מרמאללה לירושלים
עם סיום התפילה, פסע דן במהירות לקדמת בית הכנסת הירושלמי, בירך ב״שבת שלום״ את הרב וכמה אנשים אחרים שהוא מכיר, ומייד חזר לאחור. הגיע הזמן לחזור הביתה, לקדש ולסעוד עם המשפחה.
בדרכו החוצה, גרם לו דחף פתאומי לפנות לאחור ולהתבונן באנשים שיוצאים מבית הכנסת. עיניו סרקו באיטיות את בית הכנסת. אולי יש שם מישהו שזקוק למקום לסעודת שבת? "מי זה שיושב שם ליד הקיר הצדדי? אני מכיר כאן כמעט את כל האנשים, ולא נראה לי שהוא היה כאן בעבר."
דן התקרב אל הבחור הצעיר, ובחן אותו בעין מנוסה. בגדים פשוטים, תרמיל גב, עור כהה, שער שחור ומתולתל - נראה ממוצא ספרדי, אולי מרוקאי.
עוד רגע של מחשבה, והוא ניגש אל הנער כשידו מושטת ללחיצה. "שבת שלום. קוראים לי דן אייזנבלט. מעוניין להצטרף אלינו לסעודת ליל שבת?"
חיוך רחב האיר את הבעתו המודאגת של הבחור. "כן, תודה. קוראים לי מחי". הוא הרים את התרמיל ויחד הם יצאו מבית הכנסת.
השיר החביב עלי
כמה דקות לאחר מכן עמדו כולם סביב שולחן השבת של דן. כשהתחילו בני המשפחה לשיר "שלום עליכם", דן שם לב שהאורח לא שר אתם. "אולי הוא מתבייש, או שהוא לא יודע לשיר", הוא ניחש. האורח חייך שוב את אחד מחיוכיו הרחבים וניסה לשיר עם כולם - צולע, אבל משתדל ככל יכולתו.
אפילו לאחר שהסעודה התחילה והאורח נרגע במידת מה, הוא עדיין היה שקט במיוחד, ונראה היה שהוא קצת מתוח. דן קלט את המצב וניהל בעצמו את רוב השיחה. הוא ריכז את דבריו בנושא פרשת השבוע ושילב בהם כמה מאירועי היום.
אחרי מנת הדגים, הבחין דן שהאורח שלו מעלעל בחוברת הזמירות, כאילו הוא מחפש משהו. הוא שאל בחיוך: "יש איזה שיר שהיית רוצה לשיר? אני יכול לעזור לך אם אתה לא בטוח במנגינה".
פניו של האורח אורו; שינוי מדהים. "יש שיר שהייתי רוצה לשיר, אבל אני לא יכול למצוא אותו כאן. מאוד אהבתי את מה ששרנו היום בבית הכנסת. איך קראו לזה? משהו 'דודי'".
דן כמעט הגיב אוטומטית: "בדרך כלל לא שרים את זה ליד השולחן", אבל אז הוא תפס את עצמו. "אם זה מה שהנער רוצה", הוא חשב, "אז מה הבעיה?" ובקול רם הוא אמר, "אתה מתכוון ל״לְכָה דוֹדִי״. רגע, תן לי להביא לך סידור".
אחרי שהם שרו לכה דודי, חזר הבחור הצעיר לישיבה השקטה שלו, עד שדן שאל אותו, אחרי המרק: "ואיזה שיר עכשיו?"
האורח נראה נבוך, אבל לאחר מעט עידוד הוא אמר בבירור, "אני באמת רוצה לשיר שוב לכה דודי".
דן כבר לא היה כל כך מופתע כשאחרי העוף הוא שאל את האורח שלו מה לשיר עכשיו, והבחור ענה, "לכה דודי". הוא רצה לומר, "בוא נשיר את זה הפעם יותר בשקט, השכנים עלולים לחשוב שיצאתי מדעתי", אבל שמר את זה לעצמו.
בסוף זה כבר היה יותר מדי בשביל דן. "לא היית רוצה לשיר משהו אחר?" הוא הציע בעדינות.
האורח שלו הסמיק והשפיל מבט. "אני פשוט מאוד אוהב את השיר הזה", הוא מילמל. "פשוט יש בו משהו - אני באמת אוהב את השיר הזה". בסוף הם שרו את "השיר" משהו כמו שמונה או תשע פעמים. דן כבר לא היה בטוח - הוא איבד את החשבון.
מחמוד אבן א-שאריף
מאוחר יותר, כשהיה להם זמן לשבת בשקט ולשוחח, דן אמר: "שמתי לב שבקושי היה לנו זמן לשוחח. מאיפה אתה?"
הבעה של כאב עלתה על פני הנער. הוא נעץ עיניים ברצפה ואמר בשקט, "רמאללה".
לבו של דן החסיר פעימה. הוא חשב ששמע את הנער אומר "רמאללה", אבל התעשת במהירות, וקלט שבטח הוא אמר "רַמלֶה". "אה, יש לי שם בן דוד", אמר דן, "מכיר את אפרים וורנר? הוא גר ברחוב הרצל".
הבחור נענע בראשו בעצבות ואמר, "אין יהודים ברמאללה".
לבו של דן דהר. הוא באמת אמר "רמאללה"! מחשבותיו התרוצצו: האם הוא בילה סעודת שבת עם ערבי מרמאללה? רק רגע! תנשום עמוק ותברר את העניינים. הוא ניער את ראשו ואמר לנער, "מצטער, אני קצת מבולבל. ועכשיו, כשאני חושב על זה, אפילו לא שאלתי מה השם המלא שלך. איך בעצם קוראים לך?"
הנער נראה מתלבט לרגע, אולי חושש, ואז זקף את כתפיו ואמר בשקט, "מחמוד אבן א-שאריף".
הוא תלה עיניים במארחו, ונראה עכשיו נפחד באמת. בלי כל ספק הוא ידע בדיוק מה עובר עכשיו בראש של דן. "רגע!" הוא הוסיף במהירות, "אני יהודי. אני פשוט מנסה לברר לאן אני שייך".
דן נאלם דום. מה הוא יכול להגיד?
מחמוד שבר את הדממה בהיסוס: "נולדתי וגדלתי ברמאללה. לימדו אותי לשנוא את המדכאים היהודים שלי, ולהאמין שזאת גבורה להרוג אותם. אבל תמיד היו לי ספיקות. כלומר, לימדו אותנו שעל פי הסונה - המסורת, מאמין אמיתי צריך לרצות עבור חברו את שהוא רוצה עבור עצמו. הייתי יושב וחושב, האם היהודים הם לא בני אדם? האם אין להם זכות לחיות בדיוק כמו שיש לנו? אם אנחנו אמורים להיות טובים לכולם, איך זה שאף אחד לא כולל בזה את היהודים?
"שאלתי את אבא שלי את השאלות האלה, והוא זרק אותי מהבית. בדיוק ככה, בלי כלום חוץ מהבגדים שעלי. אז החלטתי: אני הולך לברוח ולחיות עם היהודים, עד שאני אגלה איך הם באמת".
תמונה משפחתית
מחמוד המשיך:
"התגנבתי הביתה באותו הלילה, כדי לקחת את החפצים שלי ואת התרמיל שלי. אמא שלי תפסה אותי באמצע האריזה. היא נראתה חיוורת ומוטרדת, אבל הייתה שקטה ועדינה אתי, ולאחר כמה זמן היא דובבה אותי. אמרתי לה שאני רוצה ללכת לחיות עם היהודים לכמה זמן ולברר מה הם באמת, ואולי אני אפילו ארצה להתגייר.
היא החווירה יותר ויותר כשאמרתי את כל זה, ואני חשבתי שהיא כועסת, אבל זה לא היה זה. משהו אחר כאב לה, והיא לחשה, "אתה לא צריך להתגייר. אתה כבר יהודי".
הייתי המום. הראש שלי התחיל להסתחרר, ולרגע, לא יכולתי לדבר. ואז מלמלתי, "למה את מתכוונת?"
"על פי היהדות", היא אמרה לי, "הדת נקבעת על פי האם. אני יהודיה, זאת אומרת שאתה יהודי".
מעולם לא היה לי שום מושג שאמא שלי יהודיה. אני משער שהיא לא רצתה שאף אחד ידע. היא בטח לא הרגישה טוב עם החיים שלה, בגלל שפתאום היא לחשה, "אני עשיתי טעות שהתחתנתי עם גבר ערבי. בך, הטעות שלי תתכפר". אמא שלי תמיד דברה ככה, קצת פואטית. היא הלכה ושלפה כמה מסמכים ישנים ונתנה לי אותם: דברים כמו תעודת הלידה שלי ותעודת הזהות הישראלית הישנה שלה, כדי שאני אוכל להוכיח שאני יהודי. הם נמצאים אתי כאן, אבל אני לא יודע מה לעשות בהם.
אמא שלי היססה לגבי איזשהו נייר. ואז היא אמרה, "אתה יכול לקחת גם את זה. זו תמונה ישנה של הסבא והסבתא שלי, כשהם הלכו לחפש קבר של אחד מאבותינו החשובים. הם נסעו צפונה ומצאו את הקבר, ואז צילמו את התמונה הזאת".
דן הניח את ידו ברכות על כתפו של מחמוד. מחמוד הרים את מבטו, מבוהל ומלא תקווה בעת ובעונה אחת. דן שאל: "התמונה הזאת כאן?"
עיניו של הנער אורו. "בטח! אני תמיד לוקח אותה אתי". הוא הרים את התיק והוציא ממנו מעטפה ישנה ובלויה.
דן הוציא בזהירות את התמונה מהמעטפה, הסיר את משקפיו ועיין בה בקפידה. הדבר הראשון שבו הבחין היה קבוצה משפחתית: משפחה ספרדית של פעם, מראשית המאה.
ואז הוא מיקד את מבטו על הקבר שסביבו הם עמדו. התמונה כמעט נשמטה מידו כשקרא את הכתובת על המצבה. הוא שיפשף את עיניו כדי להיות בטוח. אין ספק: זה היה קבר בבית הקברות העתיק של צפת, והכיתוב גילה שהקבר שייך למקוב