*בישיבת רמת גן, * *כמו בעוד מקומות לא מבוטלים, * *נהגו בראש השנה לעשות "מבצע שופר". *
ראינו שבראש השנה מסתובבים אחר הצהריים, אחרי התפילה, ומחפשים אנשים שלא שמעו תקיעת שופר כדי לזכות אותם במצווה.
האמת היא שהתפילה בישיבה ברמת גן הרבה פעמים בראש השנה נמשכת עד מאוד מאוחר. ואם אתה נשוי ובעל משפחה, חוזר הביתה ועושה סעודה ויש לך אורחים, אז הרבה פעמים זה לא משאיר הרבה זמן ל״מבצע שופר". יש שנים שלא הספקתי בכלל.
אבל שנה אחת רצה השם והספקתי. יצאתי מהבית אחרי הסעודה והלכתי לגני השעשועים שסביב ביתנו, ולא מצאתי אף יהודי שצריך לתקוע לו בשופר. או שהיו כל מיני תאילנדים וסינים, או שהיו אנשים שכבר רואים ששמעו תקיעה. שום דבר.
הייתי כבר קרוב לשקיעה וקרוב לייאוש. ואז אני רואה שני חבר׳ה, אחד מהם עם כלבה, עומדים בכזה מין מתחם כלבים בגינה עם הכלבה. בהתחלה הם נראו לי ממש לא בעניין, אז דילגתי עליהם. ועכשיו, כשלא היה אף אחד, חזרתי אליהם. אמרתי להם: תקשיבו, יצאתי מהבית עם בטן מלאה בתקיעות שופר כדי לתקוע לאנשים, ולא ראיתי אף אחד שרוצה, אז יש לי כאב בטן. הבטן מלאה תקיעות שלא תקעתי. אולי אתם רוצים לשמוע תקיעת שופר?
האמת, הם לא נראו שהם רוצים כל כך. אבל כנראה היה להם לא נעים ממני. הסתכלו אחד על השני, ואז אחד אומר לשני: בוא, בוא תראה איזה קטע, תראה איך הכלבה מגיבה לזה, זה מדהים, זה מגניב. יאללה, תקע.
הוצאתי להם כיפות, התעטפתי בטלית, ואני תוקע 30 קולות. והם באמת לא כל כך הקשיבו. התרכזו בלהסתכל על הכלבה, שבאמת השתגעה מזה לגמרי ונבחה נביחות. הקול של השופר קצת שיגע אותה.
סיימתי 30 תקיעות. אמרתי לעצמי: נו, בסדר. גם זה משהו. שמעו. אמרו אמן, שמעו, בסדר.
איך שאני מסיים, מהבניין בקצה השני של הגינה, כמה — זה היה, 30-40 מטר משם — צועקים לי אנשים: סליחה, סליחה, אתה יכול לתקוע גם לנו?
הסתכלתי על השעון, ממש כמה דקות לשקיעה. רצתי מהר, נעמדתי מול הבניין, אמרתי: יאללה, שומעים אותי? שומעים. אני מברך, תענו כולם אמן, ותוקע.
כל אחד מוריד מהחבל איזה בגד, שולף איזה משהו מהכורסה, שם איזה כובע, משהו. עמדתי, ענו אמן, תקעתי 30 תקיעות, וסיימתי בדיוק בשקיעה. והם אומרים לי: שנה טובה, איזה יופי, תודה רבה, מעולה, שלום, שלום.
חזרתי הביתה, אמרתי: איזה יופי. בזכות הכלבה, עוד כמה מרפסות, עוד איזה 20 איש שמעו תקיעת שופר.
עוברת שנה. אני מתפלל בישיבה, שבת תשובה אחרי שנה, ומודיע הודעות כדרכי, כגבאי, בסוף התפילה. ואז בא אליי מישהו ואומר לי: מחפשים אותך בחוץ.
יצאתי החוצה, עומדים שם זוג. הוא אמר לי: תגיד, אתה הודעת עכשיו את ההודעות אחרי התפילה, נכון? זה אתה? אמרתי להם: כן, זה אני. תגיד, יש מצב שיכול להיות שלפני שנה בראש השנה אתה תקעת בשופר בפארק הזה וזה, מול בניין, שכולם היו במרפסות?
אז אמרתי להם: וואלה, כן, אכן, זה אני. אז תדע לך: אנחנו היינו שם. כל אחד מאיתנו אז גר בבית אחר, לא היינו ביחד בכלל, ולשנינו, זו הייתה הפעם הראשונה בחיים בערך ששמענו תקיעת שופר. לא היינו באירוע, והתלהבנו, וזה ככה הדליק אותנו. ולא יודעים איך, אבל מאותו יום התחלנו להתעניין, התחלנו להתחבר. הלכנו למרכז לסטודנטים, לימודי יהדות כזה, שחבר שלי ייסד ברמת גן, שנקרא "השראה", ומצאנו את דרכנו לתשובה. וגם מצאנו זה את זו, התחתנו והקמנו משפחה. וכל זה בזכות תקיעת שופר שנתקעה, בזכות כלבה אחת, שבמקום להגיד: לא, אנחנו לא בקטע, אמרו לי: יאללה, תעשה. נראה איך הכלבה מגיבה.
אני לא יודע מה קרה, אבל הכלבה הזאת למחרת ראש השנה סיימה את תפקידה בעולם. איזה תיקונים היא השאירה אחריה פה, איזה גלגול זה היה.
אבל אל תהססו לתקוע לכל אחד. תראו איך הקדוש ברוך הוא מגלגל את העולם.
*שנה טובה ומתוקה. *
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה