הרב משה בלייכר שליט״א לשעבר ראש ישיבת "שבי חברון" אשר בעיר חברון, מעבר לשאר מעלותיו ומידותיו התרומיות, היה מתמיד בהתמדה מטורפת. הוא היה לומד שעות וימים כמעט ללא שינה, היה שוהה עשרים וארבע שעות באולם הישיבה, ובלילות היה מניח ראשו על הסטנדר מנמנם לכמה דקות וממשיך ללמוד. [אגב יש לו ספר מצויין, למדני, על כמה מסכתות ישיבתיות. ] הוא הוזהר כמה פעמים שסדר חיים זה יכול לפגוע בבריאותו, אך הוא לא שעה לאזהרות. עד שלפני כשבע שנים לקה אירוע מוחי חמור מאוד, שמחק את כל זכרונו. הוא פשוט שכח את כל התורה כולה ועוד. [עד היום הוא לא חזר לעצמו כפי שהיה. ]
הדבר המדהים הוא שאישיותו המיוחדת לא נפגעה כפי שתיווכחו מהסיפור הבא.
לאחר תקופה ביקש לחזור וללמוד כפי יכולתו המועטת, ותלמידיו למדו אתו בתורנות כפי יכולתו. וכך סיפר לי לפני כמה שנים יהודה הנ״ל.
כשהגיע תורי ללמוד עם ראש הישיבה, שאלתי אותו אז מה הוא ירצה ללמוד איתי, והוא ענה לי במאור פנים: "במה שתבחר, הרי אני בכל מקרה לא זוכר כלום גם אחרי הלימוד."
הצעתי לו ללמוד את המשנה הראשונה במסכת ברכות. וכך עשינו. הייתי צריך להסביר לו מחדש את כל המושגים — תרומה, שקיעה וכו׳. וכך למדנו פסקה אחת. לאחר שהסברתי לו, ביקש לחזור על הדברים בעצמו ושאל אותי: "האם אכן הבנתי נכון?" ועד שלא אישרתי לו שהוא אכן הבין, לא נתן לי להמשיך. כך פסקה אחר פסקה — אני מסביר, הוא חוזר, ומקבל אישור, וממשיכים.
לאחר שסיימנו ללמוד את המשנה [כשעה בערך], ביקש לחזור בפני על כל המשנה ברצף לאט לאט, בכדי שאבדוק האם הוא הבין כהלכה. לאחר כמה נסיונות כושלים, הוא אכן אמר את המשנה כדבעי.
כשביקש ממני שוב אישור שהוא באמת יודע והבין את כל המשנה ואישרתי לו, התלחלחו עיניו מאושר. תפס בידי ואמר לי: "בה״ש אני באמת יודע, אז בוא נרקוד! הבנתי משנה!" וכך רקדנו שעה ארוכה.
וכל פמליא של מעלה רקדה אז אתם.
אהבת תורה כפשוטה ללא ברק, ללא הנאה של חידוש, ללא צער על אי האפשרות להיות ראש ישיבה. אהבת תורה נקיה נקיה.
תודו שכבר מזמן, אם בכלל, לא שמעתם סיפור כזה על אהבת תורה טהורה כל כך.
שבוע שעבר, לאחר הפסקה ארוכה [שלוש שנים עברו מאז הסיפור הקודם], שוב נכנס יהודה הנ״ל לבקר את רבו ללמוד אתו. הרב בלייכר התקדם מעט והוא מסוגל לחזור בעצמו על גמרא שלמד, אך ברמה של ילד שמתחיל גמרא ברובד הפשוט ביותר. הדבר המדהים הוא שהתמדתו אינה יודעת שובע. הוא לומד שעות רבות עד השעות המאוחרות של הלילה [בהשגחת משפחתו שלא יגזים] וחוזר שוב ושוב על הגמרא ברמה הנמוכה ביותר, אך גם זו תורת ה׳.
תכונה נוספת ומאוד אופיינית לו נשארה כפי שהייתה. הוא לא נותן לעצמו לרמות את עצמו, ועד שהוא לא משוכנע שהוא הבין נכון ובמדויק, הוא לא נותן לחברותא להמשיך לשורות הבאות.
אינני "חוקר מח" [יש עוד דברים שאני לא. . . ], אך מדהים להיווכח שגם אדם שאיבד לחלוטין את זכרונו, עדיין אישיותו נשארה טהורה ומיוחדת כפי שהייתה.
אוסיף מעט מזעיר מה ששמעתי ממש השבוע מגיסי ר׳ יהודה. בתחילת שנות ביסוסה של הישיבה "שבי חברון" בעיר האבות, מצבה הכלכלי היה בכי רע, והמלגות לאברכים היו בהתאם. לכן נאלצו האברכים לעבוד בעבודות נוספות כדי להתפרנס. הרב בלייכר אמר שאין זה "כבוד התורה". ענו לו האברכים: "אבל כסף מנלן?" וענה להם: "שמעכשיו התנאים יהיו יותר טובים." וכך אכן היה.
במשך שנים רבות אף אחד לא ידע שהרב בלייכר שליט״א ורעייתו הרבנית תליט״א מכרו לשם כך דירה בבעלותם בשכונת קריית משה בירושלים.
הרב בלייכר שליט״א גר כאן בהר חומה.
מי שרוצה לראות "שכינה ביניהם" — אהבת תורה בין איש ואשה — שיגיע לביהכנ״ס כאן למנחה וערבית מדי יום.
הרב בלייכר מתפלל מנחה וערבית. בין לבין יש עשרים דקות הפסקה. הרב בלייכר יוצא לרחבת הכניסה שמחוץ לאולם התפילה. שם ממתינה לו אשתו הרבנית. הם לומדים תורה יחד עשרים דקות. הרבנית קוראת ומסבירה, והרב מקשיב בקשב רב.
מחזה מפעים.
פעם יצא לי במקרה לראות מה הם לומדים. באותה פעם הם למדו ספר של הרב בלייכר.
זה מחזה שרואים מדי יום בין מנחה לערבית.
סיפר הרב דוד בלוך שליט״א [סיפור ששמע מגיסי היקר ר׳ יהודה טננבאום הי״ו. הסיפור נכתב לפני כ־שש שנים ולכן יש להתחשב במספר השנים הכתוב בסיפור — בהתאמה לנ״ל].
את הסיפור סיפר לי בעל העובדה ששמו ר׳ יהודה [ג׳רמי] טננבאום הי״ו [מדרשיסט מחזור נ״א — ציינתי זאת למי שמפקפק בסיפור הלא יאומן הזה ורוצה לשמוע עוד פרטים מבעל המעשה].
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה