לאחרונה התלבטתי בשאלה קשה בענייני גיור שדרשה גם עצה עמוקה. כתבתי לשואלת שאתייעץ עם אדם גדול, ואשיב. נסעתי לרב מרדכי אויערבך, בן הגרש״ז – ראש ישיבה בת״א, ת״ח גדול ופיקח מאוד ושאלתיו. הוא הגיב: ״שאלה קשה כזו צריך לשאול אדם גדול״. השבתי: ״אין הכי נמי, לכן באתי״. הוא ניסה להתחמק. שאלתיו: ״מיהו אדם גדול, את מי לשאול? ״ הוא השיב: ״את ר׳ יעקב אריאל מרמת גן״.
https: //www. giluydaat. co. il/%d7%94%d7%a8%d7%91-%d7%a9%d7%9e%d7%97%d7%94-%d7%94%d7%9b%d7%94%d7%9f-%d7%a7%d7%95%d7%a7-%d7%96%d7%a6%d7%9c/
מחנה העבודה שבירכתי קאזאן, אז - חלק מהאימפריה הסובייטית הגדולה, היה אחד המקומות שפחות נעים לשהות בו, וזאת בלשון המעטה. התנאים היו תת תנאים, הקור המקפיא ותנאי העניות הקשים הפכו את החיים לבלתי נסבלים.
הגאון הצדיק רבי יצחק זילבר זצ״ל נשלח למחנה העבודה לשנתיים מאסר, בהן נזקק למסירות נפש של ממש כדי לשמר את הגחלת היהודית הפועמת בקרבו.
באחד מימי מאסרו, נגזר עליו לשמש במשך תקופה כשואב המים לאסירי המחנה. כדי להבין את מהות העבודה יש לפרט, שבתאי המגורים במחנה העבודה הרוסי לא היו ברזים או מים זורמים, וכל המים ששימשו את האסירים לשתיה, לרחיצה וכל שימוש אחר - היו מים שנשאבו מנהר קאזאנקה הסמוך למחנה העבודה. מפקדי המחנה הטילו על רבי יצחק את התפקיד הקשה, ללכת לנהר הלוך ושוב, לחצוב בידיו את הקרח שקפא עליו, ולשאוב דליי מים - אותם נשא אל המחנה.
כדי לספק את התצרוכת הדרושה למחנה, נאלץ רבי יצחק לעבוד בפרך כל יום, מבוקר ועד ליל. מדי יום, בשעה 5 וחצי בבוקר התייצב למלאכה, הרכיב על כתפיו את המוט ועליו שני דליי המים, ויצא אל הנהר. שבר את הקרח, שאב מים חיים, ושב למחנה - נושא על כתפיו את המטען הכבד.
כך הלך רבי יצחק, הלוך ושוב, כל יום, כל היום. מ 5: 30- בבוקר ועד 7: 30 בערב, בלי להתיישב או לנוח ולו לרגע אחד. אסירי המחנה זקוקים למים, המפקדים מפקחים שהוא לא מתרשל בתפקידו, ועליו לעמוד ביעדים ולשאוב את מלוא כמות המים הדרושה.
למעשה, רבי יצחק היה מרוצה מהעבודה שנגזרה עליו, למרות הקושי הרב והמאמץ הפיזי הכבד. בעבודה הזו, לא נאלץ לבלות את יומו עם האסירים הערלים שמסביב, ומה עוד - שבימי ששי יכול היה להסתייע באסירים נוספים, שסייעו לו לשאוב די מים כדי שיוכל לשבות ביום השבת. מה כבר יכול יהודי לבקש יותר מזה? האם בתנאי מחנה העבודה יכולה להיות עבודה טובה מזו?
אלא שקושי אחד ומרכזי ניצב בפניו, הטריד את מחשבתו. הלא חיוב לימוד תורה מוטל על כל יהודי, עשיר כעני, מבוגר כצעיר, איש משוחרר כאסיר במחנה העבודה. 'ואני, אינני זוכה ללמוד תורה, אין לי דקה אחת של פנאי בעבודה הזו! כל היום אני מתרוצץ הלוך ושוב אל הנהר וממנו, מתי אספיק משהו לעבודת השם, מעשה חסד, ניצול הזמן לנכסים נצחיים? !' - הרהר בעצב. . .
אך לא איש כרבי יצחק, יתן לעצב להכריע. הוא חישב ובדק היטב, וגילה כי הדרך מן הנהר, כשהוא נושא את הדליים הכבדים, אורכה כשעה הליכה. 'אם ארוץ כל הדרך, סביר שהדרך תתקצר מעט, ואז אוכל למצוא כמה דקות לפני היציאה לסיבוב הבא!' - חשב, ובדק. . .
כבר באותו היום, החל רבי יצחק לרוץ. ואין הכוונה לריצה קצרה או קלילה, אלא לריצה רצופה, במשך 45 דקות, כאשר דליי מים כבדים על כתפיו! נקל לשער כי המאמץ היה אדיר, הוא נדרש למצות עד כלות את כוחותיו הפיזיים החלושים, אך הוא המשיך לרוץ כל הדרך מן הנהר לכיוון הצריף, 45 דקות רצופות, כשכובד המים מוטל עליו!
כשהגיע למחנה, פרש לצריף לרבע שעה, ושם, מאחורי הוילון, הוציא את המשניות שהחביא מבעוד מועד, והגה בהן בשקיקה. לא סדר לימוד ארוך, לא בבית מדרש ממוזג, לא מתוך תנאים הטובים ביותר, אלא מוסתר מאחורי וילון, באפיסת כוחות לאחר ריצה מתישה, הצליח 'לחטוף' רבע שעה הגונה של לימוד תורה!
כשסיים את רבע שעת הלימוד, שב למשמרת העבודה וחזר לכיוון הנהר. שוב הוא מעמיס מים, ושוב הוא רץ. המאמץ גדול, הקושי עצום, אך עיניו בוערות בלהט - שוב יצליח 'לגנוב' רבע שעה של לימוד תורה. . .
וכך עשה רבי יצחק, שוב ושוב ושוב. 14 שעות ביום עמל בפרך, ובכל דרך - רץ במהירות כדי להספיק את רבע השעה 'שלו', היקרה לו מפז, אותה יוכל לנצל לצמיחתו הרוחנית כפי שאיוותה נפשו. הוא הוצרך לשם כך לרוץ ולהתאמץ, להסתתר ולהתחבא, לוותר על דקות מנוחה יקרות ולהקריב את האפשרות לפוש קמעא - אך הוא זכה להשיג רבע שעה של לימוד תורה, רבע שעה יקרה מפז!
את סיפורו זה כתב לימים בספרו 'להישאר יהודי', בהדגישו את האושר הרב שהיה מנת חלקו, לנוכח ה׳מציאה' היקרה - רבע שעה של לימוד תורה, נגד כל הסיכויים.
'היו ימים שהצלחתי לצבור שלוש שעות תמימות!' - סיפר באושר אין קץ לתלמידיו, 'הצלחתי מאותם רבעי שעה ללמוד בעל פה מסכתות שלימות, אותן אני זוכר עד היום!'
הרב משה בלייכר שליט״א לשעבר ראש ישיבת "שבי חברון" אשר בעיר חברון, מעבר לשאר מעלותיו ומידותיו התרומיות, היה מתמיד בהתמדה מטורפת. הוא היה לומד שעות וימים כמעט ללא שינה, היה שוהה עשרים וארבע שעות באולם הישיבה, ובלילות היה מניח ראשו על הסטנדר מנמנם לכמה דקות וממשיך ללמוד. [אגב יש לו ספר מצויין, למדני, על כמה מסכתות ישיבתיות. ] הוא הוזהר כמה פעמים שסדר חיים זה יכול לפגוע בבריאותו, אך הוא לא שעה לאזהרות. עד שלפני כשבע שנים לקה אירוע מוחי חמור מאוד, שמחק את כל זכרונו. הוא פשוט שכח את כל התורה כולה ועוד. [עד היום הוא לא חזר לעצמו כפי שהיה. ]
הדבר המדהים הוא שאישיותו המיוחדת לא נפגעה כפי שתיווכחו מהסיפור הבא.
לאחר תקופה ביקש לחזור וללמוד כפי יכולתו המועטת, ותלמידיו למדו אתו בתורנות כפי יכולתו. וכך סיפר לי לפני כמה שנים יהודה הנ״ל.
כשהגיע תורי ללמוד עם ראש הישיבה, שאלתי אותו אז מה הוא ירצה ללמוד איתי, והוא ענה לי במאור פנים: "במה שתבחר, הרי אני בכל מקרה לא זוכר כלום גם אחרי הלימוד."
הצעתי לו ללמוד את המשנה הראשונה במסכת ברכות. וכך עשינו. הייתי צריך להסביר לו מחדש את כל המושגים — תרומה, שקיעה וכו׳. וכך למדנו פסקה אחת. לאחר שהסברתי לו, ביקש לחזור על הדברים בעצמו ושאל אותי: "האם אכן הבנתי נכון?" ועד שלא אישרתי לו שהוא אכן הבין, לא נתן לי להמשיך. כך פסקה אחר פסקה — אני מסביר, הוא חוזר, ומקבל אישור, וממשיכים.
לאחר שסיימנו ללמוד את המשנה [כשעה בערך], ביקש לחזור בפני על כל המשנה ברצף לאט לאט, בכדי שאבדוק האם הוא הבין כהלכה. לאחר כמה נסיונות כושלים, הוא אכן אמר את המשנה כדבעי.
כשביקש ממני שוב אישור שהוא באמת יודע והבין את כל המשנה ואישרתי לו, התלחלחו עיניו מאושר. תפס בידי ואמר לי: "בה״ש אני באמת יודע, אז בוא נרקוד! הבנתי משנה!" וכך רקדנו שעה ארוכה.
וכל פמליא של מעלה רקדה אז אתם.
אהבת תורה כפשוטה ללא ברק, ללא הנאה של חידוש, ללא צער על אי האפשרות להיות ראש ישיבה. אהבת תורה נקיה נקיה.
תודו שכבר מזמן, אם בכלל, לא שמעתם סיפור כזה על אהבת תורה טהורה כל כך.
שבוע שעבר, לאחר הפסקה ארוכה [שלוש שנים עברו מאז הסיפור הקודם], שוב נכנס יהודה הנ״ל לבקר את רבו ללמוד אתו. הרב בלייכר התקדם מעט והוא מסוגל לחזור בעצמו על גמרא שלמד, אך ברמה של ילד שמתחיל גמרא ברובד הפשוט ביותר. הדבר המדהים הוא שהתמדתו אינה יודעת שובע. הוא לומד שעות רבות עד השעות המאוחרות של הלילה [בהשגחת משפחתו שלא יגזים] וחוזר שוב ושוב על הגמרא ברמה הנמוכה ביותר, אך גם זו תורת ה׳.
תכונה נוספת ומאוד אופיינית לו נשארה כפי שהייתה. הוא לא נותן לעצמו לרמות את עצמו, ועד שהוא לא משוכנע שהוא הבין נכון ובמדויק, הוא לא נותן לחברותא להמשיך לשורות הבאות.
אינני "חוקר מח" [יש עוד דברים שאני לא. . . ], אך מדהים להיווכח שגם אדם שאיבד לחלוטין את זכרונו, עדיין אישיותו נשארה טהורה ומיוחדת כפי שהייתה.
אוסיף מעט מזעיר מה ששמעתי ממש השבוע מגיסי ר׳ יהודה. בתחילת שנות ביסוסה של הישיבה "שבי חברון" בעיר האבות, מצבה הכלכלי היה בכי רע, והמלגות לאברכים היו בהתאם. לכן נאלצו האברכים לעבוד בעבודות נוספות כדי להתפרנס. הרב בלייכר אמר שאין זה "כבוד התורה". ענו לו האברכים: "אבל כסף מנלן?" וענה להם: "שמעכשיו התנאים יהיו יותר טובים." וכך אכן היה.
במשך שנים רבות אף אחד לא ידע שהרב בלייכר שליט״א ורעייתו הרבנית תליט״א מכרו לשם כך דירה בבעלותם בשכונת קריית משה בירושלים.
הרב בלייכר שליט״א גר כאן בהר חומה.
מי שרוצה לראות "שכינה ביניהם" — אהבת תורה בין איש ואשה — שיגיע לביהכנ״ס כאן למנחה וערבית מדי יום.
הרב בלייכר מתפלל מנחה וערבית. בין לבין יש עשרים דקות הפסקה. הרב בלייכר יוצא לרחבת הכניסה שמחוץ לאולם התפילה. שם ממתינה לו אשתו הרבנית. הם לומדים תורה יחד עשרים דקות. הרבנית קוראת ומסבירה, והרב מקשיב בקשב רב.
מחזה מפעים.
פעם יצא לי במקרה לראות מה הם לומדים. באותה פעם הם למדו ספר של הרב בלייכר.
זה מחזה שרואים מדי יום בין מנחה לערבית.
סיפר הרב דוד בלוך שליט״א [סיפור ששמע מגיסי היקר ר׳ יהודה טננבאום הי״ו. הסיפור נכתב לפני כ־שש שנים ולכן יש להתחשב במספר השנים הכתוב בסיפור — בהתאמה לנ״ל].
את הסיפור סיפר לי בעל העובדה ששמו ר׳ יהודה [ג׳רמי] טננבאום הי״ו [מדרשיסט מחזור נ״א — ציינתי זאת למי שמפקפק בסיפור הלא יאומן הזה ורוצה לשמוע עוד פרטים מבעל המעשה].
אחרי תפילת יזכור לחללי צה״ל, בשביעי של פסח, ניגש אלי יהודי חרדי מניו יורק, נסער מאד, והוא מספר-שואל: בערב החג, הייתי בעיר ביתר, ראיתי שם חייל עם כיפה גדולה וציציות בחוץ, ניגשתי אליו ובירכתי אותו ב״חג שמח״. חרדי מקומי שעבר שם פנה אלי ביידיש ונזף בי: ״איך אתה מעז לסייע בידי עוברי עבירה? בברכתך אתה מחזק יהודי שהתגייס לצבא״. ואני שואל אותך: אתה יכול להסביר לי, האם זו דרכה של היהדות החרדית בארץ ישראל? מדוע יהודי שמתפלל שלוש תפילות ביום, חושב שעשיתי רע בכך שבירכתי חייל? האם החייל לא מגן עלי ועליו במהלך החג? .
השבתי לו בסיפור שסיפר לי לאחרונה הרב אברהם פופקו, בוגר ישיבת ההסדר שעלבים: כשהייתי בטירונות, היתה שנת שמיטה. היו בתוכנו כאלה שסומכים על היתר המכירה וכאלה שאינם סומכים עליו, ורצינו לגבש חזית אחידה בדבר כלפי המפקדים. שאלנו את ראש הישיבה שלנו, שהשיב ששאלה כזאת יש לשאול את הגרש״ז אוירבך. הוא נתן לנו את מספר הטלפון, ובאחת ההפסקות התקשרתי אליו. הרבנית ענתה: הוא לומד עכשיו ואי אפשר להפריע לו, אבל האם תוכל להתקשר בשעה פלונית? השבתי שאינני יודע, אני חייל, אבל אנסה. הרבנית אמרה: אה, חייל? לא, לא, אני אקרא לו עכשיו, לחיילים הוא מאד מקפיד לענות בכל זמן.
ר׳ שלמה זלמן ניגש לטלפון, שמע את שאלתי ופסק שיסמכו כולם על היתר המכירה. הוא אמר שאין נכון להטיל על הצבא הוצאה של פירות וירקות יקרים יותר, והוסיף – גם מי שמקפיד שלא להסתמך על ההיתר יכול לאכול, רק שינהג בפירות כדין קדושת שביעית. ואז הוא שאל: יש אצלכם בחורים מבית חסידי? השבתי שיש אחד. הוא ביקש לשוחח עמו. קראנו לו לטלפון, ור׳ שלמה זלמן אמר לו: כשתבוא הביתה אולי תרגיש לא נוח, אם האדמו״ר שלכם מחמיר בעניין היתר המכירה. תגיד לו ששלמה זלמן אויערבך מירושלים אמר לך שבצבא תאכל את הפירות והירקות שהצבא נותן.
סיפר לי הרב מיכאל הלפרין, רבה של שכונת גבעת שפירא בירושלים, שפעם נכנס ר׳ שלמה זלמן לניתוח מסוכן, ולא ידעו אם ואיך הוא יצא מהניתוח. שאל אותו מאן דהו: רבינו, את מי נשאל עכשיו שאלות קשות? השיב הגרש״ז: הרי תוכלו לשאול את הפוסק הגדול רבי לוי יצחק הלפרין (מי שעמד בראש המכון הטכנולוגי הלכתי, היה משיב במכון הארי פישל ועוד).
ואכן, פעם הייתי במילואים, ועלתה שאלה לגבי שער חשמלי בשבת. נותרו כמה דקות עד כניסת השבת והתקשרתי לביתו של הרב לו״י הלפרין הנ״ל. הוא השיב מה שהשיב, עם עצה מעשית ועם ברכה חמה, ואז הוסיף: ותגיד גם לחיילים האחרים שלא יהססו להתקשר גם בשעות מאוחרות, בכל שעה אשמח להשיב להם!
הצעתי לבן שיחי, שילמד על היהדות החרדית בארץ ישראל מגדולי הפוסקים, לא מהרחוב.
https: //www. giluydaat. co. il/%d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%a2%d7%a9%d7%99%d7%aa%d7%99-%d7%a8%d7%a2-%d7%91%d7%9b%d7%9a-%d7%a9%d7%91%d7%99%d7%a8%d7%9b%d7%aa%d7%99-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9c/
מספרים שפעם קרא מרן ה״חפץ חיים" זצוק״ל בדחיפות למרן הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ״ל, רבה של לוצק, ולהרב קוסובסקי זצ״ל, ותאר בפניהם בכאב ושברון לב את החורבן הרוחני הנורא שנגרם ע״י הקומוניזם ברוסיה: תלמודי תורה ובתי כנסת, מקוואות ושאר מוסדות הדת נסגרו. . . יהודים רבים נמשכו כבחבלי קסם אחר הרעיון הקומוניסטי, הלכו שבי אחריו, ועזבו אט אט את היהדות. . . אמרו לו הרבנים: לצערנו הרב, אנחנו יודעים שאכן כך, אולם קצרה ידינו מלהושיע. . .
אמר להם הח״ח סעו לשם, ונסו להשפיע על יהודי המקום, אבל שמעו לעצתי: אל תנסו לדבר עם הבעלים/האבות כי זה לא יעזור, גם אין מה לדבר עם הילדים, כי הם קשורים להוריהם, ועושים כמותם. . . נסו לדבר רק על לב האמהות, לשכנע אותן לשוב ולהתחזק ביראת שמים וקיום המצוות, ואם ד' יעזור ותצליחו להשפיע עליהן לחזור אל היהדות, אל החינוך הטהור, אל השורשים, הרי שבזכות הנשים יש סיכוי שכך שוב ייפתחו בתי הכנסת ותלמודי התורה ושאר מוסדות הדת. . . השיבו הרבנים בעצב רב: אומנם חשבנו שזו הדרך וניסינו לעשות כך, אך לצערו התברר לנו שאיחרנו את המועד. . . גם הן כבר אינן רוצות לשמוע. . .
מרן הח״ח, שכבר היה זקן מאד וחלש, קם ממקומו, נאנח אנחה השוברת את הלב ואמר: אם כן מה יהיה? המצב אכן מדאיג. . . אם כבר את הנשים אי אפשר להחזיר מה יהיה עם עם ישראל?" מרן הח״ח ידע היטב את מה שחז״ל אמרו כבר לפני אלפי שנים - הנשים הן אלו המסובבות את התורה והיראה, ולכן הדרך להצלחה רוחנית עוברת ע״י הנשים!
הגאון רבי עזרא עטיה זצ''ל היה ראש ישיבת פורת יוסף, והיה הרב של כל גדולי הרבנים המפורסמים בדורנו כמו הרב עובדיה יוסף והרב מרדכי אליהו זצוק״ל. בנו של הרב עטיה חלה במחלה קשה והרופאים לא מצאו לו תרופה. מצבו של הבן החמיר וחום גופו הגיע ל42 מעלות, והוא היה נתון בין חיים ומות. הרב עטיה התפלל על בנו במשך שעות ארוכות בבכי ובתחנונים עד שנרדם.
בעת שנרדם נגלה אליו אחד מגדולי הדורות לפני כשלש מאות שנה הרב שלמה אידלס - המהרש''א. (כל מי שלומד תלמוד ומעמיק בהבנת הסוגיות לומד את פירוש המהרש''א על התלמוד. כמו כן יש למהרש''א ביאורים על אגדות חז''ל על התלמוד). הרב עטיה שכל ימיו עמל רבות להבין את דברי המהרש''א על התלמוד, נרדם וחלם שהמהרש''א נגלה לו בחלום והוא אמר לו: דע לך כיון שאתה כל כך עמל ומתייגע להבין כל מילה בפירושי למסכתות של הש''ס אני מבטיח לך שאתפלל על הבן שלך כדי שתוכל להמשיך וללמוד תורה מתוך שלוות הנפש. ואני נותן לך אות, שכאשר תתעורר משנתך תראה שהחום של הבן שלך ירד ל- 37 ואחר כך הוא יחלים לגמרי. הרב עטיה התעורר וכל דברי החלום התקיימו.
רבי יוסף משאש היה לומד מידי חג את המסכת בש״ס העוסקת בעניני דיומא. אחר שנים שכך נהג בקודש, החל הרב משאש ללמוד מסכת מהתלמוד הירושלמי, עד שנפגש עם דף שלא הצליח להבינו כשורה. אחר מאמץ רב, עדיין לא הצליח הרב לפצח סוגיה זאת.
החליט הרב לנסוע לעיר קזבלנקה, ששם יש מספר חנויות לספרי קודש. ממכנאס לקזבלנקה המרחק הוא 300 קילומטר.
אחר שהגיע הרב לעיר, נכנס הרב לחנות. המוכר רואה רב הדור פנים מציע את עזרתו: "איזה ספר החכם מחפש?" הרב שואל אם יש תלמוד ירושלמי עם ביאור. שמע המוכר את הנדרש: "מקסימום יש לנו תלמוד בבלי, כבודו מחפש דבר שלא נמצא במדינתנו." הרב הודה למוכר, והרב עבר מחנות לחנות שש במספר, ולא מצא את מבוקשו.
הלך משם הרב לבית המדרש. שם פגש אחד מחכמי העיר. נשאל הרב משאש: "במה זכינו שהרב הגיע לעירנו?" סיפר הרב שהוא מחפש תלמוד ירושלמי עם ביאור ולא בנמצא בכל העיר. יעץ החכם: "בגבול ספרד יש עיר נמל הנקראת טנגיר. שם יש חכם סבא דמשפטים הגאון רבי מרדכי בן ג׳ו זצוק״ל. כל שדר״י ארץ ישראל שמגיעים לביתו מביאים עימם מתנה לרב: ספרי קודש מארץ ישראל, וידוע שלרב ישנה ספריה עניפה. אולי כבודו ימצא שם.
הרב נוסע מקזבלנקה חצי יום לטנגיר. נכנס הרב משאש לחדרו של הרב. שאל הרב ברצונו של האורח. ביקש הרב: "אולי יש לכבודו תלמוד ירושלמי עם ביאור?" נענה הרב: "קיים בספרייתי, אך איני יכול להראות לכבודו לפי שיש שמעלימים תחת גלימותיהם ספרים רבים. . ." קרא הרב לשמש שיתלווה עימו בלימודו בספר. והנה הרב ראה מפרשי הירושלמי שעומדים על הקושיא שעליה הרב התקשה. צהלה עלתה על פניו של הרב. הודה הרב לרב בן ג׳ו רב העיר, ונפרד לשלום משם. הרב נסע לעיר קזבלנקה.
הרב התעכב שם זמן מה. שם פגש הרב אחד מגבירי העיר: "כבודו מה עושה בעירנו?" סיפר הרב על מבוקשו. סיפר הגביר: "כבודו לא צריך לקנות תלמוד ירושלמי, אני אתן את הסט חינם. אין כסף לרב, ביודעי שהרב ילמד בספרים מעמוד הראשון ועד העמוד האחרון." שאל הרב: "מהיכן השגת את תלמוד הירושלמי?" סיפר הנגיד שנפטר הרב בן ג׳ו רב העיר טנגיר, וקנה מידי היורשים את כל הספריה. והנה העשיר נתן שטר לכבוד היורשים בבקשה ליתן לידי הרב יוסף משאש את סט התלמוד הירושלמי. נסע הרב משאש שוב חצי יום לטנגיר. הגיע לידי היורשים. קבלו את השטר אך נענו בשלילה: "יש לנו מנהג שלא מוציאים דבר מבית המנוח עד תום שנה." נפרד הרב מהם, וחזר לקזבלנקה ומשם למכנאס. ואחר שנה חזר את המסלול הארוך הזה, וכל זה בשל אהבתו לתורה.
אב ובנו שלומדים תורה ביחד זה תמיד דבר מרגש, אבל מה שרואים בתמונה הזאת הוא הרבה מעבר לחברותא רגילה. גבי קריגר יושב במסדרון של מחלקת העיניים במרכז הרפואי בילינסון ומקריא את הגמרא לבנו רס״ן גולן קריגר. למה מקריא? כי גולן קריגר, מ״פ בגדוד 46 של השריון. נפצע מפגיעת טיל נ״ט בטנק שלו במהלך הקרבות בעזה ומחלים אחרי ניתוח בעיניו. "מיום שמחת תורה שהוקפצנו, הרבה מאיתנו התחילו לצבור פערים בדף היומי", הוא סיפר לי, "ומתן ברוס, הסמ״פ שלי, התעקש והתעקש והתעקש וגם כשיש לו קצת זמן פנוי בסוף היום בטנק, הוא פותח את הגמרא ולומד. והוא כל הזמן אומר: יש לנו שתי מלחמות. מלחמה אחת בעזה ומלחמה שנייה להמשיך בדף היומי. ואנחנו לא מוותרים, בשתי החזיתות. אחרי שנפצעתי הוא החליף אותי בתפקיד, ושוחחתי עם סבתא שלו, אלישבע לוי, שהיא ניצולת שואה מברגן בלזן. היא אמרה לי: תדע לך שאני הלכתי כצאן לטבח כשהייתי בת שמונה, ועליכם מוטלת החובה להרים את הראש ולזקוף קומה ולהמשיך במלחמה. ואני סיפרתי לה איך הנכד שלה ממשיך להילחם באופן מעורר השראה ואיך הוא תפס את מקומי כשנפצעתי. וסיפרתי לה גם משהו משעשע: עוד לפני הפציעה, כשהייתי בשטח, קיבלתי את הרשימה של המבצעים הלוגיסטיים. את כל מה שצריך להכניס אלינו לשטח: תחמושת, דלק, מים, אוכל. ואז עלה מולי בקשר קצין הלוגיסטיקה כדי לברר על סעיף אחד ברשימה: "כתוב כאן בבא קמא. מה זה?". הוא לא הבין מה זה בבא קמא, האם זה סוג של תחמושת? טיל? מתברר שמתן הסמ״פ סיים את מסכת קידושין והוא ביקש שיכניסו לו לעזה בהקדם מסכת בבא קמא. סבתא שלו התרגשה מאוד לשמוע שהנכד שלה מנצח גם בחזית של
הדף היומי".
רפואה שלמה, רס״ן גולן קריגר (גולן בן גבריאלה). שבקרוב ממש תחזור ללמוד את מסכת בבא קמא במו עיניך!
יום אחד הציעו לרב גורדון את משרת הרבנות.
הרב גורדון הודה על המינוי אך באותה הנשימה סרב בנימוס על ההצעה.
כששמע זאת רבי יוסף יצחק מיד קרא לרב גורדון ושאל: "מדוע סירבת להצעה חשובה זו?"
ענה לו הרב גורדון: "תפקידו של רב בין יתר תפקידיו הוא לתת מוסר, אנשים לא אוהבים לקבל תוכחה ומוסר, לא אוהבים שמעירים להם".
אמר לו רבי יוסף יצחק: "בבית המרחץ - סאונה, החום רב מאד ובתוכה יש מדרגות. ככל שעולים במדרגות כך הטמפרטורה עולה והחום נעשה כבד יותר. כאשר נמצאים במדרגה העליונה חובטים באדם עם מטאטא בכל מיני אזורים בגוף. המכות גורמות הנאה ומסייעות להבראת הגוף. עד כדי כך שהאדם המוכה מבקש שיכו אותו עוד ועוד.
אם אותו אדם היה מקבל את אותם המכות מחוץ לבית המרחץ, לבטח הוא היה כועס ואפילו מחזיר מנה אחת אפיים למכהו. ההבדל הוא פשוט - בבית המרחץ האדם מוקף בחום, העור מתרכך ולכן המכה לא כואבת. כאשר האדם בחוץ ללא חום המכה צורבת מאד.
כך כאשר תרצה להוכיח אדם על מעשיו כל שעליך לעשות זה לרומם אותו מעט, להרעיף עליו חום ואז הוא יתרכך ויקבל את שבט המוסר".
לפני תפילת ערבית ישבתי ספון בקצה הספסל המרופד, הוגה בספר סיפורים ישן שגיליתי בבית הכנסת. רבי חנניה בן עקשיא שם קץ לדרשתו של הרב עזריה, ומאיר הגבאי פנה אלי לפתע: "תעלה חזן!" באתי במבוכה. כבר כמה שנים שלא שימשתי כחזן, וכאן אני די חדש, אבל אין מסרבין למאיר הגבאי, יהודי מבוגר ממוצא מרוקאי, דקדקן ובקי.
פתחתי את ספר התפילות הענקי וקראתי: "והוא רחום יכפר עוון. . . ה' צבאות. . . יתגדל ויתקדש שמיה רבא. . ." התפילה כחזן העצימה את כוונתי. חשתי שאני מקבל מהציבור כוחות לא לי. עברתי את טבילת האש.
בסיום התפילה עלה מאיר עם סידורו הפתוח וסימן באצבעו את המילה "עמך" "לא אומרים עמך בשווא נח, אלא בשווא נע!" הנהנתי בראשי ויצאתי מבית הכנסת.
כעבור כמה ימים נשנה הדבר. מאיר הורה לי לעלות לבימה להתפלל ערבית. שוב חשתי בהתעלות, חייתי את המילים וזכרתי לומר עמך בשווא נע.
בסיום ניגש אלי עם סידורו הפתוח, הורה על המילה "להבל" ב״עלינו לשבח", ואמר בהבעת זעף: "תאמר לָ הֶ בֶ ל, לא לְ הֶ בֶ ל!" הצטערתי מכך ששוב הגיע לתקן אותי בענייני הבל במקום לומר "חזק וברוך!" כנהוג, אבל שכלי פקד על לבי לקבל את הערתו באמונה.
כעבור שבוע נוסף הזמין אותי לעלות כשליח ציבור, ובסיום ניגש עם סידורו הפתוח ותיקן שוב
איזו טעות נידחת.
אין ליהודי הזה מה לעשות בחיים? ! עולמנו תלוי על בלימה, מנהיגים מטורפים מתקדמים לעבר ייצור פצצות גרעיניות, אסונות טבע מתרחשים למכביר, המצב הכלכלי מחריף, שיעור הגירושין מתקרב לשיעור הנישואין, ואין לרבי מאיר מה לעשות חוץ מלדקדק כחוט השערה על תפילתי? ! הבלגתי גם הפעם מפני שאני רודף שלום מושבע.
אם יבקשו ממני למלא טופס טוטו אמלא רק איקסים, העיקר להרבות שלום בישראל. . .
וכך, מדי פעם דאג רבי מאיר להעלות אותי כשליח ציבור, ולאחר מכן תיקן את שגיאותיי. בסיום התפילה ניסיתי לחמוק, אבל תמיד הוא השיג אותי עם סידורו והעיר לי הערה כלשהי, בלי שום מילה טובה.
החזנות הפכה לסיוט. חשתי שעלי לקפץ כצבי חיגר בתוך שדה מוקשים מילולי. התבוננתי בכל מילה, כשאני מתאמץ להיזכר איך רבי מאיר הורה לקוראה.
ערב אחד החלטתי לשים קץ לדבר. כאשר הסתיים "עלינו לשבח" ירדתי מהבימה ונמלטתי אל הרחוב. כאשר טיפסתי במעלה הרחוב ראיתי איך רבי מאיר הקשיש דולק אחרי. . .
"ריבונו של עולם", מלמלתי, "עולמך על סף תהום, והוא רודף אחרי בגלל שווא נע? ! . . ." הוא השיג אותי מתחת לפנס רחוב, סימן את המילה "וחרה" ותבע להדגיש להבא את הגייתה המזרחית. לא יכולתי להבליג יותר ואמרתי: "רבי מאיר, אם אני החזן הכי גרוע בבית הכנסת, למה אתה מעלה אותי? !"
זקנו הלבן הבהיק והוא אמר: "ההפך הוא הנכון. אני הכי אוהב שאתה עולה, ולכן אני מעיר רק לך. . ."
תמהתי איך פרח מזיכרוני פסוק תנ״ך מפורש: "את אשר יאהב ה' יוכיח"? !
מאז אני נעתר לרבי מאיר ועולה כשליח ציבור, כשאני עוקד את נפשי בגבורה לשמוע לאחר מכן שיעור פרטי בדקדוק.
בלילה של 29 בדצמבר 1972 התקרב מטוס של Eastern Air Lines לנחיתה במיאמי. זה היה מטוס Lockheed L-1011 חדש יחסית, ועליו 176 בני אדם. הטייס...