יום חמישי, 24 בפברואר 2022

הרב מאחורי החלון

בְּאוֹתָם יָמִים עֲדַיִן לֹא הָיָה שְׁמוֹ שֶׁל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב מֻכָּר וּמְפֻרְסָם, אַךְ הַמְּעַט שֶׁכְּבָר נוֹדַע, הִסְפִּיק כְּדֵי לְעוֹרֵר עָלָיו הִתְנַגְּדֻיּוֹת. טָעֲנוּ כְּלַפָּיו שֶׁהוּא מְחַדֵּשׁ חִדּוּשִׁים, מַשְׁפִּיל אֶת עֶרֶךְ הַתּוֹרָה, וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלֶּה טְעָנוֹת. מְחַרְחֲרֵי רִיב וְהוֹלְכֵי רָכִיל פִּזְּרוּ שְׁמוּעוֹת שֶׁקֶר עַל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב וְתוֹרָתוֹ וְלִבּוּ אֶת אֵשׁ הַמַּחֲלֹקֶת.

גַּם רַבָּה שֶׁל פָּלוֹנָאָה, הַגָּאוֹן הַיָּדוּעַ רַבִּי יַעֲקֹב יוֹסֵף, נָפַל קָרְבָּן לָרְכִילֻיּוֹת וַחֲצָאֵי הָאֲמִתּוֹת שֶׁהֵפִיצוּ מִתְנַגְּדֵי הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, וּלְפִיכָךְ הִתְנַגֵּד בַּחֲרִיפוּת לַבַּעַל שֵׁם טוֹב וּלְשִׁיטָתוֹ.

בְּאוֹתָם יָמִים הִשְׁתַּדְּכָה בִּתּוֹ שֶׁל אֶחָד מִתּוֹשָׁבֵי פָּלוֹנָאָה עִם בְּנוֹ שֶׁל אֶחָד מֵחֲסִידֵי הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, וְנִקְבַּע כִּי הַחֲתֻנָּה תֵּעָרֵךְ בְּעִיר מְגוּרֶיהָ שֶׁל הַכַּלָּה. הֶחָסִיד עָמַד עַל כָּךְ שֶׁמְּסַדֵּר הַקִּדּוּשִׁין יִהְיֶה רַבּוֹ, הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, וּמִכֵּיוָן שֶׁהַדָּבָר הָיָה בְּנַפְשׁוֹ, הִקְפִּיד לִכְלֹל תְּנַאי זֶה בַּ'תְּנָאִים'.

בַּתְּחִלָּה לֹא רָאָה בְּכָךְ אֲבִי הַכַּלָּה שׁוּם בְּעָיָה מְיֻחֶדֶת. אֲבָל כְּכָל שֶׁקָּרַב וְהָלַךְ מוֹעֵד הַחֲתֻנָּה, הֵחֵל לְהָבִין אֶת מַשְׁמָעוּת הַדָּבָר וְחָשַׁשׁ שֶׁרַב הָעִיר יַקְפִּיד עָלָיו קְפִידַת חֲכָמִים. הָיָה בָּרוּר לוֹ שֶׁאֲבִי הֶחָתָן לֹא יְוַתֵּר עַל הַתְּנַאי, וְהַבְּרֵרָה שֶׁעָמְדָה לְפָנָיו הָיְתָה – לְקַיֵּם אֶת הַתְּנַאי אוֹ לְבַטֵּל אֶת הַשִּׁדּוּךְ.

אַחֲרֵי הִתְלַבְּטֻיּוֹת רַבּוֹת הֶחְלִיט לְהִתְיַעֵץ עִם הָרַב. הוּא הִבִּיעַ לְפָנָיו נְכוֹנוּת לְבַטֵּל אֶת הַשִּׁדּוּךְ, אִם יוֹרֶה לוֹ הָרַב לַעֲשׂוֹת זֹאת. רַבִּי יַעֲקֹב יוֹסֵף הִרְהֵר קַלּוֹת וְאָמַר: "נִרְאֶה שֶׁמֵהַשֵּׁם יָצָא הַדָּבָר. קַיֵּם אֶת הַתְּנַאי, וִיהִי רָצוֹן שֶׁיַּעֲלֶה הַזִּוּוּג יָפֶה".

עֶרֶב הַחֲתֻנָּה הִגִּיעַ. רַבִּי יַעֲקֹב יוֹסֵף יָשַׁב בְּחַדְרוֹ וְנִיסָה לְהִתְעַמֵּק בַּגְּמָרָא שֶׁלְּפָנָיו, אַךְ רֹאשׁוֹ לֹא הָיָה עִמּוֹ. מַשֶּׁהוּ פְּנִימִי דָּחַק בּוֹ לְנַצֵּל אֶת הַהִזְדַּמְּנוּת וְלָלֶכֶת לִפְגֹּשׁ אֶת הַבַּעַל שֵׁם טוֹב. הֲלֹא הַתּוֹרָה מְחַיֶּבֶת לַחְקֹר וְלִדְרֹשׁ הֵיטֵב בְּטֶרֶם חוֹרְצִים דִּין, וְכֵיצַד חָרַץ אֶת דִּינוֹ שֶׁל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב שֶׁלֹּא רָאָהוּ מֵעוֹלָם? כָּךְ טָרְדוּ הַמַּחְשָׁבוֹת אֶת מְנוּחָתוֹ.

בִּתְחִלָּה הִדְחִיק אֶת מַחְשְׁבוֹתָיו. "בִּטּוּל תּוֹרָה!", אָמַר בְּלִבּוֹ וְחָזַר לְתַלְמוּדוֹ. אֲבָל הוּא לֹא הָיָה יָכֹל לְהִתְרַכֵּז. לְאַחַר מִלְחָמָה פְּנִימִית הֶחְלִיט: "בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֵינֶנִּי מְסֻגָּל לִלְמֹד, אֵלֵךְ אֵפוֹא וְאֶרְאֶה אֶת הַבַּעַל שֵׁם טוֹב".

חֹשֶׁךְ שָׂרַר בַּחוּץ. רַבָּה שֶׁל פָּלוֹנָאָה הִתְקָרֵב בַּחֲשַׁאי אֶל הָאוּלָם שֶׁבּוֹ נֶעֶרְכָה הַחֲתֻנָּה, וְנִצְמַד אֶל הַחַלּוֹן שֶׁהִקִּיף פְּנִימָה. הוּא רָאָה אֶת הַקָּהָל מַקִּיף יְהוּדִי בְּגִיל הָעֲמִידָה, שֶׁפָּנָיו מַקְרִינוֹת אֲצִילוּת, וּמַאֲזִין בִּשְׁקִיקָה לִדְבָרָיו. "זֶהוּ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב!", הִרְהֵר הָרַב וְנִיסָה לִשְׁמֹעַ אֶת דְּבָרָיו.

לְתַדְהֵמָתוֹ, שָׁמַע כִּי הַבַּעַל שֵׁם טוֹב מְדַבֵּר עָלָיו. "דְּעוּ, כִּי רַבְּכֶם, אָדָם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ הוּא", אָמַר הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, "אֲבָל פַּעֲמַיִם שָׁגָה בְּמַעֲשָׂיו". הִתְפַּעֵם הָרַב לְמִשְׁמַע הַדְּבָרִים וְעָשָׂה אָזְנוֹ כַּאֲפַרְכֶּסֶת כְּדֵי לִשְׁמֹעַ אֶת הַהֶמְשֵׁךְ.

"הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה הָיְתָה לִפְנֵי שָׁבוּעוֹת אֲחָדִים, כַּאֲשֶׁר בְּבֵיתוֹ עָסְקוּ הַכֹּל בַּהֲכָנוֹת לְחַג הַפֶּסַח", סִפֵּר הַבַּעַל שֵׁם טוֹב. "הָרַב, שֶׁלֹּא רָצָה לְהַפְרִיעָם מֵעֲבוֹדָתָם, עָלָה לַעֲלִיַּת הַבַּיִת וְשָׁם הָגָה בְּלִמּוּדוֹ. לְאַחַר זְמַן מַה צָּמָא לְמַיִם, אַךְ מִכֵּיוָן שֶׁלֹּא רָצָה לְהַטְרִיד אֶת בְּנֵי הַבַּיִת, יָצָא לָרְחוֹב כְּדֵי לְבַקֵּשׁ מַיִם מִשּׁוֹאֵב מַיִם מִזְדַּמֵּן. כַּעֲבֹר רְגָעִים אֲחָדִים קָרַב לְעֶבְרוֹ שׁוֹאֵב מַיִם אֶחָד. הִמְתִּין הָרַב שֶׁהָאִישׁ יַצִּיעַ לוֹ לִשְׁתּוֹת, אַךְ הַלָּה הִמְשִׁיךְ בְּדַרְכּוֹ. רַבְּכֶם נִפְגַּע מֵהִתְנַהֲגוּתוֹ שֶׁל שׁוֹאֵב הַמַּיִם וְהֶעֱלִיבוֹ. אַךְ הוּא טָעָה בְּמַעֲשֵׂהוּ. אוֹתוֹ שׁוֹאֵב מַיִם הוּא צַדִּיק נִסְתָּר, שֶׁעָשָׂה אֶת דַּרְכּוֹ אֶל חֲבֵרָיו הַצַּדִּיקִים, שֶׁאֵינָם נוֹפְלִים בִּגְדֻלָּתָם מִן הָרַב".

רַבָּה שֶׁל פָּלוֹנָאָה עָמַד נִדְהַם, אַךְ הוּא לֹא הִסְפִּיק לְהַאֲרִיךְ בְּמַחְשְׁבוֹתָיו וּכְבָר סִפֵּר הַבַּעַל שֵׁם טוֹב מַעֲשֶׂה נוֹסָף. "בְּלֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב נוֹתַר הָרַב לְבַדּוֹ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, מְקוֹנֵן עַל חֻרְבַּן הַבַּיִת בִּבְכִיָּה עֲצוּמָה. קִינָתוֹ, שֶׁיָּצְאָה מֵעֹמֶק לִבּוֹ, בָּקְעָה רְקִיעִים. הוּא בִּכָּה אֶת הַחֻרְבָּן וְהַגָּלוּת, עַד שֶׁכָּלוּ כֹּחוֹתָיו וְהוּא חָשׁ חֻלְשָׁה קָשָׁה. "לָרֶגַע הַזֶּה חִכָּה הַשָּׂטָן. הוּא לָבַשׁ דְּמוּת שֶׁל הֵלֶךְ זָקֵן וְנִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת. הַזָּקֵן נִגַּשׁ אֶל הָרַב וְהִצִּיעַ לוֹ תַּפּוּחַ עֲסִיסִי שֶׁיְּאוֹשֵׁשׁ אֶת רוּחוֹ. בִּתְחִלָּה דָּחָהוּ הָרַב בְּתַקִּיפוּת, אַךְ הוּא עָמַד עַל שֶׁלּוֹ וְטָעַן שֶׁזּוֹ שְׁאֵלָה שֶׁל פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ וְכִי עַל פִּי דִּין תּוֹרָה עַל הָרַב לֶאֱכֹל אֶת הַתַּפּוּחַ בְּטֶרֶם יִקְרֵהוּ אָסוֹן.

בְּחַלְקַת לְשׁוֹנוֹ הִצְלִיחַ לְשַׁכְנֵעַ אֶת הָרַב, וְהוּא נָטַל בְּיָד רוֹעֶדֶת אֶת הַתַּפּוּחַ וּבֵרֵךְ 'בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ'. אַךְ כְּשֶׁקֵּרֵב אֶת הַתַּפּוּחַ לְפִיו, נֵעוֹרוּ בּוֹ כֹּחוֹתָיו וּבָרֶגַע הָאַחֲרוֹן נֶחְלַץ מִן הַמַּלְכֹּדֶת. הוּא הִשְׁלִיךְ אֶת הַתַּפּוּחַ מִיָּדָיו וְצָעַק לְעֵבֶר הַהֵלֶךְ: 'צֵא, טָמֵא!'.

"אֲבָל לַמְרוֹת הַכֹּל נִכְשַׁל הָרַב בִּבְרָכָה לְבַטָּלָה", סִיֵּם הַבַּעַל שֵׁם טוֹב. "וְלַמְרוֹת כָּל בְּכִיּוֹתָיו וּמַאֲמַצֵּי הַתְּשׁוּבָה שֶׁעָשָׂה, עֲדַיִן לֹא הִצְלִיחַ לְתַקֵּן בִּשְׁלֵמוּת אֶת אֲשֶׁר עִוֵּת".

רַבִּי יַעֲקֹב יוֹסֵף הָיָה נִרְעָשׁ עַד עִמְקֵי נִשְׁמָתוֹ לְמִשְׁמַע הַדְּבָרִים, שֶׁהָיוּ יְדוּעִים רַק לוֹ. "אִישׁ קָדוֹשׁ הוּא הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, וַאֲנִי דִּבַּרְתִּי בִּגְנוּתוֹ", יִסְּרוּהוּ כִּלְיוֹתָיו.

וְכָךְ, בְּעוֹדוֹ עוֹמֵד וּמִתְיַסֵּר בְּהִתְרַגְּשׁוּת עֲצוּמָה, הֵסֵב פִּתְאוֹם הַבַּעַל שֵׁם טוֹב אֶת פָּנָיו אֶל הַחַלּוֹן וְקָרָא: "רַבָּה שֶׁל פָּלוֹנָאָה, אִם רְצוֹנְךָ לְהַגִּיעַ לְתִקּוּן שָׁלֵם – בּוֹא אֵלַי!".

בְּאוֹתוֹ לַיְלָה הָיָה רַבִּי יַעֲקֹב יוֹסֵף, רַבָּה שֶׁל פָּלוֹנָאָה, לְאַחַד מֵחֲסִידָיו הַגְּדוֹלִים, הַנֶּאֱמָנִים וְהַקְּרוֹבִים בְּיוֹתֵר שֶׁל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב. 

סִפְרוֹ 'תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף', הָיָה הָרִאשׁוֹן שֶׁהֵחֵל לְפַרְסֵם בִּכְתָב אֶת תּוֹרָתוֹ שֶׁל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב בְּכָל קַצְוֵי אֶרֶץ.

עבודת השם בשמחה

מסופר על רבנו ישראל הבעל שם טוב, שפעם אחת לפני שהתפרסם נכנס לבית-הכנסת וראה שם  מגיד-מוסר שהחל לייסר את קהל המתכנסים. בקול גדול הטיח דברים קשים כגידים ביהודים הפשוטים "גשם ומטר אתם מבקשים?! יבול ופרנסה אתם שואלים?! האם את חובכם כלפי הקב''ה כבר מילאתם?! הלוא אתם חיים כבהמות ממש ומנהלים את חייכם כהדיוטות חסרי- דעת!", זעם הדרשן.

"עצירת הגשמים היא רק ההתחלה של העונשים הצפויים לכם", הרעים עליהם בקולו. "אחרי הרעב יבואו מגפות נוראות. בניכם יישארו יתומים, נשותיכם אלמנות". זעקות שבר נשמעו מעזרת-הנשים. פניהם של הגברים הביעו אימה וחרדה. הם אפילו לא העזו להישיר מבט אל הדרשן, שהוסיף לשפוך על ראשם אש וגפרית ולאיים בעונשים איומים ונוראים.

"שא, שא!", נשמע לפתע קול צעיר מפינת בית-הכנסת. הכול היפנו מבטים משתאים לעבר הבחור הצעיר. גם המגיד שעל הבימה הביט בתדהמה בצעיר עוטה הפרווה שהעז להסותו. זה נעץ בו את עיניו היוקדות וקרא לעברו בקול גדול: "מי שמכם לבוא הנה ולהתעמר בבניו- יקיריו של הקב"ה! מי התיר לכם להתעלל שעה ארוכה בנשמותיהם הטהורות של יהודים פשוטים, העובדים את בוראם בתמימות!"...

אור ניצת בעיניהם של היהודים הפשוטים בשומעם את הדברים ובראותם את מבוכת המגיד. הם היפנו את פניהם אל הבחור, שהופיע להם כמלאך מושיע ותלו בו עיניים מייחלות.

"יהודים יקרים, דעו כי הקב"ה אוהב אתכם יותר משאוהבים הורים את בנם-יחידם. אין הוא רוצה לדכא את רוחכם ולייסרכם. הוא רוצה שתעבדו אותו בשמחה ובטוב- לבב. אין זה אלא ניסיון שנועד לבחון את עוצמת אמונתכם. אם ברצונכם לבטל את הגזירה ולזכות לגשמי - ברכה, עשו זאת בשמחה, רק בשמחה!"...

כל הקהל היה מרוכז עתה בדברי הבחור הצעיר, שהוסיף לעודד את רוח האנשים. המגיד ירד בצעדים כושלים מהבמה. 

"יהודים יקרים", המשיך הצעיר, "הבה נצא עתה בריקוד שמח ונאמין כי ישועת ה' כהרף-עין. נוכיח למי שמשיב הרוח ומוריד הגשם, כי למרות הבצורת הקשה, לא נפגמה אמונתנו בו. הבה נניח יד איש על כתף רעהו ונישא רגלינו בריקוד של שמחה וביטחון"...

הדברים סחפו אחריהם את כל בני העיירה לריקוד שמח, שעליו ניצח האורח הצעיר. עם כל סיבוב נוסף גברה האמונה והשמחה בלבבות הרוקדים, עד שהכול רקדו בעוז ובחדווה שנבעו מאמונה יהודית פשוטה ויוקדת.

פניהם כבר היו שטופות זיעה מהריקוד הנמרץ, כאשר חשו לפתע רטיבות אחרת שניגרת על פניהם. בתחילה לא קלטו במה מדובר, אבל כעבור דקות מעטות גברו הטיפות ועיניהם הנישאות של יהודי העיירה נרטבו אף הן בגשם הנדבות שהחל ניתך ארצה.

שמירת השבת למרות פיטורים

מתפללי בית-הכנסת הגדול במוסקווה הכירו איש את רעהו. בכל פעם שהופיעו בבית-הכנסת 'פנים חדשות' היו המתפללים נדרכים ונוקטים משנה-זהירות. כל אורח נחשד מיד שהוא מרגל-חרש של השלטונות, עד שהוכח אחרת.

יום אחד הופיע בבית-הכנסת יהודי מבוגר ולא-מוכר, עטור זקן שיבה. האיש היה שתקן. לימים נודע כי שמו שלום פייגין. עם מתפללי בית-הכנסת נמנה גם ר' אהרון חזן, יהודי חסידי שהתגורר בקליאזמה, ליד מוסקווה.

ערב אחד נזדמן לר' אהרון לשוחח עם מתפלל נוסף בבית-הכנסת, הרב סנדלר שמו. "האם אתה רוצה לדעת מי הוא שלום פייגין?", שאל הרב סנדלר את ר' אהרון, והוא השיב בחיוב. "ובכן, הנה סיפורו כפי שסיפר לי הוא-עצמו לפני זמן-מה", החל הרב סנדלר לספר. ר' אהרון הקשיב ושתק. שתק אף-על-פי שעד-מהרה התברר לו כי הוא כבר מכיר את הסיפור, אפילו מכיר היטב...

תחילתו של המעשה כמה שנים קודם-לכן (בשנים ת"ש-תש"י). ר' אהרון התגלגל זמן רב מעבודה לעבודה, משום שלא היה מוכן לעבוד בשום עבודה הכרוכה בחילול שבת. שמחה רבה שמח אפוא כשמצא יום אחד עבודה בבית-חרושת גדול לאריגה. מנהל המפעל היה יהודי, חבר המפלגה הקומוניסטית, ושמו סאשה. הוא הסכים להעלים עין מהיעדרותו של ר' אהרון מעבודה בימי שבת. תחת זאת התחייב ר' אהרון לבוא למפעל מדי יום ראשון, יום המנוחה הרשמי, ולהשלים את החסר. בית-החרושת שכן בעיירה קונצבו שליד מוסקווה. בין בית-החרושת לביתו של ר' אהרון בקליאזמה הפרידו שלוש שעות נסיעה ברכבת. מדי יום שישי בשעה שתים-עשרה בצהריים, היה ר' אהרון יוצא מבית-החרושת בדרכו לביתו. בחורף נכנסת השבת במוסקווה וסביבותיה בשעה שלוש וחצי, ועל-כן היה מגיע לביתו ממש קודם כניסת השבת.

יום שישי אחד קרא סאשה לר' אהרון והודיע לו בהחלטיות כי הפעם ייאלץ להישאר עד סוף יום העבודה. "מחר צפויה ביקורת ממשלתית במפעל, ועדיין לא השלמנו את מכסת הייצור שהוטלה עלינו", הסביר סאשה. ר' אהרון הקשיב לדבריו והגיב בנימוס: "אדוני המנהל, צר לי, אך לא אוכל להישאר מעבר לזמן הדרוש לי כדי לחזור הביתה לפני כניסת השבת. גם היום אעזוב את המפעל בדיוק בשעה שתים-עשרה". המנהל כעס "עליך להבין כי אם לא תושלם המכסה במועד ונוסף על כך יתברר כי הנחתי לך להיעדר מהעבודה בשבתות, נשלם על כך שנינו מחיר כבד!", אמר. "מכסת הייצור והביקורת הצפויה חשובות בעיניי מאוד, אך השבת חשובה לאין-ערוך", ענה ר' אהרון.

סאשה ממש התרתח. "שיהיה ברור לך!", הודיע, "אם תצא מכאן היום בשתים-עשרה בצהריים, תאבד את מקום עבודתך!".

ר' אהרון לא זלזל באיום. אף-על-פי-כן נחוש היה בדעתו לעזוב את המפעל בדיוק בשעה שתים-עשרה בצהריים. כך עשה בפועל. ביום שני בבוקר שב ר' אהרון למפעל, ככל העובדים. בינו לבין סאשה שררה מתיחות והם נמנעו מלדבר ביניהם. סאשה לא פיטר את ר' אהרון, אך מאז העיב צל על יחסיהם.

לאחר זמן-מה עזב סאשה את המפעל ובמקומו בא מנהל חדש. עובדי המפעל לא ידעו אם סאשה, שכבר היה אז כבן שבעים, פרש לגמלאות או שמא הציבה אותו המפלגה בתפקיד ניהולי אחר. בינתיים נשכח העניין מליבו של ר' אהרון, מה גם שכעבור זמן עזב גם הוא את המפעל, לאחר שמצא מקור פרנסה נוח יותר.

מאז, כאמור, חלפו כמה שנים. הזקן המלא שעיטר עתה את פניו של שלום פייגין מחק כל דמיון בינו לבין מנהל המפעל המתבולל, סאשה. משום כך לא היה יכול ר' אהרון לזהותו. גם פייגין, מצידו, לא נקב בשמו של ר' אהרון, כשסיפר את הסיפור לרב סנדלר. אולי מפני שלא רצה 'להפליל' את ר' אהרון.

הרב סנדלר סיפר בהתרגשות את סיפורו של הפועל היהודי, ולא הבחין בחיוך הקטן ההולך ומתפשט על פניו של ר' אהרון. הוא הוסיף לגולל את הדברים בגוף ראשון, ממש כפי ששמעם מגיבור המעשה. וכך הוסיף פייגין והתוודה באוזניו:

לאחר שנרגעתי מכעסי על הפועל היהודי, שהיה מוכן לסכן את עצמו ואותי בשביל השבת, עלתה במוחי מחשבה הפוכה לגמרי. פתאום חשבתי על איש צעיר, המטופל בילדים רבים, שמוכן לוותר על מקור מחייתו ולסכן בכך את עתיד משפחתו – וכל זאת למען עקרונותיו.

המחשבה על כך חוללה בי זעזוע. נזכרתי בשנות ילדותי; בבית הוריי, באותן פעמים מאושרות שזכיתי לבקר עם אבי בעיירה ליובאוויטש ולהביט בפניו של הצדיק רבי שלום-דובער.

העניין הוסיף להציק לי, עד שיום אחד החלטתי כי הגיעה העת לחזור לחיי-אמת – חיים יהודיים. פרשתי לגמלאות והתחלתי לחיות כיהודי.

רק לאחר שסיים הרב סנדלר את הסיפור כולו, גילה לו ר' אהרון את זהותו של הפועל היהודי העקשן, שהסכים לוותר על מקום עבודתו ובלבד שלא ייאלץ לחלל אף לא שבת אחת.

לשמור על כבוד המרא דאתרא

השמועה פשטה בניקלשבורג ועוררה התלהבות רבה – הגאון הגדול רבי יעקב לוברבוים, רבה של ליסה (בעל 'חוות דעת' ו'נתיבות') – יבוא בקרוב לעיר. נודע, כי על-פי הזמנת רב העיר, הגאון רבי מרדכי בנט, ישהה רבה של ליסה בניקלשבורג שלושה ימים. גדולה במיוחד הייתה התרגשותם של הלמדנים, שציפו לשתות מבאר תורתו של הגאון האורח.

היום הגדול הגיע. כל יהודי ניקלשבורג – אנשים, נשים וטף – התייצבו בפתח העיר להקביל את פני האורח הדגול. מרכבת האורח עצרה והקהל הרב התגודד סביבה. ראשון עלה אליה המרא-דאתרא, רבי מרדכי בנט, וחיבק באהבה רבה את האורח. אחריו ניגשו הדיינים וראשי הקהל.

ההתרגשות הגיעה לשיאה כאשר הגאון הגיח מתוך המרכבה. קריאת "שלום עליכם!" רמה פרצה באחת מפי כול. אחר-כך עברו האנשים בסך ולחצו את ידי האורח לשלום.

יומו השני של הביקור היה היום המרכזי שהכול ציפו לו. ביום הזה עתיד הגאון לשאת שיעור תורני בבית-המדרש הגדול של ניקלשבורג. ואמנם, זמן רב לפני פתיחת השיעור כבר נתמלא בית-המדרש מפה אל פה. ההמון הוסיף להתקבץ ולצבוא על החלונות. גם אנשי-העמל ופשוטי-העם הגיעו – מבקשים לקחת חלק בחוויה המיוחדת.

שביל נפער בקהל הדחוס בשעה שהגאון מליסה עשה את דרכו אל מרכז בית-המדרש. דממה מוחלטת השתררה בהיכל כשעלה על גרם המדרגות הקטן, שהוליך אל הבימה. פני הגאון האירו ועיניו סקרו את הקהל. הוא פתח את דבריו בשקט ובמתינות. אט-אט גבר קולו וקצב דיבורו נעשה סוער וקולח יותר. גמרות ופסוקים נשזרו בשאלות ותשובות בהלכה ובפירושי הראשונים – והדברים האירו כנתינתם מסיני.

למדני ניקלשבורג אימצו את ראשיהם כדי לעקוב אחר מהלך השיעור. גם המרא-דאתרא הקשיב מרותק. לאחר כמחצית השעה הופרה השתיקה. "זה כבר חידוש עצום! חידוש עצום!", נשמע קולו של רבי מרדכי בנט. המילים נאמרו לא בנימה של התפעלות אלא בהבעת תמיהה והשתוממות.

"כלומר?", הגיב האורח.

"מה תעשו עם התלמוד הירושלמי?", זרק רבה של ניקלשבורג בשאלה, כשהוא מציין הלכה בתלמוד הירושלמי. לרגע נדם הגאון מליסה, והקהל למד מכך כי דברי הירושלמי מערערים את היסוד לחידושו של האורח.

כעבור רגע החווה האורח בידו תנועה שפירושה לא היה ברור – והמשיך בשיעור. אולם מעתה והלאה נעדר משיעורו הברק שאפיין אותו קודם-לכן. הדברים נאמרו בהתלהבות פחותה, כאילו מתוך הכרח. לאחר שעה קלה סיים האורח את משאו וירד מהבמה.

אווירה כבדה של אי-נוחות עמדה בחלל. גם רבי מרדכי בנט עצמו השגיח בדבר וחש אשם. מיהר והלך לאכסניה שבה התארח האורח כדי לפייסו. זה הביט בו כלא-מבין. "יסיר-נא כבוד תורתו דאגה מליבו", אמר האורח, "אין לי שמץ של טרוניה עליו".

ליבו של המרא-דאתרא נחמץ. הוא חש כי הגאון מליסה נפגע מדבריו ומעביר על מידותיו. התחנן לפניו שיאמר לו בפה מלא כי סולח הוא לו. אולם רבה של ליסה התעקש ואמר כי לא פגע בו ועל-כן אין צורך לסלוח.

השעות הבאות היו שעות קשות לרבי מרדכי בנט. כל הלילה לא הצליח לעצום עין מרוב צער. למחרת בבוקר יצא רבי מרדכי בקריאה לקהילתו, ללוות את האורח גם בצאתו מהעיר. בכך קיווה לפצותו במעט על הפגיעה בכבודו.

המון רב הלך אחר מרכבתו של הגאון מליסה. רגע לפני צאתו מהעיר, שוב ניסה רבי מרדכי בנט לפייס את אורחו. "ידידי-אהובי", פנה אליו בקול נשבר, "יסלח-נא לי כבוד תורתו, בטרם ישוב לעירו; יסלח לי עתה שאם לא עכשיו אימתי!".

הביט הגאון מליסה ברבה של ניקשלבורג וחייך. "יעלה-נא כבודו אל המרכבה ונשוחח כמה דקות לבדנו", אמר. עלה רבי מרדכי אל המרכבה. פתח רבי יעקב מליסה ואמר: "אתמול, כאשר הקשה כבודו על החידוש שלי  מדברי התלמוד הירושלמי , לא חלשה דעתי. זאת מכיוון שדברי הירושלמי שהזכיר, הם בשלב הראשון הסוגיה – ''ההוה אמינא'', אך למסקנה אין סתירה מהתלמוד הירושלמי לדבריי. לכן לא נכלמתי וממילא אין כבודו זקוק למחילה".

רבה של ניקלשבורג השתומם מאוד. "אם כן, מדוע לא אמר לי זאת כבוד תורתו בשעת מעשה?!", תמה.

הביט בו האורח בתמיהה משלו: "וכי יעלה על הדעת שאני אסתור את דברי המרא-דאתרא בנוכחות בני-עירו?! חלילה לי מעשות כן; מוטב יחשבו שאני שגיתי ואל יהרהרו אחר רבם!"

נפרד רבי מרדכי בנט מאורחו בהתרגשות רבה ובתחושה עמוקה של תודה והערכה.

אך נסעה המרכבה, טיפס רבי מרדכי בנט ועלה על מקום גבוה, משם דיבר אל בני-קהילתו וסיפר להם על תוכן שיחתו עם הגאון מליסה.

"מבינים אתם? תשובה ניצחת הייתה לו אך הוא נמנע מלאמרה – כדי שלא לביישני!", אמר רבי מרדכי ודמעות בעיניו. "הגאון הגדול מליסא הפליא את כולנו בגאונותו בתורה", המשיך רבה של ניקלשבורג בהתרגשות, "אך יותר משלימדנו בדיבורו, לימדנו בשתיקתו. זה השיעור האמיתי לכולנו – כמה עלינו להיזהר בכבוד הזולת".

(על פי גליונות חב''ד)

פטירתו של רבי שלמה קרליבך

הרב שלמה קרליבך כידוע היה דמות שנויה במחלוקת במגזר החרדי. יום אחד מגיע ר' שלמה קרליבך למסעדה בארה"ב, כדרכו באהבת ישראל עבר בכל שולחן ולחץ ידיים וברך בחום כל אחד. בשולחן בקצה המסעדה אליו הגיע אחרון ישבו שני אנשים חרדים אשר אחד מהם לחץ את ידו של שלמה קרליבך אך השני סירב בתוקף.

הרב קרליבך לא מבין וחושב אולי האיש לא שם לב שהוא מושיט לו יד. מנסה שוב אך האיש אומר מפורשות אני לא רוצה ללחוץ לך יד. אתה איש מלוכלך.

הרב קרליבך מתחנן על נפשו מה אני עושה שלא יקרה שיהודי לא ירצה ללחוץ לי יד? הרב קרליבך אומר אני מוכן לחזור בתשובה. תגיד לי מה לעשות אך אני חייב שגם אתה תלחץ את ידי.

האיש אומר לקרליבך, שמע, אתה תאמר לי שאתה חוזר בתשובה רק בשביל ללחוץ את ידי אך אני לא מאמין לך.

הרב קרליבך מתיישב למול האיש ומתחיל לבכות לריבונו של עולם, אבא שבשמים, רציתי לקרב יהודים אליך. ירדתי גם לאנשים במקומות הכי נמוכים. התלכלכתי איתם אך עכשיו אני מתחנן אליך. רחם עלי וקבל אותי בתשובה שלימה.

הרב קרליבך פתח סידור ואמר וידוי שלם על כל סעיפיו ובדמעות אמיתיות שכל העומדים מסביב החלו לבכות כמו שרק קרליבך היה יכול בנשמתו הגדולה. הרב קרליבך התחנן באמת מעומקא דליבא והחרדי הקנאי נשבר למול המחזה וקם ולחץ את ידיו של הרב קרליבך ופתחו במחול ובאהבה גדולה.

ר’ שלמה קרליבך התנצל שהוא חייב לרוץ כי הוא מאחר את הטיסה. הישר משם יצא לשדה התעופה ושם במטוס שעות קצרות לאחר שאמר וידוי בבכי רב על כל חייו דמם ליבו והשיב נשמתו הגדולה והנקייה ליוצרו.

הרב צבי יהודה והרב קרליבך

הרב יוחנן פריד:

מדי יום רביעי התקיים שיעור בביתו של הרב צבי יהודה לקבוצת רבנים מתלמידיו הותיקים. באחת הפעמים הגענו לשיעור הדלת היתה סגורה ושמענו קולות מבפנים. נקשנו בדלת ולא נענינו אולם מבעד לחלון ראינו שהרב משוחח עם מישהו. לאחר המתנה ממושכת, נפתחה הדלת ומהחדר יצא ''הרבי המרקד'' ר' שלמה קרליבך. הרצי''ה ליווה אותו עד הרחוב, בעוד כולנו ממתינים. לאחר מכן חזר הרצי''ה לחדרו ואנו בעקבותיו. 

כשנכנסנו לחדר, הרב התיישב והבחין באחד הרבנים המביט בו בפליאה... אמר הרב צבי יהודה: ודאי אתם רוצים לשאול על מפגשי עמו. דעו לכם שלמקומות שהוא הגיע אף אחד מכם לא הגיע... אני מבין שאתם רוצים לשאול שאלות על האיש ועל שיחו, אך הן אינן שייכות כלל לעניין!

ודעו שלמקום שהוא הגיע אף אחד מכם לא הגיע. בהמשך השיעור סיפר הרב שהרב קרליבך מנסה להקים בירושלים, בית אהבת ותפילה, במטרה לגמול בו אנשים מסמים ולקרבם ליהדות, כפי שהקים בסן פרנציסקו. ניכר שהרב צבי יהודה העריכו בשל אהבת ישראל שהיתה בו.

נכדים מכבדים או מזלזלים

מספרים על אחד מגדולי הרבנים בארצות הברית בדור האחרון הרב יעקב קמנצקי זצ''ל, שנסע פעם אחת עם נכדיו במטוס לארה''ב. נזדמן לו לשבת סמוך לאחד מאישי הציבור המפורסמים בארץ שהיה בעל תפקיד חשוב בהסתדרות העובדים בארץ ישראל.

במהלך הטיסה ניגשו מדי פעם הנכדים של הרב לסבא הגדול שלהם ושאלו אותו מתוך יראת כבוד אם הוא זקוק לדבר מה. איש הציבור הסתכל כלא מאמין למראה עיניו. לקראת תום הטיסה הוא ניגש לרב ושאל אותו: "אני לא מבין מה קורה פה, הנכדים שלך מתייחסים אליך בכבוד מלכים. עוד לא ראיתי דבר כזה, גם  לי יש ילדים ונכדים ואף אחד לא מתייחס אליי באופן כזה, אולי תספר לי את סוד העניין"?

ענה לו הרב: מי שהולך בדרכי התורה שניתנה לנו מסיני, יודע להכיר את גדלותם של הדורות הראשונים. ככל שהדורות מתרחקים מהר סיני הם נעשים קטנים יותר, ביחס לדורות שקדמו להם. זאת הסיבה שהנכדים שלי יודעים להעריך את הסבא שלהם, כי הוא חי שני דורות לפניהם וראה בעיניו גדולי תורה וצדיקים שהתאבקו בעפר רגליהם של גדולי ישראל של הדורות הקודמים.

השקפת החיים שלך אמר הרב לאיש הציבור הנ''ל היא הפוכה מן הקצה אל הקצה. הצעירים רואים את המבוגרים כאנשים מיושנים ולא מתקדמים. הצעירים רואים את עצמם חכמים יותר מהדורות הקודמים, והרבה יותר רחוקים מהאבולוציה והקוף...

ידיד או שאהיד

בבוקר יום השבת, בשעה שמונה, כבר התאסף מנין בבית הכנסת 'נועם ישראל' ברחוב בן יהודה בתל אביב. שליח הציבור הוותיק, בנימין שבתאי, כבר חלף על פני "ברוך שאמר". המתפללים היו מרוכזים בסידוריהם ובקולו הנעים של החזן. כאשר הגיע בנימין ל"הללויה, שירו לה' שיר חדש" נכנס לבית הכנסת צעיר בלתי מוכר. בימים כתיקונם לא היתה מתעוררת כל בעיה, אבל באותם ימים היתה אינתיפאדת אל-אקצה בשיאה. באותו חודש התפוצצו שלושה מחבלים: אחד באוטובוס בצפון, אחד בירושלים ואחד בניסיון סרק במחסום ביש"ע. הצעיר, שהיה כבן שש-עשרה, נכנס בהיסוס. הוא היה בעל פנים כהים ומכוסי זיפים, לבוש בחולצת טריקו ורודה ובמכנסי ג'ינס, תיק קטן תלוי על כתפו ועל ראשו מונחת כיפה לבנה ומקומטת. 

גבאי בית הכנסת, פנחס, הביט בו בחשד. בימים טרופים אלו, פנים כהים, לבוש משונה ומטען חריג עלולים להיות מתכון לכל זוועה אפשרית. הבחור ניגש בהיסוס לארון הספרים בחזית ושלף משם, מבלי לחפש יותר מדי, חומש בלוי. לאחר מכן ניגש לשבת במקום הריכוז הצפוף ביותר של המתפללים, מעלעל בחומש כאחד שאין לו מושג בהוויית בית הכנסת. החלה הסתודדות מאחוריו. קובי, חייל משוחרר בחולצה ירוקה, ניגש לגבאי ושוחח עמו על החשוד. הגבאי ניגש מיד לרב נסים וקטע את סלסולי תפילתו. הרי ספק פיקוח נפש דוחה איסורי שבת, וקל וחומר את תפילת השבת. "הרב, יש כאן אדם חשוד!" 

הרב חשב רגע ולחש: "למה אתה חושד בו?" "הוא לא מגולח, לובש בגדים ורודים ומחזיק תיק, לא מדבר עם אף אחד ואפילו לא מבקש עזרה". הרב נסים התבונן במתפלל המשונה, ולא ידע כיצד עליו לפעול, אם בכלל. מצד אחד הוא אמנם חריג, אבל מצד שני, איך יוכל לפגוע במתפלל שמגיע לבית כנסת בפעם הראשונה?! הוא הורה לגבאי שיפעל בזהירות מכל הבחינות. 

פנחס נפרד מהרב וסימן לקובי שיפעל לפי הבנתו. אסור היה להתנפל על החשוד בשום אופן. הרי עיקר החשש כאן אינו מסכין או מכלי נשק אחר, אלא מחגורת נפץ, ואם יתנפלו עליו הוא עלול להפעילה. 

החשוד יצא לרגע מפתח בית הכנסת והתבונן ברחוב ההומה. לך תדע מה הוא זומם ואיפה הוא מבקש להתפוצץ. לאחר מכן חזר והתיישב במקום אחר בבית הכנסת, צפוף אף הוא.

קובי ניצל זאת ויצא מיד מפתח בית הכנסת. הוא רץ לכיוון הרחוב וביקש מאחד האנשים שייתן לו בדחיפות טלפון נייד. האיש התפלא, וכשהבין שמדובר במקרה חירום נתן לו את מכשירו. קובי התקשר למשטרה וצעק: "יש בבית הכנסת 'נועם ישראל' ברחוב בן יהודה מתפלל שנראה כמו מחבל מתאבד. תגיעו מיד מיד!"

המתפלל החשוד עלעל בסידור שהיה מונח על התיבה שלפניו. חלק מהמתפללים החלו לחמוק לעבר היציאה. לאחר כמה דקות התקרב החשוד למתפלל מבוגר, שלא היה מודע עדיין למתרחש. מישהו ניסה לאותת לו שיימלט על נפשו. כעת נותרו בבית הכנסת מתפללים ספורים, ובכללם החשוד. יתר המתפללים ניצבו ברחוב ההומה כשהם משוחחים בהתרגשות: "תראו איך המנוול הזה מסתובב לכל הכיוונים... בואו נתפזר. הוא עוד יקפוץ עלינו!"

"חייבים להוציא את כולם!" 

"חכם נסים עוד לא יצא?!" 

קובי התקרב אליהם ואמר להם שכבר הזעיק את המשטרה. חצי דקה לאחר מכן הגיע ג'יפ עם ארבעה שוטרים חמושים באקדחים. "איפה החשוד?" קובי הצביע מבעד לחלון על הצעיר, שראשו היה רכון כעת על מקום הנחת הסידור, ואמר: "הנה הוא. קודם הסתובב בבית הכנסת כמו משוגע והחליף את מקום ישיבתו. תראה איך הוא נראה!" השוטר נכנס פנימה כשהוא מכוון את נשקו לעבר הצעיר. הוא התקרב אליו באטיות, ושני שוטרים נוספים התפרצו משני צדדיו. השוטר צעק: "תרים את הידיים! אתה עצור!" 

הצעיר הביט בשוטר בהשתאות. עיניו נראו נפוחות ומעט אדומות. 

"מה קרה?" שאל בלשון רצוצה, כמעט בלתי מובנת. 

"תרים את החולצה ותוציא את תעודת הזהות שלך!" הצעיר הרים בעל כורחו את חולצתו הקצרה, וגילה בטן גרומה ותו לא. אחר-כך שלף תעודת זהות כחולה. השוטר התקרב בזהירות וחטף את התעודה מידו, הציץ בה ושאל, עדיין בקול רם: "אתה שבתאי זולטי?" "כן". 

"מאיפה שם המשפחה שלך מוכר לי? תהרוג אותי..." 

"אני הבן של שמעון זולטי, שנרצח לפני שבוע בפיגוע בירושלים. באתי לומר עליו קדיש..."

טלפון סלולארי ושמירת שבת

במשך שבע שנים הייתי משועבדת לטלפון הסלולארי שלי. הוא היה עלי 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. הוא מנע ממני לצאת מהעיר - מה אם אהיה במקום שאין בו קליטה? כשהחברים שלי הזמינו אותי לצאת לחוות-נופש לסוף-שבוע מפנק, סירבתי להצטרף אליהם - חד וחלק. במקום השומם והמנותק ההוא, גם הטלפון שלי יהיה מנותק! ואיך אוכל לקחת אותו לבריכה או לרכיבה על סוס? אני אצטרך להשאיר את הטלפון מאחור. בשום פנים ואופן לא! אני מעדיפה להישאר יחד אתו. וזה מה שעשיתי.

כשהייתי יוצאת לאירוע חשוב, הייתי מעבירה אותו למצב רטט, אבל חס וחלילה לא מכבה אותו לגמרי. כי מה אם תגיע אותה שיחה גורלית שתשנה את חיי? "זכית בלוטו!", או, "אנחנו רוצים שתככבי בסרט הבא שלנו!" (השיחה הזאת לא הגיעה מעולם.) הייתי ישנה עם הטלפון ליד הראש .קרינה? למי אכפת מזה? מה אם סטיבן שפילברג יתקשר אלי?

באחד משיעורי התורה שבהם השתתפתי, סיפר הרב כיצד הגיע אליהם אורח לשבת, ששמע את הטלפון הביתי שלהם מצלצל (כנראה זאת הייתה טעות במספר). אף אחד מבני המשפחה, כמובן, לא הרים את השפופרת. זה כל כך הפריע לאורח עד שהוא הציע לגשת ולענות בעצמו. הרב הגיב, "אני לא עבד לטלפון. היום אני חופשי ממנו. תן לו לצלצל".

בשבת, לטלפון לא היה כוח שליטה עליו, והוא היה חופשי באמת. הבטתי אז בסלולארי שלי שהיה צמוד למתני, והבנתי שמעולם לא חשתי באותה תחושת שחרור. לא הייתי אפילו מסוגלת לדמיין חירות כזאת. הייתי משועבדת לטלפון הזה, ולא היה לי צל של מושג איך אוכל אי פעם להשתחרר ממנו. פתחתי בצעדים קטנים ומשמעותיים לעבר היהדות; השיעורים ששמעתי נראו יותר ויותר רלוונטיים לחיי האישיים. הקשרים שיצרתי הפכו להיות משמעותיים יותר. מאחוריי עמדה קהילה נפלאה. ומול כל אלה היה הסלולארי הקטן שלי. רציתי להתחיל לשמור שבת, אבל זה אמר לכבות את הפלאפון. פשוטו כמשמעו - לנתק אותו. עד כאן!

שבוע אחד, התבקשתי להישאר לשַבָּת בביתו של רב מסוים מירושלים, כדי לשמור על הבית כשהוא ובני משפחתו נסעו. השכן ממול היה רב. השכן מלמטה היה רב. הם היו שם בכל מקום! ואני חשבתי לעצמי, השבת הזאת - אולי רק הפעם - אני הולכת לעשות את זה באמת, ולא רק חצי חצי.

סידרתי כל מה שהייתי צריכה בשביל השבת. זה היה מחשמל. התחלתי ליהנות מההכנות ליום הגדול הזה בחיי. ואז הסתכלתי על הפלאפון. האם אצליח להתגבר?באותו רגע חזרו אלי המילים מאותו שיעור, ואני הבנתי שמה שאני רוצה זה באמת להשתחרר מהשעבוד. השפלתי מבט לעבר המכשיר הקטן, והחלטתי שהיום הוא היום שבו לא אהיה עוד שפחה. לחצתי על הכפתור וניתקתי אותו. סוף-סוף הייתי חופשיה.

במשך אותה שבת ראשונה, ובשבתות רבות שבאו אחריה מאז (ואפילו בימי השבוע הרגילים!), הרגשתי בעוצמתה של החירות והשלווה האמיתית. אני כבר לא שפחה; הכוח בידי.

הסיפור מתוך אתר aish

טבעת היהלום שאבדה

נישאנו, בעלי ואני, לפני 15 שנה. המשפחות של שנינו עשו את כל מה שיכלו למעננו. כל צד הביא ככל יכולתו. נערכה לנו חתונה די יפה, ונרכשה עבורנו דירה סבירה. בסך הכול היינו שמחים ומאושרים.

לפני החתונה הגיעה הסבתא של החתן לתת לי מתנה. היא הוציאה מהתיק קופסא קטנה עטופה. פתחתי אותה ובתוכה הייתה טבעת יהלום.

לא הייתי צריכה להיות מומחית ביהלומים כדי להבין שמדובר כאן במתנה יקרה מאד. היה זה יהלום ע-נ-ק-י. לא ראיתי יהלום כזה מימי.

כולם השמיעו קריאות התפעלות הסבתא אמרה לי שזו המתנה שלה לחתונה שלי. הסתבר לי שהסבתא רוכשת לכל כלה במשפחה תכשיט יקר מאד. כזה שהולך עם האישה כל חייה כדי שתזכור אותה. האמת שהסבתא הזו לא הייתה צריכה מתנה כדי שיזכרו אותה - היא הייתה אישה אצילה ומקסימה ומתוקה שכולם אהבו אותה ממילא. אבל מנהג הוא  מנהג ומי אני שיחלוק עליו במיוחד אם הוא שווה 5000 דולר?

כן, זה היה השווי של הטבעת. ומנין אני יודעת? מיד תדעו.

תגובתו של אבי הייתה שזו שחיתות לענוד כזו טבעת כשאנשים רעבים מסתובבים ברחוב. מצד שני גם לי היו ייסורי מצפון לענוד כזו טבעת, וחוץ מייסורי מצפון היו גם ייסורים אחרים שרק אישה תבין.

הטבעת הייתה גדולה עלי. כל אישה יודעת כמה מעצבן זה הרווח בין הטבעת לאצבע. זה פשוט משהו שמסיח את דעתך, וכל הזמן אתה חייב לחוש את זה אם הוא עדיין נמצא שם.

במשך כל החתונה הידקתי את הטבעת שוב ושוב, ובגלל שנוספה אליה גם טבעת נישואין היו לי שני טבעות למשש באותו מחיר. בעצם, במחשבה שנייה, לא מ מ ש באותו מחיר.

החתונה עברה. ימי ה"שבע ברכות" היו נפלאים ומדהימים. את השבת עשו שתי המשפחות אצלנו. ארוחת ליל שבת הייתה נפלאה עם השירים והדרשות וכך גם למחרת. לאחר ארוחת השבת הלכנו קצת לטייל רגלית בטיילת. לאחר מכן אכלנו סעודה שלישית שנמשכה עד למוצאי השבת.

השבת הסתיימה, ואז פתאום הסתכלתי וראיתי לחרדתי שהטבעת לא על האצבע.

התחילה מהומה קטנה ובעלי אמר "אני ארוץ לחפש בבית. יכול להיות ששכחת את זה בחדר".

חיכיתי במתח, כוססת ציפורניים . משהו בליבי אמר שייתכן והוא לא ימצא אותה. המשהו הזה נבע מהעובדה שידעתי שהטבעת הייתה קצת גדולה עלי, ונזכרתי שפשוט זמן רב מדי לא מיששתי אותה. אשר יגורתי בא לי.

בעלי חוזר: "הטבעת לא נמצאה".

"חיפשת בארון"? "במגירות"?

בקיצור, הוא חיפש בכל מקום שניתן לחפש והטבעת לא נמצאה.

בשלב זה, לא היה איש במשפחה, שלא ידע שאבדה הטבעת בשווי 5000 דולר. (והנה התשובה מאיפה אני יודעת את השווי. כשמאבדים  דברים יקרים ישר אומרים כמה הם שווים, וזה נכון לא רק לגבי תכשיטים. גם לגבי דברים אחרים אתה פתאום אנשים מוציאים הכל).

השוויגער (החותנת) עלתה אלינו לחדר ולבושתי ולחרפתי החלה יחד עם עוד כמה דודות נחמדות לחפש בכל המזוודות ולחטט בחפצים האישיים שלנו.

אחרי חיפוש שארך אולי שעה, החלו כולם להעלות רעיונות היכן היא נעלמה. כאן העזתי לספר שהטבעת הייתה קצת גדולה עלי וכמובן לשמוע מיד את הדודה שאומרת "אז למה לא אמרת את זה בהתחלה?" ולענות "דווקא כן אמרתי?" והנה המתח מתחיל.

בשחזור שעשינו עלה, כי קרוב לוודאי הטבעת נפלה בחוף הים, כך שלחפש אותה זה זה כמעט כמו לחפש יהלום בערימה של חול, וכמה שהיהלום גדול ככה גם החוף בנתניה.

קשה להצביע על הרגע שזה התחיל. מאז הפרצופים של כולם נראו לי חמוצים. בליבם חשבו איך נתתי לעצמי לאבד כזו טבעת. גם אם לא צעקו עלי זה היה ר ש ו ם להם במודגש על הפנים.

חזרנו אני ובעלי חפויי ראש הביתה. בעלי ניסה להתלוצץ ולפזר את האווירה הקשה אבל אני הפלתי עליו את כל הכעס שחשתי כלפי עצמי. הוא התנצל והתנצל ולא עזר לו כלום. אני הייתי פגועה עד עמקי נשמתי גם מהכאב על אובדן הטבעת וגם על כך שהאשמה נפלה עלי.

בעלי ניחם אותי והסביר לי שאני לא אשמה אלא כל מי שאמר לי לענוד את הטבעת למרות שהייתה גדולה עלי. בעיקר את עצמו האשים. הוא ניסה ליטול את האשמה על עצמו, עד שבסוף הלילה הודיתי ביני לבין עצמי שאם זה היה מבחן הוא עבר אותו בהצלחה.

במשפחה שלו, בכל פעם שנפגשנו זה ריחף באוויר. היו כל מיני דקירות קטנות שעשו את החיים שלי לבלתי נסבלים ממש. אני לא מאשימה אותם אבל מסתבר שכשמישהו נכשל, בעיקר באבדן של משהו ששווה יותר יקר, זה עולה לו ביוקר הרבה יותר מהסכום. יחד עם הטבעת אבדה כל ההערכה ואהבה שחשו אלי - כאילו נמאסתי עליהם. כמה כבר אתה יכול לאהוב מישהו חסר אחריות כזה שמסוגל לאבד משהו בשווי 5000 דולר? מה היא ילדה קטנה? אי אפשר לצפות ממנה לשמור על דבר יקר ערך שכזה? 

עברו עלי חדשים ארוכים ועצובים מאד. חשתי שלעולם לא אוכל להחזיר את הערכת המשפחה. אבדן הטבעת גרם לאיזה "סטמפל". חותמת המעידה עלי שאני לא אחראית ואי אפשר לסמוך עלי, וחוץ מזה שאני סתם אחת מעצבנת שמאבדת יהלום יקר כזה.

השיא היה בקטע מסוים שקנינו איזה אגרטל יקר, ואחד האחים אמר לבעלי "עדיף שאתה תסחוב את זה, אתה יודע". הוא אמר את זה בפני כולם ואני התפרצתי כפי שלא התפרצתי מעודי ואמרתי שאני לא דורכת יותר בבית הזה וששופכים את דמי. ועוד הרבה דברים אמרתי שהבהילו אפילו אותי.

ואז הגיעה תקופה של מריבה שבעלי המסכן ניסה כל הזמן לפשר. הוא לא ממש שיתף אותי בזה אבל הבנתי שהוא עצמו התעמת עם אחיו והודיע להם שאם ימשיכו לעשות לי צרות הוא יתנתק מהמשפחה. אחר כך בא פיוס שהיה בעצם פגישה שכולה אי נעימות בה השויגער התנצלה ובהסבירה שלמעשה היא הכי אוהבת אותי מכל הכלות ואני עניתי בחזרה שתמיד הרגשתי את זה וכל הדברים הבלתי נעימים שבדרך כלל נאמרים בכל מיני משפחות.

אבל העניין הזה עייף אותי לחלוטין. כביכול שרר שלום אבל היה זה שלום קר. אני חשתי מובסת. כאילו ידעתי שאפסו סיכויי ובחיים לא יאהבו אותי ולא יעריכו אותי.

המפנה הגיע ארבעה חדשים לאחר מכן. אנחנו התחתנו יומיים לאחר חג השבועות, ובעלי הלך כמנהג בני הישיבה עם "פראק" בגד שנוהגים ללכת איתו רק בחגים. וכמובן בחתונה ובימי שבע הברכות.

ראש השנה מגיע. בעלי שולף את הפראק מהארון לובש אותו ושואל אותי אם זה עדיין מתאים לו, ואז הוא מתחיל לטפוח על הלב שלו. נבהלתי. חשבתי שקרה לו משהו. הוא שולח את היד לתוך הכיס של הפראק, ואז הוא מוצא שם  משהו, את הטבעת שלי אלא מה.

הסתכלנו בטבעת במשך כמה דקות בלי לומר מילה ואני זוכרת מה הוא אמר "אני בהלם. אני שמתי את זה כנראה בפראק שלי".

ישבנו זה מול זה ואני פשוט בכיתי. מהתרגשות ואולי מהמתח שפתאום נפרק לו ממני. הוא התקשר מיד לאימא שלו והודיע על מציאת הטבעת ואז החלה עלייה לרגל אלינו הביתה ההורים שלו והאחים שלו שבחנו את הטבעת, ולבסוף הסבתא והסבא בכבודם ובעצמם שהגיעו והביעו את שמחתם. כולם נשמו לרווחה וכמובן ביקשו סליחה שהאשימו אותי בחוסר אחריות, וממש באותה נשימה נזכרו כולם שאיך לא חשבו מיד שזה אצל בעלי, הלא הוא היה ידוע כשכחן כל ימיו ואי אפשר היה לסמוך עליו. בעלי אולי קצת נעלב אבל השמחה על מציאת הטבעת איזנה אותו.

מרגע זה ואילך, עד היום הזה, הפכתי למלכה של המשפחה. כולם הבינו שטעו, ואני בן אדם אחראי שמעולם לא איבד דבר.

אני הרגשתי בשמים כי פתאום נחתו עלי טונות של אהבה והתנצלויות שבכל חיי לא קיבלתי. ובעלי, גם אם קצת נפגע מהאשמה שהוטלה עליו הוא די שמח בשבילי, מה עוד שהוא הרוויח אישה מרוצה ושמחה בחלקה, אווירה טובה ולשלום בית בינינו למשך כל החיים. אבל הסיפור עדיין לא נגמר.

בכל הזדמנות הייתי עוקצת אותו עם הטבעת הזו. אם זה היה בכסף שהעדפתי שלא יחזיק אצלו בסכומים גבוהים ואם בסתם דברים שצריך לסמוך על מישהו. הייתי אומרת לו "עדיף שתיתן לו שמישהו אחר ייקח את זה, אתה יודע, שלא יאבד בארגז חול". המילה "ארגז חול" הפכה לאיזה מטבע לשון בינינו שבה הייתי משתמשת כדי לרמז לו. אני נורא מתביישת לספר את זה אבל אני חושבת שהרבה אנשים משתמשים בכל מיני חולשות כדי לפגוע באנשים היקרים להם, ולצערי עשיתי את זה.

בעלי סבל בשקט ולא התלונן. היו פעמים שראיתי כאב על פניו בשעה שאמרתי לו והייתי מתחרטת ומפייסת אותו אבל מלבד זאת הוא כמעט ולא התלונן.

החיים שלנו עברו בסדר. נולדו לנו שבעה ילדים מקסימים וטובים שאוהבים את ההורים שלהם ומכבדים אותם. כולם גדלו וידעו בעל פה את הסיפור על הטבעת שכולם חשבו שאימא איבדה בחוף הים ובסוף התברר שאבא המפוזר שכח בפראק שלו.

עוברות חמש עשרה שנים.

הטבעת עדין שמשה אותי בשמחות רצינות וזיכתה אותי במחמאות. אך יום אחד עלתה לי מחשבה להחליף את הטבעת בתכשיטים אחרים.

רציתי לעשות זאת כהפתעה לבעלי ופניתי לשויגער שתספר לי היכן הייתה סבתא קונה את התכשיטים. היא אמרה לי את השם של הסוחר - תכשיטן ידוע, ואני הלכתי אליו בהזדמנות הראשונה. הגשתי לו את הטבעת ואמרתי לו "היא נקנתה אצלך ואני רוצה שתעריך לי אותה".

הוא בוחן את הטבעת ומשמיע שריקת התפעלות ואומר "זה יהלום יפה ומקסים. הוא עולה המון כסף, יותר מששת אלפים דולר ולא איכפת לי להחליף אותו במה שתרצי, אבל רק סתם כך בשביל ההשכלה - היא לא נקנתה אצלי".

אני אומרת לו "מה לא נקנה אצלך - וכאן נקבתי בשמה של הסבתא.

הוא אמר "נכון, היא באמת נהגה לקנות אצלי את כל התכשיטים אבל תכשיט כזה בחיים לא מכרתי. כנראה את זה היא קנתה במקום אחר".

הגעתי הביתה והחלטתי לחפש קצת בתיבת התכשיטים. שם בתחתית כפולה היו כל מיני מסמכים ותעודות של התכשיטים. חיפשתי את התעודה של התכשיט הספציפי הזה, וגיליתי אותה עד מהרה. התכשיט באמת לא נקנה אצל אותו הסוחר אלא בחנות מפורסמת ויוקרתית. המחיר אכן היה 5000 דולר והבנתי פרט נוסף שכנראה המחיר עלה מאז עם השנים. אבל אז, לפתע משך את עיני משהו שאולי הייתי מפספסת אותו.

המתנתי שבעלי יחזור מעבודתו. ליבי דפק כמו מכונה. הוא הגיע.

סיפרתי לו שחשבתי להחליף את הטבעת ושהלכתי לסוחר התכשיטים שסבתא הייתה רוכשת אצלו והוא אמר שהתכשיט שווה 6000 דולר.

יופי אמר בעלי "הרווחנו".

"כן" אמרתי "אבל הסוחר אמר שלא הוא מכר אותו. התכשיט נקנה במקום אחר". 

"נו, יכול להיות", אמר בעלי.

אתה אומר לי שיכול להיות שהסבתא "קנתה דווקא את התכשיט שלי במקום אחר?"

"מה הבעיה שלך?" הוא שואל.

דמעות החלו לזלוג מעיני. "הבעיה" אני אומר לך מה הבעיה שלי אמרתי, שבמשך חמש עשרה שנה אני לא משערת איזה בעל נפלא וטוב לב יש לי, שבכלל לא מגיע לי. עשית את זה בצורה הכי מקסימה ונפלאה שאפשר. אני איבדתי את הטבעת ואתה הלכת בשקט, לא יודעת איך עשית את זה, לקחת הלוואות וקנית לי... טבעת חדשה. לא אל תתחמק, אמנם עשית את זה בצורה הכי אלגנטית וחלקה שניתן. מצאת את אותה הטבעת בדיוק, וגם באותו מחיר, אבל דבר אחד שכחת..."

את ה..."תאריך"

וכאן הנחתי מול עיניו את המסמך עם תאריך הקנייה. י"ד אלול.

אולי אתה שכחת אבל אני עדיין זוכרת שהתחתנו בט' סיוון. סבתא שלך קנתה  את הטבעת עוד לפני החתונה. כך שבכל מקרה, הטבעת הזו  נקנתה לפחות ארבעה חדשים א ח ר י שקיבלתי את המקורית. התאריך הסגיר אותך אמרתי לו ופרצתי בבכי תמרורים. 

קשה לי לתאר את המחשבות שעברו לי בראש. איזה צעיר שלוקח על עצמו הלוואה של 5000 דולר כדי לגרום למשפחתו להאמין ש ה ו א אשם בכל הסיפור. ידעתי שאני האישה הראשונה שקיבלה מתנה כזו. אני לא מתכונת לטבעת אלא לחמש עשרה שנים של אשמה שהועברה ממני אליו. ועוד איך הועברה. עד היום אני מתכווצת כשאני נזכרת עד כמה פגעתי בו בדיוק בנקודה שאסור היה לי לפגוע. בדיוק בנקודה שהוא היה הכי גדול בה.

הוא ישב וסיפר לי את כל התלאות שעברו עליו כדי לשלם את הכסף. הוא הסביר לי שהבין שלא יוכל לנקות את האווירה ביני לבין משפחתו אם אלה לא יאמינו שאני לא איבדתי את הטבעת. לקח לו שנים להחזיר את ההלוואה ובעיקר היה קשה לעשות זאת  עם ההשתלחויות שלי אבל דווקא הן היו מזכירות לו את מה שהרוויח - אישה שמחה, שקט נפשי ושלום בית.

לכאורה, זהו סיפור על טבעת יהלום, אבל באמת, זהו סיפור על לב שכולו זהב.

האף שלנו פונה לכיוון הנכון

אלול: העיקר שהאף פונה לכיוון הנכון. . . לילה של ימי הרחמים והסליחות, הרב עדין מדבר על "תשובה". אצלו, זה היה נושא חשוב. הוא א...