בקרב יהודי לוב רווח סיפור נפלא.
מרת רבקה, רעייתו של הגביר כפללה נחום, מנכבדי העיר טריפולי והגבאי הראשי בבית הכנסת המרכזי, רגילה הייתה להכין את כל צרכי השבת, ביום חמישי ובבוקר יום השישי. ולאחר מכן, חופזת הייתה מבית הכנסת לבית הכנסת, לנקותם לשוטפם ולהדיחם, להטיב את המנורות לכבוד השבת למלא בהן שמן ולהתקין את הפתילות.
פעם חדר לרגלה מסמר חלוד. כעבור יומיים פשטה בכף רגלה דלקת ונגרמו לה כאבים עזים. בהגיע יום השישי לא יכלה כמעט להזיז את רגלה, אבל על המצווה לא ויתרה.
במאמץ רב כיתתה את רגליה מרחוב לרחוב ומבית כנסת לבית הכנסת, כשכל פסיעה עולה לה במאמץ עצום. נשכה שפתיה כדי שלא להיאנח, אך לא היה ביכולתה לעצור את הדמעות המציפות את עיניה.
לפתע ראתה מולה אדם לבוש לבנים ופניו קורנות. "מה לך, אשה יקרה", שאל האיש.
"רגלי נפצעה ממסמר חלוד וההליכה קשה עלי", ענתה האישה.
"אם כך, מדוע בכלל יצאת מביתך? !" שאל הזר.
"מצווה מוטלת עלי, ואיני מוכנה לזונחה", ענתה האישה.
"אם כך, מן הדין שתתרפאי", פסקהאיש.
לפתע חשה שרגלה הבריאה, והכאבים נטשוה כליל!
"המלאך רפאל אתה? !", קראה האשה.
והלה ענה: "לא כי, אלא אליהו הנביא אני. ובזכות המצווה יוולד לך בן שיאיר את עיני לומדי התורה". אמר, ונעלם.
ואכן, נולד לה בנה הצדיק רבי ניסים נחום, שזכה לשתי שולחנות, תורה וגדולה במקום אחד. היה גדול בתורה, ותמך בלומדיה ביד רחבה. (מעיין השבוע שמות תקנג)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה