חלום וחשיבות עשיית חסד עם הזולת

בס״ד

חלום — סיפור על חסד

נוראות יסופר בענין החסד. סיפר הסבא מקלם זצוק״ל שבלילה אחד חלם חלום, כי הנה מכריזים: ״רבינו יונה ישא מדברותיו בבית המוסר״, ורבים נהרו לשמוע דברות קדשו, ואף הוא רץ ביניהם. אך בהגיעו עיכב בעדו שומר הפתח ולא נתנו להכנס, באמרו שאינו ראוי לשמוע את הדיבורים. החל הסב״ק מנסה להזכיר זכויותיו בהרבצת תורה ומסירת השיעורים, אך השומר לא נתרצה לו. שוב הפציר בו להכניסו יען מתלמידי רבי ישראל סלנטר הוא, אך גם בזה לא נשא השומר את פניו, עד שאמר כי הוא אביו של רבי נחומק״ה, ומיד פתח בפניו את השערים.

ויהי בבוקר מיהר הסב״ק לשאול את בנו: ״מה מעשיך? ״ עד שרק בזכותו נפתחו לו השערים. ויען הבן ויאמר כי מזה תקופה ארוכה שנקרעו נעליו וחסך פרוטה לפרוטה במשך חדשים ארוכים כדי שיהא לו מעות לקנות בהם נעליים חדשים. והנה, אך קנה את הנעליים ויצא לרחובה של עיר, פגע בו עני מרוד אשר אין מנעלים לרגליו בכלל, והיה הלה מדדה ברגליו היחפות בשלג, כשרגליו פצועות ושותתות דם. והבחין שהעני מסתכל בחמדה ובקנאה בנעליים החדשות. מיד חלצן ונתנם לו.

אמר הסבא: עמדו והתבוננו, כל מעשי בזכיות הרבצת התורה, זיכוי הרבים וכו׳ אינם מגיעות לאותו זכות שזכה בני בנתינת מנעליים מתוך רחמנות על העני.

חילול שבת על פסי הרכבת והמספר שעל הזרוע

"שמור את יום השבת לקדשו"

לפני כיובל שנים בישוב בארץ כמעט כל התושבים היו שומרי שבת, והקפידו שלא יכנסו בשבת מכוניות בשער הישוב מכניסת השבת ועד יציאתה. בשבת אחת נכנס לבית הכנסת אחד התושבים וכולו נסער ונרגש. הוא סיפר שסמוך מאד לישוב על פסי הרכבת מתנהלת בעצם השבת עבודה לתקון המסילה.

המתפללים הזדעזעו מחילול השבת בפרהסיא, שנעשה בקרבת מקום מגוריהם, ויצאו כולם כאיש אחד כדי לעצור את העבודות. קבוצת המתפללים עמדה על הפסים ולא אפשרה לפועלים לבצע את העבודה. חלקם מחה בקול גדול על חילול השבת שנעשה, וחלקם מנעו בגופם את המשך העבודה.

המתפללים נגשו אל מנהל העבודה שהיה במקום ותבעו ממנו להפסיק את העבודה. המנהל השיב להם: "האמינו לי שגם אני הייתי רוצה לשבת כעת בביתי בשקט ובמנוחה, אבל מה אעשה ואני כפוף להוראות הממונים עליי. אם תביאו לי אישור להפסיק את העבודות אני משחרר ברגע זה את כל הפועלים והולך הביתה".

לרגע השתררה מבוכה קלה, ולפתע יצא מתוך קבוצת המתפללים יהודי נמוך קומה ורזה שהיה ידוע שאדם שקט מאד שלא השמיע את קולו בשום כוח או עניין צבורי בבית הכנסת. הוא הפשיל את שרוולו והתקדם לעבר מנהל העבודה, ופנה אליו בקול זעקה: "לאיזה אישור אתה ממתין?". הנוכחים היו בטוחים שהאיש הפשיל את שרוולו כדי להרים יד על מנהל העבודה שחלל שבת ופגע ברגשותיהם של אנשי הישוב, אך האיש המשיך וצעק: "האם אתה זקוק לאישור שאנחנו יהודים ונצטווינו בתורה על שמירת שבת? הנה לך, כאן על זרועי חקוק מספר המוכיח לך כאלף עדים שאנחנו יהודים. מספר זה נחקק על זרועי במחנה הריכוז אושוויץ. האם זה לא מספיק לך כדי להגיע למסקנה שאסור לנו לחלל את השבת?" ומקירות לבו אמר בהתרגשות: "תראה, הנה כאן כתוב שאנחנו יהודים, ויהודים צריכים לשמור שבת!"

האנשים שהיו במקום נתקפו בהלם למשמע הדברים, אבל מה שקרה אחר כך הפתיע את כולם, גם את המתפלל נמוך הקומה שאולי לא ציפה לתגובה שכזו ממנהל העבודה. המנהל היה חיוור כסיד ולא היה מסוגל להוציא מילה מפיו.

לאחר זמן קצר התעשת ופרץ בבכי סוער. גם הוא הפשיל את שרוולו והציג בפני הנוכחים את המספר שהיה חקוק על הזרוע שלו. בתגובה ספונטנית התנפל על המתפלל נמוך הקומה, חיבקו ונשקו ואמר לו: "אחים אנחנו! אחים לאותו עם קדוש! אני מבטיח לך מהיום והלאה אני שומר שבת, עם או בלי אישור מהממונים עליי! הממונה היחיד יהיה מעתה רק הרבונו של עולם!"

לאחר מכן אף אחד מהפועלים לא היה על המסילה. כולם הלכו הביתה.

[מתוך הספר "עלינו לשבח דברים" חלק א']

חזרה על מסכת שלושת אלפים פעם וחזרה בתשובה

סיפור לשולחן השבת: מעשה ביהודי ירושלמי תלמיד חכם מופלג שהתיישב בעיר הקדש צפת. הדבר היה לפני שנים רבות, ובימים ההם ש״ס בבלי שלם עם כל מסכתות התלמוד היה דבר יקר המציאות, ובידו של אותו תלמיד חכם היה כרך אחד מהתלמוד שהכיל את מסכתות ביצה וראש השנה בלבד. ועל כן כיון שהיה לאותו תלמיד חכם אהבת תורה גדולה, ולא היו לו ספרים, הוא חזר פעמים רבות על שתי המסכתות שהיו לו, וכך עבר על מסכתות ביצה וראש השנה שלשת אלפים פעמים.

לפני פטירתו בקש אותו תלמיד חכם לא לכתוב על המציבה שלו דברי שבח, רק לציין את העובדה שעבר על מסכת ביצה וראש השנה שלשת אלפים פעמים. "אולי," אמר האיש, "יעבור ביום מן הימים יהודי בבית הקברות, ויראה את מה שכתוב על המצבה שלי, ותכנס בו אהבת תורה, כמו שהיתה בי."

שנים רבות עברו מאז פטירתו של אותו תלמיד חכם, ובן ישיבה ממשפחה מכובדת פרק עול תורה ומצוות, לדאבון ליבם של משפחתו החשובה. כל מאמצי ההורים לא הצליחו. יום אחד חזר הבחור בתשובה שלמה וביקש לחזור לישיבה שלמד. בתקופה קצרה הפך להיות מתמיד גדול, והיום הוא אחד האברכים המופלגים בעיר בני ברק, וזוכה להרביץ תורה בציבור.

זמן מה לאחר ששב בתשובה הוא סיפר להוריו מה גרם לו לשוב מדרכו רעה. "הזדמנתי לבית העלמין בו קבור תלמיד חכם שמצבתו היתה שונה מכל המצבות שהיו לידו. לא היה כתוב עליה דברי שבח, רק משפט קצר המציין שהוא עבר על מסכתות ראש השנה וביצה שלשת אלפים פעמים. המשפט הקצר הזה הצית את הגחלים הלוחשות שהיו חבויות בי, ואמרתי לעצמי: אם יהודי פשוט ללא שום תארים מסוגל לעבור על מסכת ראש השנה וביצה כל כך הרבה פעמים, אז איפה אני? מה יהיה איתי? ונכנסה בי אהבת תורה וצמאון ללמוד תורה, ובו ברגע הפכתי להיות אדם אחר, והחלטתי לשוב בתשובה ולחזור ללמוד בישיבה." (על פי הספר טובך יביעו)

זעקת השתקן

זעקת השתקן

אנו, ילדי הכפר, הכרנו בדרך כלל את כל תושביו. אהבנו את החגים והמועדים, שבהם התכנסו כל תושבי הכפר בבית הכנסת לתפילה החגיגית. מדי פעם שלחו צביטה בלחיו של מי מאתנו, ופעמים הזעיפו גבות לשובב שבחבורה. כמחופשים נראו בעינינו זלמן הדוור, מוטקה החלבן, יחזקאל העגלון ושאר בעלי המלאכה, חבושים במגבעות החגיגיות ולבושים בגדי חג הדורים. עובדה זו הוסיפה נופך וחגיגיות לאווירת החגים של הכפר הקטן, שכולם מכירים בו את כולם.

איש אחד היה שונה שם מכולם. לא מכיר ולא מוכר, לא מעורב ולא מתערב, מרוחק. מעולם לא חייך אל אחד מאיתנו, אך גם לא הזעיף את פניו. גופו היה צנום מאוד. שיער שחור ומדובלל עיטר את פניו המיוסרות. עיניו תמיד כמתרוצצות בחוריהן, כמו מפחד מפני דבר מה. ובעיקר תמיד שותק, שותק, שותק.

משונה מעט, אבל אינני מצליח להיזכר בשמו. בעצם, נדמה לי שאיש לא קרא לו בשמו. קראו לו "המוזר", "השתקן". פעם ניסו הילדים להתל בו, לרדוף אחריו, אולם מצידו לא היתה שום תגובת נגד, וכבר לא היה טעם למשובותינו ועזבנוהו לנפשו.

שמועות אמרו שהוא ניצול שואה, שאיבד את כל משפחתו מול עיניו ומאז הוא שותק. שמועות אחרות סיפרו על היותו גר צדק. . . כך או כך, במשך השנה כולה היה נשכח מעינינו. אך פעם בשנה היתה דמותו מסקרנת מחדש את כולם, ושוב היו הכול שבים לעסוק בו, בשתקן זה.

זה היה קורה ביום הכיפורים, בתפילת שחרית, שנה אחר שנה.

כשתפילת הקהל נדמית כהמיה חרישית, צעדי המתפללים אינם נשמעים בשל נעלי הגומי שלרגליהם, וכשה״קיטל" ועליו הטלית שבו מתכסה כל אחד מהקהל מדמה את בית הכנסת לסיעת מלאכים המשמשים בקודש, פתאום, מתוך הדממה הזאת, מתוך אווירת הקודש המיוחדת הזאת, היתה פורצת זעקת אימים נוראה מכיוונו של השתקן התמהוני. זה היה תמיד באותו הקטע, כשהחזן הגיע לפיוט "אנא סלח נא, פשע ועוון שא נא, וכוחך יגדל נא, קדוש".

באותה שעה היה השתקן פורץ בזעקה נוראה: "קדוש, אנא, פשע ועוון". זו היתה זעקה שכולה שברון לב, בקול בכי ומלווה באנחות רוויות כאב. "אוי אוי" ארוך היה מתלווה למלותיו הקבועות. . .

גופו הצנום רטט תחת טליתו, ונראה היה כי אם ירפה מאחיזתו בשולחן שלפניו, יצנח חסר אונים ויפול תחתיו. גם כשהקהל היה מסיים את הפיוט, עדיין היה רועד כולו מהזעזוע הנפשי ופניו היו אדומות כלהבה.

היתה זו הפעם האחת והיחידה בשנה ששמענו את קולו. זעקה זו צימררה אותנו, הילדים. בכיו קורע הלב של האיש המבוגר הזיל דמעות גם מעיניהם של מבוגרים אחרים, והשאיר אותנו המומים ובהולים.

נקפו שנים. אינני עוד ילד. גם הכפר כבר איננו כפר. אולם מקרה שאירע לי בדרכי היום יומית לעבודה החזירני כעשרים שנה אחורה, אל הכפר הקטן.

זעקת אימים וחריקת בלמים עזה גרמו לי לעצור בדרכי הרגילה. הפניתי ראשי, וראיתי כי מכונית עצרה בחריקת בלמים מול איש קשיש, שכנראה ניסה לעבור את הכביש הסואן מבלי להביט לצדדים.

אנשים מיהרו לעזור לו, לזקן, ולהעבירו אל המדרכה הסמוכה. לא המשכתי בדרכי. זעקתו של האיש הוסיפה להדהד באוזני. הצעקה מוכרת לי, שמעתי אותה פעם. הקול הזה גרם לפרפור מה בבטני. . . מצאתי את עצמי עומד מול הזקן.

הכרתיו מיד. זה היה השתקן מהכפר שלי. הוא עמד לבדו על המדרכה, כולו רועד מפחד, ועיניו מתרוצצות בחוריהן, אותו מבט. ניגשתי אליו וללא היסוס הושטתי לו את ידי: "בוא סבא, נלך", אמרתי לו והושבתיו באחד הספסלים הקרובים. מיהרתי לקנות לו כוס משקה, והוספתי לשבת לידו עד שיירגע. הוא, כדרכו, שתק.

"במה אוכל לגמול לך על טובתך?", שאל פתאום מתוך שתיקתו הבולטת.

"בכך שתסביר לי את פשר צעקתך ביום הכיפורים, 'קדוש, אנא, פשע ועוון'", נזרק מפי משפט, אשר מיד ביקשתי לשוב ולבולעו לתוכי. איך העזתי? ! תגובת התדהמה של האיש גרמה לי עוד יותר לחוש שלא בנוח.

לאחר שנייה התאושש ואמר: "אם כן, אתה מכירני, אז אספר לך".

והוא סיפר: "אצל הנאצים הייתי קאפו. הייתי אנוס, לא היתה לי ברירה. אך לא ניצלתי את מעמדי חס ושלום. תמיד חסתי וריחמתי על אחי היהודים ועזרתי להם בכל יכולתי. פעם נאלצתי לגעור באחד היהודים שהתמהמה לקום. הייתי מוכרח לעשות זאת, לטובתם של כל היהודים בבלוק. אולם לא נזהרתי די הצורך, לא עשיתי זאת מספיק בשקט, וגערתי הגיעה לאוזניו של קצין ס״ס שעמד בפתח. כששמע אותי גוער ביהודי, נכנס לבלוק, ובו במקום ירה בו והרגו. מאז מותו של אותו יהודי לא מצאתי מנוח לנפשי. עוויתי. חטאתי. פשעתי".

ולפתע זעק את זעקת יום הכיפורים שלו. כך, בספסל, באמצע הרחוב: "קדוש אנא פשע ועוון". נרגע מעט, והוסיף בלחש: "ראשי תיבות של המלה 'קאפו'. . ."

זהות יהודית בעקבות שטריימל

בס״ד

ילדה קטנה, בת חמש, עומדת ליד חלון ביתה ומשקיפה לעבר הרחוב. לפתע לוכד את עיניה מראה מוזר: על המדרכה מתהלך אדם מבוגר, עטור זקן ארוך וצחור, ולראשו כובע פרווה רחב ונמוך.

הדמות החריגה מעוררת את סקרנותה. היא ממהרת לקרוא לאביה, מיכאיל, וגוררת אותו לחלון שיביט אף הוא באיש המוזר. "אבא, מי האיש הזה, מאיזה עם הוא?", היא שואלת אותו.

הימים שלה שנות החמישים בבוקרסט, בירת רומניה, הנתונה לשלטון קומוניסטי חמור וקפדני. האב מקרב את פניו לעבר החלון, ועל פניו עולה הבעת תדהמה. במוחה הילדותי מבינה הילדה כי שאלתה מסעירה את נפשו של אביה.

רגעים ארוכים היא תולה באביה מבט מצפה. הוא עצמו מוסיף לבהות בחלון בעיניים מצועפות, שוקל את תשובתו. הוא מנסה להשקיט את ההתרגשות המתחוללת בקרבו. כמה זמן לא ראה יהודי עטור זקן ארוך וחובש שטריימל מתהלך ברחובות בוקרסט. . .

כשניתק מן החלון הבחין בבתו המצפה לתשובתו. "מחר אסביר לך", מלמל לבסוף, דוחה את סקרנותה של בתו ביממה.

בתוך ליבו תהה אם כבר הגיעה העת לחשוף את הילדה לעובדת היותה יהודייה. השלטון הקומוניסטי שולט ביד קשה במדינה ומכביד את עולו על היהודים. מוסדות יהודיים נסגרו, והרוח הקומוניסטית מנסה להכחיד כל סממן יהודי.

אמנם בערים הקטנות ובכפרים המרוחקים הדיקטטורה רופפת קמעה, ואפשר לקיים חיים יהודיים בסיסיים, אך לא בבוקרסט. כאן בעלת הבית היא המשטרה החשאית – הסקוריטאטה מטילת האימה, מקבילתו הרומנית של הקג״ב הרוסי. כמהנדס בעל מוניטין ידע מיכאל כי עליו להיזהר שבעתיים. אם ייחשד בחוסר אהדה למשטר, יאבד את פרנסתו, יירדף וימיט אסון על משפחתו.

למחרת מחליט מיכאל לעשות מעשה. הוא לוקח את שרה הקטנה לטיול ברחובות בוקרסט. הצעידה מובילה אל בית העלמין היהודי בעיר. השניים משוטטים בין המצבות העתיקות, עד שמיכאל עוצר סמוך לקבריהם של ברוך ושרה לורר.

"כאן קבורים סבא וסבתא שלך", אומר מיכאל לבתו בקול שקט. הוא נושם עמוקות ולוחש: "הם היו יהודים. . . וגם האדם המוזר בעל הזקן, שראית אתמול, אף הוא יהודי. יהודי דתי. הכובע שעל ראשו הוא שטריימל, כובע פרווה מסורתי של החסידים. כן, שרה, גם את יהודייה, ועלייך לזכור זאת תמיד!".

הילדה מהנהנת בהבנה, אף שאינה מצליחה לרדת לסוף דעתו של אביה. היא מבולבלת למדיי. מעולם לא אמר לה שהיא יהודייה, וכעת הוא מזהיר אותה שלא לשכוח זאת לעולם. . . מיכאל מוציא מכיסו שרשרת עם תליון מגן דוד ועונד אותה על צווארה. כעת, אל מול המצבות הדוממות, הוא מלמד אותה, בפעם הראשונה, לומר "שמע ישראל".

השנים חלפו. שרה גדלה, עלתה ארצה, ומעולם לא שכחה את הרגעים שבהם התוודעה ליהדותה, וכיצד אביה, מיכאל-בנימין הרשקוביץ, גילה לה שהיא בת לעם היהודי. היא זכרה גם את היהודי ששטריימל לראשו, צועד בגאון ברחובות בוקרסט ומתעלם בשוויון נפש מגוב האריות הקומוניסטי.

את הסיפור הזה סיפרה לילדיה. בנה, מיכאל-בנימין, הקרוי על שם אביה, תמיד תהה מיהו אותו יהודי, אך אימו לא הייתה יכולה להשיב על כך. היא שיערה שזה היה תייר שנקלע לעיר, או יהודי ששהה בבוקרסט בדרכו לארץ ישראל.

לפני כשנה חלק הבן את הסיפור עם חברו, ר׳ אברהם-מרדכי וינשטוק, וזה פרסמו בשבועון "המבשר". לפני כחודש ימים, לאחר שהתפלל תפילת ערבית בבית כנסת בבית שמש, ניגש אל וינשטוק אברך צעיר.

"זוכר אתה שפרסמת לפני כשנה סיפור על יהודי חובש שטריימל ברחובות בוקרסט, וילדה שהביטה בו מן החלון?", שאל אותו. וינשטוק אישר. "נראה לי שהאיש הזה היה סבי", אמר האברך.

הוא סיפר כי סבו היה רבי מרדכי פרנקל, האדמו״ר מבוטושטאן. באותן שנים התגורר בבוקרסט, עד עלייתו ארצה בשנת תש״ך. בהיותו ברומניה בלט בעקשנותו להתהלך ברחובות ושטריימל לראשו. הכובע שהסגיר את מוצאו הביא עליו הצקות שונות. הוא נקנס, הוקנט ונרדף, אך לרגע לא חשב להסירו מראשו. כשביקשו מקורביו להניאו מכך, השיב: "מי יודע? אולי יראה אותי יהודי מן החלון ונשמתו תתעורר?".

הרב מיכאל-בנימין אוישי, בנה של שרה, משמש כיום אחד משליחי חב״ד בז׳פרוז׳ה שבאוקראינה. בשבתות הוא צועד כברת דרך ממושכת מביתו לעבר בית הכנסת, ומקפיד להתעטף בטלית בביתו דווקא, ולצעוד כך לבית הכנסת. מראהו החריג מעורר מבטים רבים מצד העוברים ושבים, אולם הוא מתעלם מכך. הוא עושה זאת כדי שבנו יראה את אביו כפי שילדים יהודים במקומות אחרים רואים את אביהם.

אבל בתוך ליבו יש עוד סיבה. "מי יודע?", הוא חושב לעצמו, "אולי יראה אותי יהודי מן החלון ונשמתו תתעורר". . .

(תודה לשולח הסיפור, הרב מיכאל אוישי)

וראית את אחורי החת״ס מלמדחייל הונגרי את לשון הקדש

פינת הסיפור - הקב״ה אומר למשה אחרי חטא העגל: "וראית את אחורי ופני לא יראו". פירוש הפסוק: משה ביקש מה׳ לדעת את דרכי הנהגתו בעולם: "הודיעני נא את דרכיך" אך הקב״ה השיב לו שהוא לא יידע את הנהגת ה׳ אלא "וראית את אחורי" – לאחר מעשה משה יוכל להבין למפרע את רצון ה׳.

מסופר על אחד מגדולי ישראל רבי משה סופר המכונה על שם ספרו "החתם סופר".

שחייל הונגרי פנה אליו וביקש ממנו שילמד אותו לשון הקדש, ובתמורה הוא יצחצח את נעליו. בתחילה סירב הרב וניסה להפנות אותו לאנשים אחרים שהיו מבצעים את משאלתו של הרב בחפץ לב. החייל הפציר ברב ורצה שרק הוא ילמד אותו את לשון הקדש, והרב הסכים. במשך תקופה ארוכה הרב היה מלמד את החייל את לשון הקדש.

לאחר כמה שנים הגיעו לבית הדין של הרב "החתם סופר" שניים מעשירי העיר פרשבורג שהיה להם דין תורה אחד עם השני. הרב פסק מה שפסק הצדיק את הצדיק וחייב את החייב. זה שיצא חייב הלך והוציא שם רע על הרב אצל השלטון ההונגרי של אותה תקופה שהרב מלמד את היהודים אזרחי המדינה לא לציית לחוקי המדינה. למחרת הרב קיבל צו זימון לבית משפט צבאי.

לפני תחילת המשפט ביקש נשיא בית המשפט הצבאי מהרב להכנס לחדר צדדי, ושם הוא הזדהה בפני הרב והזכיר לו שלפני שנים רבות הרב לימד אותו את לשון הקדש. "כיון שהכרתי אותך בתקופה ההיא שאתה אדם ישר ומוסרי אני מבטיח לך שלא יאונה לך כל רע במשפט כי אני אוציא את דינך לצדק."

בצאתו מן המשפט אמר החתם סופר: "עכשיו אני מבין את פירוש הפסוק: 'וראית את אחורי ופני לא יראו'. כאשר אותו חייל התעקש אז ללמוד דוקא איתי את לשון הקדש, לא הבנתי מה רוצה ממני הקב״ה באותה עת. עכשיו הכל מובן".

וקרא בה כל ימי חייו לפרשת שופטים

סיפור ולקח בצידו

נאמר על המלך "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו". מעשה ביהודי ירושלמי תלמיד חכם מופלג שהתיישב בעיר הקדש צפת. הדבר היה לפני שנים רבות, ובימים ההם ש״ס שלם עם כל מסכתות התלמוד היה דבר יקר המציאות, ובידו של אותו תלמיד חכם היה כרך אחד מהש״ס שהכיל את מסכתות ביצה וראש השנה בלבד.

ועל כן, כיון שהיה לאותו תלמיד חכם אהבת תורה גדולה ולא היו לו ספרים, הוא חזר פעמים רבות על שתי המסכתות שהיו לו, וכך עבר על מסכתות ביצה וראש השנה שלשת אלפים פעמים.

לפני פטירתו בקש אותו תלמיד חכם לא לכתוב על המציבה שלו דברי שבח, רק לציין את העובדה שעבר על מסכת ביצה וראש השנה שלשת אלפים פעמים. "אולי", אמר האיש, "יעבור ביום מן הימים יהודי בבית הקברות, ויראה את מה שכתוב על המצבה שלי, ותכנס בו אהבת תורה, כמו שהיתה בי".

שנים רבות עברו מאז פטירתו של אותו תלמיד חכם, ובן ישיבה ממשפחה מכובדת פרק עול תורה ומצוות, לדאבון ליבם של משפחתו החשובה. כל מאמצי ההורים לא הצליחו. יום אחד חזר הבחור בתשובה שלמה וביקש לחזור לישיבה שלמד. בתקופה קצרה הפך להיות מתמיד גדול, והיום הוא אחד האברכים המופלגים בעיר בני ברק, וזוכה להרביץ תורה בציבור.

זמן מה לאחר ששב בתשובה הוא סיפר להוריו מה גרם לו לשוב מדרכו הרעה. "הזדמנתי לבית העלמין בו קבור תלמיד חכם שמצבתו היתה שונה מכל המצבות שהיו לידו. לא היה כתוב עליה דברי שבח, רק משפט קצר המציין שהוא עבר על מסכתות ראש השנה וביצה שלשת אלפים פעמים. המשפט הקצר הזה הצית את הגחלים הלוחשות שהיו חבויות בי, ואמרתי לעצמי: אם יהודי פשוט ללא שום תארים מסוגל לעבור על מסכת ראש השנה וביצה כל כך הרבה פעמים, אז איפה אני? מה יהיה איתי? ונכנסה בי אהבת תורה וצמאון ללמוד תורה, ובו ברגע הפכתי להיות אדם אחר, והחלטתי לשוב בתשובה ולחזור ללמוד בישיבה". (על פי הספר טובך יביעו לפרשת שופטים)

ויתור על ממון כדי לזכות בבן צדיק

ויתור על ממון כדי לזכות בבן צדיק

איך שדורות הראשונים היו מוותרים על כל עושר וכבוד וכל תענוגי העולם הזה והיו מקבלים על עצמם צער, ייסורים, עוני, כדי שיזכו לבן צדיק וכך היה המעשה: אחר גרוש ספרד התיישבו היהודים בערי טורקיה, התפזרו מעט הנה ומעט הנה והתערבו עם הטורקים בכפרים שלהם וחיו חיים טובים. בכפר אחד היה ישמעאלי עשיר מאוד והיה בעל צאן ובקר ופרדסים ושדות, אבל החיים שלו נמאסו עליו כי תמיד היה ריב בינו ובין אשתו ומשפחתו. פעם עלה בדעתו לברוח מכולם. היה שם יהודי בשם חיים קראקו, שלא היה עשיר כל כך, אבל היה צדיק אמת שגם הגויים היו אוהבים אותו ומכבדים אותו. פעם נכנס הישמעאלי העשיר הזה אצלו ואמר לו: יש לי סוד ביני ובינך. אני צריך לברוח ממשפחתי בלתי ידיעתם, לכן תשמע לעצתי: אני אמכור לך כל מה שיש לי במחיר נמוך כזה, למשל כל דבר ששווה לירה אמכור לך בעשרה גרוש, מפני שאתה צדיק והעושר הזה מגיע לך. עשו חשבון ביניהם במחירים נוחים כאלה שהיהודי היה צריך לתת לו שמונה מאות לירות טורקיות. הלך והתייעץ עם אשתו. אמרה: טוב הדבר. שיסע העירה אצל הקרובים וילווה סכום שחסר לו וכך עשה. בחזרו, טרם שיצא מהחומות החוצה, ראה בהלה גדולה וצעקות. ניגש אצלם לראות והנה אישה בוכה כי הפחה לקח את שלושת ילדיה עבור חובות של בעלה שכבר מת. האיש הזה הוציא כל הכסף ופדה את שלושת הילדים.

בינתיים נהיה לילה. הוא נכנס לבית כנסת אחד להתפלל מנחה וערבית. ובאותו הרגע נעשה רעש גדול בשמים על האיש הזה, איך נתן כל כספו לפדות את הילדים. הוא היה צריך לקנות קודם כל מה שהיה בידו, ובמשך יומיים שלוש היה מוכר ופודה את הילדים, והיה נשאר גם העושר גם פדיון הילדים בידו. בא השטן וקטרג עליו באומרו שלא כיון בדבר מצווה אלא עשה משום רחמנות לילדים, ואמר לקדוש ברוך הוא: תן לי רשות, אני ארד ואנסה אותו אם זה לשם שמים אם לאו. בא אליהו הנביא זכרונו לברכה ואמר: הניסיון הזה שייך לי, אני אנסה אותו. וכן עשה. נכנס אליהו לבית הכנסת בדמות עשיר, ישב על ידו, שאל ממנו מאין בא ולאן הולך. בין דיבור לדיבור עד שהוציא מפיו שפדה את הילדים. אמר לו: היית צריך לקנות את כל הסחורה שהבטחת לגוי עד מחר, ואחרי כן לקיים מצווה זו. עכשיו שנשארת בלי פרוטה, איך תתראה עם אשתך ומה תאמר לה?

התחיל לבלבל מוחו עד שאמר לו: אתן לך כל הסכום שנתת ונשתתף במצווה זו. אמר לו: לך מכאן, מה שנעשה נעשה. אמר לו: תיקח כפליים מהכסף ותן לי חצי מהמצווה. אמר לו: בבקשה עזוב אותי. הציע לו העשיר שלוש פעמים מהסכום כדי שימכור לו רבע מהמצווה ולא רצה. כיוון שראה אליהו הנביא ז״ל שזה עומד על דעתו, גילה את עצמו ואמר לו: אני אליהו. וכיוון שעמדת בניסיון, אני מבטיח לך שני דברים: או לשנה הבאה תחבוק בן ויקרא שמו אליהו ויהיה תלמיד חכם צדיק בדורו, או תהיה עשיר כזה ששרים גדולים בכל המדינות יצטרכו לכספך. אמר לו: אני אלך להתייעץ עם אשתי, ומחר אתן לך תשובה. וכך היה. אמרה לו אשתו: לא ראיתי בתכריכים שיש כיסים שקוברים את המת עם כסף בכיסים. כולם נקברים בלי כיסים. טוב לנו בן צדיק בעולם הזה ובעולם הבא מכל אושר וכבוד של עולם הזה.

בבוקר כשקם ללכת לבית הכנסת להתפלל, והנה פגש את אליהו הנביא ז״ל. אמר לו: אשתי מרוצה בילד צדיק יותר מעושר. אמר לו: זה וזה יתקיים בידך. אמרו חכמינו זיכרונם לברכה שהניסיון של האישה היה יותר גדול ממנו. (אהבת חיים)

והייתם לי סגולה מכל העמים לפרשת יתרו

נאמר בפרשתנו שהקב״ה מבטיח לעם ישראל ״והייתם לי סגולה מכל העמים״. סגולת עם ישראל היא הנשמה היהודית שנמצאת בכל יהודי, וגם אם התרחק מבוראו ועבר תהפוכות בחייו, אפשר שעוד ישוב לצור מחצבתו. בשולחן ערוך בהלכות ראש השנה כתוב שבראש השנה נוהגים להעלות את התוקע בשופר. אחד הטעמים לדבר הוא שכיון שהבעל תוקע מחזיק בידיו בימי הדין כוחות גדולים והוא יכול להציל את הציבור כולו ממידת הדין, השטן מנסה לקטרג עליו ולבלבל אותו. לכן צריך להעלותו לתורה, כדי שיהיה בשמחה, כי השטן לא שולט באדם כאשר הוא במצב של שמחה. השטן שולט באדם כאשר הוא עצוב ורוחו שבורה. וכיון שעל התורה נאמר ״פקודי ה׳ משמחי לב״, כאשר הבעל תוקע עולה לתורה הוא שרוי בשמחה, ואז השטן לא יוכל לקטרג ולבלבל אותו.

חיזוק לדברים אלו אפשר ללמוד מהסיפור הבא. לאחר השואה הגיעו לשוויץ קבוצה של ניצולי שואה ממחנה הריכוז בוכנוולד. אנשים אלו היו במצב נפשי וגופני לא טוב. רובם אבדו את כל משפחתם ונותרו גלמודים ויתומים. הצרות שעברו הותירו בהם רושם חזק, ומי שהביט בהם לא ראה בהם זיק של תקוה ושל חיים.

הגאון הרב משה סולוביצ׳יק זצ״ל מגדולי הרבנים בשוויץ הצליח לקבל אישור כניסה למחנה של אותם פליטי שואה. כאשר בא לבקרם הוא ראה שאין עם מי לדבר. הוא ניסה לעודד אותם בכל מיני דרכים, אך לא הצליח.

לפתע עלה במוחו רעיון. הוא חזר למחנה עם ספר תורה בזרועותיו.

אותם ניצולי שואה לא ראו ספר תורה בכל שנות המלחמה, ולכן מיד כאשר הם ראו את ספר התורה בזרועותיו של הרב, זיק של קדושה, אמונה ותקוה נדלק בעיניהם.

רבי משה רצה לעורר אותם עוד יותר. הוא רצה לפתוח את ספר התורה כדי לקרוא בתורה בפניהם והוא רצה לשתף אותם בקריאה בתורה. אף על פי שהרב היה קורא בתורה מעולה, הוא שאל אותם האם אחד מהם יודע לקרוא בתורה. אחד הניצולים היה בחור צעיר שבא מבית חרדי חסידי, אך הארועים שעבר בשואה השפיעו עליו מאד לרעה והוא פרק מעליו עול תורה ומצוות. כאשר הרב סולוביצ׳יק הציע ושאל אם מישהו מהניצולים יודע לקרוא בתורה, נזכר אחד מהם באותו בחור צעיר שהיה חסיד ועתה עזב את הכל. הוא הצביע עליו ואמר: יש כאן אחד שיודע לקרוא. לפני המלחמה הוא קרא בתורה בבית כנסת שבו התפללתי. הרב שאל אותו אם הוא מוכן לקרוא, והוא הסכים.

כל הנוכחים שמו לב שמשהו השתנה במראה פניו. הוא היה נרגש ביותר, וכל זאת עוד לפני שהתחיל לקרוא בתורה. הוא רק הסתכל בספר התורה באותיות, וכבר משהו אצלו התחיל לזוז. ההפתעה היתה אחרי הקריאה. הוא הפך להיות אדם אחר. הוא סיפר לכולם: מיד כשהתחלתי לקרוא והסתכלתי על האותיות הקדושות של התורה התעוררו בי רגשי שמחה וקדושה. זכרונות הילדות צפו עלו ברגע אחד, ונזכרתי בכל החנוך שקבלתי בבית אבא. מאז אותה קריאה בתורה שב אותו צעיר בתשובה גמורה וזכה להקים בית יהודי טהור וזכה לגדל דורות של צאצאים לתפארת.

ובכן תן פחדך על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת

"ובכן תן פחדך על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת"

מתוך תפילות הימים הנוראים.

בפרשת כי תבוא יש התייחסות לפחד כעונש על חטאים: "ופחדת יומם ולילה ולא תאמין בחייך".

הרב סולוביצ׳יק כתב בספרו על התשובה (עמ׳ 140): "אמר לי פעם אחת פסיכיאטר גדול: אילו היה בכוחי הייתי מבטל את תפילת 'ובכן תן פחדך' שיהודים מתפללים בראש השנה ויום הכפורים, שכן הפחד הוא הגורם העיקרי לכל מחלות הרוח שבני אדם לוקים בהם. מטרת האדם המבקש לשמור על בריאותו הנפשית צריכה להיות להשתחרר מפחד, ובוודאי שאין מקום להתפלל על פחד.

הרב ענה לאותו פסיכיאטר: "רואה אני בני אדם, והנה כלם מלאים פחדים שונים.

יש הפוחדים שמא הקריירה שלהם לא תעלה יפה, ויש הפוחדים שמא יאבדו כספם, מעמדם או שלא יהיו מפורסמים מספיק. יש פוחדים מפני מחלות וחולשות. . . האדם מלא וגדוש פחדים קטנים.

"אינני פסיכיאטר" אמר הרב והסביר את הפחד בתפילת הימים הנוראים: "כי יש פחד אחד גדול מגרש את כל הפחדים הקטנים, ואיזהו הפחד שיכול אדם לקבל עליו כדי שעל ידו ייעקרו מקרבו כל הפחדים האחרים. . . הווה אומר הפחד מפני הקב״ה. ומכאן התפילה 'ובכן תן פחדך' וגו׳, הלוואי ויבוא הפחד הגדול הזה וישחרר אותנו מכל הפחדים האחרים האורבים לפתחנו ומערערים את חיינו".