הימים ימי מלחמת יום כיפור. חודשים ארוכים אני משרת בדרום. חג החנוכה מגיע ובכל הג׳בלאות רואים את אורות החנוכיות המאולתרות בעיקרן מתרמילי פגזים ואתה חש את הקשר למכבים להיסטוריה ושואב עדוד עצום.
באמצע החנוכה אני נשלח דחוף למשימה. עלי להגיע עד בוקר המחרת לבסיס במרכז הארץ עם רכב פולקסוגן דבל קבינה ושני חיילים.
אחרי נסיעה של שעות רבות מהמדבר אני מתקרב למרכז הארץ. השעה קרוב לשתים עשרה בלילה. חושך, אווירת מלחמה, אין נפש חיה. אנחנו סחוטים מעייפות, רעבים, מתים לכוס קפה. אני מציע לחברה להגיע קודם אלי הביתה לירושלים לישון, להתקלח ולמחרת מוקדם בבוקר להגיע לבסיס.
טוב, אני פונה לכיוון ירושלים ומעשה שטן — הרכב נתקע ליד בית זית. השעה כבר אחת בלילה. אנחנו בודקים מה קרה ומתברר שרצועת המנוע נקרעה. במצב כזה אין כל אפשרות להמשיך. חייבים רצועה רזרבית ואין לנו. הרכב מלא ציוד צבאי וכמובן שאין להשאירו בשטח. מה עושים?
מנסים לעצור פה ושם את הרכבים הבודדים שמעזים לנסוע בשעה ובימים אלה, אבל לאיש אין פתרון. השעה כמעט שתיים וחצי ואנחנו מתכוננים לבלות את שארית הלילה המקפיא בצד הדרך. לפתע אני מבחין באורות של מכונית מכיוון ההרים — הייתי אומר כמעט מהשמים — ואני מתרכז באורות המתקרבים ופוער את פי בתימהון. רכב חדש מתקרב אלינו בדיוק כמו הדבל קבינה שלנו וכשהוא מגיע, נפתח החלון ודמות של יהודי עטור זקן לבן שואלת אותנו: חברה, מה קרה? צריכים עזרה? אני משיב בחצי קול: כן, אבל אני לא בטוח שיש לך. אנחנו זקוקים לרצועת מנוע לרכב. לתדהמתי הרבה, היהודי מושיט את ידו למושב שלידו ומגיש לי דרך החלון רצועה חדשה — בדיוק מה שאנחנו צריכים — ועוד לפני שהספקנו להתאושש, נעלמו האורות בחשכת השמים.
נס או לא, אני לא יודע. אבל עד היום אני חש את ההצלה הפלאית שלנו אותו לילה. ועכשיו, כמספר סיפורים, אני יכול לומר שבשבילי היה אותו יהודי לא אחר מאשר אליהו הנביא. ולא רק כמספר סיפורים, אלא כמי שזכה להצלה באותו לילה המקפיא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה