שבת ה־27 למארס 1948.
מה שייכנס להיסטוריה כשיירת נבי דניאל בהגיעה לגוש עציון.
לאחר שיירת העשרה שיצאה מירושלים לגוש עציון בימיה האחרונים של 1947 ונהרגו בה עשרה מלוחמיה, הגיעו להסדר ג׳נטלמני עם היחידה הבריטית שהייתה אחראית על הגוש וסביבתו. הבריטים ראו בכבישי הגוש כציר מרכזי לפינויים מהארץ ועל כן לא היה להם אינטרס שכל אחד מהצדדים יזכה לשליטה מלאה בכבישי הגוש.
הבריטים הסכימו לספק ליווי לשיירות או להפריע לערבים לתקוף את השיירות בתנאי שהשיירות יהיו קטנות או בינוניות ושמועד העברתן לגוש וממנו העירה יתואם איתם מראש.
מהלך האירועים והחשש מפלישת צבאות מדינות ערב, שהכל ידעו שתגיע, הביא את הפיקוד העליון לתת את דעתו על מצב האספקה בגוש. על כן הוחלט להעביר לגוש שיירה גדולה, והוטל על השיירה בדרכה חזרה לירושלים להעביר העירה בלתי לוחמים, תוצרת חקלאית ואת בהמות העבודה של קיבוץ כפר עציון.
מועד העברת השיירה, ששם הצופן שלה היה "לאה", מהעיר לגוש ובחזרה נקבע ליום השבת ה־27 לחודש מארס 1948. הבחירה ביום השבת נבעה מתוך ההנחה שעל סמך ההיכרות של הבריטים והערבים עם אופיו הדתי של הגוש, יחשבו אלה שההגנה לא תיזום פעולות התקפיות בשבת וכך למקסם את אלמנט ההפתעה.
---
אבטחת השיירה הוטלה על לוחמי חטיבת הראל של הפלמ״ח. הללו שהמוות הקיפם מכל עבר כבר למדו לקבל את דינם בשלווה סטואית של אדם שיודע שבא יומו. כך למשל מסופר על אחד מלוחמי הפלמ״ח שטרם יצאו לדרך החזיר לאביו לירה אחת שהלז נתן לו קודם לכן כדמי כיס כדי "שלא תיפול לידי הערבים".
זהו המקום לציין שחטיבת הראל ידעה את שיעור הנפגעים הגבוה ביותר מכל יחידה אחרת במלחמת השחרור. בסוף אפריל נמצא שמצבת הלוחמים הכשירים בה הידלדלה ל־750 לוחמים בלבד.
---
תחילה הדברים התנהלו כמתוכנן. השיירה שהפתיעה הן את הבריטים והן את הערבים הגיעה בשלום לגוש ופרקה בו בשלום את מטענה. הדברים השתבשו כאשר העמיסו את התוצרת שנועדה לעיר. פר ההרבעה של הקיבוץ, אחד בשם זימרי, סירב בעקשנות לזוז ממקומו ולשתף פעולה עם הרפתנים חרף נסיונות הזירוז והשכנוע.
בינתיים הערבים הרגישו בתכונה הבלתי רגילה בקיבוץ. העיכוב ביציאת השיירה חזרה לעיר איפשר לאיש של המופתי באיזור חברון רבתי, איברהים אבו דיה, רועה צאן בור ועם הארץ בן העיירה חלחול, שהכיר את המרחב המדברי מירושלים דרך חברון ובית לחם ועד פאתי יריחו ככף ידו, לתכנן ולהציב לשיירה מארב כהלכתו על פי עקרונות הקרב של הוורמכט. המארב הוטמן על קטע ישר יחסית של הכביש אך גלוי וחשוף כולו לגבעות שמעליו.
אבו דיה הפעיל אישית את המוקש החשמלי שפגע באיל פורץ המחסומים שנסע בראש השיירה.
הבריטים שראו במעבר השיירה כעלבון אישי והפרת ההסכם איתם החליטו כעונש לצפות באופן פסיבי בחיסול השיירה.
לוחמי הפלמ״ח שחששו להישרף חיים בתוך הרכבים התקועים גילו בית ישן וקטן לצד הדרך ונערכו בו להגנה היקפית, ובו התגוננו בעוז.
---
בינתיים נפוצה בירושלים השמועה על התברברות השיירה ולחימתה. משהתבררו כוונות הבריטים, פתחו ההגנה והסוכנות למערכה מדינית רבתי להצלת השיירה. כל יהודי ירושלמי שניהל קשר כזה או אחר עם הבריטים נקרא אל הדגל. פקידי המחלקה המדינית של הסוכנות כולם נשלפו מביתם. הרב הראשי, הרב הרצוג, יצא מבית מדרשו וחילל את השבת כדי לדבר על ליבו של הנציב העליון על נפשם של לוחמי השיירה. כך גם עשה מאיר טוביאנסקי, שמאוחר יותר הוצא להורג בגין בגידה. טוביאנסקי, שהיה מנהל תחנת הכח הירושלמית, היה מהיהודים הבודדים שבשלהי המנדט מצאו את מסילת ליבם של הפקידים הבריטים. ההגנה ביאושה הייתה אפילו מוכנה למחול על כבודה ולפנות לגברת לנדאו. אנני לנדאו, שנודעה בירושלים כמיס לנדאו, הייתה המנהלת הנצחית של בית הספר לבנות אוולינה דה רוטשילד, חרדית, אזרחית בריטית, אנטי ציונית מושבעת ועקבית.
הלחץ על הבריטים השיא פירות, אם כי לא את המקוווים. הבריטים הסכימו לחלץ את אנשי השיירה בכפוף לתנאיו של אבו דיה, שזה מצידו דרש בתוקף את המשוריינים, את כלי הנשק וכל ציוד צבאי אחר. הלוחמים הורשו לקחת איתם את ציודם האישי והתוצרת החקלאית, גם ככה כבר נבזזה ברובה על ידי הפלאחים.
החשש לגורלן ולתומתן של 12 בנות פלמ״ח שנסעו בשיירה אילץ את ההגנה לקבל את תנאי הבריטים כמו שהם.
המפלה בקרב שיירת נבי דניאל, שהסתיימה ב־15 הרוגים וכ־40 פצועים, הייתה שיאה של שרשרת של מפלות שנחלה ההגנה לאורך החודש, ובראשן פיצוץ בניין המוסדות הלאומים בירושלים שכונו לימים "אידי מארס". לאידי מארס נודעה גם משמעות בין לאומית. האמריקאים, שלא הסתירו את מורת רוחם מכושרה הקרבי של ההגנה, חזרו בהם מתמיכתם בתוכנית החלוקה והביאו לסחף בעמדתן של חצי תריסר מדינות שאילצו קודם לכן לתמוך בתוכנית החלוקה.
עוד באותו הערב זימן בן גוריון שניים לביתו לישיבת חירום דחופה. בן גוריון הטיב להבין ששיטת הליווי הצמוד של השיירות הקיזה את דמה של ההגנה ויש על כן, על אף נוכחות הבריטים, לעבור מהגנה להתקפה.
לימים הודה יגאל ידין שהוא ובן שיחו מישאל שחם ציפו לכך שבן גוריון יפטר אותם או שיאלץ אותם להתפטר מתפקידם. ידין כרמטכ״ל בפועל ושחם כקצין תכנון ראשי במטכ״ל.
להפתעתם של השניים, בן גוריון סקר את מפת הקרב בשלומתה, תיאר את מצבם של גושי ההתיישבות הנצורים, תיאר את מצוקת כח האדם שהיחידות הקרביות נקלעו אליה, ואז הציג להם בן גוריון את תוכנית מבצע נחשון, שמטרתה הייתה כיבוש הכפרים על כביש ירושלים תל אביב, מלבד אבו גוש ועין ראפה, השמדתם והפיכתם למשלטים להגנת הכביש.
בן גוריון, שהיה בקי ברזי התנ״ך, קרא למבצע נחשון על שמו של נחשון בן עמינדב, שהיה הראשון להתגבר על פחדם של בני ישראל ולקפוץ לתוך ים סוף, ובכך הביא לבקיעתו.
