שמירת שבת ריפאה את הילד

בימיו האחרונים של הגאון רבי שמחה קפלן זצ״ל, רבה של העיר צפת, בשכבו על ערש דווי, סיפר סיפור מופלא לו היה עד – אודות הגה״ק בעל החפץ חיים זיע״א, בנושא כבוד השבת.

היה זה בימי בחרותי בישיבת מיר. את לילותי העברתי בביתה של אחת המשפחות בעיר, כמנהגם של בני הישיבות באותם ימים.

ביום ששי אחד, שמעתי את בעלת הבית שואלת את בעלה האם הוא מתכונן לצאת לשוק בעיירה הסמוכה. כשהשיב בחיוב, פתחה האשה ואמרה בקול רועד:

"השתדל לשוב הביתה בזמן, אל תאחר את כניסת השבת. סיים את כל עסקיך ואל תתמהמה, כי הלא יודע אתה כי בנפשנו הדבר."

והנה בהגיע עת חצות של אותו ערב שבת, כבר עמדה האשה דרוכה בפתח ביתה וצפתה מבעד לחלון האם בעלה נראה באופק. לא התאפקתי, סיפר רבי שמחה, ושאלתיה לפשר הפחד האופף אותה: "הרי השבת נכנסת בעוד כמה שעות ומה לך להכנס לחרדה כה גדולה? הרי אין ספק שבעלך, הידוע ביראת השמים הגדולה שלו, ישוב בזמן ולא יכנס לחשש של פיקוח נפש."

אך דבריי לא הרגיעו את האשה, ובמקום להשיב, סיפרה לי מכלי ראשון את שעבר עליה לפני כמה שנים: לבני הזוג לא היו ילדים זמן רב. בנסי ניסים נולד להם בגיל מבוגר בן יחיד. והנה לפתע חלה הבן יקיר, והיה שרוי בסכנה עצומה. שיחרה האשה את פניהם של כל גדולי הרופאים, ועד לוינה הגיעה – שם ישבו כידוע גדולי הפרופסורים בעולם כולו – אך גם הם לא מצאו מזור לחליו של הילד. ולא די שלא רפאוהו, עוד הודיעו לאם הדוויה באופן חד משמעי: ימיו של הילד ספורים.

שבורה ורצוצה הלכה האם ברחובות וינה. כשהתכוננה לשוב לביתה שבמיר, ניגש אליה יהודי מתושבי המקום ואמר לה: "בדרכך למיר את עוברת דרך העיירה ראדין. הכנסי אל החפץ חיים והשיחי בפניו את דאגתך. אולי הוא, ברוב קדושתו, ימצא מרפא למחלתו של בנך."

במר נפשה סרה האשה לביתו של החפץ חיים, שהיה כבר זקן מופלג וכמעט שלא קיבל קהל. בתחילה סירבו בני הבית להכניסה, אך לאחר שבכתה ויללה ברוב יגונה, הכניסוה לחדרו של קדוש ישראל. כששמע החפץ חיים את בקשתה, נענה ואמר: "מה כבר יכולני להושיע לך? כשהייתי צעיר יותר, היה לי כח לצום על חולי ישראל. היום – כבר אין ביכלתי לעשות זאת."

אבל האשה אינה מרפה. היא מגבירה את בכייה, ואחד מבני הבית שידע על מצבה הקשה לחש באזני החפץ חיים שהמדובר בבן יחיד והצער הוא איום ונורא.

לפתע התרומם החפץ חיים ממקום מושבו ואמר לאם הממררת בבכי: "אם תקבלי עליך שתי קבלות שאפרט להלן, מבטיחני שבנך ירפא בעזרת השם ממחלתו."

האשה נתעוררה לחיים והבטיחה: "אקיים כל מה שיושת עלי."

בסתר לבה היתה כבר מוכנה לצום שנתיים ימים, העיקר שתזכה לראות ברפואתו של בנה. אך הנה החפץ חיים לא מבקש ממנה צומות, לא מטיל עליה מגבלות קשות. אלא – שני דברים בפיו:

א. קבלי על עצמך להניח את מפת השבת עם הפמוטות על השולחן כבר בשעת חצות של יום ששי.

ב. כשמגיעה שעת הדלקת הנרות לא יעשו בבית שום מלאכה, דהיינו לא מזמן שהאשה הדליקה את הנרות, אלא מהשעה הקבועה בהלכה להדלקת נרות שבת.

כמובן שהאשה קיבלה על עצמה ללא אומר ודברים את שתי הקבלות הללו והבטיחה לקיימן ככתבן וכלשונן.

והנה, פלא פלאים, כבר בשובה לביתה חל שיפור ניכר במצבו של הילד החולה, ובתוך זמן קצר מאד קם לגמרי ממיטת חליו. והרופאים בוינה לא האמינו למראה עיניהם.

כדברים האלה סיפרה בעלת הבית לרבי שמחה קפלן בהיותו בחור בישיבת מיר. זו היתה הסיבה שהאשה האיצה בבעלה לבל יאחר וישוב בזמן לביתו, וזו גם היתה הסיבה שעמדה בפתח הבית בשעה כה מוקדמת.