בע״ה
אור ל-כט טבת תש״ע – ער״ח שבט – גל עיני ירושלים
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט״א
ניגנו הבינוני, שאמיל.
א. "לכבוש ביד חזקה את כל הדור הצעיר" – שלש דרגות של כפיה
אנחנו ער״ח שבט. בספר יצירה האות של שבט היא צ – הצדיק. משה רבינו התחיל לבאר את התורה בר״ח שבט, לקראת ההסתלקות שלו, אם כי שההסתלקות היא ב-ז' אדר (יש מי שאומר שזה היה ז' אדר ראשון, ובשנה רגילה זה ז' שבט – ראה "דבר יום ביומו" ז' שבט). לכן יש הרבה צדיקים שהיארצייט שלהם בשבט. ב' שבט זה ההילולא של רבי זושא מאניפולי, וב-ד' שבט יש הילולא של צדיק בן דורנו, הבבא-סאלי, שבקשו שנקדיש את השיעור היום לכבודו (כתוב שבבא-סאלי זה האב המתפלל – לשון צלי – אך גם נשמע שסאלי זה כינוי חבה של ישראל).
הוא היה כל כך קשור לרבי, שאין כיוצא בו – כמה היו קשורים זה לזה. הוא עלה כמה פעמים לארץ וחזר למרוקו. פעם אחרונה שעלה הוא התאכזב מאד מהמצב הרוחני, ורצה לנסוע לאמריקה (לשון-נופל-על-לשון עם מרוקו לשון מרוק וכפרה, ובקשר לחוש האכילה היינו אכילת מרק. . .), לרבי, להתנחל בקראון-הייטס או במקום אחר בניו-יורק. הוא כתב לרבי כמה פעמים שהוא רוצה לעבור לאמריקה, שלא מסתדר כאן, ואז הרבי כתב מכתב מדהים, שחובה שכל אחד ואחד יקרא אותו, שקודם הוא מכנה אותו "איש כללי ומנהיג בישראל" (= רבוע כפול של 23, תענוג תענוג; איש כללי ומנהיג = תפלה ו-בישראל = אהיה אשר אהיה; יש 19 אותיות, אפשר לעשות מזה 'צורת חוה' – משולש יורד, נקודה באמצע, ומשולש עולה – אז הפינות והאמצע אותיות אשכול, "איש שהכל בו", היינו איש כללי). הרבי אומר שהוא בחינת מלך, ומלך לא עוזב את העם שלו, והעם שלו נמצא כאן, והוא אחראי על הדור הצעיר. זה מכתב די ארוך, עם המון נושאים עמוקים בקבלה וחסידות – קבלת האריז״ל והרבה חסידות, עד לעצמות, שכל הירידות הן לצורך עליה בעילוי אחר עילוי עד לעצמותו יתברך ממש – אבל כשהוא מדבר על התפקיד שלו כאן, הוא אומר שיש לו תפקיד שאף אחד בעולם לא יכול למלא אותו, ואומר שהתפקיד הוא "חובת השעה לכבוש ביד חזקה את כל הדור הצעיר". זה הציטוט: "חובת השעה לכבוש ביד חזקה את כל הדור הצעיר" (= ט״פ ראובן – ממוצע כל מלה – וכל ראובן עולה ז״פ הבל של בריאת העולם; לנכד הראשון של יעקב קוראים חנוך בן ראובן – דברנו על זה הרבה פעמים – שענינו חנוך, היינו שראובן זה לא רק 'ראו מה בין בני לבן חמותי' אלא שכל הזמן לראות-להשגיח על הבנים, המשימה של כל יהודי זה קודם כל השגחה על הדור הצעיר; ראובן נפל, ואף על פי ש״כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה" נאמר בו "פחז כמים וגו'"). היות שזו חובת השעה וחובת קדש, וזו האחריות שמוטלת על שכמו, אז אסור לו לעזוב את הצאן שלו כאן. כמובן שהוא קיבל את זה ונשאר פה. הכינויים שהרבי כותב לו – גם אין כיוצא בהם. גם בתור גאון וגם בתור מנהיג ישראל.
אולי נפתח עם איזה דבר תורה על הביטוי הזה, "לכבוש ביד חזקה", שזה שייך למלך דווקא, כמו שכתוב על מלך המשיח שיכוף כל ישראל לילך בדרך התורה ולחזק את בדקה של התורה. כשאומרים שצריך לכבוש את הדור, מילא, אבל לכתוב "לכבוש ביד חזקה" – מה הכוונה? צריך לתת מכות לאנשים? כפיה דתית, בכח, בשוטים? כתוב "גדול המעשה יותר מהעושה" ו״מעשין על הצדקה". יש באמת לבית דין רשות, לפעמים, לכפות בשוטים. יש בהלכה שתי הגדרות של כפיה, וצריך להתבונן מה זה כפיה של המשיח, שהרמב״ם פוסק לגביו "יכוף". כל בקר, צריך לשים לב, אנחנו מבקשים את הקב״ה – "וכוף את יצרנו", מבקשים שה' יכוף אותנו, את היצר הרע שלנו, לעבדו יתברך.
מה זה כפיה? שוב, בהלכה יש שתי הגדרות של כפיה. יש "כפיה בשוטים" ויש "כפיה בדברים". מי שבית דין קבע שהוא צריך לגרש את אשתו והוא לא מסכים, כופים בשוטים עד שיאמר "רוצה אני", והיות שהרצון הפנימי של הנפש האלקית הוא לקיים את כל מצוות התורה – כמו שהרמב״ם פוסק, והרבי מסביר באריכות – הגט הוא כשר. כמובן שכפיה בשוטים זה רק בידי בית דין במקרים מסוימים, יוצאי דופן. אבל יש לכפות בדברים – או שזה לשכנע בדרכי נעם (הרבי תמיד מדגיש ש״ויכוף" צריך להיות בדרכי נעם, אצלנו ודאי), אבל גם בזה יש דרגות שונות. יש לשכנע בטוב טעם ודעת, לדבר על הלב של מישהו. כמו שיש מצות תוכחה בתורה, שיש בזה כמה רמות, ואדמו״ר הזקן מסביר את זה בשו״ע – יש כמה שלבים בתוכחה. הדבר העיקרי זה לדבר על הלב – בדברים היוצאים מן הלב, שנכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם – להסביר שאיני מקפיד בשבילי אלא אני דואג וצר לי בשבילך. צריך להסביר את הצער העמוק שלי בגלל שאני רואה אותך כך וכך. ככה מתחילים. אם זה לא עוזר – יש דירוג מסוים, כמו שכתוב בשו״ע שם. אבל יש גדר של כפיה בדברים שזה להצהיר בריש גלי מה צריך להיות, מה החובה שלך בתור יהודי, מה החובה של עם ישראל בארץ ישראל – לא להתבייש מאף אחד, לא ליבוש מפני המלעיגים, ופשוט להצהיר, גם לפרט וגם לכלל, בריש גלי, מה התורה אומרת. להצהיר בריש גלי שהתורה היא הסמכות הבלעדית של הכלל והפרט. על זה אנחנו מדברים כל הזמן. זה סוג של כפיה בדברים. [בכללות יש שלשה כפיה בדברים – צווי בקשה תוכחה. זה שאדם מכריז בריש גלי שצריך להיות כך וכך, בלי ליבוש מפני המלעיגים, זה צווי. זה שמסבירים בדברים היוצאים מן הלב זה בדרך בקשה, כמעט תחנונים. יש תוכחה נוקבת. הסימן של צווי-בקשה-תוכחה הוא צבת – "צבת בצבת עשויה", קודם צריך "הוכח" את עצמך ואחר כך "תוכיח" את עמיתך, זה "צבת בצבת", וזה מתוקן, ואם לא זה לא מתוקן. הכוונה של "צבת בצבת" זה שצריך לאחוז את המתכת בצבת בגלל חום האש – רמז ליחוד אש ואש הנ״ל. נעשה בערב שבת בין השמשות, במעבר בין חול לקדש – צריך להיות במדרגה הזו בשביל לפעול, הרגע של הורדת הידים מהעשיה (העולם נברא גם בידי ה' וגם בדבורו). זה ההבדל בין כפית שוטים לכפית דברים. בשבת גופא העיקר השפעת אהבה, ובקושי התירו לומר שלום. בימי החול זה מעשה, כמו כפית שותים, ובין השמשות זה כפית דברים – להוריד את הידים ולהשפיע בדבור. ]
יש כפיה שלישית, אבל קודם נעשה גימטריא יפה: ידוע הווארט שכפיה צריכה להיות בכיף. כפיה זה כף – "מלא כף נחת", מקבלים המון נחת מכפיה (נכונה על פי תורה). כמובן שבעבודת ה' זה היסוד של כל חסידות חב״ד – "אתכפיא", שזה כמו "כוף את יצרנו", שאדם צריך לכפות את יצרו הוא, "קשוט עצמך תחלה ואחר כך קשוט אחרים" – לפני שמפעילים כפיה על מישהו אחר צריכים קודם לכוף את היצר שלי. כפיה = חזק. אחרי כל סיום חומש בצבור מכריזים ג״פ חזק (עפ״י המנהג מכריזים "חזק חזק ונתחזק", אבל הרמז הוא ג״פ חזק) = משה. אנחנו חותמים את השם של משה באמירה שלנו "חזק חזק חזק" (ממוצע כל אות בשם של משה) – "זכרו תורת משה עבדי" (אהרן מעלה את הנרות-הנשמות, ואילו למשה יש כח של כפיה – גם לגבי פרעה וגם לגבי בני ישראל). ארבעה דברים צריכים חיזוק, והראשון זה התורה – מזה מתחילים (ובעצם הלימוד שם כתוב על "רק חזק ואמץ" – "'חזק' בתורה 'ואמץ' במעשים טובים", היינו שעיקר החיזוק כתוב בתורה ובסה״כ לשונות של 'חזק' יש בשלשה דברים מתוך הארבעה, וראה גם מג״ע פרשת שמות כי משה היה רק ב-ג בחינות של חזק מתוך ה-ד, כי לא נכנס לארץ ולא היה חזק בדרך ארץ, ולכן שמו עולה ג״פ חזק, וראה גם לקו״ת לאריז״ל פרשת ויחי). אז אם משה = חזק חזק חזק זאת אומרת שהוא גם שוה כפיה-כפיה-כפיה, ואם כן צריכים להיות בכללות שלש בחינות של כפיה. הר״ת של הפיוט הם ישראל חזק (= ב״פ כבוש, ממוצע כל מלה) כדרך הפייטנים. ישראל-חזק זה הכפיה של סיום התורה בשמח״ת – "לעיני כל ישראל" ואז אומרים "חזק". זו גם הכפיה של הבעל שם טוב להתגלות, אחרי שלמד עם אחיה השילוני עד "לעיני כל ישראל". כל חזק גם רומז ל״רק חזק ואמץ" של יהושע בן נון – דבר נצרך כל פעם שמעמידים מנהיג (גם כאן במכתב הרבי כופה את הבבא-סאלי להתגלות ולהנהיג).
אמרנו שיש כפיה בשוטים ויש כפיה בדברים (עם כל הדרגות המגוונות שבזה), אבל יש כפיה שלישית, שזה מה שחז״ל אומרים לפי פירוש אדמו״ר הזקן בתורה אור – "כפה עליהם הר כגיגית" לפני מתן תורה. הר זה אהבה – אברהם קראו הר – וה' כפה אותנו בריבוי גילוי של אהבה רבה, "וימינו תחבקני". אם מישהו מגלה ריבוי אהבה לזולת, מחבק אותו ומנשק אותו, יש בזה כפיה של "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" – אין מנוס מכך שהזולת, כאשר שופכים עליו אין סוף של אהבה רבה, לא יגיב בהתאם, "כמים הפנים לפנים". זו נקראת "כפיה באהבה". אז הכפיה הכי גבוהה זו אהבה כופה, אחר כך יש כפיה בדברים, ובסוף כפיה בשוטים. אהבה זה לב, מחשבה פנימית שבלב, אז שלש הרמות כאן הן מחשבה-דבור-מעשה. אפשר לכפות באהבה, אפשר לכפות בדבור (ויש בזה כל מיני דרגות, כמו שאמרנו), ואפשר לכפות בשוטים. הסימן לזכור את אהבה-דברים-שוטים – אד״ש.
אצל חסידים אד״ש זה ר״ת אדמו״ר שליט״א. זו דוגמה יוצאת דופן של קיצור ממשהו שהוא כבר קיצור. מה זה אומר? למה טבע החסיד לקחת ולקצר ואחר כך לקצר שוב? זה ביטוי של "אהבה דוחקת את הבשר", צמצום-של-ריכוז. קודם כל זה לשון חבה, כל קיצור זה חבה, וקיצור של קיצור זה חבה יתר, והחבה היתרה היא בשביל להתחבר. ככל שזה יותר קצר זה נמצא בכל מקום, זה לא משהו גדול אי-שם, אלא נקודה שנמצאת בכל נקודה במציאות. היחוד בין אד״ש לאנ״ש. אד״ש יכול להיות גם א״ש – כמו שבפשט אין חלוקה בין אהבה לדברים – וגם אנ״ש יכול להיות א״ש. יחוד בין אש ל-אש, בין זכר ונקבה, אש של איש ואש של אשה, "סמכוני באשישות". נשארות אותיות דנ, האותיות הפנימיות של שם א-דני. בגדול זה תיקון של דינה, שבלעו״ז כבוש ביד חזקה זה אונס – מה ששכם עשה לדינה – והתיקון זה אד״ש-אנ״ש. החסרנו באד״ש אותיות מו״ר ליט״א = 296 = הארץ. אותיות אד״ש ראשונות בתורה זה ב״תדשא הארץ דשא" – הארץ דשא = אדמו״ר שליט״א. שם זה בסדר של דש״א, אם דברים-שוטים לא עוזרים צריך לדעת שהיתה חסרה אהבה. דשא היא המלה ה-120 בתורה, רמז לחיי משה רבינו. העיקר: אפשר לקרוא לכל השיעור-החוברת ישראל חזק. היחוד של אדש-אנש = ישראל חזק. אם אד״ש זה אהבה-דברים-שוטים, מה זה אנ״ש? ה-א גם אהבה, על זה כתוב "כמים הפנים לפנים" – האהבה מלמעלה כופה את האהבה מלמטה. ה-נ זה נעם – שהדברים צריכים להיות בדרכי נעם, להשרות אוירה נעימה בחדר, כמו שרבי נחמן אומר לגבי תוכחה שאין בדור שלנו מי שיודע להוכיח כי עושה ריח רע, אוירה לא נעימה, אבל אם יודעים איך לכפות בדברים זה עושה אוירה נעימה. כמו שאהבה מעוררת אהבה כך דרכי נעם מעוררים נעם ונעימות מלמטה. שוט זה מוראה של מלכות – שליט״א מלשון שליטה – ועל זה כתוב "והוי מתפלל בשלומה של מלכות", אז ה-ש זה שלום. השוט פועל שלום. זה גם הפשוט של אנ״ש – אנשי שלומנו. אז אנ״ש זה אהבה-נעם-שלום = יהושע בן נון.
כפיה במילוי עולה אור, העולה ט״פ זיו (רק כפיה עולה ה״פ זיו, וחלק המילוי עוד ד״פ זיו = פחד). אם כן, ג״פ כפיה זה ג אורות – ג״פ אור = כתרא, אור קדמון, אור מצוחצח, אור צח, ששרשת ב-ג רישין שבכתר. הכתר הוא בכלל כפה על הראש (כפיה זה כפה או כפיה על הראש – "מולך בכפה"). כפיה באהבה – רדל״א (אמונה-אהבה, אברהם אבינו הוא ראש כל המאמינים והוא "אברהם אהבי"), כפיה בדברים – רישא דאין (יש בזה תענוג של הדבור), כפיה בשוטים – רישא דאריך (אין תקיף כרצון, "אין תקיף כרצון"). כפיה במספר קדמי = המתקה = רחמים רבים (כשמחברים את הכפיה למקור הקדום – מספר קדמי – מתברר שזה בדרך של רחמים רבים, המתקת דינים). כפיה ועוד כפיה במילוי עולה אביחצירא (= אור חזק = כבש).
לגבי ד' שבט, ד שבט = שוט (וכן שבט-שוט מתחלף באותיות בומף, בנוסף לכך שבמשמעות הפשוטה שבט זה שוט, כדלקמן). כל מי ששייך ל-ד' שבט (שיש פה כמה אנשים), זה כפיה בשוטים. כנראה שגם כשהרבי כתב לבבא-סאלי – עשרות שנים לפני ההסתלקות שלו – שצריך לכבוש ביד חזקה את כל הדור הצעיר, הוא רמז ליארצייט שלו ב-ד' שבט (לכבוש את כולם לסעודת מצוה, לשחוט כבש). אבל בכל דבר בקדושה יש התכללות – בשוטים יש אהבה שבשוטים, דברים שבשוטים, ושוט ממש. יש שוט שהוא גם כן אהבה. הרי כתוב על זה במאמר שנוהגים ללמוד ב-י' שבט. אצל חסידי חב״ד זה היום העיקרי בחדש הזה, ההילולא של הרבי הקודם וממילא זה ראשית הנשיאות של הרבי, אד״ש. אם כבר מזכירים צדיקים, ורוצים לחבר בין העדות, שזה כל המגמה של הרבי ושל הבבא-סאלי וכל משפחת אביחצירא, י' שבט זה גם הילולת הרש״ש, המקובל הכי גדול אחרי האריז״ל, רבינו שלום שרעבי זי״ע ועכי״א, יחד עם כל הצדיקים שהזכרנו אותם. ידוע הרמז ש״אתם נצבים היום" זה אשכנזים-תימנים-מרוקאים, שזה מה שהזכרנו עכשיו – הרבי והרבי הקודם, רבינו הרש״ש והבבא סאלי, וכך מביאים את הגאולה (על ידי אהבת ישראל ואחדות ישראל, "אתם נצבים היום כלכם"), כשהכל מתחבר יחד, כאיש אחד בלב אחד, "ויחן שם ישראל נגד ההר", "ויחן" לשון נשיאת חן, כל אחד מוצא חן בעיני השני, ואז כולנו כאיש אחד בלב אחד. ב״באתי לגני" הרבי הריי״צ מדבר על שטות דקדושה ומקשר את זה לשוט – שוט שרוקדים איתו בחתונות, אפשר גם לשחק עם השבט ("חושך שבטו שונא בנו" – זה גם לשון שוט בפשט). אפשר לשחק עם זה, וזה יכול להיות יותר משעשע מדבורים – ביטוי מוחשי של אהבה. לא שוטים שמכים בהם אלא שוטים של חתונה, שזורקים אותם ותופסים אותם (וראה עוד בספר חתן עם הכלה), ומי שיודע לשחק בשוטים יכול להיות שזו ההשפעה הכי גדולה – שיכול להחזיר את כל העם בתשובה. יכול לכבוש = משיח (הכבוש זה בחינת משיח בן יוסף, היסוד, ו״ורדו" זה משיח בן דוד, שזה מלכות – אחרי "פרו ורבו ומלאו" כנגד חב״ד, "ובדעת חדרים ימלאו"; "ורדו" גם לשון מלכות וגם לשון ירידה – כדרשת חז״ל בזה – אבל יש גם ירידה בקדושה, "ירידה צורך עליה", וכך ההו״א בקדושה של הבבא-סאלי לרדת מהארץ היה כדי לקיים את ה״מאך דא ארץ ישראל", להכשיר את ההתפשטות של קדושת א״י לחו״ל, אבל הרבי אמר לו שצריך לחיות עם משיח, ו״מאך דא ארץ ישראל" זה התפקיד שלי ואילו התפקיד שלך זה לכבוש את הארץ ואז ה״רדו" יהיה בפועל, שארץ ישראל תתפשט לכל הארצות, עד מרוקו ואמריקה). התפקיד שלנו לכבוש, "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה" ואז זוכים ל״ורדו" – למלך המשיח ("וכבשה ורדו" = יהושע בן נון, שהכניס את העם לארץ ישראל, שהוא בחינת משיח, הדור השמיני, הוא מיוסף וזה כח הכבוש ומצד שני אמור להיות מלך ישראל, וזה "ורדו". מלך המשיח קודם כל צריך לרדות בדגת הים, שאלו הנשמות שבבחינת נוני ימא, כל המקובלים שבדור). אבל לפני ה״רדו", מלך המשיח, צריך לכבוש – זה הפשט, לכבוש את הארץ, לכבוש את הדור הצעיר, לכבוש באהבה ובדברים ובמשחקי שוטים. צריך ללמוד את המקצוע, איך לזרוק שוטים ולשמח בהם את החתן והכלה – הקב״ה וכנסת ישראל. צריך לשמח בשוטים שטותיים, שטות דקדושה שיותר גבוה מהשכל, יותר גבוה מחב״ד.
לחיים לחיים!
פתחנו עם איזה ווארט שיש שלש דרגות בכפיה, ששוב, הסימן שלהם הוא אד״ש (= יצהר, ועוד דברים חשובים). נעשה עוד גימטריא, של שלשת המושגים – כפית אהבה כפית דברים כפית שוטים. שוט = ז פעמים אדם, אבל שוטים – הביטוי בהלכה – עולה שסה, שסה מל״ת שבהם צריך תדיר את כפית היצר לא לעבור עבירות, בעוד כפיה למ״ע זה מקודש, יוסף הצדיק. דברים = אהרן, האוהב את הבריות ומקרבן לתורה בדבריו. כפית אהבה כפית דברים כפית שוטים = ד״פ ישראל, "רֹבע ישראל". יש ארבע בחינות ודרגות של ישראל, וגם אצלנו יש מדרגות של ישראל, ארבעה צדיקים שנקראים ישראל, כדלקמן.
ב. התקשרות הבבא-סאלי לבעל שם טוב ולרבי
כעת נספר כמה סיפורים על הקשר של הבבא סאלי והבעל שם טוב (יתכן שהבבא סאלי גם נקרא על שם הבעל שם טוב, צריך לברר; גם לבדוק ממתי התחילו להשתמש בשם ישראל, כמדומה שזה יחסית מחודש, ובודאי אין בחז״ל): הבבא סאלי הגיע לרבי כי קשור בלב ונפש לבעל שם טוב, ויש לו מספיק שכל וחוש ורגש לדעת שהממשיך והמייצג של הבעל שם טוב בדור שלנו זה הרבי. הרבה פעמים דברנו על התקשרות – חדש שבט זה חדש של התקשרות לצדיק (האות של החדש, צ) – איך מתקשרים לרבי. אמרנו שיש שני סוגי אנשים – יש אחד שמתקשר ישירות לרבי, לא צריך מישהו אחר. להתקשר זה כמו שבחורה מתאהבת בבחור, זה התקשרות לצדיק. יש מישהו שרואה את הרבי ומתאהב בו, ולא צריך מישהו אחר. ויש מי שמתאהב בבעל שם טוב, ודרך הבעל שם טוב הוא פשוט יורד – "עד מהרה ירוץ דברו" – ומבין שהבעל שם טוב נמצא בכל דור ודור, והבעל שם טוב השני זה המגיד ממעזריטש, והבעל שם טוב השלישי זה אדמו״ר הזקן, והבעל שם טוב התשיעי זה הרבי, וככה הוא 'נופל על הרבי' (ומתחיל להתאהב בו). הוא נופל על הגורל הטוב, על החלק הטוב, וממילא אחר כך הקשר מתפתח יותר ויותר. שוב, זה שני סוגי נשמות, שזה נושא גדול וחשוב בפני עצמו. הבבא סאלי הוא לכאורה דוגמה של הסוג השני.
הבבא סאלי אמר על עצמו שמגיל 15 אני התקשרתי לבעל שם טוב. נעשה בזה גם איזה רמז: כתוב בפרקי אבות "בן חמש עשרה לגמרא" – לתלמוד, יש בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בין שלש עשרה למצוות ובין חמש עשרה לגמרא. אז אם התקשרות הבבא סאלי לבעל שם טוב היא בגיל 15 (י-ה, כפיה – כֵף-יה), סימן שהבעל שם טוב זה ה׳גמרא' של הבבא סאלי. פעם נכנס לבבא סאלי רב עם ספר שלו שיסתכל עליו, ואולי בקש הסכמה. הבבא סאלי שאל אותו אם הספר הוא לפי דרך הבעל שם טוב, ואמר שאם זה לא – איני יכול להסתכל על הספר, אני מסתכל רק על ספרים שהם על דרך הבעל שם טוב. איני מסתכל בספרים אחרים – ספרים שאינם על דרך הבעל שם טוב לא קיימים אצלי. כתוב שגם מעל שולחנו וגם מעל שולחן בנו שייעד אותו להיות ממשיך דרכו – ר' מאיר – לא משו. שוב, אם זה לא ספר על דרך הבעל שם טוב אין לו מה לדבר ואי אפשר להסתכל על זה בכלל. ההתקשרות התחילה מגיל 15.
אמרנו שהוא רצה לברוח מהארץ. בפעם ראשונה שהוא הגיע לכאן, כמדומני בתרפ״ב, הוא גם היה איזה שנה ולא הסתדר. הוא כבר רצה לחזור למרוקו, ואז גדול הדור כאן בארץ היה הסבא-קדישא, הרב אלפנדרי, אז הוא ניגש אליו – הוא היה זקן מופלג, בן 115 – ובא לשאול את דעתו. הוא אמר לו (זה ווארט מפורסם) – שמיד יחזור למרוקו, שאין לו מה לעשות כאן, ואמר לו שלש פעמים "ארצכם קדושה, ארצכם קדושה, ארצכם קדושה". משהו מופלא. הרמז ש-מרוקו גימטריא חלב ודבש, אז כנראה יש קשר בין א״י, "ארץ זבת חלב ודבש", למרוקו. יותר מזה, אמר לו שתכין לי שם דירה – גם אני רוצה לעבור לשם. הבבא-סאלי חזר למרוקו והכין לו דירה, וכתב לו מכתב שהדירה מוכנה – זה היה רציני, לא סתם – אבל בינתיים נצחו אראלים והוא הסתלק בגיל כפיה שנים. למה? מה היתה הסיבה? הוא השתמש במילה התמוטטות – שמה שקורה כאן בארץ, החינוך והדור הצעיר, הוא בהתמוטטות. שוב, הוא אומר לברוח מהארץ כי המצב הרוחני בארץ ישראל בהתמוטטות, והרבי אומר לו – כמה עשרות שנים לאחר מכן, בתשי״ב, כשהוא כבר פעם שלישית הגיע לארץ (אחרי שפעמיים בא לכאן וחזר) – שאם הדור בהתמוטטות, התפקיד שלך הוא "לכבוש ביד חזקה את כל הדור הצעיר". צריך לכבוש – "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה" ואסור לעזוב את הצאן. אתה מלך, למלך יש עם – "אין מלך בלא עם".
שוב, כשהוא הגיע לכאן, מה אחד הדברים הראשונים המזעזעים שקרו? הוא רצה להתיישב ביבנה, ובימים הראשונים שהיה שם נכנס אליו ראש כולל של אברכים. נכנס ראש הכולל והתחיל לדבר איתו, עם הצדיק, ותוך כדי הדבור של ראש הכולל הוא דיבר סרה על הבעל שם טוב ועל החסידות. ברגע שהוא שמע את הדברים הוא אמר "צא טמא", ממש סילק אותו מהחדר, ואמר שמחר הכולל הזה כבר לא יתקיים – וכך היה, כל הכולל התבטל – והוא מיד הזמין משאית והעמיס את כל החפצים שלו על המשאית ועבר. הוא לא ידע לאן הוא עובר, אבל הוא אמר שבמקום הזה שכך מדברים על הבעל שם טוב אי אפשר ללון לילה אחד, אז מיד עזב עם כל תכולת הבית – הכל עלה על משאית ויוצאים מהמקום, ומחר בבקר הכולל כבר לא קיים. כך התחיל ישוב ארץ ישראל ותיקון הישוב של ארץ ישראל.
הסבא של הבבא סאלי זה רבי יעקב אביחצירא, ואבא שלו זה רבי מסעוד אביחצירא. הבן שלו, שהוא יעד אותו להיות הממשיך, רק שהוא לא זכה והוא הסתלק לפניו, זה רבי מאיר, הבבא-מאיר. גם משהו מאד חשוב, שלא כולם יודעים – גם לא כל חסידי חב״ד יודעים – שכאשר הרבי קבל התקף לב והיה מאד חולה בתשל״ח הוא שלח פדיון נפש לבבא-מאיר. הרבי בכבודו ובעצמו, מכל צדיקי הדור, שלח פדיון נפש לבבא-מאיר באשדוד (למה לא שלח לאביו? הבבא סאלי אמר שהוא מתפלל על הרבי שלש פעמים ביום, אז אליו לא היה צריך לשלוח פ״נ – בלאו הכי התפלל עליו. . .). הבבא סאלי אמר עליו שהבן שלי יותר גדול ממני. כמה פעמים הוא התבטא על הרבי – והוא יותר גדול מכולם. ככה היה רגיל לומר. הוא גם התבטא על הרבי שהוא "שלמות הכל", והלואי שכל אחד מאתנו יקח ממנו רק דבר אחד (אז לא יכול להתייחס אליו כחולה שצריך רפואה בגשמיות, כי חולה זה חסר – התפלל עליו כל יום להמשיך לו עוד אור, אבל לא יכול לצייר את הרבי כחולה בגשמיות; זה שני תירוצים בדרך צחות למה הרבי לא שלח אליו את הפ״נ).
ג. פיוט של הבבא סאלי – "יודו לך רעיוני" – וניגונו של ר' הלל פאצ׳פר
אם כן, אחרי כל ההקדמות האלה, נסתכל על הדף הזה – פיוט שכתב הבבא-סאלי:
יודו לך רעיוני, אל מבטן יוצרי, על קרבתך בסיני, להאיר את נרי, על כן בתחנוני, אפאר בשירי, בכל ימי ושני, עד לעד לעולם.
אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל נפשי, את גאולת עולם.
ששון לבי המה, בזכרי חסדיו, כי בחר מכל אומה, ישראל עבדיו, נצר נטיעה תמה, האבות ידידיו, אבן צדק שלמה, משורש גדלם.
אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל נפשי, את גאולת עולם.
רצונך אשאלה, חי בעל הרצון, כאשר בתחלה, נהגת את הצאן, במרעה טוב ונפלא, והיה כל עלצון, רועה ישראל סלה, האזן את קולם.
אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל נפשי, את גאולת עולם.
אתה הוא האלהים, העד והדין, קום נא לקראת גבהים, צאֵה נא מזֻין, לנקם נקמתך מהם, להשלים כל ענין, שמך וכסאך שהם, מעין כל חי נעלם.
אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל נפשי, את גאולת עולם.
לעשה נפלאות לבדו, את יריבי יריב, אקוה תמיד חסדו, השכם והעריב. ולא יסיך בעדו, את טירתו יחריב. ואז נשיר לכבודו, השירים במֻשלם.
אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל נפשי, את גאולת עולם.
חזה ציון מועדנו, אשר מכוונת, מול זבול מקדשנו, שהיא הנותנת, כח עליון לגנו, עדן המכוננת. אשר בם כל חפצנו, הם מקדש ואולם.
אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל נפשי, את גאולת עולם.
זאת היתה לי בעניי, גדולה הבטחה. לאב המון נסיי, בין בתרים זרחה. לאמור מתי ואיה, ומצאנה מנוחה. בך כל מאויי, אל תאות עולם.
אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל נפשי, את גאולת עולם.
קץ ימים גלה לעם אלה, עמוסי תלאות. גדל צערי ועמלי, בפלאי פלאות. מצפים אבות ועוללי, עשה לטובה אות. כלילו גדילי, בניך על תִלם.
אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך אל עולם. אשמח בך גואל נפשי, את גאולת עולם.
אנחנו ערב חדש שבט, וידוע שיש קשר בין השרש שבט לבין השרש שפט, כי אותיות ב ו-פ מתחלפות באותיות בומף (אולי ב-פ זה החילוף הכי שכיח והכי חזק; מתחלף גם ב-שוט כנ״ל וגם ב-שמט; אם הכל תאריכים ב-שבט אז שוט זה ד שבט, כנ״ל, שמט זה יא שבט, יום קבלת הנשיאות – בחישוב האותיות במספר סדורי – ו-שפט זה טו שבט). אם כן, שבט מאד קרוב ל-שפט, ו-שפט זה נוטריקון שירים-פיוטים. פיוט הוא משער פט, וכתוב בסוף מסכת ברכות בירושלמי "כל פטטיא בישין ופטטיא דאורייתא טבין", כל מי שכותב פיוטים ושירים סתם זה בישין, אבל מי שכותב פיוטים של תורה זה טוב מאד (המלים האחרונות של הרבי היו "ברב שירה וזמרה"; רוב שירה וזמרה = גאולת ישראל).
זה גם משהו שקשור לחדש שבט ולחוש שלו – חוש האכילה. היות שהבבא-סאלי היה קשור מאד מאד לאמונת צדיקים ולחגוג את ההילולא של כל הצדיקים הגדולים, הוא היה נוהג לעשות הרבה סעודות לכבוד הצדיק. בענין ההתקשרות לבעל שם טוב הוא פעם גילה שהבעל שם טוב בכבודו ובעצמו היה אצלו – התגלה אליו, בא אליו בהקיץ, ביחד עם המגיד (מזכיר לנו את הסיפור של אדמו״ר הזקן בכלא), ואמר שהבעל שם טוב בא ועמד ושתק, לא דבר איתי. הוא היה שם, ואולי דבר בעינים או בלב, אבל הוא שתק בפה, ואילו המגיד דיבר איתי, אבל אני לא יכול לגלות לאף אחד מה שהוא אמר לי. מי שבא לארץ מגדולי תלמידי המגיד זה רבי מענדלי ויטפסקר, בעל פרי הארץ. גם כן, פעם אחת – ביום ב' דר״ח אייר, יום ההילולא של רמ״מ מויטפסק – אמר שהוא בכבודו ובעצמו בא כששכבתי במטה, החזיק לי את היד והקים אותי מהמטה, כדי לחגוג ולעשות סעודה לכבוד ההילולא שלו. לא סתם קוראים לאבא שלו רבי מסעוד, הוא ישראל בן מסעוד – בן זה לשון הבנה, הוא מאד הבין בערך שעושים סעודה לכבוד הצדיק, "צדיק אוכל לשובע נפשו" (האות של חדש ההילולא, צ, והחוש של החדש, אכילה). גם אפשר לכוון עכשיו גם שאנחנו עושים סעודה לכבוד כל הצדיקים. לעשות סעודה זה משהו גדול מאד, לסעוד את הלב. זה שלסבא קוראים יעקב ולו ישראל ולבן מאיר – לא אומר מאיזה עדה הם, אבל מסעוד – אני כבר יודע. יש פה משהו מאד מיוחד. למה הוא קרא לבן שלו מאיר? מאיר במילוי – מם אלף יוד ריש – עולה 721, מסעוד ישראל. אבא שלו והוא יחד זה (מילוי) הבן שלו. למאיר יש שני בנים, שיהיו בריאים, רבי דוד ורבי אלעזר. דוד אלעזר = אביחצירא (שם המשפחה). יש עוד הרבה רמזים מופלאים בשמות.
נסתכל בסוף הדף: הסימן של כל הפיוט הוא ישראל חזק, כדרך המחברים של השירים והפיוטים לרשום את שמם בר״ת עם חזק, זה הדבר הגלוי. כמו שהבעל שם טוב בא לעורר את עם ישראל, ושמו הוא שם העצם של העם הנלחש באזניו כדי לעוררו, כך כאן הכוונה שיהיה ישראל חזק – שכל העם יהיה חזק, זה מה שצריך היום (וזה כשיש יחוד אד״ש-אנ״ש, כנ״ל). חזקיהו היה ראוי להיות משיח אבל לא אמר שירה, והבבא סאלי מחבר פיוט כדי שיבוא משיח – שיהיה ישראל חזק, בחינת חזקיהו שהופך למשיח (לנביא של חזקיהו קוראים ישעיהו בן אמוץ, והם היו בני דוד, לכן יש במשפחה אמציה וכו' – "חזק ואמץ", כפי שדרשנו על סימן בעלי המסורה לפרשת בראשית, אמציהו-יחזקיהו, העולה עולם, סוף כל חרוז). אבל הסיום זה "קץ ימים" – לא "קץ הימים" – ו״ימים" זה ר״ת יעקב-מסעוד-ישראל-מאיר, ארבעה דורות. עוד פעם, הוא ראה בבן שלו, רבי מאיר, את התכלית – תכלית העליה, בחינת משיח. ידוע ש-מאיר זה גם ר״ת "רוח אפינו משיח הוי'". זה "קץ ימים גלה לעם אלה".
[יעקב-מסעוד-ישראל-מאיר בסדר של 4-5-54 אותיות. שתי אותיות אמצעיות במלים של 5 (אות שביעית מהתחלה ואות שביעית מהסוף) זה ער – לב ישראל ער. ער זה ההיפך של רע, כאשר עקב האדם שולט על ראש הנחש (גם בחינת כבוש ביד חזקה, ברגל חזקה), תיקון ער בכור יהודה. השאר עולה 884 = בן פעמים טוב – ז״פ הוי' ועוד שבת העולה כז פעמים הוי'). ]
לפני כמה שבועות לא ידעתי מהקיום של הדבר הזה, אבל ברוך ה' שזכינו, וזכות המחבר וזכות כל הצדיקים של המשפחה תעמוד לנו ולכל עם ישראל. יש פה דברים מופלאים ביותר, כמעט כל מילה וכל ביטוי כאן אפשר לדרוש ולחשב, ולהוציא מזה פלאי פלאים. אבל הדבר הראשון כשרואים פיוט, כדי שזה יופנם אצלנו, צריך לשיר אותו. את הפיוט ראיתי מלפני שבועיים בערך, ושמעתי גם שנוהגים איזה מנגינה, אבל את זה לא שמעתי – אז זה לא בתודעה שלי, וכרגע גם איני רוצה לשמוע את זה, עד שלא ננגן משהו אחר. אחר כך נשמע גם את זה. לומדים ומתבוננים בפיוט, ועכשיו גם ספרנו על הקשר ההדוק שלו עם הבעל שם טוב.
עוד ווארט, הרבי אמר על הבבא-סאלי שהוא א בעל-שם׳סקער איד – ביטוי מיוחד, שהוא יהודי של הבעל שם טוב. התחלנו רמז שיש ארבעה ישראל מרבי ישראל בעל שם טוב עד רבי ישראל אביחצירא. יש יותר מעוד שנים באמצע, אבל יש עוד שנים מאד גדולים, שכתוב שיש גם קשר (והם קרואים על שמו). כתוב שהמגיד מקוזניץ נולד ביום ההסתלקות של הבעל שם טוב, או סמוך לו, ונקרא על שמו – יש איזה המשך ישיר בין רבי ישראל בעל שם טוב והעבודת ישראל, ואחר כך הישראל הכי חשוב מאז הבעל שם טוב זה דער הייליגער רוז׳ינער, היחיד מבין כל הצדיקים שזכה שהצ״צ קרא לו "הקדוש" – אין עוד אחד כזה. ידוע שהוא, בין כל האדמו״רים וכל הצדיקים המשיחיסט הכי גדול – משיחיסט לגבי עצמו, שאין יותר ממנו, שהכריז על עצמו שרוצה שיכתירו אותו בתור מלך המשיח, ושלח לכל הצדיקים של אותו דור שהוא מבקש שיכתירו אותו להיות מלך המשיח, והיו כאלה שהסכימו והיו כאלה שלא הסכימו. אין להאריך בגדולתו – זה הישראל השלישי. והרביעי זה הבבא-סאלי. זה "ומספר את רבע ישראל" – צריך לספר ספורים על כל ארבעת הישראל האלה, הבעל שם טוב המגיד מקאזניץ ורבי ישראל מרוזין, וד״פ ישראל זה הגימטריא שעשינו קודם (כפית אהבה כפית דברים כפית שוטים).
עוד ווארט לגבי כפית שוטים – שצריך את זה בשביל שוטים. אם אתה רואה איזה שוטה, וכתוב ש״אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", אז יש כפיה מיוחדת בשביל שוטים. זה נקרא "כפית שוטים". צריך לתקשר איתם, כמו הסיפור הידוע של רבי נחמן על ההינדיק שצריך להכנס תחת השולחן, לשחק איתם את המשחק של השוטים. לחיים לחיים! לא לשכוח ש-משיח = לכבוש.
שוב, אז היות שהקשר כל כך חזק בין הבעל שם טוב לבבא סאלי, והיות שהבבא סאלי כתב כאן פיוט (כתב עוד הרבה שירים), אז מן הראוי לעשות יחוד. הרבי אמר שהסתיימה עבודת הבירורים, וממילא אנחנו בעבודת היחודים. יש לנו כאן הזדמנות פז (ביטוי שהרבי אהב), לקחת את הפיוט הקדוש הזה ולחבר לו מנגינה חסידית – מנגינה של הבעל שם טוב, אז עשינו יחוד. לכן אמרנו שבינתיים לא נשמע את המנגינה המקובלת. כמו שמישהו נכנס לחנות בגדים, צריך להתאים לו בגד, אז מנסים כל מיני חליפות אם זה הולם. זו היתה העבודה שלנו היום, לנסות כל מיני חליפות חסידיות לפיוט הזה. אחד לגמרי לא התאים, והשני כמעט התאים, והשלישי חשבנו שהתאים, עד שבסוף היתה סיעתא דשמיא מיוחדת – גם בהשראה מן החוץ – מה באמת המנגינה הכי טובה לזה.
למנגינה הזאת יש סיפור, לכן צריך לספר את הסיפור הזה: למנגינה הזאת בלשון החסידות קוראים תנועה – לא שיר גדול עם הרבה חלקים, אלא תנועה עם שני חלקים. דרך אגב, כשכותבים פיוטים כמו הראשונים, כותבים את זה עם משקל מיוחד, שהמשקל זה הקצב-התחביר, שנקרא יתד-תנועה. כאן בדקתי, זה לא בדיוק, אבל כמעט מדויק. על פי רוב הפייטנים הגדולים הראשונים הקפידו על זה, ואחר כך פחות הקפידו. אם זה לא מדויק זה לא סימן של בעיה, אדרבה – זה מכוון. דוד המלך בכלל לא הקפיד על זה, זה לא הלכה למשה מסיני. למה אמרנו את זה? כי אצל הפייטנים למלה "תנועה" יש משמעות של ביטוי בדקדוק. יש תנועה, שזה תנועה בדקדוק, ויתד זה תנועה וחצי – שלם וחצי (מי שזוכר את הענין הגדול הזה של אבולעפיא). בחסידות תנועה זה משמעות אחרת, מנגינה פשוטה שאפשר לחזור עליה הרבה, ועיקר הענין – שאפשר לחיות עם תנועה (אדמו״ר הזקן למשל לא דבר בכלל, אלא רק שר – היה הולך בבית ושר, תנועה חוזרת, שאפשר ללכת איתה, כמו תנועה-הליכה, כמו שכל התנועה זה הליכה-הלכה), ויש תנועה שהיא בשביל להתפלל. זה קשור ל״תפלה המתמדת" – יש שירה שהיא תנועה חוזרת. כמו שהיו צדיקים שאמרו כל הזמן כמה מילים – "נחני בדרך אמת" (ר״פ מקוריץ) או "אבא שמרני" (באידיש, ר״ד מלעלוב), זה גם סוג של תנועה. זה על פי מאמר חז״ל שכתוב בברכות שהיו חכמים שהיה שגור בפיהם פסוק מסוים. זו גם דוגמה של מה שדברנו קודם על קיצור, שזה צמצום של רכוז, עוד פחות ועוד פחות עד שמגיעים ל״נחני בדרך אמת".
התנועה הזאת, שנשיר, היא תנועת תפלה. אחד מגדולי חסידי חב״ד, שנפטר מאד צעיר – בחור, כמדומני, תיכף נספר את הסיפור שלו – חבר את התנועה הזו, בערך לפני מאה שנה בדיוק. הסיפור הוא כזה, זו גם היסטוריה שראוי שידעו אותה. דרך אגב, ההסתלקות של הבבא סאלי היתה בשנת מ״ד, אז השנה הוי' שנים להסתלקות. בהשגח״פ לומדים את הפיוט הזה, שהמלה הראשונה שבו היא יודו = הוי', שהוא ודאי כוון לכך, לפתוח בשם הוי' כדרך המחברים. לנו יצא בהשגח״פ ללמוד ולקרוא ולשיר את זה בשנת ה-יודו להסתלקות שלו. גם מאד חשוב, לא ראיתי שמישהו יודע את יום ההולדת שלו (צריך לבדוק, אולי ר״ה), אבל יודעים את השנה (תר״נ) – והשנה זה 120 שנה. לא יודעים את יום ההולדת שלו, חוץ מא״מ שכן יודע את יום ההולדת שלו (תגלה לנו) – מן הסתם יום ההולדת שלו הוא גם כן ד' שבט, כנהוג אצל צדיקים. זאת אומרת שעכשיו הבבא-סאלי נעשה בן מאה ועשרים שנה, שזה משה רבינו בכבודו ובעצמו.
הסיפור הוא ככה: בשנת תרע״ב הרבי הרש״ב שלח עשרה בחורים הכי טובים שהיו בליובאוויטש בישיבה לייסד ישיבת תורת אמת בארץ ישראל. הישיבה הזאת קיימת עד היום הזה – הוא נתן שם (לישיבת ליובאוויטש נתן שם, "תומכי תמימים", ולישיבה בארץ ישראל נתן שם "תורת אמת") – והיא נוסדה בתרע״ב בחברון. לשם כך הוא שלח את ה׳נבחרת' שלו, עשרה בחורים, ביניהם היה בחור אחד ששמו היה הלל פאצ׳פער. פאצ׳פ זו עירה, ושמו הלל – כינו אותו היל׳קע. כשפרצה המלחמה הראשונה גם לא היה אוכל כאן בארץ וגם אי אפשר היה לבחורים האלה להשאר כאן בגלל הנירות שלהם, אז רובם נאלצו לחזור לרוסיה, והבחור הזה ביניהם. ברגע שהוא חזר לרוסיה מיד גייסו אותו לצבא הרוסי. בצבא הרוסי לא היה כמובן אוכל כשר, אז הוא פשוט לא אכל – והוא מת. לאחר שהוא מת הגוים שם עשו ניתוח, לראות מה סיבת המות שלו – למה שבחור ימות? ניתחו אותו וראו שהלב שלו מקופל ומכווץ בצורה לגמרי לא נורמלית – לא ראו אף פעם תופעה כזו, שהלב היה בכיווץ אדיר. כשהסיפור הזה הגיע לחסידים באותו זמן אמרו שהוא לא מת מרעב אלא מגעגועים וכלות הנפש, והסימן הזה בלב הוא הסימן של כלות הנפש שלו. גם הכירו אותו, לא סתם אמרו – ידעו במי מדובר. אם כן, סך הכל זה ר' הילקע פאצ׳פער, בחור אלמוני כזה – אם לא היינו יודעים את הרקע של הסיפור. זה שראוי לומר על הבחור הזה שהוא מת מכלות הנפש, שוב – הוא מהבחורים המצוינים ביותר של הרבי הרש״ב שעלה כאן לארץ. השיר, שמאד מתאים לפיוט הזה, זה תנועה שלו – ככה שמעו אותו מתפלל.
שוב, חסיד מתפלל עם מנגינה, עם תנועה, וזה התנועה שלו. התנועה הזו כל כך מיוחדת, בין כל הנגינה החסידית החב״דית – שהיא גם מיוחדת, אבל זה כל כך מיוחד בתוך זה – שמאז ששמענו את זה, לפני 30-40 שנים, חשבנו שזו המנגינה הכי מתאימה לעבודת ההתבוננות בכלל. את זה אני סתם מספר בתור רקע. היו כמה וכמה פעמים שלמדנו – גם בחוץ לארץ – מה שנקרא התבוננות-מדיטציה, ובתור המנגינה ב-ה הידיעה, מה שראוי לפני ההתבוננות ותוך כדי ההתבוננות, זה מה שמתאים. אני מספר זאת, כי ודאי יש כאן אנשים שרוצים בעצמם להתבונן אי-פעם או ללמד איך להתבונן, לכבוש ביד חזקה את הדור הצעיר עם התבוננות – אז צריך את המנגינה הכי טובה להתבונן. שוב, לפי דעתנו המנגינה שעכשיו נשיר היא העולה על כולנה לגבי עבודת ההתבוננות, וזה שזה מתלבש כל כך יפה על השיר הזה אומר דרשני.
בבקשה לא לעזור לי. קודם ננגן בלי המילים, איך שהיה עד הערב. עכשיו נשיר עם המילים, גם לא לעזור לי. כל פעם שמלבישים מנגינה על מילים צריך לשים דגש, נקוה שיצא טוב. הבעיה מה עושים עם החרוז, שצריך להיות אחרת ומהיר יותר. מה שיפה כאן, שהחרוז לא באופי הראשוני של המנגינה, אלא לשיר אותה מנגינה עם קצב יותר מהיר, ואז מאד מתאים גם לחרוז.
. . .
עכשיו כולנו יחד, מקוה שכבר תפסו את זה.
. . .
לחיים לחיים!
נעשה הפסקה ל׳מסעוד'. לחיים לחיים! מסעוד פירושו מאושר ומעברתים את זה לשם אשר – שבט הוא החדש של אשר.
ד. התבוננות בר״ת, במבנה הפיוט ובפזמון
הר״ת זה ישראל-חזק – 8 אותיות, שמונה בתים. אבל אחרי כל בית יש חרוז, "אשמח בך". יש שמונה בתים, וביניהם יש חרוז, כמו הרקיעים בשמים – יש שמונה רקיעים (שבעה ועוד אחד; שבעה רקיעים וששה אוירים זה אחד הסודות של 13), וביניהם יש חלל, שבעה אוירים (8 רקיעים ו-7 אוירים זה כבר 15) וכאן יש עוד אחד בסוף. החרוז זה כמו האויר שבין בית לבית. בתורה זה בעצם הפרשות הפתוחות והסתומות, שזה לתת רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה. אם כן, אם יש שמונה בתים זה כמו רקיעא תמינאה – שביניהם שבעה אוירים, ועוד אויר אחד בסוף. אם יש שמונה צריך לכוון לכאורה כנגד שמונה ספירות מבינה עד מלכות. זה הולך טוב, חוץ מפעם אחת שצריך לעשות איזה משחק קל, כדלקמן.
קודם נאמר ר״ת: ישראל חזק = 656. אמרנו שהוא מתחיל ב״יודו לך רעיוני" – רוצה להתחיל בשם הוי', יודו. חוץ מזה ששם הוי' = יודו. הכל מתחיל מהודיה, כמו "מודה אני לפניך", שכל עבודת היום מתחילה מהודיה, והודיה משקפת רקיעא תמינאה, כי "בינה עד הוד אתפשטת". מודים לשם הוי', היה הוה ויהיה כאחד, מהוה המקום והזמן תמיד, למעלה מהמקום והזמן, למעלה מכל תואר, מצביע על העצם ממש (לכן בתור שם העצם אין לו פירוש). אבל בגימטריא יש עוד משהו נפלא במלה יודו – שגם האחוריים שלו (רבוע בלשון האריז״ל) – י יו יוד יודו – יוצא עב, בדיוק כחשבון האחוריים של שם הוי' (זה לא צריך להיות ככה), זה פלא גדול. אפילו אם אצרף אותיות שם הוי' בצירוף אחר – כמו יההו, צירוף ר״ת – זה לא יצא עב. זה שיש מלה אחרת בכלל שעולה כו, כמנין שם הוי', והאחוריים עולים אותו דבר – זה פלא. כמו שהאחוריים של שם הוי' זה עב, הפנימיים (הפוך) עולה חן – חן ו-חסד – אז ממילא כך גם ב-יודו (היות שבשניהם יש ד אותיות, ודוק).
הוא רוצה להתחיל בשם הוי', וממשיך "יודו לך רעיוני" – "רעיוני" רומז לאברהם אבינו, שבקבלה אברם הוא "השכל הנעלם מכל רעיון". יש רעיון, מחשבה והרהור – שלש מדרגות. ר״ת רמה (= אדם קדמון) – "מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה", כל מה שאפשר לקוות לו זה רעיונות יפים, מחשבות, "רבות מחשבות בלב איש", והרהורין, טבין או בישין. יש לכל אדם כל יום הרבה רעיונות מה לעשות ומה לא, מחשבות והרהורים, והכל זה רמה – צריך לדעת ש״המעשה הוא העיקר", לעזוב מחשבות ורעיונות והרהורים ולהתחיל לעשות. המלה "רעיון" מופיעה רק בקהלת, ג״פ. שם הכל באוירת "הבל ורעיון רוח" (בקהלת יש ג״פ רעיון וז״פ רעות – אותה מילה בצורה אחרת, וזה ההופעות של אלה בכל התנ״ך; יש עוד פעמיים בתהלים קלט שיש מפרשים "רעי" מאותה לשון; שם רש״י מפרש לשון חברות, אז אפשר לדרוש "יודו לך רעיוני" שגם חברי יודו לך – צריך לומר שזה ג״ר וז״ת, כל הספירות זה רעיונות; רעיון כפול ז ו-רעות כפול יג – הוי' ברבוע – היפוך של זכר ונקבה). בכל אופן, רעיון זה משהו מאד גדול. רעיון = פורים, למעלה מטעם ודעת הרגיל, למעלה מהמחשבות. בכל אופן, גם הרעיון – גם האידיאות של הכתר עליון – לא תופס בעצמות. כתר עליון, אף על גב דאיהו אור צח מצוחצח, אוכם איהו קדם עילת כל העילות – הוא לא תופס אלא רק מודה, "יודו לך רעיוני".
הבית השני מתחיל "ששון" = 656 = ישראל חזק. כלומר, את כל הר״ת רומז במלה הראשונה של הבית השני. "ששון לבי המה" = "אור ישראל". הפסוק שישעיהו הנביא אומר, "והיה אור ישראל לאש וקדושו ללהבה" – בטוי מאד יפהפה (מקביל ל״והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה"). רש״י אומר שני פירושים ב״קדושו" – או הקב״ה, "קדוש ישראל", או כל הצדיקים שבדור. זה חידוש יפה מאד, שאו ש״קדושו" זה הקב״ה או שזה הצדיקים שבדור, סימן שבאיזה מקום, באיזו נקודה, זה היינו הך – שהקב״ה וצדיקי הדור זה אותו דבר. זה נקרא אמונת צדיקים, זו אמונת צדיקים של "אור ישראל", של הבבא סאלי – "והיה אור ישראל לאש וקדושו ללהבה". כמו שכתוב בעובדיה, שבית עשו לקש וכו', גם הפסוק הזה מדבר על שריפה וכליון של רשעי או״ה (סנחריב, לפי רש״י – "והיה אור ישראל לאש וקדושו ללהבה ובערה ואכלה שיתו ושמירו ביום אחד"). שוב, "ששון לבי המה" = אור ישראל. הערך הממוצע של שתי המלים "אור ישראל" הוא אחישנה – "זכו 'אחישנה'". [רמז חשוב: אור שייך בעצם ל-ישראל, בהיות שהחתך זהב של ישראל הוא אור "מחציו ולמעלה" ומחציו ולמטה זה "קול דממה דקה". אור קול = גשם, 7 בחזקת 3, "שבעתים כאור שבעת הימים". ]
אמרנו שחוץ מהר״ת של ישראל-חזק שרים עוד ח״פ "אשמח בך", אז צריך להוסיף עוד ח״פ א ל-ששון – ואז זה עולה 664. יש פה שתי מערכות, מערכת הבתים ומערכת החרוזים, אז הממוצע הוא 332 – בכוונה הזו הבבא סאלי מתחבר עם הרבי, כי הממוצע בין ר״ת הבתים (ששון) והחרוזים (ח) – מנחם מענדל. אם כן, מנחם-מענדל מסתתר בתוך הפיוט הזה – זה הפן הנסתר.
מה זה "אשמח"? הוא ודאי רומז לסוד שכתוב בספרי הקבלה, שאנו אומרים בעינים עצומות פעמיים בכל יום תמיד את ההצהרה של אמונת ישראל – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – יש שתי אותיות גדולות, ע ו-ד, והאותיות הנשארות מ״שמע" ו״אחד" הן אשמח. ברגע שאומרים אשמח, אז כל מי שטעם את הטעם של פנימיות התורה יודע שזה קשור לסוד של קריאת שמע. בקריאת שמע זה עד רבתי ואותיות אשמח. יש כמה פשטים, כמה פירושים, מה הכוונה שיש עד גדול ו-אשמח. זה שיש עד גדול רומז לפסוק ביהושע – "עד הוי' בכם". או שהכוונה, על פי פשט, שה' מעיד עלינו. או, הסוד, שאנחנו מעידים על ה'. השרש שלנו לפני הצמצום הראשון, ורק אנו בתור יהודים שבכל יהודי יש "חלק אלוה ממעל ממש" יכולים לומר בעינים עצומות – בלי שום יחס לעלמא דין ולכל העולמות שאחרי הצמצום – ולהעיד על מה שלפני הצמצום. לפי ההלכה עדות שייכת רק בדבר נסתר – דבר נסתר בעצם, אור אין סוף שלפני הצמצום, על זה יהודי יכול להעיד, היות ש״עם המלך במלאכתו ישבו שם" – "במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים ['ועמך כלם צדיקים']". מה זה "אשמח" לפי זה? בזה אני אשמח.
יש כמה פירושים, אבל הכי פשוט ש״עד אשמח" בקריאת שמע זה שאני שמח להעיד על אחדות ה' – הייתי שמח, ואני שמח, ואהיה עוד יותר שמח, כל הזמן להעיד על אחדות הוי'. אני שמח מאד להעיד על אחדות הוי' = 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". אפשר לכוון את זה בקריאת שמע שעל המטה, שכידוע היא הורגת כל הקליפות (בסוד "ויפן כה וכה" – בכל אחד יש כה אותיות – ומכח זה "ויך את המצרי"), כל הטיפות שיצאו לבטלה, הכל מתבטל בק״ש שעל המטה, כמו שכותב בתניא, עם קצת כוונה. שם כותב עם כוונה עצומה, וזו כוונה עצומה – לכוון ש״שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", ששם כתוב עד-אשמח, עולה "אני שמח מאד להעיד על אחדות הוי'", ורק אני יכול להעיד על אחדות הוי' כי אני יהודי, ב״ה, "שלא עשני גוי".
לפעמים בך זה כב אותיות התורה, אבל הפשט – וגם כאן – זה בך ממש, עצמות ממש. היות ש״אורייתא וישראל וקוב״ה כולא חד", ו״מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", אפשר לומר שג״פ "אשמח בך אשמח בך אשמח בך אל עולם [הבבא-סאלי חושב כאן על תורת הבעל שם טוב, שלא "אל העולם" אלא "אל עולם"]" זה על הוי' וישראל והתורה. אחר כך כולל הכל ב״אשמח בך גואל נפשי את גאולת עולם". "בך" זה העצמות, וגם רומז ל-כב אותיות התורה, וגם שרש נשמות ישראל. אז אפשר לפרש שה״אשמח בך" הראשון זה "אורייתא וקוב״ה כולא חד", כב אותיות התורה, והשני יותר גבוה, "ישראל וקוב״ה כולא חד", "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", ואחר כך "אשמח בך" בעצמות ה' (ג״פ בך = היה הוה יהיה). אז כולל הכל ב״אשמח בך" נוסף, הכל בסוד "שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים", כידוע הסוד בפסוק זה.
נאמר משהו לגבי מבנה השיר הזה: קודם דברנו על יתד ותנועה. איך זה הולך? נקרא את זה עם ההדגשה על החירוז כאן: "יודו לך רעיוני, אל מבטן יוצרי, על קרבתך בסיני, להאיר את נרי, על כן בתחנוני, אפאר בשירי, וכל ימי ושני עד לעד לעולם". המבנה א-ב-א-ב-א-ב-א, ואז משהו אחר – לם ("גאולת עולם" = ירושלם, גם בלי י בין ה-ל ל-ם, גאולת עולם זה בנין ירושלים; זה נמשך מ-אל עולם, העולה גן עדן, מירושלים של מעלה לירושלים של מטה). רומז על זה ב״אשמח בך, אשמח בך, אשמח בך – אל עולם". הסיום הוא תמיד ב-לם (גם ב-ח הבתים וגם ב-ח החרוזים), העולה ע. אז בר״ת של החרוז רומז את המבנה של כל השיר. רמז מופלא, שרומז בחרוז לכל המבנה של השיר.
למה הוא רוצה לסיים כל בית וכל חרוז ב״לָם"? ודאי רוצה לרמוז לנו לשני המקיפים של הצלם, שני מקיפי הנפש. הרי בנשמה יש שלש דרגות פנימיות – נפש-רוח-נשמה, ושני מקיפים – חיה-יחידה. הבעל שם טוב, המקבל מבעל הח״י (אחיה השילוני) – בא לגלות את שני המקיפים, ה-ל ו-ם של ה-צלם. לא רק שזה ה-לם של הצלם, המקיף הקרוב והרחוק, אלא כל בית וכל חרוז נגמר בקמץ תחת ה-ל – ניקוד הכתר. איך מפרשים את שני המקיפים? או חיה-חכמה ויחידה-כתר, או יותר לעומק, בכתבי האריז״ל, שזה חיצוניות ופנימיות הכתר, אריך ועתיק. ישוב הדברים, שהחכמה של שם מה החדש היא באריך ואילו הכתר של שם מה החדש הוא בעתיק. אז ה-ל של הצלם הוא באריך וה-ם סתומה של הצלם בעתיק, לכן הניקוד קמץ – ניקוד הכתר. הכל להודות למה שלמעלה מעלה, השכל הנעלם מכל רעיון. ניקוד קמץ עולה בגימטריא 16, כי הוא "רקיע וניצוץ" בלשון התקו״ז (רקיע זה גלגלתא וניצוץ זה החיה שבתוך האוירא שתחת הגלגלתא – שם השראת הדעת דרדל״א – "חיה ששמה ישראל", זה ה״ישראל חזק"). רקיע זה ו, העולה 6, וניצוץ זה י, העולה 10. היות שזה רקיע על גבי ניצוץ, לכן הניקוד קמץ עולה 16 (וזה חוזר כאן 16 פעמים, ב-8 בתים ו-8 חרוזים). כשאני מוסיף את הניקוד ל-לם, זה עולה 86 – שם אלהים. לם ועוד איה – "איה מקום כבודו". "איה" זה השאלה של הכתר, וכתוב שלכן הניקוד של הכתר עולה איה. כשמחברים את הניקוד ל-לם מקבלים אלהים, ומה הוא רוצה לרמוז בכך? ל״אני אמרתי אלהים אתם". התכלית של "האלהים עשה את האדם ישר [אבל 'והמה בקשו חשבנות רבים']" זה לחזור ל״אמרתי אלהים אתם", מה אני בורא עולמות אף אתם בוראים עולמות. צריך לחזור ל״ישר" – להיות אלקים, שהאדם יהיה אלקים. אז כל פעם החותם זה "אני אמרתי אלהים אתם", זה ביאת המשיח.
ה. שמונת בתי הפיוט בסוד שמונת הרקיעים
אמרנו שבכל ביטוי כאן יש רמזי רמזים ורזין דרזין. לא נוכל לעשות הכל. אמרנו שאם יש שמונה בתים זה צריך להיות מבינה עד מלכות. רק בקיצור, בדרך אפשר, איך לכוון את זה:
בינה:
יודו לך רעיוני, אל מבטן יוצרי, על קרבתך בסיני, להאיר את נרי, על כן בתחנוני, אפאר בשירי, בכל ימי ושני, עד לעד לעולם.
"יודו לך רעיוני" – "בינה עד הוד אתפשטת". סתם מחשבות ורעיונות והרהורים, איפה אדם הוגה אותם? הכל במח הבינה (יש למעלה מעלה, כתוב שמו״ס של כתר נוצר מהבינה של תהו, ואין כאן המקום להאריך). סתם מחשבות ורעיונות והרהורים – זה בבינה (רעיון זה העליון בין טוב המשמעויות של שער רע – זה רצון נעלם, בהרבה משמעויות של רע ה-ע במקום צ, כמו בארמית). מצד אחד מתפשטת להוד, ומצד שני יודעת ש״תכלית הידיעה שלא נדע", לכן שייך לבינה שם קסא (מילוי יודין של שם אהיה, השייך לבינה בכלל, ובפרט מילוי יודין זה אמא עילאה, זה מה שאור אמא יונק ממזל ה-יג, מזל "ונקה") = איני יודע (על דרך "נקי מנכסיו"), זה פנימיות אמא, "אם אסק שמים" ("שם אתה", אתה רחוק ו״איני יודע"), היא יודעת שאיני יודע כלום (לכן רבי נחמן אומר שזה שער הנון של הבינה, ש״לעולם ילמד אדם את לשונו לומר איני יודע" זה שער הנון שלו). "אל מבטן יוצרי" זה בטן אמא, וגם "על קרבתך בסיני" – הקרב זה באמא עילאה. "להאיר נרי" זה "נר הוי' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן". כשאדם ברחם יש נר דלוק על ראשו ומלמדים אותו את כל התורה. כלומר, חוית מתן תורה היא בתוך הבטן, ואז האדם נולד ממנה. "על כן בתחנוני אפאר בשירי" – שרש התפלה בכלל באמא, "ועבד הלוי הוא". וזה "בכל ימי ושני עד לעד עולם" – ישר ישר עד הסוף, עד "עמק אחרית", אמא. לכן מיד אומר "אשמח בך וכו'" – החויה של אמא היא שמחה, "אם הבנים שמחה". מתחיל עם אמא, והחידוש הוא שגם "קרבתך" זה בבינה. עיקר הפשט של הבית הראשון זה על מעמד הר סיני, והייתי יכול לחשוב על זה כמה דברים – "אורייתא מחכמה נפקת" או תפארת, אבל כאן מפרשים שזה קרבת האם.
חסד:
ששון לבי המה, בזכרי חסדיו, כי בחר מכל אומה, ישראל עבדיו, נצר נטיעה תמה, האבות ידידיו, אבן צדק שלמה, משורש גדלם.
הדברים מתחזקים כאן אחד מהשני: אם הייתי רואה רק את הבית הראשון לא הייתי יודע שזה אמא. הספירות כאן לא פשוט, לכן גם אמרתי שזה בדרך אפשר, אבל אחד מלמד על השני. הבית הבא "ששון לבי המה בזכרי חסדיו" – זה חסד. כאן יש רמז מובהק, שאנחנו בספירת החסד. איפה אני זוכר את החסדים? במח הדעת, כנראה שיש קשר בין דעת לחסד ("ברא בוכרא" של האמא זה כינוי לדעת או לחסד). זה מודגש גם בהמשך – "כי בחר מכל אומה", בחירה בדעת, אבל זה החסד הכי גדול שעשה עמנו, להיות "ישראל עבדיו". "נצר נטיעה תמה, האבות ידידיו" – זה חסד, אברהם שכולל את האבות (ו״ידידיו" זה אהבה). "[אבן] צדק [שלמה]" זה כינוי לאברהם ("צדק לרגלו", זה הכוכב שלו) ו״אבן" זה לשון אב-בן, ו״משרש גדלם" זה כח הגדולה-החסד שמגדל את הולד ("'הגדולה' זה מעשה בראשית" – "עולם חסד יבנה"). בבית הראשון נולד מהאמא, ובבית השני כבר צריך לגדלו – משרש האבות, משרש זה שה' בוחר בנו. לכן אני חושב שכנגד החסד.
גבורה:
רצונך אשאלה, חי בעל הרצון, כאשר בתחלה, נהגת את הצאן, במרעה טוב ונפלא, והיה כל עלצון, רועה ישראל סלה, האזן את קולם.
עד כאן הוא הודיע לנו עובדות, שה' קרב אותנו בסיני ובחר בנו לעם ומגדל אותנו וכו', אבל עכשיו מתחיל להתפלל – "רצונך אשאלה", אני שואל ומבקש ממך שתרצה בי. איזה רצון כאן הוא שואל? לרצות זה לפנות בפנים מאירות ומסבירות ושוחקות – זה נקרא רצון, לשון ריצוי. רצון זה סליחה. שוב, מה זה "רצונך אשאלה"? אני מבקש ממך שתרצה בי. זה הפשט של הביטוי. "חי בעל הרצון" – אולי אני לא עשיתי כל מה שאתה רצית, כל המצוות, אבל אני פונה אליך כ״בעל הרצון". בחסידות יש הרבה פירושים ל״בעל הרצון", אבל כאן רוצה לומר שהיות שאתה בעל הבית על הרצון, אתה יכול גם לעקוף את מה שלכאורה עלול לפגוע ברצון הגלוי ואף על פי כן לרצות בי. אם אתה רוצה – אתה יכול לרצות בי, איך שאני, כי אתה בעל הבית על הרצון. הכל תלוי בכך (בעל הרצון = מלך המשיח = צדיק גמור – מלך המשיח הוא הממשיך את העצמות, את בעל הרצון, שירצה בעם ישראל. זה בכח התפלה של מלך המשיח). "כאשר בתחלה נהגת את הצאן" רומז לפסוק "נוהג כצאן יוסף", והמפרשים שם אומרים ברובם שאף על פי שמזכיר את יוסף, ש״משם רועה אבן ישראל" במצרים, הפשט שם שקאי על יציאת מצרים, ויש מפרשים שאומרים שזה קרי״ס, תכלית יצי״מ. אם יש תפלה שאני מתפלל שתרצה בי, ואני מתפלל ל״בעל הרצון" – זה הגבורה, כמו "מפי הגבורה" במ״ת. אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, ואתה נושא הפכים. סתם תפלה זה יצחק אבינו, גבורה. לכאורה "נהגת את הצאן" זה חסד, אבל זה יציאת מצרים, וכתוב בחז״ל בפירוש ש"'לך הוי' הגדולה' זה מעשה בראשית 'והגבורה' זה יציאת מצרים". "במרעה טוב ונפלא והיה כל עלצון" – סוג של שמחה, "אני בינה לי גבורה" ("והיה כל עלצון" = אביחצירא). "האזן את קולם" – האזן לקול התפלה. כל הבית כאן זה עמוד התפלה. בהמשך פרק פ' בתהלים כתוב "רועה ישראל [הבבא-סאלי] האזינה, נוהג כצאן יוסף. עוררה את גבורתך ולכה לישועתה לנו" – ההמשך הוא בפירוש התעוררות הגבורה.
נצח:
אתה הוא האלהים, העד והדין, קום נא לקראת גבהים, צאֵה נא מזֻין, לנקם נקמתך מהם, להשלים כל ענין, שמך וכסאך שהם, מעין כל חי נעלם.
אחר כך, מה שקורה כאן, הוא מדלג על התפארת. קודם אמר יד ימין ויד שמאל, ואחר כך רגל ימין ורגל שמאל, נו״ה, ואז יחזור לתפארת ואז ליסוד ולמלכות. הבית הזה הוא מלחמת עמלק. כתוב שמלחמת עמלק זה לתקן את הנצח, כמו ששמואל הנביא אומר "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". "אתה הוא האלהים, העד [נצח = עד עד] והדין [סוד 'שכל את ידיו', שהגבורה הולכת לנצח] קום נא לקראת גבהים [עמלק, נצח זה 'עמק רום', ו-רם = עמלק, ונגדו 'רם על כל גוים הוי'']".
"קום" זה גם לשון תקומה וגם לשון נקמה (קום נא אותיות אנקום), כידוע אצלנו, ולכן יש כמה וכמה פסוקים בתנ״ך שלקום זה לקום להלחם – "קומה הוי' [= אל עולם] ויפוצו אויבך וינוסו משנאיך מפניך" (הכל מכח "קרבתך בסיני", משם ירדה שנאתך לאומות העולם). לפי זה, מה זה לשבת? גם תרגום יונתן ל״אתה ידעת שבתי וקומי" (תהלים קלט) הוא לשבת ללמוד תורה – "את קדמך גלי אותבותי למעסק באוריתא ואוקימותי למזל בקרבא". זה ווארט שהוא כלל גדול בתורה, שישיבה זה ללמוד תורה – כמו ישיבה שלומדים תורה. כשאני אומר לך 'תשב' הכוונה 'תפתח את הספר ותלמד תורה'. כשאני אומר לך 'קום' הכוונה 'צא לקרב'. לפי זה הפסוק "ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" – התורה מלוה את האדם בכל המצבים בחיים, אבל היות שסתם "ושננתם לבניך" זה ללמוד תורה פותחים ב״ובשבתך בביתך", לשון ישיבה, אז "ובלכתך בדרך" זה קיום מצוות, שכל המצוות הן "הליכות עולם", "אל תקרי הליכות אלא הלכות", כל המצוות לשמור את דרך ה' – זה הדבר הראשון, לומדים על מנת לעשות. תוך כדי הקיום אתה עדיין חושב על מה שלמדת. כתוב בתניא שהבינוני לא צריך כוונה בשעת מעשה, אבל זה נמצא ברשימו. אחר כך "בשכבך" – חז״ל אומרים בקבר, אבל אם רוצים לתרגם את כל השלבים לשלבי עבודת ה' אז "בשכבך" זו עבודת התשובה, כי כתוב "שוב יום אחד לפני מיתתך". מתי עיקר התשובה? בקריאת שמע שעל המטה, לפני שהולכים לישון. לפי זה "בשבתך בביתך" זה עבודת לימוד התורה. קודם היתה לנו כוונה ל״שמע ישראל" וכעת יש כוונה להמשך – "ושננתם לבניך וגו'". קודם כל כשאתה יושב ולומד, אחר כך תקיים את זה – ללכת בדרך ה'. אחר כך צריך לעשות תשובה, כי ודאי לא עשית בשלמות ("כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"). אפילו אם פעם אחת לא חשבת על ה' זה עון – "אשרי אדם לא יחשב הוי' לו עון" כפירוש הבעל שם טוב. צריך להיות "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" (סמוך לשכיבה בקבר) – "כל ימיו בתשובה". אחרי שאדם קיים את שלש אלה, אז "ובקומך" – אז ניתן לך את הנשק, שתצא לקרב ותלחם ותכבוש ביד חזקה את כל הדור הצעיר. זה רק היה בדרך אגב, שלקום זה לקום להלחם בפועל, ובשביל לקום להלחם צריך "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך" ואחר כך "ובקומך". לפי חז״ל ש״בשכבך" זה בקבר ו״ובקומך" זה תחית המתים, אז סימן שכאשר אדם יוצא לקרב מאיר אצלו העיקר ה-יג, "אני מאמין באמונה שלמה בתחית המתים". מבואר אצלנו שלעתיד לבוא המצוה התמידית היא "ונקדשתי בתוך בני ישראל", וכשהאדם יוצא לקרב זה הזמן שמסירות נפש בפועל ממש מאירה אצלו בכל העוצמה. זה לקום ולהלחם, וזה לנקום, וזה תקומה – על ידי שקמים ונלחמים, ועל ידי שעושים נקמה בגוים, ובפרט בעמלק שמטיל ספק באמונה, יש תקומה לעם ישראל בכלל. אז זוכים להתקוממות, "ואולך אתכם קוממיות" – הכל בזכות זה שקמים, אבל בשביל זה צריך קודם "בשבתך. . . ובלכתך. . . ובשכבך".
שוב, זה הבית הכי ברור מכל הבתים. "צאה נא מזֻין" – נצח זה מזוין. כתוב בקבלה שנצח היא הספירה ה-זין מהכתר, לכן היא "מזוין". "צאה" זה גם מלשון צבא, יוצא-ובא, וזה רגל הימין – שיוצאת לקרב, "לבר מגופא". יוצא "לנקום נקמתך מהם, להשלים כל ענין, שמך וכסאך" – כל עוד שלא מוחים את זכר וזרע עמלק אין השם שלם ואין הכסא שלם (זה הרמז הכי מובהק כאן לעמלק). בספר קהלת כל הענינים רעים, ואז "להשלים כל ענין" היינו כל ענין רע.
הוד:
לעשה נפלאות לבדו, את יריבי יריב, אקוה תמיד חסדו, השכם והעריב. ולא יסיך בעדו, את טירתו יחריב. ואז נשיר לכבודו, השירים במֻשלם.
ההמשך זה הוד: שני הבתים האלה הם זוג של בתים, כי שניהם מדברים על מלחמה ונקמה בגוים. הראשון בפירוש הולך על עמלק והשני על צור (המייצג את כללות רשעי או״ה אויבי ישראל) – "לעושה נפלאות לבדו, את יריבי יריב, לעושה תמיד חסדו [החסד הולך להוד, כמו גבורה לנצח], השכם והעריב, ולא יסיך [לא יעשה מסך-מקיף על האויב, הוד זה מקיף] בעדו, את טירתו יחריב [ואז נבנית "'הנצח' זו ירושלים ו׳ההוד' זה בית המקדש" מחורבנה של צור וטירתה]". "לעושה נפלאות לבדו" זה שרק ה' מכיר בנס – זה באופן מובהק הוד (אני לא מכיר אלא רק מודה, כמו הוד שבהוד). "השירים במשלם" זה הוד – שלמות השירה לכבוד ה' (לכבודו-להודו).
תפארת:
חזה ציון מועדנו, אשר מכוונת, מול זבול מקדשנו, שהיא הנותנת, כח עליון לגנו, עדן המכוננת. אשר בם כל חפצנו, הם מקדש ואולם.
אז עולה לתפארת, יש נקודת יסוד בלב – נקודת ציון בחזה, "חזה ציון" (זו הנקודה הפנימית שבלב). בקבלה רקיע זבול זה התפארת (זבול = מה, שם מה המאיר בתפארת), אז ברגע שאומר "זבול מקדשנו" יודעים שזה תפארת. קודם אמר על האויב "לא יסיך בעדו" וכאן יש נתינת כח עליון "לגנו" – גן זה מלכות, ומי שמחבר אליה את העדן זה התפארת (וכן, בנוסף לאור הפנימי למלכות, יש מהתפארת אור מקיף שמגונן – "כח עליון לגנו" – על המלכות). אל עולם = גן עדן. החבור כאן הוא של "מקדש ואולם". יש כאן גם רמז ליסוד, וגם עוד הפעם בית המקדש שזה הוד – התכללות – אבל העיקר כאן זה רקיע זבול, תפארת, וכתר המלכות באחורי התפארת. המלכות מקבלת דרך התפארת מ״עדן המכוננת", עדן זה חכמה – "מה שמו ומה שם בנו".
יסוד:
זאת היתה לי בעניי, גדולה הבטחה. לאב המון נסיי, בין בתרים זרחה. לאמור מתי ואיה, ומצאנה מנוחה. בך כל מאויי, אל תאות עולם.
אחר כך מדבר על ברית בין הבתרים, בה "גדולה הבטחה" של הבטחת הארץ לאברהם. "עניי" זה כינוי ליסוד – עני. "זאת היתה לי בעניי" – חיבור יסוד ומלכות, אבל העיקר בבית השני לפני הסוף זה יסוד. "גדולה הבטחה" זה או "בטוחות חכמה", נו״ה שמשפיעים ומבשלים את הזרע שנמשך ליסוד – זה בגברא. בחפצא "גדולה הבטחה" היינו "הודעתי את מדת אמתית שלי" – יסוד-אמת. "אב המון נסיי" – גם נס, לפעמים הוא נצח, אבל הרבה פעמים נס ונסיון זה יסוד, כמו יוסף שעמד בנסיון וזכה ל״נסי". "אב המון" זה אברהם, חסד, אבל כל החסדים (של "גדולה הבטחה") מתכנסים ביסוד. הכי מובהק שזה יסוד זה "בין בתרים זרחה" – זו הברית. זו ברית עם אברהם, אבל היא היתה בשכם, עיר הברית. ברית זה יסוד. ""לאמר מתי ואיה ומצאנה מנוחה" – היסוד הוא זה שמחפש ומוצא את המנוחה. "בך כל מאווי אל תאות עולם" זה ביטויי יסוד – מאוויי ותאות (בברכת יוסף "ברכות אביך גברו על ברכות הורי תהיינה לראש יוסף עד תאות גבעות עולם" – כל ברכות האבות, החסדים של החג״ת, נמשכים אל היסוד ולעטרת היסוד, "ראש יוסף", סוד האות ש בה ג קוין נמשכים ליסוד).
מלכות:
קץ ימים גלה לעם אלה, עמוסי תלאות. גדל צערי ועמלי, בפלאי פלאות. מצפים אבות ועוללי, עשה לטובה אות. כלילו גדילי, בניך על תִלם.
אחר כך מלכות: "גלה" זה עלמא דאתגליא. "קץ ימים" זה מלכות ("קץ ימים גלה" = כבוש, החצי-הממוצע של ישראל חזק כנ״ל). כל הצער והתלאות שעם ישראל עבר בגלות זה מלכות, סוד צער גלות השכינה, כנסת ישראל, מה שהמלכות יורדת לגלות בעולמות התחתונים בי״ע. מדבר על כללות כנס״י – המלכות ("בפלאי פלאות" – יש פעם אחת פלאי פלאות על מכות, "הפלא ופלא" על הסתלקות גדולי הדור, כנראה מכוון לפס' הזה עם פירוש רש״י, לצטט, שמסביר ש״פלא" לשון כיסוי, ההיפך מ״קץ ימים גלה"). "מצפים" זה מה שהמלכות מצפה (תפלה בעמוד הגבורה וצפיה במלכות – על דרך בנין המלכות מהגבורות). "עשה לטובה אות, כלילו גדילי בניך על תלם". "עשה לטובה אות, כלילו גדילי" זה הגדילה של כתר מלכות (על ידי המשכת החסדים), תיקון ל״גדל צערי", הגדילה של הלעו״ז.
המלה הראשונה היא "יודו" והאחרונה היא "תלם" – יחד זה מלכות. יודו מתחיל מ-יוד, המילוי של האות י, אבל עולה כ. אז יש כו תלם – מלכות. הכל כאן זה מלכות, החבור של ההתחלה והסוף זה מלכות (אברהם-אברהם), אז כל מה שרוצה להגיע כאן זה "עד הלום" – עד המלכות, על ידי נעוץ סופן בתחלתן (עוד חבור ראש וסוף: יודו לך רעיוני בניך על תלם = ג״פ משיח = תורת חיים).
הרבי אמר שמאז עמדו על דעתו הדהד לו בראש איך תהיה הגאולה באופן של "אודך הוי' כי אנפת בי" – זה התכלית של "קץ ימים גלה לעם אלה, עמוסי תלאות", חזרה להוד. "ישב אפך ותנחמני" זה "כאיש אשר תנחמנו אמו", חזרה לאמא.
אז ממש בקיצור שבקיצור עברנו על הכל, ובארנו בדרך אפשר את הספירות כאן. אחרי זה אפשר לשיר שוב, שלא נשכח. כל פעם חוזרים לשרש, לאמא – ל״אשמח בך". כל פעם זה עוד עיבור ולידה מחדש.
ו. ווארט מבעל הישמח ישראל – המתקת הדינים בריש פרשתנו
נאמר איזה ווארט: אמרו לי קודם שהיום (כט טבת, ער״ח שבט, זה כבר על שם שבט; כט טבת כנגד כט אב – יארצייט של רש״י) זה עוד יארצייט של צדיק – ה״ישמח ישראל" (גם לו קוראים ישראל, אבל עם עוד כמה שמות, אבל כנראה את השם הזה הכי אהב; יש בתנ״ך 2267 פעמים ישראל – בלי אותיות נוספות – ואם מוסיפים לזה את המלה ישראל זה עולה 2808 = כפולת שם הוי' = אהבה פעמים יראה, רומז לשלמות עבודת ה' בדו״ר, ה״תרין גדפין" בהן העוף "פרחא לעילא"; רק בתהלים יש מט פעמים ישראל – כוונה חדשה בספירת העמר, והפעם האחרונה שם, "מלכות שבמלכות", זה "ישמח ישראל", שזה גם סיום פל״ג בתניא), הרבי השני של אלכסנדר, היום בדיוק מאה שנה להסתלקות שלו. זה ספר על דרך הבעל שם טוב – אז מותר לבבא סאלי להסתכל בו, כנ״ל – והוא כותב על הפסוק הראשון של פרשתנו "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי'" (ד״ה האחרון, 'לפרשת וארא ור״ח שבט שחל בש״ק'):
"וידבר" זה לשון קשה ו״אלהים" זה מדת הדין – למה? רש״י כותב שמשה דבר קשות כלפי שמיא, ואמר לקב״ה דברים קשים ונוקבים, "למה הרעת לעם הזה למה זה שלחתני", ולכן עורר למעלה את מדת הדין. "הוי' צלך על יד ימינך" ו״דע מה למעלה ממך" – איך שאתה כלפי מעלה כך המעלה כלפיך. היות שהוא היה קשה כלפי שמיא גם השמיא קשה כלפיו – "וידבר אלהים אל משה" – אבל מיד זה מתמתק, "ויאמר אליו אני הוי'". זה כבר לא בדיוק כמו רש״י (שאומר ש״אני הוי'" הולך על שכר וענש בכ״מ).
הוא אומר שזה כמו בבריאת העולם. שהפסוק שלנו קשור לתחלת התורה, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", בשם אלקים, שעל זה כתוב "בתחלה עלה במחשה לפניו לברוא את העולם במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים שתף עמו מדת הרחמים". מדת הרחמים מוזכרת בפסוק הראשון של הסיפור השני של מעשה בראשית, "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים" (יש אומרים – טוביה וכסלר – שהפסוק הזה הוא בעצם החותם של הספור הראשון). פעם ראשונה שיש שם הוי' זה בספור השני. הישמח ישראל אומר שכל זה רמוז בפסוק שלנו, שקודם ה' מדבר קשות כלפי משה כי משה דבר קשות כלפיו, אבל מיד ה' ממתיק את עצמו ואומר "אני הוי'" – תדע שהכל זה רחמים. כל מה שאתה רואה דברים קשים זה טוב – חשוב טוב יהיה טוב. אם יש פסוק שממנו לומדים את הכלל הגדול טראכט גוט ועט זיין גוט – זה הפסוק הזה של ריש פרשתנו. "וידבר אלהים" – אני מדבר קשות כי כך אתה מדבר. אחר כך "ויאמר" – כבר אמירה רכה – "אליו אני הוי'", תדע שהכל זה רחמים. ידוע ש-הכל רחמים = שמחה = אור עולם (שהוא אור ישראל) = "סוד הוי' ליראיו", הסוד של הוי' הוא שהכל רחמים (והוא מתגלה "ליראיו" דווקא, מי שאינו ירא משום דבר בעולם רק מהקב״ה, כידוע מרבינו ישראל בעל שם טוב, ובכך ממתיק את מדת הדין, את שם אלקים).
באותו קטע מסביר בעל הישמח ישראל שזה תפקיד כל הצדיקים (כדאי לצטט קטע זה). זה גם קשור למעשה בראשית, שם כתוב "וירא אלהים את האור כי טוב" – "'כי טוב' לגנוז" ו״גנזו לצדיקים לעתיד לבוא" – והיכן גנזו? הבעל שם טוב גילה שה' גנז את האור בתורה, "לצדיקים לעתיד לבוא", הצדיקים שבכל דור ודור. תפקיד הצדיקים בדבריהם לגלות את האור שבתורה. לכן הבבא סאלי אומר שלומד רק ספרים על דרך הבעל שם טוב, שכל ענינים לגלות שהכל רחמים וכל התורה מבשרת את הגאולה והמשיח. פעם אחת אחד שהתנגד לחסידות נכנס לבבא סאלי, והוא אמר לו – תדע לך שכל מי שמתנגד לחסידות מרחיק את המשיח. מכלל לאו אתה שומע הן. מה זה התפקיד? שהצדיק מגלה את האור הגנוז, ואור הגנוז זו הבשורה של "אני הוי'" – הבשורה שאתה חושב שהדברים רעים, אבל תדע לך שהכל זה תכלית הטוב, תכלית הרחמים (אצל צדיקי פולין, צדיקי החסידות הכללית, "אני הוי'" זה באמונה – מחזקים את האמונה שהכל לטובה – ובחב״ד זה גם ההשכלה האלקית, שרעיא מהימנא זן ומפרנס את האמונה והופך אותה לדעת, גדילת ז״א על ידי המשכת מוחין של חב״ד). מי הצדיק של הדור? מי שהכי יכול לגלות את הסוד הזה לכולם, במיוחד לאנשים שסובלים מאיזו סיבה שלא תהיה. הצדיק זה שמתוך התורה שלו מגלה לכל האנשים ש״אני הוי'" – נדמה לך שזה "אלהים", אבל תדע לך ש״אני הוי'". זה ווארט מאד יפה, ויש הרבה רמזים איך דווקא הפסוק הזה מחבר את "בראשית ברא אלהים" – בריאה במדת הדין – למדת הרחמים. הוא אומר שצדיקים גמורים חיים במדת הדין לכתחילה, כי יודעים ש״אלהים" זה רק לבוש והפנימיות זה "הוי'", אבל אצל העמך הצמצום מסתיר – לא גלוי וידוע להם שהצמצום לא כפשוטו – אז להם צריך לבוא הצדיק ולגלות להם מתוך התורה, נשמתא דאורייתא, תורת הבעל שם טוב, ש״אני הוי'" ("את השמים ואת הארץ" רומז לצדיקים, "שמים", ולעמך, "עם הארץ", "עם שבגינו נברא ארץ", והצדיקים צריכים להאיר "כימי השמים על הארץ" – לגלות את ה״בהיר הוא בשחקים" שהכל הוי', שמים עולה יה פעמים הוי', ולהאיר את זה על הארץ, העולה יה פעמים אלהים, כאשר ה-א עולה 1000, כידוע מר״א אבולעפיא; הוספנו לרמז היפהפה שלו ש-יה זה שם של קבלת יסורין – בשמים זה הוי' ובארץ אלקים, וצריך להיות "כימי השמים על הארץ", "אני אענה את השמים", מגלה את סודי לשמים, "והם יענו את הארץ", הם צריכים לגלות את הסוד לארץ; לגלות זאת ב״תורה מן השמים", תורת הבעל שם טוב, בעל שם אהוה המחבר "את השמים ואת הארץ", שאהב במיוחד יהודים פשוטים וארציים, כי סובר ש״ארץ קדמה" וכל השמים זה רק היכי תימצי בשביל הנשמות שבבחינת ארץ, בהם ה' מתגלה, "דירה בתחתונים").
כמה עולה כל הפסוק? "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי'" – ח מילים ו-אל אותיות. המבנים של הפסוקים בתורה מאד חשובים, והפסוק הזה הוא הפסוק הראשון של פרשת וארא שבסמוך ל-ד' שבט, ליארצייט של הבבא סאלי. המבנה הוא ד מלים עם יה אותיות ("וידבר אלהים אל משה", מדת הדין) ו-ד מלים עם יו אותיות ("ויאמר אליו אני הוי'", מדת הרחמים) – סה״כ ח מילים ו-אל אותיות. בפסוק הבא כתוב "וארא אל אברהם. . . באל שדי". אל זה בעצם רמז ל-אל אותיות של הפסוק הראשון. אבל סימן הפסוק זה כפל מספר המלים במספר האותיות – ח פעמים אל = אברהם – "אל אברהם". הכל זה "חסד אל", "אברהם", "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" – הוי' הוא אל עולם ("אשמח בך אל עולם").
העיקר הוא הגימטריא של כל הפסוק – 1075 = ישראל במילוי, יוד שין ריש אלף למד. אמרנו ש״מספר" זה לספר סיפורים, אבל זה גם לעשות גימטריאות – "ומספר את רֹבע ישראל". ישראל = 541, אבל במילוי = 1075 = "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי'". ביום הראשון של מעשה בראשית כתוב ה״פ אור, כנגד כללות חמשה חומשי תורה, אבל כתוב "אור. . . אור. . . האור. . . האור. . . לאור" = 1075 = ישראל במילוי. לכן כתוב "והיה אור ישראל", הפסוק שהזכרנו קודם – זה הקשר בין ישראל לבין אור (בנוסף לרמז הנ״ל של חתך זהב). "מתכיפים התחלה להשלמה" בלשון הפיוט של שמחה תורה – סוף התורה הוא "ישראל", "לעיני כל ישראל", ואז "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". אחר כך "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים". מה ההפרש בין תחלת הספור הראשון לתחלת הספור השני? גם מהגימטריאות הכי פלאיות בתורה – הפסוק "אלה תולדות השמים וגו'" עולה על "בראשית ברא וגו'" בדיוק ב״לעיני כל ישראל". היינו שתחלת מעשה בראשית השני עולה חבור סיום ותחלת התורה. הפסוק הזה אומר שצריך לחבר את עשר המלים – ג״ר של "לעיני כל ישראל" וז״ת של "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". שוב, הכל רמוז בפסוק שלנו, "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי'" (בפסוק שלנו יש אל אותיות ובפסוק "אלה תולדות השמים. . . הוי' אלהים" יש נ אותיות, ובסה״כ זה אנכי אותיות, ט ברבוע, כלומר שאפשר לצייר את שני הפסוקים יחד כרבוע שלם; הפינות: אתיה = לב פעמים אחד = טז פעמים הוי') – ישראל מלא מחבר את "וידבר אלהים" עם "אני הוי'". רבי ישראל אביחצירא = 1075! מכל הגימטריאות שאמרנו כעת זה הכי חשוב. לכן הוא הסתלק סמוך לפסוק הזה, "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי'", שזה ישראל מלא – ישראל חזק. [עוד מלה שבמילוי עולה 1075 – אדיר (אף שלא קרוב בגימטריא פשוטה). מלה זו מופיעה ז״פ בתנ״ך – "כל השביעין חביבין". ישראל אדיר = חשמל חשמל (זה הממוצע, משולש זך) = חי במספר קטן (ר״ת ישראל חזק, ושאר האותיות עולות אברהם-יצחק-יעקב, זה החיות והחוזק של עם ישראל, כשהם חיים בלב שלנו אז ישראל-חזק). השביעי, "אדיר במרום הוי'" (ס״ת רמה, הנ״ל, ר״ת אבי של אביחצירא), עולה תענוג (הממוצע של "איש כללי" ו״מנהיג בישראל", כנ״ל – כנראה שמי שהוא "אדיר במקום הוי'" יכול לכבוש ביד חזקה את כל הדור הצעיר). ].
רק חלק המילוי עולה 534. מפרשים שישראל זה או שיר-אל או לי-ראש. זה מוסר השכל – מאמר מוסגר: בשביל להיות ישראל (שיר-אל) מלא, 1075 – העולה "שיר השירים", "כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים". החלק הנעלם בתוך הראש של לי-ראש זה 534 = "מח שליט על הלב", הביטוי (הלקוח מספר הזהר) שמסכם את כל ספר התניא, כל דרך הבעל שם טוב. שאם האדם צריך לשנות משהו בחיים, אז המילוי של ה״לי ראש", מי שראוי להתכנות ישראל ("כל אשר בשם ישראל יכונה") צריך שיהיה לו בתוך הראש "מח שליט על הלב". זו היתה גימטריא מוסגרת.
בכל אופן, דברנו על הפסוק הראשון בשם בעל ההילולא של היום הזה, בעל הישמח ישראל, שזה מאה שנה להסתלקות שלו.
זה היה כדי שנוכל לשיר את זה עוד הפעם. לחיים לחיים.
קודם אמרנו שהר״ת עם ח״פ א (של הפזמון) זה ב״פ מנחם-מענדל. מה קורה אם עושים כל 16 אותיות אלה במספר קדמי? מקבלים, למרבית הפלא, מספר מאד עיקרי בתורה, 2718 – ברכת כהנים ("יברכך הוי' וישמרך. יאר הוי' פניו אליך ויחנך. ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום"). סימן שכנראה הפיוט הזה גם ממשיך ברכה, כמו ברכת כהנים, שעליה כתוב "עד מהרה ירוץ דברו". יש בפיוט הזה הרבה אברהם אבינו – אפשר לומר שהוא הגבור של הפיוט, הכי הרבה מופיע פה – ועליו כתוב "אתה כהן לעולם", ומקור כל הברכות, כולל ברכת כהנים, הוא מאברהם, כמו שנאמר בו "והיה ברכה" ("הברכות מסורות בידך"). זה רמוז במספר קדמי, שיוצא בדיוק ברכת כהנים. גם שה' יזכה אותנו בתוך כל עם ישראל שנזכה לכל הברכות של ברכת כהנים, והברכה העיקרית – הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו. זה מה שהוא רוצה כאן, "גואל נפשי את גאולת עולם". כל מה שהוא רוצה כאן זה גאולת עולם. כמוהו, כמו הרבי, כמו כל צדיקי אמת – כל מה שרוצים זה גאולת עולם. כל תורת הבעל שם טוב היא לקראת זה. גם הדברים הקשים באמצע, "קום נא לקראת גבהים", כל הקימה לקרב, זה בשביל "ואולך אתכם קוממיות", גאולת עולם של עם ישראל. הסגולה המיוחדת לברך את ישראל בגאולת עולם זה ברכת כהנים. ידוע שהיא מתחילה מברכת הבנים – "'יברכך' בבנים 'וישמרך' בבנות". עיקר הברכה שיוצאת מבית המקדש היא ברכת "פרו ורבו" (הברכה הראשונה לאדם הראשון), והתכלית שלה היא גאולת עולם. "פרו ורבו" בשביל "ומלאו" וזה בשביל "וכבשֻה", וזה בשביל "ורדו" – בשביל המלכות, בשביל יודו-תלם. שה' יזכה אותנו בגאולת עולם.
לחיים!
שרו שיר המעלות.
שיהיה חדש מבורך, וידוע הרמז המפורסם ש-שבט ר״ת "שיבשר [או שנשמע] בשורות טובות". שהקב״ה יבשר בשורות טובות, עד לבשורת הגאולה על ידי אליהו ומשיח צדקנו יבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש.
הרב כבד את עקיבא הכהן בברכת המזון (חזר מחו״ל) – מי שחוזר מחו״ל כתוב שיש לו מח פי שנים ללמוד תורה. "כפלים לתושיה" – בהכל, מ״שבתך בביתך" לעד "ובקומך".
ברכת המזון.
עכשיו רוצים לשמוע את הניגון המקורי ששרים על הפיוט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה