפה שידלנו אותה: "אימא לכי לישון אנו נדאג לאבא" סרבה. 5 ד' לפני שאבא היה חוזר היה הנהג מתקשר אליה: "רבנית הרב יהיה בבית בעוד 5 ד' ". כך היה הנוהל. אימא הייתה לוחצת על הקומקום החשמלי להכין את התה. ושוב ידה לוחצת עוד ועוד עד שאבא היה נכנס. היה מתיישב, אימא מקררת לו את התה, מגישה לו, שומעת אותו מברך, עונה אמן. רואה ששתה ורק אז נכנסת לישון.

פעם הייתי בערב כזה. אבא היה אצל רשב״י, חזר מאוחר ועייף, לבש פיז׳מה וקם ללמוד. אמרתי לו: "אבא לך לישון" ענה: "לא בא לי שינה". ישב ולמד. היה כולו שקוע בספרים, רכון ומעיין, פותח ספר ועוד ספר, וקדושה סביבו, לא היה מרגיש כלום, לא ניתן לתאר את האווירה והמראה. . .

פעם בא ראש הממשלה ופמלייתו. אמרו לו כבוד הרב רה״מ הגיע. לא שמע כלום היה שקוע. אמר רה״מ: "עזבו אותו כשיגמור ירים את ראשו". רק הוא והתורה. פעם אמרתי לו: "אבא אני מקנאת בך גם אני רוצה ללמוד" ענה: " בע״ה כשיהיו לך ילדים ונכדים אז תרגישי את "לולי תורתך שעשועי"

אכן כפי שאמר לי אני זוכה לנחת מהתורה. תורה שהיא דרך חיים, לא השכלה אלא מראה לנו איך להתנהג. תורה מעדנת נשמת האדם. אני מכירה אדם חסר מידות והתורה עידנה אותו. הכל כתוב בתורה, איך להתנהג, מה לעשות בכל מצב. מי שזכתה שבעלה לומד תורה טוב לה כי הוא לומד איך להתנהג לאשה ולכן כדאי לאישה. "חוכמת נשים בנתה ביתה". לאשה ניתן רגש זהו דבר מיוחד. לבעלים חסר רגש כי נבראו מהאדמה. אישה נבראה מהאיש וכבר יש לה נשמת חיים. דרך הרגש אפשר לעשות הרבה בבית, באהבת ה', אהבת הבריות, לעבוד את ה' ברגש. החוכמת נשים שלנו יכולה להוביל את בעלנו ילדנו לתורה.

סגולתה של האישה היא הארת פנים. מי שמאיר פנים למטה מקדם לו שלום, כך מאירים לו מלמעלה. מי שאומר שלום ראשון מזריח שמש בלב חברו. אימא הייתה כזאת, אהבה את כולם, חייכה מאירת פנים. שכנה יוצאת הייתה שואלת בשלומה, מקשיבה לה. כל מסכן ודל מצא אצלה אוזן קשבת.

נשים יקרות! תאהבו אהבת חינם כמו שהקב״ה מה הוא נותן אף אנחנו נאהב לתת ונאהב את עם ישראל. זה שכרנו.

ליל שבת אבא חלם חלום: ראה אדם נשוא פנים בכותל שאמר: "אני המשיח" ענה אבא:"בא תיכנס" "אינני יכול יש מליון ילדים שלא יודעים להגיד קריאת שמע ולכן בשמים לא נותנים לי להיכנס." נרדם אבא ושוב חולם אותו חלום. משדל אבא את המשיח: "אתה חייב להגיע". ושוב עונה לו המשיח שאינו יכול כי לא מכירים את ה'. קודם שיכירו בה' ואחר יבוא. ושוב מופיע החלום בשלישית. לאבא היה חשוב מאד חינוך ילדי ישראל, וכל חייו הקדיש ללמד תורה.

יום אחד לקחתי על עצמי את העניין והלכנו לבי״ס יסודי חילוני. רצינו לומר עם הילדים קריאת שמע. לא נתנו לנו להיכנס. היום יותר פתוחים וצריך להוסיף ולחנך ולעשות כך שעוד ועוד ילד יהודי יכיר את ה'.

תרומה בלי תנאים

סיפר מו״ר הרב זצוק״ל: פעם בא איש עשיר לפני הבבא סאלי זיע״א, והציע להעניק לו סכום כסף גדול. ידוע היה שעשיר זה – הממון מדבר מתוך גרונו. וכך הייתה הצעתו: סכום כסף נכבד יפקיד העשיר על שם הבבא סאלי בתוכנית חיסכון נושאת רווחים, ומן הרווח הזה יפריש מדי חודש בחדשו סכום נאה לכלכלת הבבא סאלי ובני משפחתו. נעמו דברי העשיר לאוזנם של בני הבית, אשר ידעו שבכך יוסר נטל הדאגה לכלכלתם בעתיד הקרוב.

אלא שהעשיר לא למוצא פיהם הוא צריך, אלא להכרעתו של הבבא סאלי, שהרי את ברכתו הוא מבקש. ואולם הבבא סאלי איננו צריך לא לעשיר ולא לממונו, ואמר לאותו עשיר להשאיר את הכסף אצלו והוא כבר יחלק אותו כראות עיניו. בקשתו של הבבא סאלי לא נתיישבה על ליבו של העשיר, באשר לבבא סאלי רצה לתרום ולא לכל אדם, ועל כן הוסיף להפציר כי יסכים בבא סאלי שיפקידו עבורו את הכסף בתכנית חיסכון.

דא עקא שסדנא קדישא בבא סאלי היה זהיר מאוד בענייני רבית ועדיין לא אבה לקבל. בני הבית, אשר ידעו כי הסכום הנכבד יקל במאוד מן הנטל אשר על כתפיהם, ביקשו שהרב יסכים לכל הפחות לשאול לדעת מורה הוראה. בבא סאלי שילח את העשיר מעל פניו, והודיעו כי יבוא לעת אחרת לשמוע את תשובתו. את אחד ממשמשיו הנאמנים שלח אלי בשאלה אם אפשר להיענות להצעה של אותו עשיר, או שמא יש בתוכנית החיסכון בעיה הלכתית של אבק ריבית. הרצה בפניי השמש את שאלת הבבא סאלי, תוך שהוא מטעים דבריו לדיין: מדובר בכסף רב, שבוודאי נצרך לבבא סאלי ולבני ביתו, ואין למנוע טוב מבעליו. והוסיף טענות כהנה וכהנה, שכל תכליתן שלא להכרית את הממון מבית הבבא סאלי.

לאחר ששקלתי את העניין, קראתי לשלוחו של הבבא סאלי, ואמרתי: מבחינה הלכתית, אין בעיה במשיכת כספים חודשית מתוכנית חיסכון, כל עוד זו מבוססת על היתר עסקא. פני השליח נהרו וכבר ביקש להסתלק.

עצרתי אותו ואמרתי לו: תן דעתך על כך, שאולי אין דעתו של הבבא סאלי נוחה מזה. כשבא השמש לפני הבבא סאלי, מסר לו בשמחה כי ״חכם מרדכי״ דן בעניין והסיק שאין בעיה הלכתית. ״ומה עוד אמר החכם? ״ חקר הבבא סאלי. לשמש לא נותרה ברירה, והוא הודה כי ״חכם מרדכי״ אמר שדעתו של בבא סאלי לא תהיה נוחה מן העניין.

״אכן״ אמר לו הבבא סאלי, ״אינני מרוצה מכל העניין, ולא אטול את הכסף״. בא העשיר ושמע את סירובו של הבבא סאלי. החל השמש מלחש באוזנו את פרטי השליחות ובמי נועץ בבא סאלי ומדוע סירב. מיהר העשיר ועלה לירושלים ופנה אלי בעזות: ״מי אתה שתקבע לבבא סאלי מה לעשות? ״ נפניתי אליו כמי שאינו יודע במה מדובר, והשיב לו באותו מטבע לשון: ״ומי אתה שתקבע לבבא סאלי מה לעשות? ״

״אני הוא העשיר פלוני״ – ענה בגאווה. ״גם אני עשיר גדול״ – עניתי לו – ״ואינני זקוק לכספך״. הסתכל העשיר על הרב בהערכה, שתק וחזר לביתו. רצה העשיר לבדוק את מדת עושרו של הרב, ומשנתברר לו שהרב אינו מן העשירים הגדולים, חזר אליו בטרוניא ואמר: ״בדקתי והרב איננו מן העשירים״. השיב לו הרב: ״אני שמח בחלקי יותר ממך, וכיון שאינני צריך למאומה – יש לי הכל. אולם אתה הרי אתה מבקש לעשות צדקה וחסד.

אם כן, תן איפה את הכסף לבבא סאלי ישירות, בלי עצות ותנאים! ״ בראש מורכן בא העשיר לבית הבבא סאלי, ומסר לו בו במקום את כל הכסף. פנה אליו הבבא סאלי כשבת צחוק על פניו: ״הייתם אצל חכם מרדכי? יפה, לולא חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי״. מיד חולקו כל המעות לצדקה, לישיבות ולשאר נזקקים, עד שלא לנה אותו לילה אף לא פרוטה אחת בבית הבבא סאלי.

תעשי מה שאמרתי לך למעלה

בימי שישי בהם הייתי מגיע אל הרב זצ״ל לאחר תפילת שחרית, היה זה בשעה שהוא היה קורא את המכתבים של האנשים הרבים שבאו לשאול עצה מפיו. אני הייתי שואל את שאלותי בעל־פה, אך לפעמים הייתי שואל בקול רם את השאלה, והאנשים שעמדו מסביב לא ידעו איך לעכל את השאלות.

באחד מימי השישי, בעודי ממתין לרב שיתפנה אלי, שמעתי סיפור שמישהו אחר סיפר קצת בקול. "הבאתי לפה את בת משפחתי שחוותה השבוע מוות קליני וראתה את הרב בבית־דין של מעלה", אמר האיש. הרב לא התרגש ממה ששמע. "היא רוצה לשאול כמה דברים את הרב", סיים הפונה. הרב יצא החוצה, שם המתינה לו אישה בשנות השלושים המאוחרות לחייה, שלא נראתה כמי ששומרת תורה ומצוות. בן משפחתה שליווה אותה הציג אותה לרב וסיפר לו: "האישה הזאת אושפזה לפני כמה ימים בבית־חולים, היא לא הרגישה טוב, ופתאום מצבה הידרדר ברגע והיא נפטרה. אחרי שהרופאים קבעו את מותה והחתימו אותנו על כל הטפסים, הבחנו שהיא מתעוררת. היא סיפרה שהיא חוותה מוות קליני והגיעה לבית־דין של מעלה ושם רצו לקחת אותה".

האישה התרגשה לשמע הדברים, והחל משלב זה המשיכה בעצמה את הסיפור: "התחלתי לבכות. אמרתי להם שלא מזמן נולדה לי בת, ויש לי עוד בן. אני רוצה לגדל את הילדים שלי. אני לא רוצה שהילדים שלי יהיו יתומים. אני מבקשת שייתנו לי עוד הזדמנות. אבל בשמיים לא הסכימו".

היא הסתכלה אל הרב ואמרה: "ופתאום אתה באת, פנית אליי ואמרת לי: 'אם תשמרי על צניעות, כיסוי ראש וכל מה שנצרך לאישה, את יכולה לרדת חזרה לעולם הזה. את מקבלת על עצמך?' ואני אמרתי לרב שכן, וקיבלתי זאת על עצמי כדי שאוכל לרדת חזרה למטה. ואז בשמיים הכריזו שמכיוון שהרב אליהו אמר שאני יכולה לרדת, אז כך יהיה". הרב לא הכחיש.

"עכשיו באתי, כי אני רוצה שהרב יגיד לי מה לעשות", סיימה את דבריה.

"כבר אמרתי לך שם", הגיב הרב וסיים בקצרה, "תעשי מה שאמרתי לך". האישה הנהנה כמי שמקבלת עליה שוב את הדברים. ייתכן שבאה רק כדי לאשש את הדברים, לוודא כי לא דמיינה. זה לא היה דמיון, במו עיניי ואוזניי ראיתי ושמעתי את תגובתו של הרב, ונותרתי פעור פה.

תמוז - סבלנות בשתים בלילה

סַבְלָנוּת בִּשְׁתַּיִם בַּלַּיְלָה

יְהוּדִי שֶׁזֶּה עַתָּה הִתְקָרֵב לְדֶרֶךְ הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת הִשְׁתַּתֵּף בְּשִׁעוּרוֹ שֶׁל רַב הַשְּׁכוּנָה, שָׁם שָׁמַע עַל סַבְלָנוּתוֹ שֶׁל הִלֵּל הַזָּקֵן.

רַב הַשְּׁכוּנָה סִפֵּר כִּי פַּעַם אַחַת, בְּעֶרֶב שַׁבָּת, הִתְעָרְבוּ בֵּינֵיהֶם שְׁנֵי אֲנָשִׁים עַל סְכוּם כֶּסֶף, אִם יַצְלִיחַ אֶחָד מֵהֶם לְהַרְגִּיז אֶת הִלֵּל הַזָּקֵן. הָלַךְ הָאִישׁ לְבֵית הַמֶּרְחָץ, וְהִטְרִיד אֶת הִלֵּל הַזָּקֵן בִּשְׁאֵלוֹת שׁוֹנוֹת וּמְשֻׁנּוֹת, וּבְכָל פַּעַם עָנָהוּ הִלֵּל בְּסַבְלָנוּת אֵין קֵץ.

שָׁמַע הָאִישׁ אֶת הַסִּפּוּר, וְרַעְיוֹן מוּזָר עָלָה בְּמֹחוֹ. הוּא הֶחְלִיט לִבְדֹּק אֶת סַבְלָנוּתָם שֶׁל כַּמָּה מֵרַבָּנֵי יְרוּשָׁלַיִם.

"הַאִם לָרַבָּנִים שֶׁל הַיּוֹם גַּם יֵשׁ סַבְלָנוּת?" שָׁאַל אֶת עַצְמוֹ. "הַאִם גַּם הֵם נוֹהֲגִים כְּהִלֵּל הַזָּקֵן?"

הוּא הֵכִין לְעַצְמוֹ רְשִׁימָה טֶלֶפוֹנִית שֶׁל כַּמָּה מֵרַבָּנֵי יְרוּשָׁלַיִם, וּבְשָׁעָה שְׁתַּיִם בַּלַּיְלָה הִתְיַשֵּׁב לְיַד מַכְשִׁיר הַטֶּלֶפוֹן, חִיֵּג אֶל הָרַב הָרִאשׁוֹן בָּרְשִׁימָה, וְכַאֲשֶׁר נַעֲנָה שָׁאַל: "מָה מְבָרְכִים עַל תַּפּוּחַ מְצֻפֶּה בְּסֻכָּר?"

הָיְתָה זוֹ שְׁאֵלָה מַרְגִּיזָה בִּמְיֻחָד. וְכִי תַּפּוּחַ מְצֻפֶּה בְּסֻכָּר הוּא סִבָּה לְהָעִיר רַב מִשְּׁנָתוֹ?

אַגַּב, בָּרוּר וּמוּבָן מֵאֵלָיו, כִּי יְהוּדִי הַמְּדַקְדֵּק בְּתוֹרָה וּבְמִצְווֹת, לֹא הָיָה מֵהִין לְהַפְרִיעַ אֶת שְׁנָתָם שֶׁל רַבָּנִים בְּיִשְׂרָאֵל, וְלוּ כְּדֵי לִבְדֹּק אֶת סַבְלָנוּתָם.

מִכָּל מָקוֹם, כַּאֲשֶׁר שָׁמַע הָרַב שֶׁמֵּעֵבֶר לַקַּו אֶת הַשְּׁאֵלָה, הוּא לֹא מִהֵר לַעֲנוֹת. "יְדִידִי הַיָּקָר!" אָמַר, "תּוּכַל לְהִתְקַשֵּׁר אֵלַי מָחָר, וְאֶעֱנֶה לְךָ!" וְסָגַר אֶת הַשְּׁפוֹפֶרֶת.

פָּנָה הָאִישׁ לְחַיֵּג לָרַב הַבָּא בָּרְשִׁימָה, וְנַעֲנָה בִּתְשׁוּבָה דּוֹמָה. "זוֹ אֵינָהּ שְׁאֵלָה עֲבוּר שְׁתַּיִם בַּלַּיְלָה! קְצָת דֶּרֶךְ אֶרֶץ!" נִטְרַק הַטֶּלֶפוֹן בְּפָנָיו.

גַּם הָרַב הַשְּׁלִישִׁי לֹא שָׂשׂ לַעֲנוֹת. "הַאִם כְּבוֹדוֹ אֵינוֹ מַבִּיט בַּשָּׁעוֹן?" נִשְׁמְעָה תְּמִיהָתוֹ שֶׁל הָרַב, וּתְשׁוּבָה אַיִן.

כַּאֲשֶׁר הִתְקַשֵּׁר הָאִישׁ לְבֵיתוֹ שֶׁל הָרַב, הָיְתָה הַתְּשׁוּבָה שׁוֹנָה. הָרַב הֵרִים אֶת הַשְּׁפוֹפֶרֶת, וְשָׁאַל מִיָּד: "הַאִם הַשְּׁאֵלָה סוֹבֶלֶת דִּחוּי כַּמָּה רְגָעִים, עַד שֶׁאֶטֹּל אֶת יָדַי?"

"בְּוַדַּאי" אָמַר הַשּׁוֹאֵל, וְלִבּוֹ נוֹקֵף.

כַּעֲבוֹר כַּמָּה רְגָעִים נִשְׁמַע קוֹלוֹ שֶׁל הָרַב: "כֵּן, מָה שְׁאֵלָתְךָ?"

הַבָּחוּר שָׁאַל אֶת שְׁאֵלָתוֹ, וְהָרַב הֵשִׁיב לוֹ בִּפְרוֹטְרוֹט, בְּסַבְלָנוּת וּבִמְתִינוּת, וְרַק לְאַחַר שֶׁוִּדֵּא כִּי הַשּׁוֹאֵל הֵבִין אֶת הַתְּשׁוּבָה, סִיֵּם אֶת הַשִּׂיחָה, לֹא לִפְנֵי שֶׁאָמַר: "אַל לְךָ לַחֲשֹׁשׁ לַשָּׁעָה. תּוּכַל לְהִתְקַשֵּׁר אֵלַי תָּמִיד, וְלִשְׁאֹל כָּל שְׁאֵלָה שֶׁתִּרְצֶה, וּמָתַי שֶׁתִּרְצֶה."

שומר על כבודה של ארץ ישראל

הרב מרדכי אליהו: יום אחד הגיע ראש ישיבה חשוב מאוד מאמריקה לבקר בארץ, וכיבדוהו לתת שיעור בישיבה. ראש הישיבה הקפיד מאוד שכאשר בא רב אורח לישיבה, רק לכבדו ושלא יקשו התלמידים עליו שום קושיה. אבל הפעם, יות שאותו רב גדול אמר שהספרדים לא יודעים ללמוד וראש הישיבה נפגע מזה מאוד, רצה רבי עזרא להראות שאכן בישיבה לומדים היטב, וקרא לבחירי הבחורים, לרב ציון לוי, לרבי בן-ציון אבא שאול ולרב, וביקש מהם שהפעם, בגלל הסיבה הנזכרת, יתאמצו להקשות קושיות חזקות.

אותו רב גדול החל בשיעור, והרב מוציא גמרא מסכת זבחים ושואל קושיה מגמרא ערוכה על דברי אותו ראש ישיבה. ראש הישיבה דחה מייד את דברי הרב והסביר אחרת את הגמרא בזבחים, והרב חוזר ומקשה מפורש ומבורר מדברי רש״י שם, היפך ממה שמלמד אותו רב גדול. אותו רב, אחרי שתיקה דומייה, אמר: טוב, מה שאני אומר זה אם לא היה כתוב ברש״י כך. והרב רואה בזווית עינו איך ראש הישיבה מחייך אליו ולוחש: מספיק, מספיק, אם ככה הוא אומר אין צורך להקשות עוד.

שאלת גשמים

משאלה שהתגשמה

סיפר הרב שי דאום, רב בישיבת "עוד יוסף חי": מרן הרב אליהו זצוק״ל הגיע לביקור ברמת הגולן. ומו״ר אבי הרב יחזקאל דאום זצוק״ל לקח את הרב לביקור בבית הספר המקומי. בתקופה ההיא הייתה בצורת קשה ברמת הגולן וגשמים לא ירדו זמן רב.

הרב דיבר עם הילדים ושאל אותם האם יש להם שאלות לשאול אותו. קם ילד בכיתה א׳ או ב׳ ושאל את הרב למה אין גשם. הרב מאוד התרגש שילד קטן שואל ומבקש גשמים, והשיב לו: גשם זה לא בעיה, בסוף השבוע ירד גשם. כל מי שהיה שם התפלא על ההבטחה הזאת. שום גשם לא היה צפוי ושום שקע ברומטרי לא היה באופק, ומנין הביטחון הגדול של הרב שבסוף השבוע ירד גשם?

השמועה על ההבטחה של הרב אליהו פשטה בין החקלאים שחיכו זמן רב לגשמים והם ציפו בכיליון עיניים לסוף השבוע. ובאמת בסוף אותו שבוע ירדו גשמי ברכה כל כך גדולים עד שהשדות היו מוצפים מים לגמרי.

כששאלו את הרב אחר כך מנין היה לו ביטחון כזה גדול בירידת הגשמים, הוא אמר כי כאשר אלה מבני ישראל שלא הקריבו קרבן פסח ראשון שאלו "למה נגרע, לבלתי הקריב את קרבן ה׳ במועדו בתוך בני ישראל?" – השיב להם משה: "עמדו ואשמעה, מה יצוה ה׳ לכם".

מנין יודע משה שה׳ יצווה להם פתרון כלשהו? אלא שכאשר יהודי קורא לה׳ באמת, לא בשביל עצמו אלא בשביל ה׳ או בשביל אחרים, מיד הוא נענה. כששמעתי את הילד מבקש גשם, לא בשבילו אלא בשביל אביו החקלאי או הורי חבריו החקלאים – ידעתי שה׳ לא ישיב את פנייתו ריקם.

רע כי אתה עמדי

רָע, כִּי אַתָּה עִמָּדִי

יונתן פולארד: הרב מרדכי אליהו זצוק״ל היה תמיד אומר לי כי מה ששומר עלי בכל השנים הקשות בבית הכלא זו השכינה. אינני מבין מהי שכינה, אבל באמת זה פלא שאני בחיים אחרי שבע שנים בצינוק. צינוק זה מקום שנועד לשבור את רוחו של האדם, להסיר ממנו צלם אנוש. מאוד קשה להחזיק מעמד בתנאים כאלה חודש או חודשיים. הרבה מתאבדים או מאבדים את השפיות שלהם.

אני הייתי שם שנים על שנים — עשרים ושבע שנים. אין בכל ארצות הברית מישהו שיושב עשרים ושבע שנים על ריגול. נדמה לי שאין בכל העולם מישהו כזה. אי אפשר להחזיק מעמד. אין לי הסבר אחר כיצד הצלחתי להחזיק מעמד בכלא כל כך הרבה שנים בלי ההסבר של הרב אליהו.

כשהרב אמר לי שהשכינה איתי, שאלתי אותו האם משמעות הדבר היא שגם השכינה בכלא. זו הפעם היחידה שראיתי דמעות בעיניו. הוא אמר לי שעל זה נאמר הפסוק בתהילים (כג): "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע, כִּי אַתָּה עִמָּדִי". הוא אמר לי יש ניקוד רגיל לפסוק, אבל יש אפשרות לשים את הפסיק במקום אחר: "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא". זה — אני יושב בכלא לא מפחיד אותי. "רָע — כִּי אַתָּה עִמָּדִי" — מה שרע הוא זה שאתה עמדי בתוך הכלא, וזו גלות השכינה.

קפיצת הדרך להלוויית הרבי מחב״ד

קפיצת הדרך להלוויית הרבי מחב״ד

אני זוכרת את הסיפור הזה כאילו הוא קרה היום. היתה זו הפטירה של האדמו״ר מחב״ד. כמובן שאף אחד לא ידע מראש את יום הפטירה של הרבי, וכך כמובן גם אנחנו. ליתר דיוק, אני, כפי שנבין מהמשך הסיפור.

שהינו בלוס-אנג׳לס בשבת, לצורך דינר שהיה אמור להתקיים ביום ראשון, ערב התרמה לצורך תלמידים יהודים שאין להם כסף לשלם לבית-ספר יהודי. הרב זצ״ל בא לעודד את עשירי הקהילה שיחזיקו את הילדים העניים של יהודי לוס-אנג׳לס שלא מסוגלים לשלם שכר לימוד של בית-ספר יהודי ושולחים את הילדים שלהם לבתי-ספר של הממשלה שבהם אין אף טיפה אחת של יהדות.

בדרך מישראל הצעתי לרב שנלך לבקר את הרבי מלובאוויטש, אך הוא אמר לי שהביקור אצלו יקרב את מיתתו. לא הבנתי את הרמז ונסענו מישראל ישירות ללוס-אנג׳לס.

ביום ראשון בבוקר הבחנו כי פניהם של האנשים שעמנו אינם כתמול שלשום. קרה משהו שאיננו יודעים. שאלנו והם סיפרו לנו על פטירתו של הרבי ועל ההלוויה שאמורה להתקיים בשעה 12: 00. היתה זו שעה שאם ההלוויה היתה מתקיימת בזמנה, לא היינו יכולים להגיע אליה, מהמקום בו היינו, בשל המרחק.

באותה שעה הרב היה בכינוס עם אנשים. כשהוא ראה אותי מרחוק הוא סימן לי שאנחנו נוסעים. לא הבנתי איך אנחנו אמורים להגיע להלוויה, שהרי לא נספיק להגיע, אבל מייד התארגנתי לנסיעה. תוך כדי התארגנות אנו שומעים שדחו את ההלוויה בשעה. אני מחשבת ורואה שזה עדיין לא מספיק לנו כדי להגיע. אחרי עוד איזה זמן הודיעו שדוחים אותה בעוד שעה. בינתיים אנחנו מתארגנים לטיסה, ומפעילים את כל הקשרים שלנו על-מנת לעצור את הטיסה שתמתין לנו. וכך היה. הגענו לטיסה במהירות הבזק, המטוס המתין לנו ויצאנו לדרך.

כל זמן הטיסה אני מחשבת ורואה שאין לנו שום סיכוי להגיע בזמן, למרות כל הדחיות. חסרות לנו שעתיים לפחות כדי להספיק לפחות להיות בסוף ההלוויה. שאלתי את הרב והוא אמר לי: אל תדאגי, כל הטיסה שלנו לארה״ב היתה בשביל שנגיע להלוויה. לא משנה איך יהיה, בסופו של דבר נגיע.

שעה ועשרים לפני זמן הנחיתה המשוער מודיע הטייס המופתע כי יש לו הפתעה בשבילנו, ולמרות שיצאנו מאוחר אנו נגיע שעה ועשרים לפני זמן הנחיתה המשוער.

נחתנו. המשטרה הגיעה כדי לפנות לנו את הדרך. חתמו לנו דרכונים במהירות ויצאנו דרך המדרגות של הצוות. הרב הגיע לבית העלמין בדיוק ברגע האחרון, שם הרב עמד והספיד את הרבי. אחר כך ראו בצוואה שלו שזה היה רצונו של הרבי – שהרב אליהו יספיד אותו.

(הרבנית צביה אליהו שתחיה, אשת הרב)

מתוך אביהם של ישראל