מוות על קידוש השם

מסופר על הרב אלחנן וסרמן הי״ד, שנהרג על קידוש השם בשואה האיומה, שהוא פנה אל קהילתו לפני שעלו על המוקד ואמר להם בין השאר:

"בתפלת מנחה של תשעה באב אנו אומרים:

עַל כֵּן צִיּוֹן בְּמַר תִּבְכֶּה. וִירוּשָׁלַיִם תִּתֵּן קוֹלָהּ. לִבִּי לִבִּי עַל חַלְלֵיהֶם. מֵעַי מֵעַי עַל חַלְלֵיהֶם. כִּי אַתָּה יְהֹוָה בָּאֵשׁ הִצַּתָּהּ. וּבָאֵשׁ אַתָּה עָתִיד לִבְנוֹתָהּ. כָּאָמוּר וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם יְהֹוָה חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְּתוֹכָהּ: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה מְנַחֵם צִיּוֹן וּבוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם.

האש שהיא האש בה הקב״ה בונה את ירושלים זה אתם שהולכים לעלות על קידוש השם".

אם אמר זאת הגאון על היהודים שנהרגו בדור אחרון של הגלות, אנו אומרים שודאי זה נכון לגבי אותן הנשמות הנהרגות על קידוש השם במלחמה הסוללת את הדרך אל הגאולה. לגבי נשמות אלו, האימרה שבה אנו רגילים לנחם אבלים "בנחמת ציון תנוחמו" היא כפשוטה ממש.

סיפרו בכלי התקשורת על קצין בצה״ל שנלחם בג׳נין ואימו, שהיתה פליטת שואה, התקשרה אליו בבוקר. בטלפון היא אמרה לו שהיא רואה בשירותו בצבא כקצין את הנקמה המתוקה שלה בגרמנים ימ״ש. המשימה שלך, אמרה לו אימו, היא לדאוג להצלחה בלחימה ולשמור על חייליך שלא יפגעו. לאחר מספר שעות הודיעו לקצין שאימו נפטרה. לאחר שהשתתף בהלוית אימו, במקום לשבת שבעה, הוא החליט לחזור אל חייליו בחזית הלחימה. למחרת ביקר הרמטכ״ל את החיילים בחזית. תוך כדי שיחה שם לב הרמטכ״ל שיושב לפניו קצין שחולצתו קרועה. ולשאלתו ענו לו שהקצין צריך לשבת שבעה ובמקום זאת הוא חזר אל חייליו. לאחר השיחה קרא הרמטכ״ל לקצין ואמר לו בפקודה: שוב אל ביתך לשבת שם שבעה! ענה לו אותו קצין: פעם ראשונה שאני מסרב פקודה, אולם בכך אני מקיים את הפקודה של אימא שלי ז״ל. לאחר תשובת הקצין הרמטכ״ל בא וחיבק את הקצין.