רוצה לראות את אליהו הנביא

הרגעים היו רגעי שמחה, והחסיד חש כי זוהי עת רצון מיוחדת. "רבי", הוא ניגש בהיסוס לרבו, "אני רוצה לבקש ברכה. . . אני רוצה לזכות לראות את אליהו הנביא."

"אתה רוצה לזכות לראות את אליהו הנביא?" חזר רבו אחריו, נועץ בו מבט חודר.

החסיד החל לחשוש. אולי הוא ביקש יותר מדאי? אולי הוא בכלל לא ראוי לכך, ועליו להשקיע עוד שנים רבות של לימוד תורה ותפילה בכוונה? האם הוא עורר את זעמו של רבו?

אבל החיוך הרחב שהתפשט על פני רבו הבהיר לו שאין לו ממה לחשוש.

"בהחלט, אתן לך דרך פשוטה וקלה בה תוכל לזכות להתגלותו של אליהו הנביא" אמר לו הרבי.

"בעוד ימים ספורים יחול חג הפסח. בכפר קטן, במרחק שלוש מאות קילומטרים מכאן, מתגוררת משפחה יהודיה. סע אליהם ובקש להתארח בביתם בליל הסדר. כאשר תפתח את הדלת לאמירת 'שפוך חמתך', תזכה להתגלותו של אליהו.

"אבל אל תשכח לקחת עמך אוכל, מצות ויין. המשפחה עניה מאוד ואין להם כלום בבית."

החסיד הנלהב מיהר לארוז את חפציו ולבקש רשות מאשתו לעזוב את הבית לחג הפסח. היא, כמובן, הבינה לליבו: הלא לא בכל יום זוכה אדם לראות את אליהו הנביא! עם עגלה מלאה במזון משובח לקראת החג עשה החסיד את דרכו לבית המשפחה.

ליל הסדר הגיע. החסיד ישב מרוגש כולו, ממלמל את מילות ההגדה בזריזות, שותה את כוסות היין ואוכל את המצה והמרור; הוא לא הפסיק לחכות לרגע בו ייפתח הדלת והוא יראה את אליהו הנביא בכבודו ובעצמו!

הרגע המיוחל הגיע. ברגליים רועדות ניגש החסיד אל הדלת, פתח אותה לרווחה ו. . .

בפתח לא עמד איש. חשיכה מוחלטת שררה בחוץ ורק קול נביחה של כלב משוטט הגיע לאוזניו.

החסיד המאוכזב חשב לעצמו כי אולי הוא לא ערך הכנות רוחניות מספקות כדי לזכות לראות את אליהו. בליל הסדר השני הוא קרא כל מילה מההגדה בדביקות, הקפיד על אכילת המצה והמרור למהדרין מן המהדרין, וכשהגיע הרגע הוא פתח את הדלת ו. . . כלום.

מיד כשהסתיימו הימים הראשונים של החג הוא מיהר בחזרה לחצרו של רבו. "רבי, עשיתי בדיוק כפי שפקדת עליי אבל לא ראיתי את אליהו! במה חטאתי שלא זכיתי לקיום ההבטחה של הרבי?"

הרבי הביט בו במבט מבין ואוהב. "אל דאגה, עוד תראה אותו" הוא אמר. "בימים האחרונים של חג הפסח, שוב לביתה של המשפחה וקח עמך מזון. אבל הפעם, לפני שתיכנס אל הבית, המתן בחוץ והאזן למה שמתרחש בתוך הבית פנימה".

ימים ספורים לאחר-מכן מצא את עצמו החסיד מול הדלת המוכרת. הוא זכר את ציוויו של הרבי ועמד מחוץ לדלת, מנסה להקשיב מה קורה בפנים.

ואז הוא שמע את רחל, הילדה הקטנה, שואלת את האבא:

"אבא, אני ממש רעבה! לא אכלתי כלום מהבוקר ואין לנו כלום בבית."

והאבא השיב:

"אל דאגה, רחל שלי, בורא העולם לא יטוש אותנו! אני בטוח שהוא ישלח לנו שוב את אליהו הנביא, בדיוק כמו שהוא שלח אותו לפני ליל הסדר…"

דב גרונר

"בית המשפט!" הודיע הפקיד.

כל הנוכחים נעמדו על רגליהם כאשר נכנסו לאולם השופטים ההדורים.

טוב, אם לדייק אז לא כולם נעמדו על רגליהם. הנתבע המשיך לשבת בצורה נינוחה על כיסאו, לא בגלל שהיה פצוע או שהיה קשה לו לקום, אלא מסיבות אחרות.

משפט זה היה גורלי ביותר עבורו – אם הוא יתנהג "טוב" במשפט הוא יקבל מאסר עולם, אבל אם הוא יתנהג "לא טוב" במשפט ככל הנראה הוא יקבל גזר דין מוות בתליה.

הנוכחים יחד עם כלל הציבור בארץ קיוו שלנידון הצעיר יהיה שכל בקודקודו והוא יבקש רחמים וחנינה מהשלטון הבריטי הזר.

גם חברתו, כמעט ארוסתו, שרה רז, קיוותה שהצעיר יבקש רחמים למען העתיד המשותף שלהם.

הציבור בארץ כנראה לא הכיר לעומק את אש האידיאולוגיה שפיעמה בליבו של הצעיר דב גרונר.

*

אתמול לאחר שנים של חיפושים נחשפו לראשונה התפילין של דב גרונר, והן מוצגות במרכז מורשת בגין בירושלים.

*

דב גרונר נולד למשפחה אמידה ומכובדת בהונגריה. בעודו ילד קטן שני הוריו נפטרו וצער רב ירד על משפחתו. הוא עבר להתגורר בבית סבו וסבתו, שם התחנך ולמד להתמודד עם הקשיים.

דב התגייס לתנועת בית״ר והחל לפעול להעלאת יהודים לארץ ישראל. יחד עם פעילים נוספים הביא לארץ ספינת מעפילים בשם "סקריה" עם 2, 385 מעפילים. הספינה נתפסה בדרכה לארץ, והמעפילים יחד עם דב ישבו במעצר בעתלית.

לאחר שהשתחרר היה זה אך טבעי שיתגייס לאצ״ל.

דב היה חייל נאמן. כאשר הפיקוד הורה לו להתגייס לצבא הבריטי כנגד המלחמה באירופה הוא לא היסס לרגע והתגייס. הוא שירת בצבא הבריטי כמעט 5 שנים.

כשחזר לארץ הוא חזר לשירות פעיל באצ״ל והשתתף בפעולות רבות.

הפעולה האחרונה של דב גרונר הייתה פריצה למשטרת רמת גן על מנת "להחרים" משם כמויות אדירות של נשק. הפעולה הצליחה מעל למשוער אבל לוחם אחד נותר פצוע בודד בשטח.

ניחשתם נכון – דב גרונר.

**

הבריטים זעמו והחליטו להעמידו למשפט פומבי.

הם היו בטוחים כי העולם יראה את הצעיר מתקפל ומבקש רחמים תחת האיום הנורא של גזר דין מוות.

בניגוד למצופה ממנו, ובניגוד למה שהיינו רוצים לראות, דב גרונר הקריא בתחילת המשפט את ההצהרה הבאה:

"אינני מכיר בסמכותם לשפוט אותי. בית דין זה משולל כל יסוד חוקי, מאחר שהוא נתמנה על ידי שלטון שאין לו יסוד חוקי. באתם לארץ ישראל על סמך התחייבות שקיבלתם על עצמכם. . . לתקן את העוולה הגדולה. . . של גרוש ישראל מארצו והפיכתו לקורבן עולמי של רדיפות ושחיטות בלתי פוסקות.

וכשאין השלטון הקיים באיזו ארץ שהיא חוקי, כשהוא הופך לשלטון דיכוי ועריצות, זכותם של אזרחיה, יותר מזה חובתם היא להלחם בשלטון זה ולהפילו. . .

כי זאת עליכם לדעת: אין כוח בעולם שיוכל לנתק את הקשר בין עם ישראל ובין ארצו היחידה. ומי שינסה לנתקו, ידו תקוצץ וקללת האלוקים תהיה רובצת עליו לעדי עד."

**

דב לא הופתע כאשר השופטים גזרו עליו גזר דין מוות.

דב ישב בחדר הנידונים למוות, כמה צעדים בודדים מחדר הגרדום.

הופעל עליו לחץ עצום מכל גורם אפשרי (למעט האצ״ל שנתן לו יד חופשית להחליט בעצמו על גורלו) שיבקש חנינה מהבריטים. כל יום במשך 105 יום בהם ישב בתא הנידונים ניגשו אליו אנשים שונים וביקשו שיתחנן על נפשו.

כנגד כולם, כנגד ההיגיון, בחר דב להיות חופשי בנפשו והחליט שלא לבקש חנינה, כיוון שהוא הבין שהוא ניצב איתן למען כל העם היהודי.

השבוע לפני 75 שנה, ה-16. 4. 1947, כ״ו ניסן תש״ז, דב גרונר הועלה לגרדום יחד עם חבריו יחיאל דרזר, אליעזר קשאני, מרדכי אלקחי, כאשר שירת התקווה בפיהם.

במכתבו האחרון של דב גרונר הוא כתב: "הנני נשבע שלו הייתה לי הברירה להתחיל מחדש, הייתי בוחר באותה הדרך שהלכתי בה בלי להתחשב בתוצאות האפשריות בשבילי".

שנזכה ללמוד מדמותו את אומץ ליבו.

בוחר להיות יהודי בגלל שמחת תורה

הילד שבחר להיות יהודי בעקבות מתן תורה

רות בנג׳מין

בשנת 1945 היה הנריך צעיר מאוד. המלחמה הסתיימה וניצולים בודדים ניסו נואשות למצוא את קרוביהם. הוא בילה את מה שנראה אז כרוב חייו עם המטפלת שלו, שהחביאה אותו מן הנאצים לבקשת הוריו. היא סיכנה את חייה סיכון עצום, אך היא נטלה סיכון זה בנכונות שכן היא אהבה את הילד.

הנאצים הרגו בשיטתיות את כל היהודים, והמטפלת של הנריך לא חשבה לרגע אחד שאביו, יוסף פוקסמן, יינצל לאחר השמדת גטו וילנא. בלי ספק, כך חשבה, הוא הועבר לאושוויץ – וכולם ידעו שאיש מעולם לא שב מאושוויץ. לכן לא היו לה כל ספקות ביחס לאימוץ הילד ולהטבלתו לכנסיה הקתולית, והיא אף הביאה אותו ללמוד את תורת הנצרות אצל הכומר המקומי.

היה זה בשמחת תורה כשאביו בא לקחת אותו. המטפלת סירבה לתת אותו, ובבית המשפט השופט אמר שישאלו את הילד עם מי הוא רוצה להיות.

האבא ביקש לקחת את הילד לכמה ימים והשופט הסכים.

המטפלת שבורת הלב ארזה את כל בגדיו וספר קטן שהכיל את עיקרי הדת הנוצרית, והדגישה בפני האב שהילד הפך לקתולי טוב. יוסף פוקסמן לקח את בנו בידו והוליך אותו היישר לבית הכנסת הגדול של וילנא.

בדרכם הם חלפו על פני כנסייה והנער הצטלב ביראת כבוד כשהוא גורם לאביו ייסורי נפש גדולים. בדיוק אז יצא כומר שהכיר את הילד, וכאשר הנריך רץ לעברו לנשק את ידו, הכומר דיבר אליו והזכיר לו את אמונתו הקתולית.

קרביו של יוסף געשו והוא רצה לגרור משם את בנו ולהרחיקו מן הכומר ומן הכנסייה. אבל הוא ידע שאין זו הדרך. הוא נד בראשו לכומר והידק את חיבוקו. ככלות הכל, אנשים אלו נתנו מקלט לילדו והצילו את חייו. היה עליו להראות לבנו את היהדות, לחיות את היהדות, ובאופן זה יינטשו ויישכחו מעצמן כל האמונות האחרות.

הם נכנסו לבית הכנסת הגדול של וילנא, שכעת היה שריד לתקופת פריחה יהודית שחלפה. שם הם מצאו כמה שרידים מאושוויץ אשר עשו את דרכם חזרה לוילנא וכעת היו עסוקים בבנייה מחדש של חייהם ושל רוחם היהודית. בין המציאות העצובה של סבלם ושל אובדנם הנורא, כשמספרם קטן בהרבה משהיה, הם שרו ורקדו בשמחה אמיתית בעודם חוגגים את שמחת תורה.

אברהם הביט סביבו בעיניים פקוחות לרווחה ולקח בידו סידור תפילה מהוה בשמץ של חיבה. משהו עמוק בתוכו הגיב לאווירה ששררה שם, והוא היה מאושר להיות שם עם אביו, שאותו בקושי הכיר. אבל הוא התאפק ונמנע מלהצטרף לריקודים.

איש יהודי במדי הצבא הסובייטי לא היה מסוגל להסיר מבטו מעל הילד, והוא ניגש אל יוסף. "האם הילד הזה. . . יהודי?" הוא שאל, כששמץ יראה בקולו.

האב השיב לו שהוא יהודי והציג את בנו בפניו. כאשר החייל בהה בהנריך-אברהם, הוא ניסה לעצור את דמעותיו. "בכל ארבע השנים הנוראות האלה נסעתי אלפי קילומטרים וזהו הנער היהודי החי הראשון שפגשתי בכל הזמן הזה. אתה מוכן לרקוד איתי כשאתה יושב על הכתפיים שלי?" הוא שאל את הילד, שהשיב לו מבט, מרותק.

האב הנהן לאות הסכמה, והחייל הניף את הילד גבוה על כתפיו. כשהדמעות זורמות במורד לחייו ולבו מלא שמחה אמיתית, החייל הצטרף לרוקדים.

"זוהי מגילת התורה שלי", הוא קרא.

לאחר מכן אמר הנער לשופט: אני רוצה להיות יהודי.

אייבי פוקסמן, המנהל הלאומי של הליגה נגד השמצה – הוא אברהם בסיפור שלנו – זוכר היטב את הרגע הזה כרגע בו הוא חש בפעם הראשונה במודע בקשר עם היהדות ועם היותו יהודי.

יהודי של מגילת רות - גרסה מקוצרת לילדים

היה היה פעם ילד בשם לולי. לולי אהב ללמוד. הוא למד כל היום וכל הלילה, וכולם אהבו אותו מאוד.

לולי גדל בבית של תורה. אבא ואמא שלו מאוד אהבו אותו. גם האחיות שלו מאוד אהבו אותו. כולם ידעו שלולי הוא ילד מיוחד.

לולי מאוד אהב לשיר. הוא היה יושב שעות וממציא שירים יפים. גם לציור הוא אהב. הוא היה לוקח דפים ומצייר ציורים מצחיקים של כל מיני אנשים.

כשלולי הגיע לגיל בר מצווה, עשו לו מסיבה גדולה. שמחו איתו כל המשפחה והחברים. לולי קרא בתורה ונתן דרשה חשובה. כולם היו גאים בו מאוד.

אחרי הבר מצווה הלך לולי ללמוד בישיבה. שם גם כל היום וכל הלילה למד. המשיך לשיר ולצייר בזמנו הפנוי. אבל היה שם מישהו אחד בישיבה שלא אהב את לולי. הוא כל הזמן הציק לו ואמר לו מילים לא יפות.

יום אחד, אותו אדם נתן שיחה בישיבה. הוא סיפר לכל הבחורים שמצא אצל מישהו ציורים לא יפים, ואמר שבגלל זה הוא בחור לא טוב. למרות שלא אמר את השם של לולי, כולם הבינו שהוא מדבר עליו. לולי שמע את השיחה והרגיש מאוד עצוב ופגוע.

לולי כל כך הרגיש עצוב, שהוא החליט לעזוב את הישיבה. הוא חזר הביתה, אבל גם שם הרגיש עצוב. אז הוא החליט לעזוב את הבית ולגור במקום אחר. אבא ואמא מאוד הצטערו, אבל הם ידעו שלולי מרגיש עצוב ולכן לא אמרו לו כלום.

לולי עבר לעיר אחרת וישב כל היום ברחוב וניגן בגיטרה שקיבל במתנה. גם ציורים הוא ציייר לאנשים ברחוב. אבל בלב שלו הוא עדיין הרגיש עצוב. הוא דיבר מעט עם אבא ואמא שלו, כי לא רצה שהם יהיו עצובים בגללו.

יום אחד, בשבועות, אדם אחד מיוחד עבר ליד לולי ברחוב. הוא ראה את לולי מנגן ומצייר וניגש אליו לדבר איתו. האיש שאל את לולי מה קרה לו שהוא מרגיש עצוב. לולי סיפר לאיש על מה שקרה בישיבה שגרם לו להיות כל כך עצוב.

האיש הקשיב ללולי, ואז שר איתו שיר: "לולי תורתך שעשועי". זה היה שיר שאומר שגם אם יש דברים עצובים, התורה תמיד תשמח ותנחם אותנו. האיש אמר ללולי שיש אנשים שהם "יהודים של מגילת רות" — אנשים שגם אם פגעו בהם ודחו אותם, הם ממשיכים לאהוב את התורה ולהתקרב לקדוש ברוך הוא. והוא אמר שלולי יכול להיות כזה יהודי של מגילת רות.

המילים של האיש מאוד נגעו ללב של לולי. הוא הרגיש שזה נכון — שהוא יכול לקחת את הדברים העצובים שקרו לו ולהשתמש בהם כדי להתקרב יותר לתורה ולקדוש ברוך הוא.

לולי חזר הביתה לאבא ואמא שלו. הם מאוד שמחו לראות אותו. ובחג השבועות הוא שוב קרא בתורה ובמגילת רות, כמו שעשה בבר מצווה שלו. אבל הפעם, כשקרא על רות שנדבקה בתורה גם כשניסו לדחות אותה, הוא קרא את זה בשיר ששר לו האיש המיוחד. "לולי תורתך שעשועי", שר לולי בקול גדול, וכולם הצטרפו אליו לשיר.

מאז ועד היום, לולי ממשיך ללמוד וללמד תורה בשמחה. גם אם לפעמים יש דברים עצובים או אנשים שמציקים, הוא לא שוכח שהוא "יהודי של מגילת רות" — יהודי שתמיד דבק בתורה ובקדוש ברוך הוא באהבה גדולה, בלי שום דבר שיכול להפריע לו.

וזה הסיפור של לולי — הילד שהפך ל״יהודי של מגילת רות". סוף!

הרב קוק מזדעזע מקטיפת עלה

אחרי תפילת "מנחה גדולה", יצא רבנו [הראי״ה קוק], כדרכו בקודש, לשוח בשדה, לצמצם מחשבותיו, ואני נלוותי אליו.

בדרך קטפתי איזה עשב או פרח.

הזדעזע רבנו [=הראי״ה קוק], ואמר לי בנחת:

"האמן תאמין לי שמימי נזהרתי לבלתי קטוף בלי תועלת עשב או פרח, שיכול לגדול או לצמוח, כי אין עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה, ואומר לו גדל!

כל ציץ עשב אומר דבר, כל אבן לוחשת איזה סוד, כל בריה אומרת שירה".

הדברים שיצאו מלב טהור וקדוש, נחקקו עמוק בליבי ומאז התחלתי להרגיש ביותר את מידת החמלה על כל דבר.

*

[הרב אריה לוין, מתוך "איש צדיק היה", לר׳ שמחה רז, עמ׳ 74.

ראה עוד ב״שבחי הראי״ה" עמ׳ פט, צח. וע״ע ב״תומר דבורה" לרמ״ק פ״ג: "ולא יעקור הצומח, אלא לצורך, ולא ימית הבעל חי אלא לצורך"]

להסתגר בצריף

עודד מזרחי – הצריף הקדוש

אדמו״ר מטאלנא סיפר סיפור ששמע מעודד מזרחי מבעל תשובה. וכך סיפר האיש:

"סבי התגורר בארצות הברית והיה רחוק מתורה ומצוות, ומפאת שורשיו היהודיים קיים מצווה אחת בדביקות: שבוע בשנה יצא אל הצריף שבחצר ביתו, הסתגר שם יומם וליל, וחשב שהוא מקיים מצוות סוכה.

"לפני פטירתו השאיר צוואה לבניו ונכדיו, וכתב שמי שימשיך את מורשתו ויקיים את המצווה להסתגר שבוע בצריף, יירש את נכסיו. הבנים והנכדים חשבו שדעתו השתבשה, ולפי ידיעתם, מלבד דירתו העלובה, לא היו לו עוד נכסים, כך שאף צאצא לא הסכים לשאת בעול המנהג ההזוי.

"לאחר זמן מה הרהר אחד הנכדים: לסבא היה מאוד חשוב שימור המנהג, והוא נידב את כל ירושתו, לכן אני מסכים להסתגר בצריף שבעה ימים בשנה. לאחר חתימת הסכם אצל עורך דינו של הסבא, קיבל הנכד לידיו מסמכים המעידים שכל נכסי הסבא הם שלו. כשבדק היורש את תוכן הירושה, נדהם לגלות כי מלבד דירת המגורים, עוד נכסים רבים לסבא, כולל חשבונות בנק מלאים בכסף. בן רגע התעשר הנכד בעושר רב! בחכמתו לא סיפר לבני משפחתו על עושרו כדי לא לעורר בלבם קנאה.

"בהגיע היום בו צריך הנכד לקיים את הצוואה, הוא נכנס אל הצריף והסתגר בו שבוע. כלל לא הבין מה טעם יש במנהג המשונה הזה, מלבד הממון הרב שירש. כשיצא מן ההסגר החליט שכנראה לא לחינם נהג כך הסבא. יש לזה מקור יהודי, והוא החל לבררו.

"הוא פגש רב, סיפר לו על מנהגו התמוה של סבו, ושאלו האם הוא מבין לפשר מנהגו? הרב הבין שמדובר בקיום מצוות סוכה, והחל לתחקרו: ממה עשוי הצריף? כמה דפנות יש לו? במה הוא מסוכך? הנכד הציע שיבוא עמו אל הצריף, והרב נוכח שהוא עשוי מפח ופלסטיק, ואינו מסוכך בדבר הכשר לסכך.

"הרב נדהם: יהודי כה רחוק ממצוות, מסר את נפשו לקיים מצווה אחת, שאותה לא קיים כלל כהלכתה. . . הרב החל להסביר לנכד מהי מצוות סוכה. סיפר לו על יציאת מצרים, על ענני הכבוד, על מתן תורה, ועל המצוות שאנו מקיימים עד היום, ועל המצווה המיוחדת שקיים הסבא במסירות, אך לא ממש כמו שצריך.

"הנכד שתה בצמא את דבריו, והתעניין בשאר מצוות היהודים. הרב הציע לו להצטרף לשיעורי התורה שהוא מוסר, וכך הנכד החל להתקרב אל היהדות, ולבסוף חזר בתשובה שלמה, והקים משפחה לתפארת.

"אני הוא הנכד", סיים בעל התשובה לספר, "בזכות מסירות הנפש למצוות סוכה והרצון העז לקיימה במסירות נפש – חזרתי בתשובה שלימה".

איזה דגים אתה אוהב

שלום. קוראים לי הרשלה. אני המשב״ק של רבינו, רבי ברוך ממעז׳בוז'. הלוא הוא נכדו של הבעל שם טוב הקדוש. כשאני בסביבה כולם צוחקים. בגלל זה רבי ברוך בחר בי כמשב״ק. כי אצל רבינו הכל מסודר. זמן זה זמן, סדר זה סדר.

הרבי חשש שמא מרוב סדרים ייפול בעצבות ולכן הביאו לו משמש משמח — כלומר אני. כשנכנסתי בפעם הראשונה לחדרו, חיפשתי משהו על הריצפה. הרבי שאל אותי מה אני מחפש? אז אמרתי ששמעתי שנפלו פניו של הרבי וכעת אני מחפש את פני הרבי על הריצפה.

הרבי צחק בקול רם, והחסידים אמרו לי שדבר כזה לא קרה כבר המון זמן בגלל שהרבי מאוד מודאג מהמצב של עם ישראל.

האמת, מזל שהרבי צוחק ממני. כי כשהרבי מקפיד, והוא הרבה פעמים מקפיד, זה מסוכן ממש. אבל בגלל שאני מצחיק, הוא לא מקפיד עליי אף פעם.

אפילו לא בכל מה שקרה סביב שבת שעברה.

מה קרה? טוב, הכל התחיל ביום ראשון לפני כן. הגיע מכתב בהול מברדיצ׳ב. נקשו חזק בדלת, הרבי אמר לי: הרשלה, עזוב הכל ורוץ לראות מי זה.

עזבתי הכל. את המגש, עם קנקן התה (עליו השלום) עם הספלים, הסוכר והחלב. (מה אני אעשה, כשרבי אומר לי משהו אני מציית מייד! אמר לי לעזוב הכל, עזבתי הכל!)

פתחתי את המכתב וחשכו עיניי.

הרבי לוי יצחק מברדיצ׳ב מבקש לבוא לשבת כדי לראות את הטיש של רבינו ברוך. רבי לוי יצחק הוא צדיק גדול.

העניין הוא שהוא בדיוק ההיפך מרבינו.

רבינו מקפיד על זמני תפילה. אצל רבי לוי יצחק — אף פעם לא יודעים מתי הוא מתחיל ומתי מסיים. לפעמים הוא תפוס במחשבותיו הרבה זמן לפני התפילה, עומד עם הטלית על הכתף ואומר: איי אבא, כמה שאני אוהב אותך, איי אבא כמה שאני אוהב אותך, ככה אולי עשר פעמים. (למרות שאני בטוח שה׳ הבין את זה על הפעם הראשונה)

לפעמים מרוב התלהבות הוא מתחיל לרקוד ולצעוק בתפילה.

ואילו רבינו — התפילה שלו תפילה מלכותית. שקטה, מנומסת, אצילית.

והאוכל — אצל רבינו הדר מלכות. מעולם לא התכופף בפני האוכל, אלא מעלה אותו אליו.

רבי לוי יצחק — בוצע את המאכלים, זורק מהם לחסידים שבולעים את מאכלי הצדיק בשקיקה.

ובכלל, אני יכול להביא עוד הרבה דוגמאות.

בקיצור, זה לא נראה לי מתאים בכלל.

נכנסתי לחדר ואמרתי לרבי ברוך: אל תשאל מה היה כתוב במכתב. (למה תמיד שאני אומר אל תשאל — דווקא אז שואלים?)

הרבי שאל, ואני אמרתי שאני לא רוצה להביע דיעה אבל לא נראה לי מתאים שרבי לוי יצחק יבוא לשבת. (מהסיבות שהזכרתי) בנתיים מזגתי תה חדש. ואז הרבי אמר לי לעזוב הכל ולכתוב מכתב תשובה — שבאמת זה לא כדאי. (טוב, כבר הבנתם מה קרה לתה, הקנקן, הסוכר, הספלים והחלב)

ישבתי וכתבתי מכתב תשובה.

(רק בהתחלה טבלתי את הקולמוס בחלב במקום בדיו, אחר כך סידרתי את זה)

שלחתי את המכתב. וזהו.

ביום רביעי, בדיוק כשאני הולך עם התה, שוב נקישות רמות בדלת. (לא נורא התה והספלים, עושים לי הנחה בחנות של כלי הבית)

ומה אני רואה שכתוב במכתב? רבי לוי יצחק מבטיח להתנהג באיפוק ובנימוס, העיקר שיראה את השולחן הטהור של רבינו ברוך.

טוב, הרבי הסכים מייד. הוא אמר שזו זכות גדולה לארח צדיק כזה.

אני — נלחצתי.

בקיצור, רבי לוי יצחק הגיע, התפלל בשקט. (אני ראיתי על הפנים שלו ש״בלכה דודי״ ממש התחשק לו לקפוץ ולרקוד לכבוד ה׳, אבל הוא התאפק) בקידוש הקשיב בשקט. (שמעתי שאצלו הכוס של הקידוש נשפכת מרוב התלהבות, אבל כאן הקשיב בשקט)

ואז הגיע שלב ההגשה. אני צריך להגיש את הדגים. חשוב להדגיש — דגים זה לא תה! לדגים יש רוטב אדום, יש כאן אורחים, זה לא צחוק. אני החזקתי את מגש הדגים חזק, חזק! בשתי ידיים. הבנתי שהפעם אני חייב לשמור עליו שלא ייפול!

עברתי בין המסובים, שאלתי כל אחד איזה דג הוא רוצה, חילקתי לכולם, וכלום לא נשפך ברוך ה׳.

ואז הגעתי לצדיק מברדיצ׳ב. שאלתי אותו: איזה דג הרבי אוהב?

אוהב? שאל אותי הרבי בתמיהה.

כן, עניתי, תוך כדי שאני מחזק את אחיזתי במגש. איזה דג הרבי אוהב? קציצה? פרוסה? קרפיון? סלמון?

ואז הרבי מברדיצ׳ב קם על שתי רגליו, התחיל לרקוד. אוהב? אני אוהב רק את ה׳, רק את ה׳ אני אוהב! רק את ה׳ אני אוהב!

ככה הוא רקד ורקד בהתלהבות, הפנים שלו היו אדומות, הוא נראה כמו מלאך, ואז כשהרים את ידיו, העיף את המגש ורוטב אדום נשפך על הקאפוטה הלבנה של רבינו רבי ברוך!

אוי! אוי! חשבתי שהעולם נחרב!

ניסיתי להרגיע את עצמי, הרי אני לא אשם. הפעם באמת החזקתי את המגש חזק בשתי ידיים!

אבל פחדתי שהרבי יקפיד! פחדתי שתתפתח פה מחלוקת שאחריתה מי ישורנה!

אבל לא, הרבי ברוך חייך והמשיך את הסעודה בשמחה גדולה. שאר השבת עברה בשקט.

ביום ראשון הרבי ציווה עליי לא לכבס את הקאפוטה! הרבי אמר: הקאפוטה הזו ספוגה באהבת ה׳, אני רוצה שתשאיר עליה את הכתם לזיכרון עולם.

הרב קרליבך - להכיר את השם

דעת אלקים של בלעם

הרב קרליבך:

מה הכוונה כשאומרים שלבלעם הייתה דעת אלקים כמו של משה רבנו? (ספרי דברים שנז: י).

אני יכול לקרוא חמישים ספרי תיאולוגיה, להטיף על אלקים מכאן ועד ביאת המשיח, ועדיין לא אדע דבר על ה'.

בלעם איננו יודע כלום על ריבונו של עולם, ובכל זאת יש לו נבואה ברורה. הוא רואה מסוף העולם ועד סופו, אבל זה כלום. האם מה שמושך אותנו הוא אנשים שמספרים שיש להם חזיונות, והם יכולים לעשות מופתים? אנחנו יהודים מפני שראינו כמה נסים? אנחנו יהודים מפני ששמענו את קול ה'. מפני שה' דיבר אלינו ישירות ואמר "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ, ב).

למדתי בישיבת לייקווד במשך שש שנים, ובאותם ימים לא היה לי שום עסק עם העולם שבחוץ. לצאת מהישיבה לניו יורק היה בשבילי כמו לצאת מגן-עדן לגיהנום. לפני כל יציאה כזו הייתי נשאר ער כל הלילה, כדי לטעון את עצמי בכוח רוחני. הייתי מגיע לעיר בבוקר, עושה מה שהייתי צריך לעשות, וחוזר לישיבה עוד באותו הערב. אבל אז הייתי נשאר ער כל הלילה כדי לפצות על זמן הלימוד שהחסרתי. לאחר שאבי לקה בהתקף לב נצרכתי לשהות בניו-יורק תקופת זמן ארוכה. הרגשתי שזו ההזדמנות שלי לראות מה העולם עושה. השגתי לי מכתב המלצה שיש לי ראש טוב מראש הישיבה ר' אהרן קוטלר, והלכתי לאוניברסיטת קולומביה. הייתה שם אישה שהייתה ראש הליגה למען פליטים ערבים, היא הייתה אחת מגדולי האנטישמים בעולם, אבל לכל אנטישמי יש יהודי אחד שהוא אוהב. אני הייתי היהודי שהיא החזיקה כדי למרק את המצפון שלה. היא חיבבה אותי ורשמה אותי מיד ללימודי תואר שני. זה היה סמסטר הקיץ. בתקופת הקיץ אנשים הרבה יותר קרובים זה לזה מאשר בחורף. למדתי ממש הרבה.

יום אחד נכנסתי אל אחוות הסטודנטים היהודים. פגשתי שם מה שנקרא אינטלקטואלים, מהסוג שלא מבין בדיוק מה העניין של להיות יהודי. ראביי רפורמי נשא שם נאום עצום. זה היה קצת אחרי שיצאתי מהישיבה, וכולי בערתי, ידעתי מה יהודי אמור להיות, וכאן אני שומע את מה שהראביי הרפורמי הזה מספר: "הייתי כעת בכנס שנושאו היה אלהים. היו שם 923 ראביים שדיברו על אלהים". הוא הזכיר את הפילוסופים ניטשה וקאנט והגל. הוא הזכיר מגזינים נחשבים ואפילו פסיכולוגיה מודרנית. בשעה שהזכיר את רבי עקיבא, הוא גיחך שהם דיברו על תפיסות בוגרות של מושג האלהים, ושליהודים דתיים יש תפיסות כל כך ילדותיות של אלהים, ולכן הראביים הרפורמים התכנסו כדי לנסח תפיסות בוגרות באמת.

אני יושב שם, בוער מבפנים. האם עליי לקפוץ ולאחוז בגרונו? האם אני אמור לשפוך מים קרים על הראש שלו? לא ידעתי מה לעשות, ובינתיים לא עשיתי דבר. חששתי לפתוח את הפה מפני שאם אפצה פי אשפיל אותו לגמרי. כשהוא הבחין בי הוא בוודאי חש משהו. "אני רואה כאן בפעם הראשונה רב צעיר. האם אתה לומד לרבנות?"

"כן, אני תלמיד בישיבת לייקווד".

"יהיה מאוד מעניין לערוך דיון בנושא בין ראביי רפורמי ורב-לעתיד אורתודוקסי" אמר לי הראביי.

עניתי לו: "חוששני שזה יהיה יותר סוער מכפי שאתה רוצה. לפני שאגיד משהו אתה מוכרח להבטיח לי שתסלח לי על כל מה שאגיד. ידידי, האם תכעס עליי מאוד אם אפנה אליך בתור 'מר' ולא בתור 'הרב'? מפני שאינך רב, אינך מורה. אולי אתה אדם טוב אבל אתה מסוגל לדבר על אלקים ולא להזכיר יהודי גדול אחד שחשב על אלקים; רק הגל, ניטשה, קאנט! יצא כך שאני יודע על יהדות בעצמי, אבל תאר לך שהייתי סטודנט ובאתי לשמוע על יהדות וכל מה שיש לך לתת לי הוא ניטשה! אם הייתי רוצה לשמוע על ניטשה הייתי הולך לשיעור פילוסופיה. ואתה צוחק על רבי עקיבא? יצאת מדעתך? אני בטוח שאינך מסוגל אפילו לקרוא עברית כראוי. אינך יכול ללמוד דף גמרא אחד. מי אתה? אתה כלום. געוואלד כמה שאתה בחוץ. מוטב שתלך הביתה ותשפוך את לבך לפני ה' שיאיר לך מה המשמעות של אלקים. אתה חושב שאני מתרשם מ־923 הראביים, איך שאתם קוראים לעצמכם, שמדברים על אלקים? אתה צריך לפחד לשאת את שם ה' בפה שלך. יש לי עצה ממש טובה בשבילך. כדאי שתלך למאה שערים והילד הקטן הראשון עם הפאות שתפגוש הוא אולי לא יהודי מהסוג שלך, אבל הוא נראה כמו אבותינו. הוא נראה כמו יהודי אמיתי; הוא נראה כמו יהודי של יצחק ויעקב אבותינו. אין לו תואר הוא מעולם לא הלך לאוניברסיטת קולומביה. שאל אותו 'מהו אלקים', והילד הקטן הזה יניח את ידו על עיניו ויצעק בקול גדול שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד! ה' אחד, ואני נשבע לך, הילד הקטן הזה יודע על אלקים יותר ממך ומ־923 הראביים".

וכך נשאתי את הנאום הפומבי הראשון שלי אחרי שיצאתי מהישיבה. הקהל נעמד על רגליו ומחא כפיים.

לאחר שסיימתי לדבר, הלכתי אל הראביי ונישקתי אותו, והוא נשבר ובכה, הוא החל לצעוק במלוא ריאותיו "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", ממש נגעתי בו. "שלמה, אני רוצה שתדע, כל הדברים שאמרתי אינם באמת, בתוכי אני בוער לה'".

זהו כבר יהודי מהסוג של משה רבנו.

הטלית של רבי ברוך

סיפורי נשמה (ח״ג עמ׳ 126)

הטלית של רבי ברוך

הכל יודעים כי הרב הקדוש ר׳ לוי יצחק מברדיטשב והרבי ר׳ ברוך ממז׳יבוז׳ היו שונים מאוד זה מזה. כמעט שני הפכים. הרבי ר׳ ברוך, נכדו של הבעל שם טוב הקדוש, היה מתורבת ומאופק. כשהיה מתפלל, בקושי התנדנד. שולחן השבת עליו סעד עם בני ביתו דמה לשולחן מלכים. הוא הקפיד מאוד על ניקיון וסדר ועל התנהלות מאופקת ומכובדת. ר׳ ברוך הקרין יראה עילאית ורצינות עמוקה. "אפילו הזבובים פוחדים לזמזם בטיש של ר׳ ברוך", אמרו. ר׳ לוי יצחק לעומת זאת, היה כולו אש של אהבה והתלהבות. בתפילתו היה מהלך אנה ואנה, מרקד, מקפץ, נופל על פניו ארצה. אמרו שהוא משורש נשמתו של רבי עקיבא, עליו נאמר ש״כשהיה מתפלל בינו לבין עצמו, אדם שהניחו בזווית זו היה מוצאו בזווית אחרת; וכל כך למה? מפני כריעות והשתחוויות" (ברכות לא, א). אם זכית לסעוד על שולחנו של ר׳ לוי יצחק בשבת קודש, היית צריך ליזהר. מעולם לא ידעת מה עלול לקרות. באמצע הקידוש, יכול היה להתלהב פתאום, לקחת את הבקבוק או את הכוס ולהתיז את היין כלפי מעלה, או לשופכו כלפי מטה.

יום אחד השתוקק ר׳ לוי יצחק לעשות שבת אצל הרבי ר׳ ברוך. הוא שלח לו מכתב: "לכבוד הרב הקדוש ר׳ ברוך, נין ונכד למורנו הבעל שם טוב הקדוש. חפץ אני מאוד להיות אצלכם בשבת קודש. האם תסכימו לארח אותי?" השיב לו רבי ברוך: "כבוד הרב הקדוש אהוב השם ר׳ לוי יצחק, רבה של ברדיטשב. אשמח שתבואו אלי לשבת. ברם, כבודו יודע שדרכינו שונות. רגיש אני מאוד לרעש ולאי־סדר. במיוחד בהיותי סועד על שולחני עם בני ביתי. לכן קשה לי לתאר לעצמי איך נוכל לשבת יחדיו. אלא אם כן בטוחים אתם שתוכלו לנהוג בדרך שלי." ר׳ לוי יצחק חשב על כך, ולבסוף כתב לר׳ ברוך: "חלילה לי מלגרום לכם צער בשבת קודש. אדרבה, רוצה אני ליהנות מזיו פניכם. ולעניין חששכם – חשבתי שהדרך לשלוט בעצמי היא שלא לפתוח פי כלל. אמנע אפילו מלהתפלל. מפני שמהרגע שאני פותח שפתי בתפילה לא אדע עוד את נפשי. לכן, אעמוד לידכם, אטה אוזן לתפילתכם, ואקיים בעצמי "שומע כעונה". די לי בעניית אמן על ברכותיכם."

ר׳ לוי יצחק הגיע למז׳יבוז׳ לשבת, ועשה בדיוק כפי שהבטיח.

במשך כל התפילה עמד ליד הרבי ר׳ ברוך, ורק ענה אמן. להפתעת הכל עברה התפילה בשלום. הגיע הקידוש. חסידיו של ר׳ ברוך היו מתוחים. הם הרגישו את האש הבוערת בליבו של ר׳ לוי יצחק, והיו בטוחים שבקידוש כבר לא יוכל להתאפק. מרוב התלהבות הוא בטח יקפוץ על השולחן, או משהו כזה. אבל לא. רבי ברוך קידש, ור׳ לוי יצחק רק ענה אמן. נטלו ידיהם והתיישבו לסעודה. ר׳ ברוך ור׳ לוי יצחק ישבו איש ליד אחיו, עטופים בטליתותיהם (כפי שנהגו אז הצדיקים), והחסידים החלו לנשום לרווחה.

וכאן אני חייב להכניס סוגריים, כדי שתבינו את ההמשך. אתם יודעים שהמנהג הוא, בליל שבת, לאכול שני סוגי דגים – "דג מתוק", כלומר ממותק; ו״דג מר", כלומר מתובל במלח ופלפל. והשאלה הכי עמוקה – ונחלקו בה גדולי הצדיקים – היא: באיזה דג להתחיל? ובכן, בשולחן השבת המאוד מתורבת של הרבי ר׳ ברוך שימש חסיד אחד כמלצר. הוא הסתובב עם מגש הדגים ושאל את כל אחד אם הוא מעדיף לפתוח בדג מר או שמא דווקא בדג מתוק. ניגש המלצר לר׳ לוי יצחק ושאל: "האם כבודו אוהב דג מתוק או דג מר?" (כך נוסח השאלה ביידיש). יותר מכך לא היה החסיד המסכן צריך לומר. תמה ר׳ לוי יצחק ואמר: "אם אני אוהב דג מתוק? !" ופתאום הוא צעק בהתלהבות: "את השם יתברך אני אוהב! !" הוא חטף את המגש מידיו של החסיד, ובכל כוחו זרק את הדגים לעבר התקרה. הדגים נפלו בחזרה על שני הצדיקים, כמובן. טוב, דגים אפשר לסלק, אבל מה עם הרוטב? טליתו הצחה משלג של הרבי ר׳ ברוך הוכתמה כולה ברוטב הדגים.

נבהלו הנוכחים ונחרדו. חסידיו של רבי ברוך רצו ממש לברוח משם, ובלבד שלא לראות בצער רבם. אך להפתעת הכל, רבי ברוך לא כעס כלל. אדרבה, פניו הרגועות קרנו באור יקרות של עונג שבת. וכשניגש אחד החסידים ובידיו טלית להחלפה, הרבי סרב. הוא אמר: "איך יכול אני להעביר כתמים קדושים כאלה? איך יכול אני להעביר כתמים שנגרמו על ידי יהודי שאוהב את ה׳ באמת?"

גם במוצאי שבת, וכך במשך כל ימי חייו, לא הסכים הרבי ר׳ ברוך שיכנסו לו את הטלית.

יש אומרים להתחיל בדג המר, כדי שהסוף יהיה מתוק. ויש אומרים: קודם תאכל את המתוק, כדי שיהיה לך כוח לאכול את המר. והאמת היא – שתי הדרכים קדושות.

וכשהסתלק הרבי ר׳ ברוך מן העולם, עברה הטלית בירושה מרבי לרבי, אשר התעטפו בה בזמנים מיוחדים, וכמובן – מעולם לא כיבסוה. בהתחלה התעטפו הצדיקים בטלית זו רק בשבת, אחר כך רק ביום כיפור. האחרון שהחזיק בטלית היה רבינו הקדוש ר׳ חיים אלעזר ממונקטש, והוא התעטף בה רק בנעילה של יום כיפור. באמצע שנות השלושים הרגיש הרבי בפורענות הממשמשת לבוא. הוא אמר: "אני רואה חושך גדול מתקרב ובא. אני לא רוצה להיות כאן".

לפני שנפטר בשנת 1937 ביקש שיקברו אותו באותה טלית – טליתו של רבי ברוך, הטלית שכתמיה נגרמו על ידי יהודי שאהב את ה׳ באמת.

הבריון שלא שכח את הרב קרליבך

מספר חסיד בובוב מבורו פארק שבשעת לילה מאוחרת טעה ביציאה מהכביש המהיר ומצא את עצמו בהרלם (רובע מגורי בצפון מנהטן בארה''ב היה ידוע כאזור פשע).

הוא לא היה מודאג במיוחד כי חשב שיחזור לכביש המהיר. אך כתוצאה מתקלה טכנית המכונית נעצרה והוא מצא את עצמו ברחוב חשוך ומזוהם באשפה.

הוא יצא מהמכונית כדי לפתוח את מכסה המנוע ולבדוק מה קרה, ופתאום ראה שלוש דמויות מאיימות רצות לעברו מן החשיכה. הרחוב היה שומם ולא היה למי לקרוא לעזרה. הוא היה בטוח שסופו קרב והתחיל לקרוא 'שמע ישראל'.

כאשר שלושת הבריונים הקיפו אותו הגיע פתאום אדם גדל גוף ומרושע למראה וצעק אליהם ''הי אחים, חכו רגע לפני שאתם מתקיפים את היהודי הזה אני רוצה לשאול אותו שאלה''.

הוא ניגש לחסיד בחן אותו מכף רגל ועד ראש, שלף פיסת נייר מרובעת מכיסו והראה אותה לחסיד ושאל אותו: "אתה מכיר את האיש הזה?"

החסיד רעד מפחד הסתכל בנייר וראה כרטיס ביקור עליו היה כתוב הרב שלמה קרליבך.

''כן'' אמר החסיד ''בטח שאני מכיר את ר' שלמה. הוא אדיר. הקדוש מכולם''.

הבריון הביט בחסיד ארוכות ואמר לו ''אתה יכול להירגע''.

הוא פנה אל שלושת הבריונים האחרים וצרח עליהם שיסתלקו. ''הוא אח שלי'' אמר להם.

''תעזבו אותו. עכשיו אני שומר עליו''.

כאשר השלושה התרחקו באכזבה הבריון הרביעי עזר לחסיד לתקן את האוטו וסיפר לו את הסיפור הבא: ''אני עוזר לך מפני ששלמה תמיד עזר לי. לפני שנים הייתי בין חסרי הבית שגרים בקרטונים בפארק ריברסייד שליד בית הכנסת של שלמה. חייתי מהנדבות שקיבצתי. הנדבות הגדולות ביותר היו תמיד של שלמה קרליבך. בכל פעם שפגשתי אותו הוא נתן לי לא פחות מ 10$ מכספו. הוא תמיד קיבלת את פניי בברכה 'הי אחי הקדוש מה קורה'? וניסה לעזור לי להשתנות. מעולם לא שכחתי אותו, וכרטיס הביקור שלו תמיד איתי. הצלתי את החיים שלך הערב בגלל האהבה של שלמה קרליבך''.

(מתוך הספר הרבי מקרן הרחוב עמ' 176 – 177 ).