היי,
הייתי שמחה לפרסם סיפור מעצים על גדולתו של אל״מ אסף חממי- הי״ד
מפקד חטמ״ר דרומית
אוגדת עזה.
הציל את תושבי קיבוץ נירים:
קוראים לי קובי ואני הייתי קשר המ״פ של אסף אי שם בשנים 2009-2010 כשהוא שירת כמ״פ הפלוגה המסייעת של גדוד רתם גבעתי.
אני יכול לספר המון על הלוחם שחממי היה, על רוח הקרב שלו, על הדבקות במטרה, על החתירה שלו למגע. אני יכול לספר לפרטים, כאילו זה היה ממש אתמול, על הפעם ההיא בקו כיסופים שחצינו את גדר המערכת במרדף אחרי מחבלים שניסו לחדור לשטחנו וברחו, כשברקע המג״ד צורח בקשר שנחזור, וחממי בשלו…
אני יכול לספר על ״תרגילי יום שישי״ שחממי ייסד על הר דב ועל איך הוא תירגל חובש טרי, שישי אחרי שישי, לפתוח לי ולו ורידים עם זיעה נוטפת על העיניים ופקד עליו בחיוך לנסות שוב אחרי שהוא פספס ופספס, כי מבחינת חממי, מחר מלחמה.
אבל יש סיפור אחד, לא על קרבות ולא על רבאק. סיפור על פיצה. כן, פיצה. אבל כזה שמעיד כמו אלף עדים על האדם שחממי היה.
זה היה בקו הר דב.
הפלוגה שלנו הייתה אחראית, בין יתר המשימות, על פתיחת צירים וליווי שיירות למוצבים שעל ההר והכל בליווי ובפיקוד של החפ”ק.
הימים התחילו מוקדם מאוד והתארכו והתמשכו בהתאם למשימות ולצרכים של הפלוגות במוצבים.
לחממי הייתה סמכות לתעדף, לדחות וגם לייתר משימות שוליות, אבל עם DNA כמו שלו, הוא הוציא שיירות שלמות למוצב העליון בשעות הערב כשכולם כבר על ״האדים של הדלק״ כדי להוריד חייל שצריך לצאת לבית, וגם התייחס לזה באותה הרצינות שבה הוא ליווה טנקים למוצבים.
השבתות על ההר היו עמוסות במיוחד עבורנו, אבל הייתה שבת אחת עמוסה במיוחד.
היא התחילה בפתיחת צירים, המשיכה בטנק תקול באחד המוצבים, העלנו טכנאים, הורדנו חיילים, ליווינו משאיות אספקה טיפלנו בבלת״מים, ומה לא.
בצהרי אותה שבת הספקנו לתת גיחה קצרה למוצב שלנו וגילינו באופן לא מפתיע שהחמין שוב נשרף במשמרת של הטבח הפחות מוכשר…
הבטן קרקרה אבל המשימות קראו לנו לחזור. בסוף אותו יום מטורלל חזרנו למוצב בשעות הערב המאוחרות, מזמן אחרי ארוחת הערב.
כולנו למעשה סיימנו את הלו״ז היומי והתפנינו לעניינים שלנו.
כולנו, חוץ מחממי שישב במשרד וטיפל במינהלות (על הכיסא במשרד הוא היה נרדם בכל יום ואף אחד למעשה לא ראה אותו ישן על מיטה מתישהו).
אני והחופ״ל שהיה איתי בחפ״ק החלטנו להוציא נסיעה לקרית שמונה כדי להביא למפל״ג מגשי פיצה. פיצוי מתבקש אחרי יום כזה.
כשחזרנו, חממי עדיין ישב במשרד, מטפל בענייני הפלוגה כשלידו מונח גביע קוטג׳, שגם אליו הוא לא התפנה. הגשנו לו שני משולשי פיצה מהבילים SOS. הוא פתח את העיניים בחיוך מבסוט ואמר תודה. שניה לפני שהצלחת עברה ליד שלו, הוא עצר ושאל ״רגע, הבאתם לכל הפלוגה או רק למפל״ג? ״
״רק למפל״ג״, ענינו.
חממי אמר לנו בנימוס ״תודה רבה, אבל אני אסתדר פה על הקוטג׳״.
הסברנו לו שהחיילים כבר אכלו מזמן ושהבאנו לנו את הפיצה כי לא אכלנו ושבכל מקרה הקופה די ריקה…
הוא לא התרצה, ואמר לנו שהוא אוכל את מה שהחיילים שלו אוכלים.
היינו די המומים ולא הבנו איך בכלל אפשר לסרב לאוכל נורמלי אחרי כזה יום, ובטח שלפיצה חמה.
לקח קצת זמן, אבל הבנו שזה האיש; שום דבר חומרי לא עניין אותו.
מלא כרימון בערכים של אחווה, רעות, ערבות הדדית, דוגמא אישית וטוב לב, ברמות הגבוהות והמובהקות ביותר.
בדיעבד, לפעמים אני חושב שהתהלך בינינו מלאך לבוש במדים.
אז כן, זה רק סיפור על פיצה, אבל מנהיגים גדולים נמדדים ברגעים הקטנים, בדיוק כמו הרגע הזה.
מי יתן ונהיה ראויים לו.
יהי זכרו ברוך.