הרב פרץ:
הילולת הבן איש חי
סיפור שבחיו מעלותיו והנהגותיו הקדושות של אדוננו מורנו ורבנו רבי יוסף חיים זצוק״ל ה׳בן איש חי', אשר נמסרו לרגל יום ההילולא שלו ביום י״ג אלול תשע״א.
במקום השיעור הרגיל נלמד מספרו של ה׳בן איש חי', 'דעת ותבונה'. ידוע שרבנו ה׳בן איש חי' היה זהיר מאוד בלימוד הקבלה, לכן לא כתב פרושים. כל הספר 'דעת ותבונה' הוא בעצם ליקוט מכתבי האר״י בעצמו, חוץ מכמה מילות קישור שפה ושם מוסיף רבנו ה׳בן איש חי'. אבל עצם החיבור של פרק לפרק יש בו הבנה. והרינו לומדים מהעתקת דבריו ביום ההילולא שלו לעילוי נשמתו זכותו תגן עלינו (לפני תחילת הלימוד בספר סיפר מו״ר זצוק״ל בשבחי ה׳בן איש חי' כפי שמובא להלן, ר״ר).
אף על פי שה׳בן איש חי' היה גאון הגאונים בכל חדרי תורה, ואין שום תחום בתורה שהוא לא גילה, "איגלי דרעא נפל נהורא״כ (כתובות ס״ה ע״א) כלומר הוא גילה דבריו והאיר לכל ישראל, אבל גדלה מעלתו פי כמה וכמה בנקודה הזו של סודות התורה, והיא הביאתו להיות חסידא קדישא ופרישא, סולת נקיה. הלימוד הזה הביא אותו להגיע למדרגה ולמעלה גדולה מאוד עד שעלה על כל בני דורו. כל אחד הגדיר אותו כפי ההגדרה שלו, אבל הכל מודים שענק הרוח היה, ובכל נקודה ונקודה נהג בה מצד החומרה והחסידות. לא חיפש קולות, אלא איך לקיים את המצוות כמאמרן בצורה המובחרת ביותר. וכך עשה בלימוד התורה וכך עשה בצדקות ובחסדים שלו.
מעשה ביהודי אחד שהיה ממונה להוציא את האשפה מהחצרות מטעם העיריה בבגדד ולהביא אותה למקום האיסוף. אנשי ביתו של ה׳בן איש חי' אנשי חסד הם, וזה היה יום שישי ערב שבת קודש. הכניסו אותו הביתה ואמרו לו, בא, בכבוד. בבית היו ריחות של תבשילי של השבת. לקחו צלחת ושמו לו מהדגים, מהסלטים, מכל מיני מאכלי השבת, כדי שיזכה במצות "טועמיה חיים זכו". באותו רגע נכנס ה׳בן איש חי'. אמר להם אותו יהודי, אני מעולם לא נהניתי שלא מיגיע כפי, מעולם לא אכלתי מאנשים אחרים דבר שלא שלי. ה׳בן איש חי' ששמע את הדברים נכנס לחדרו והתחיל לבכות. בדיוק באותו זמן בא לבקר אותו אחד מתלמידיו. אמר לו רבנו, מה קרה? למה אתה בוכה כל כך? שוב אתה בוכה על צער השכינה? אמר לו רבנו, ראיתי איזה יהודי פשוט שבפשוטים, מנקה אשפות, תראה לאיזה מעלה הוא הגיע. אני מקנא בו, הלוואי שהיתה לי המעלה הזו. הוא יותר גדול ממני, גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים (ברכות ח' ע״א), על זה אני בוכה. כלומר, ה׳בן איש חי' חיפש בכל דבר את שלימות – בהנהגה, בדרך ארץ, בענווה, בעמל התורה, בזיכוי הרבים. לכן נסק ועלה למעלות גדולות ורמות.
רבנו ה׳בן איש חי' היה נוהג לשלוח את ספריו להדפסה בארץ ישראל בכדי לתת פרנסה לאנשי ארץ ישראל, אף על פי שזה לקח הרבה זמן עד שזה היה מגיע, ועד שזה היה חוזר, והגהות וכו'. פעם אחת הוא עלה לא״י בעצמו, ובעליתו זו זכינו לתמונה שלו. זו היתה הפעם היחידה שהוא הצטלם. צילמו אותו עם כל בני ביתו והוציאו מזה את התמונה הידועה לצורך הפספורט. הוא היה בחינת יוסף הצדיק, ולכן היה יפה תואר, לא קם כמוהו. אתה מסתכל על התמונה שלו, לא רואים אדם כזה. את צורת של הפנים של ה׳בן איש חי', אי אפשר לצייר אפילו בציורים הכי יפים. כל הציירים שמצירים אותו מזייפים. הם לא יכולים לצייר אותו בדיוק. רק בתמונה האמיתית בשנת העשרים ושש לחיו ניתן לראות את איזה יפה תואר היה, איזה דיקנא קדישא.
וככה מספרים, שזה היה אורך חודשים ללכת מבבל דרך דמשק עד שעולים לארץ ישראל. בכל הדרך הזו לא ביטל מנהגו. כמנהגו בביתו, כך היה מנהגו גם בדרך – תיקון חצות, ולימוד, והתפילה, היה מדקדק בכל ולא ביטל דבר ממנהגו.
כשעלה לארץ הקודש ביקר בארבעה ארצות, ירושלים, חברון, טבריה, צפת. שם הוא נפגש עם גדולי הדור. כולם חרדו לקראתו וכל העיתונים שהיו אז כתבו על הביקור המיוחד שהיה לו. וכשהגיע למירון עשה את הזיארה וההשתטחות, ולאחרי הבכיות והלימודים והתפילות פצח פיו בשירה וחיבר את השיר "ואמרתם כה לחי", שיר שנפוץ בכל העדות כולם.
כשביקר בחברון, אז ליהודים לא הותר להכנס למערת המכפלה. ה׳בן איש חי' עשה עצמו כאילו לא יודע וניסה להכנס. באו הישמעאלים וביזו את החכם וכמעט, חס ושלום, כמעט והכו אותו. אצלם בר מינן מי שיכנס. . . יש רק שבע מדרגות שם מותר ליהודים להיות וזהו. אז ה׳בן איש חי' חזר וקרא לרבנים ושאל איתם מי פה ראש הישמעאלים. הזמין אותו אליו, נתן לו הרבה זהובים, ואז ראש הישמעאלים לקח אותו והכניס אותו עד לתוך המערה ושם השתטח על קברי האבות. הוא ידע מה זה הישמעאלים, ישמעאלים אם תתן להם כסף, קנית אותם ואת כל היקר להם. אז ככה הוא שמח מאוד שזכה להכנס.
מספרים גם, שכשעלה לארץ ישראל השתטח על קבר בניהו בן יהוידע ועשה את היחודים שהאר״י הקדוש אמר לעשות, ואז התנוצצה בו הרוח והוא זכה והתחברה אליו הנשמה של בניהו בן יהוידע. והוא גדל מאותה השתטחות, עלה והתעלה כפלי כפלים לאין שיעור. אף על פי שהיה גם גדול לפני זה, אבל אותה השתטחות הביאה אותה לגדלות. לכן כל ספריו קרא על שמו, בן איש חי, בניהו, בן יהוידע, בן איש חיל, מקבציאל, על שם אותה השתטחות שבה עלה והתעלה עליו השלום עד כדי שאפילו את רבותיו לימד. גילה ברוח קודשו את שורש נשמתו רבו המובהק רבי עבדאללה סומך, בעל ה׳זבחי צדק'.
הוא היה פייטן עצום וחיבר פיוטים עם הלחנים שלהם לכל חג ומאורע. כל חכמי בבל הזקנים היו שרים את השירים של ה׳בן איש חי', כמו נניח במרוקו באזור של תפילאלת שכולם יודעים בעל פה את ספר 'יגל יעקב' – פיוטים שחיבר רבי יעקב, שחיבר רבי מסעוד, שחיבר רבי יצחק.
אין תחום שבו לא עסק, בפיוט, בחידושי תורה, בהלכה. הוא חידש עניין עצום – שאלות ותשובות בסודות התורה המובאים ב׳שו״ת סוד ישרים' ובסוף 'שו״ת רב פעלים'. כמו כן חיבר ספר מיוחד לנשים. הנשים בכל ארצות המזרח לא ידעו קרוא וכתוב. היתה בהם אמונה ותמימות ופשטות אבל לא למדו בבית ספר, הם למדו בבית מה שלמדו. אבל רבנו ה׳בן איש חי' הבין שבלי הנשים גם לאנשים אין מה לעשות הרבה. לכן הטריח את עצמו ללמד לנשים הלכות ואגדות וחיבר להם ספר 'קאנון אל נאשא' – חוקי הנשים. הוא חיבר את הספר בערבית בשפה המדוברת (בדומה ליידיש, ליהודים בבגדד היתה שפה משלהם המבוססת על השפה הערבית. הערבים המקומיים לא הבינו שפה זו. הספר נכתב בשפה זו באותיות עבריות. ר״ר). כך הפך את נשים של בגדד ללומדות, למתפללות מתוך סידור וממלאות את עזרת הנשים. אלה שלא ידעו לקרוא, לימד אותם ברכות קצרות בע״פ, חינך אותם מה זה הערך של לימוד התורה, כמה זה חשוב שאשה תקום עם בעלה שקם בחצות וגם היא תזדרז לקום להכין כל צרכי הבית ולתת לו את האפשרות ללמוד, שלא יהיה בודד. ככה הוא יודע שהאשה גם קמה, מכינה לו קפה, שואל אותו מה הוא צריך, והוא יושב ולומד. וכן על זה הדרך, דברים מבהילים הרעיון. אַי אַי אַי, בקיצור, ה׳בן איש חי' ענק, ענק שבענקים.
בהלכה אין לנו אלא רבנו ה׳בן איש חי' הקדוש, מי כמוהו יורה הלכה. כמו למשל פסק ההלכה שלו ששיך לעשרת ימי תשובה. בהלכות ראש השנה מרן הבית יוסף כתב (אור״ח סי' תקפ״ב סעיף א') שאם אדם אמר "האל הקדוש" במקום "המלך הקדוש", או "מלך אוהב צדקה ומשפט" במקום "המלך המשפט" – צריך לחזור. ה׳בן איש חי' פסק (בא״ח שנה א' פר' נצבים הל' י״ח-י״ט) שאם אמר "מלך אוהב צדקה ומשפט" – אינו חוזר. אמנם אם אמר "האל הקדוש" לכל הדעות צריך לחזור. הנה, מה יהיה בליל שבת אם השליח ציבור בברכה 'מעין שבע' אמר "האל הקדוש שאין כמוהו" במקום "המלך הקדוש שאין כמוהו" והקהל לא שמו לב ולא תיקנו אותו מיד, האם חוזר או לא חוזר? אז כל הפוסקים אומרים שכיון שהברכה של "מעין שבע" היא לא חיוב וקוראים אותה רק משום המאחרים (רמב״ם הלכות תפילה ט' י״א), ולראיה גם כשיום טוב חל בשבת לא מזכירים בברכה יום טוב, סימן שזה דבר מיוחד שאין בו דין של חזרה (חזרת הש״ץ), אם היה בו דין של חזרה אז צריך היה להזכיר בו גם יום טוב. אז ממילא מה ההלכה צריכה להיות? שלא חוזר. וה׳בן איש חי' פוסק שחוזר, מכיוון שעל פי דעת האר״י הקדוש ברכה מעין שבע יש בה דין של חזרה. כלומר מצד אחד, אם לא אמר "המלך המשפט", ה׳בן איש חי' אומר שכיוון שהזכיר מלך, קי״ל סב״ל אפילו כנגד סברת מר״ן ז״ל. אבל ב״מעין שבע" אם לא אמר "המלך הקדוש", פסק ה׳בן איש חי' לחזור מכיון שלא אמרינן סב״ל נגד סברת רבנו האר״י ז״ל.
ה׳בן איש חי' חיבר תפילות למכביר. כל מיני ה׳לשם יחוד' שחיבר, אם זה בהגדה של פסח, אם זה בפורים, בכל חלקי הזמן של החיים. וכל שכן ה׳לשון חכמים' כולו תיקונים נוראים, ועניינים נפלאים שבהם תיקן בני אדם.
רבי בן ציון חזן, היה תלמידו ושליח הציבור והקורא בתורה שלו בבית הכנסת. ה׳בן איש חי' מינה אותו לשליח שלו להקים את ישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה. בא איש אחד מבומביי, ונתן לרבנו כסף שיקים ישיבה בבגדד. אמר ה׳בן איש חי' מה יש פה להקים? תלכו לירושלים, שם תקימו את הישיבה. ושלח את רבי בן ציון חזן להקים את הישיבה בירושלים. אמר הרב בן ציון חזן, אם עם ישראל היו שומעים בקול החכמים כמו ששמעו לחכם יוסף חיים – לא היה נחרב בית המקדש. הוא לא היה רב ממונה מטעם הרבנות, לא החזיק שום משרה, לא רב ראשי, לא אב בת דין, לא ראש ישיבה. ישב ועסק בתורה. הגדלות שלו בתורה הכניעה את כולם תחתיו, רבנים, דיינים.
כשהיה נותן את הדרשות בארבע שבתות בשנה בבית הכנסת הגדול 'צאלת אל כבירי' (בשבת תשובה, בשבת זכור, בשבת הגדול ובשבת כלה. ר״ר), שזו היתה לו חזקה מאבותיו, לא היתה דרשה אחרת בשום מקום. כולם היו באים לשמוע, אנשים נשים וטף, גאונים, ואבות בתי הדין, והרבנים, והחכמים – כולם היו באים לשמוע. והיה דורש כמו ארבע שעות ויותר. זה פלא עצום, איך אפשר? ואומרים שהיו עשרת אלפים איש, והיה חום גדול, לא היו מזגנים ולא מאווררים. בלי רמקול, בלי כלום. איך היו שומעים אותו? שכינה מדברת מתוך גרונו. בית כנסת היה בנוי חדרים חדרים והיה הקול שלו יוצא לכל החצרות וכולם היו שומעים. לך היום תעשה כינוס לעשרת אלפים ביד אליהו. כמה מערכות של רמקולים, וכמה הסעות בשביל שיבואו עשרת אלפים?
כל שבת ושבת מהשבתות הרגילות היה דורש בבית כנסת הקטן 'צאלת אל זעירי'. גם שם היה דורש כמה שעות טובות. דורש באגדה ומכניס את ההלכות. מדרשות אלו התחבר הספר 'בן איש חי'. בהלכות האלו היו גם הרבה מקרים ששינה את מנהגי בגדד. מסופר שכשהוא פסק את ההלכה הזו של 'מעין שבע', חכם אברהם הלל שהיה הרב הראשי של בגדד, קם על רגליו באמצע הפסיקה ואמר לו מורנו ורבנו אבל אין מנהג בבל ככה, אנחנו לא חוזרים. אבל ה׳בן איש חי' לא חזר בו, וכך היה. הנהיג שדעת האר״י – אחריה אין כלום.
גם חייבים להזכיר מה שאמר חכם יחזקאל משה. מי שיש לו את התמונה הידועה של חכמי בבל, יראה שכולם עם זקנים לבנים, יש רק אחד עם זקן שחור – זה חכם יחזקאל משה. רואים אצלו רק עיניים וחוטם וקצת מצח. כולו שער, הזקן שלו שחור כפחם. היו לו גבות ארוכות מאוד עד העינים וגם העפעפיים כל הזמן סגורים. גם כשהיה יושב בדין לא היה מסתכל על אלה שנידונו לפניו, היה שומע ופוסק את ההלכה. אבל לפעמים אם היה רואה שמישהו לא דובר אמת, היה פותח עליו את העין וההוא מיד היה רועד כולו מהעינים שהיו יורקות אש, וחוזר בו. אומרים שהיה דיין חזק מאוד, אחד שכולם רועדים ממנו מרוב גאונותו וגדלותו. הוא היה אומר, מעיד אני עלי שמים וארץ, אם רבנו יוסף חיים יגיד לי על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, כפשוטו, מחר בבוקר אני קם ומברך בשם ומלכות על התפילין על יד ימין שזה שמאל שלי. כלומר גם הגאוני עולם של הדור שלו כל כך התבטלו אליו.
אַי, אם הינו זוכים, היה מקבל עליו את משרת הראשון לציון. לאחר פטירת הראשון לציון, הרב פאניז׳יל אני חושב, כל הקהילות בארץ ישראל ובפרט חכמי בית א‑ל, לאחר שראו אותו כשבא לביקור בא״י, שלחו לו מכתב ולחצו עליו שיבוא ויעלה ויקח את הכתר של ירושלים ויקבל עליו את משרת ראש ישיבת בית א‑ל ואת משרת הרשל״צ. ענה להם ה׳בן איש חי' חלום טוב חלמתם, בשעה לא מן היום ולא מן הלילה, והיא רחוקה ממני. אמר, משחרב בית המקדש נמסרה הנבואה לתינוקות.
פעם אחת יצאה שמועה שה׳בן איש חי' במוצאי שבת לא נותן לאף אחד לבא הביתה. מיד במוצאי שבת הוא היה עולה לאיזה עליה, חדר מיוחד בקומה השניה, והיה שם סולם של עץ, והיה מסתגר והיה לומד עם אליהו הנביא כל הלילה. כל החכמים רצו לדעת אם באמת הוא לומד עם אליהו הנביא, רצו לבדוק. תפסו את חכם יהושע שהרבני. חכם יהושע שהרבני היה בן בית ונכנס בלי לדפוק. היה כל כך חביב אצל הרב, צעיר, מבית מדרש 'בית זילכה', מהבית של כל החכמים שבדור. אמרו לו – רק אתה תכנס, אנחנו פוחדים להכנס, אתה תכנס ותראה מי נמצא שם. אז הוא אמר, ומה אם ישאל אותי מה אתה עושה כאן? אז ישבו כל החכמים והכינו איזה שאלה קשה מאד, ישבו ודנו באיזה סוגיה והכינו שאלה עמוקה שרק הוא יכול לפתור אותה. לקחו את חכם יהושע שהרבני אליו עם השאלה במוצאי שבת, ואז הוא הלך במהירות כדי להגיע מיד לדלת, לפני שהגיע לחצי המדרגות, פתח ה׳בן איש חי' את הדלת וירד ואמר לו, חכם יהושע, שלחו אותך לשאלה הזו והזו – הנה התשובה, לך תגיד להם. שלא יכנס.
קדושה כל כך גדולה ועצומה היתה לו ל׳בן איש חי' הקדוש. על כל פנים העיקר זה הספרים שלו. כתבו עליו חכמי הדורות שלא כל אחד זוכה שכאדם לומד מספריו, מקבל יראת שמים. יש ריח חזק של יראת שמים ותורה לשמה בספרים שלו. וכשאדם לומד בספרים שלו רואה מה זה תורה לשמה, מה זה ענווה, מה זה מידות טובות. ואיזה חידושים – הפלא ופלא.
עוד יוסף חי. בשנת תרס״ח עלה רבנו יוסף חיים לכפר כפל, היכן שנמצא קבר יחזקאל הנביא. ושם בעת ההשתטחות שלו ביחזקאל הנביא חיבר ספר 'מראות יחזקאל'. כעבור יותר משנה עלה עוד פעם באלול תרס״ט. לפני שהגיע, במרחק שלוש שעות רכיבה מן המקום, הוא נפטר, יצאה נשמתו בקדושה. לקח זמן עד שהחזירו אותו לבגדד, והיה להם כואב למה קרה לו ככה. עד שקם חכם שמעון אגאסי והספיד אותו והסביר מה היה שורש נשמתו. למה נפטר בצורה כזו, ולמה קברו אותו בצורה כזו. וסיפר שהוא גלגול של יוסף הצדיק לכן קרוי יוסף חיים על שם יוסף הצדיק. לכן בגיל צעיר מאוד הוא נפל לבור, והיה כפסע בינו לבין המוות. ואחר כך העלילו עליו עלילה והכניסו אותו לבית הסוהר כמו יוסף, ושם חיבר את 'תורה לשמה'. וגם הפטירה שלו היתה כמו יוסף הצדיק, שהפטירה במקום אחד והקבורה במקום אחר.
כאשר באה השמועה המרה לירושלים עיר הקודש והספידו אותו, קם הראשון לציון רבי יעקב שאול אלישר בעל ה׳ישא ברכה' ואמר משנפטר רבי יוסף חיים לא הניח כמותו בכל העולם.
זכותו של ה׳בן איש חי' גדולה מאוד, העיקר שבעקרים זה ללמוד את ספריו, ללמוד פסקיו, ללכת באורחותיו, בסידוריו. לא לשנות. שנים על גבי שנים, ה׳בן איש חי' היה הקיצור שולחן ערוך של כל קהילות המזרח. אפילו במערב, בדורות האחרונים הגיע ה׳בן איש חי' גם כן למקומות כמו לתוניס ואפילו במרוקו. אצל יוצאי ארצות המזרח, עד היום אתה רואה בהרבה קהילות שהולכים באורחותיו. הסידור היחיד המתוקן, היה הסידור של ה׳בן איש חי', 'מסילת ישרים'. הוא ערך אותו על פי ספר שלו 'סדר היום', לקח את הסידור והכניס בו הרבה דברים מה שלא היה בסידורים שהיו לפניו. ספר מתוקן ומקובל, יהי רצון שזכותו תגן עלינו אמן כן יהי רצון.
הארי מבבל
שני ילדים, אח ואחות, שיחקו בחצר ביתם בבגדד. לפתע, תוך כדי משחק, נפל הילד יוסף חיים הקטן לבאר. האחות מיהרה לקרוא לעזרה. לאחר עמל הועלה הילד מתוך הבאר והושב לחיים. נס ההצלה עורר את הילד בן ה-7 למחשבה. לאות תודה לה' הוא החליט להקדיש מכאן ואילך את חייו לתורה. מאורע זה לא רק שינה את חייו של אותו ילד, שלימים יכונה 'בן איש חי' על שם ספרו המפורסם. הילד גדל בחכמה ובשנים והיה לגדול הדור שהטביע את חותמו בעולם התורה בדורו ובדורות הבאים. השפעתם של ספריו, חכמתו והנהגתו יצאה אל מחוץ למקומו וזמנו, והיחס אל מורשתו עומד במוקד של אירועים ותהליכים גם בתקופתנו. הדרשן הגדול מבגדדבי״ג אב תקצ״ד (1834) נולד בן לרב אליהו חיים, מנהיגה הרוחני של יהדות בגדד, ונקרא שמו בישראל יוסף חיים. רבי אליהו היה כבר דור שני להנהגת העדה לאחר שאביו, רבי משה, שימש אף הוא בתפקיד זה. בגיל 15 החל הנער ללמוד בבית המדרש הגדול של בגדד 'בית זילכה', שם למד תורה מפי רבו המובהק רבי עבדאללה סומך, רבם של חכמי בגדד באותו הדור. בגיל 18 נשא ר' יוסף חיים לאישה את רחל, בת דודו ר' יהודה סומך. נולדו להם בן ובת - ר' יעקב ושמחה. כשהיה ר' יוסף חיים בן 25 נפטר אביו. בכל יום משבעת ימי האבלות היו דורשים ומספידים את הנפטר הדגול. ביום השביעי, י״ג באלול תרי״ט (1859), הגיע תורו של הבן ר' יוסף חיים לדרוש. זו היתה הפעם הראשונה בה עמד במקום בו עמדו אבותיו ודרשו לפני העם. הציבור כל כך התפעל מדרשה זו, עד שהחליטו בו במקום למנותו כדרשן וכמנהיג הקהילה במקום אביו. בתפקיד זה כיהן במשך חמישים שנה, עד לפטירתו בדיוק בתאריך שבו נשא את אותה דרשה ראשונה. מי שנכח בדרשותיו של ה׳בן איש חי' מספר דברים מופלאים על יכולת הדרשה של הרב. מלבד עומק הדרשות, והתוכן ששילב בין מקצועות שונים בתורה, היתה לו יכולת רטורית נדירה, שגרמה לקהל להיות מרותק לדרשה. גם בעת זקנתו היה קולו נשמע היטב גם כאשר נכחו בדרשה אלפי אנשים. הדרשה השבועית שלו ארכה כשלוש שעות רצופות. מספרים, כי מסביב לרגליו של ר' יוסף חיים ישבו בצפיפות ילדים קטנים, שלאורך כל הדרשה היו מרותקים למוצא פיו של הרב. אולם כוחן של דרשות ה׳בן איש חי' נמדד לא רק ברטוריקה ובעניין שבהם. הדרשות היוו דרך ראשונה במעלה להשפיע על דרכה של הקהילה היהודית. וההשפעה, כך מספרים הנוכחים, היתה עצומה. תלמידו ר' בן ציון חזן התבטא בצורה נדירה על השפעתו של ר' יוסף חיים על בני קהילתו: "אם היו ישראל שומעים לנביאים בימים ההם כמו ששומעים לרבנו ז״ל בזמן הזה, לא היה נחרב בית המקדש, ולא גלינו מארצנו". השפעתן של הדרשות חרגה אל מעבר לגבולות עיראק. הרב יעקב הלל מספר בספרו 'תהילות יוסף' (חלק גדול מהחומר לכתבה זו לקוח מספר זה, שמתבסס על ספרו של אברהם בן יעקב) שעיתונים אשר יצאו לאור בהודו על ידי בני העדה הבבלית הרבים שהיגרו לשם לרגל מסחרם, ושעסקו בענייני חדשות כלליים, הביאו בכותרות ראשיות את נושאי דרשת השבוע של רבם הנערץ, גם כאשר אירועים בינלאומיים דחופים עמדו על הפרק. על דרכו של ר' יוסף חיים בדרשותיו כתב הוא עצמו בהקדמת ספרו הידוע 'בן איש חי', שהוא בעצם אוסף הדרשות השבועיות שדרש. ר' יוסף חיים כותב שהמנהג הקדמון אצל חכמי ישראל הוא לא להסתפק בדרשותיהם באגדות ומדרשים בלבד, אלא לדרוש גם בהלכות. אך מכיוון שלב ההמון אינו נמשך אחר ההלכות, "צריך שיהיה עיקר הדרשה ורובו בדברי אגדה ומוסר, ויזכור (= ויזכיר) גם כן הדרשן באמצע הדרשה פסקי הלכות על ידי הקשר שיקשרם בדרשה שדורש על המקרא, כדי למשוך לב העם אל הדברים האלה בחכמה ודעת". כך בנוי גם הספר 'בן איש חי', שפותח בדרשות מהפשט ומהקבלה על פרשת השבוע ומגיע להלכות מעשיות הקשורות לדרשות. יש לציין כי החיבור המודפס המוכר הוא רק חלק קטן מהחיבור המקורי. מלבד דרשתו השבועית היה ר' יוסף חיים יושב מדי יום, לאחר תפילת שחרית כותיקין, ללמוד תלמוד עם 'בעלי בתים'. ר' יוסף חיים היה מרחיב במיוחד בדברי האגדה שבתלמוד ומלמד אותם לעומק. ביאורי אגדות חז״ל שלו יצאו לאור בשני ספרים גדולים - 'בן יהוידע' ו׳בניהו'. דרכו בשטח זה היא ייחודית ונתחבבה על רבים. לאחר השיעור בתלמוד היה מלמד כחצי שעה שולחן ערוך אורח חיים ויורה דעה, כשהוא מוסיף עליו פסקי הלכות מהפוסקים ומהמקובלים. לימוד זה היה נוהג ר' יוסף חיים לסיים אחת לארבע שנים - אז היה עורך סעודת סיום על חשבונו ודורש גם שם דרשה. שיעורים אלו, כמו גם דרשתו השבועית, היה ר' יוסף חיים דורש בבית הכנסת הקטן בבגדד. אולם הוא ירש מאבותיו את הזכות להיות דרשן יחידי בעיר בשלוש שבתות: שבת שובה, שבת זכור ושבת הגדול - ובזמן ר' יוסף חיים נוספה שבת נוספת: 'שבת כלה' שלפני חג השבועות. בדרשות אלו, שניתנו בבית הכנסת הגדול של העיר, היו משתתפים רבבות מאזינים. כשהוא מעוטף בטלית היה דורש במשך כארבע שעות רצופות. בדרשותיו אלו היה נוהג להקיף את כל ענייני היום בהלכה ובאגדה. הדרשות הללו יצאו לאור בספריו 'בן איש חיל', 'שבת מלכתא', ולאחרונה בספרים 'שפתי חיים' ו׳תשובה מחיים'. ללא כהונה רשמית
למרות שיעוריו הרבים ודרשותיו, ולמרות שנחשב למנהיגה של יהדות בגדד שעל פיו יישק כל דבר, לא החזיק ר' יוסף חיים במשרה רשמית של רבנות, דיינות או ראשות ישיבה בקהילה. ר' יוסף חיים נחשב לאחד מעשירי בגדד, והתפרנס משותפות במסחרם של ארבעת אחיו, שקראו לבית המסחר בשמו של האח הגדול. כך יכול היה לעסוק בתורה בלי הפרעה. ומכיוון שלא קיבל משכורת מהקהילה ולא נצרך למתנת בשר ודם, היה יכול להנהיג את רבנותו ברמה, מה שהוסיף רבות להערצתו בעיני בני קהילתו. בשנים תרמ״ב עד תרמ״ה (1882-1885) נקלעה המשפחה לקשיים כלכליים. ארבעת האחים נאסרו וישבו במשך שנה בבית הכלא, בגלל חובות שלא היו יכולים לשלם. הדבר גרם צער רב לאימו, שנפטרה בתרמ״ב. ר' יוסף חיים התבודד במשך שבע שנים, עד תרמ״ט (1889), ולא יצא מפתח ביתו אפילו לצורך דרשות. ככל הנראה עסק בתקופה זו בפשפוש במעשיו, לבדוק על מה באה לו צרה זו. ר' יוסף חיים לא התאושש עוד מבחינה כלכלית, ובעתיד לא היה לו כסף כדי להדפיס את ספריו. כחלק מעבודתו האישית היה מרבה במנהגי פרישות וסיגופים. כך למשל, היה מקפיד שלא לאכול בקיץ אבטיח עד ראש השנה, שאז היה מברך עליו 'שהחיינו'. בדומה לחסידי מזרח אירופה, היה מרבה בטבילות בבאר מים שהכין בביתו. בנוסף לכך היה מקפיד מאוד בכבוד כל אדם, ורבים מצאו אצלו אוזן קשבת. הוא היה מקפיד בכבוד תלמידי חכמים, אפילו צעירים לימים. ר' בן ציון חזן מספר כיצד כשהיה בסביבות גיל עשרים היה הרב הגדול קם מלפניו, ומדבר עימו כאב עם בנו. הקפדתו על כבודם של יהודים לא נגעה רק לאלה הקרובים אליו. כשמישהו גינה בפניו את יהודי אירופה החילונים, הוא נזף בו על כך שהוא מקטרג על ישראל, כמו זבוב שמחפש דווקא פצע ולא עור חלק ונקי. "מדוע אינך מזכיר עליהם דברים טובים", אמר לו, "שאפילו אותם חילונים גמורים המתדמים לגויים, מתגאים בכך שהם יהודים, והראיה שהם מלים את בניהם ומתחתנים עם יהודיות בלבד". עוד מגיל צעיר עסק ר' יוסף חיים בקבלה. מי שהכניס אותו לעולם זה היה חברו של אביו, ר' אליהו מני, לימים רבה של חברון. הוא נתפרסם לאחד מגדולי המקובלים בדורו, ואף חיבר מספר ספרים בנושא - הקדמות לחכמת הקבלה ופירוש על הזוהר ותיקוני זוהר, שחלק קטן מהם נדפס בספר 'בניהו' על התיקונים. זאת מלבד דברי הקבלה הרבים המופיעים אפילו בספרי ההלכה שלו. עד כמה נחשב ה׳בן איש חי' לגדול בדורו, ניתן ללמוד מהעובדה כי גדול מקובלי ליטא, הרב שלמה עליאשאוו, סבו של הרב יוסף שלום אליישיב שליט״א, שלח אליו את ספרו לצורך קבלת הסכמה. ר' יוסף חיים נמנע מסיבה מסוימת מלתת הסכמות, אך מעצם העובדה שהספר שהה מספר שבועות על שולחנו של ר' יוסף חיים הסיק ר' שלמה עליאשאוו כי ה׳בן איש חי' עיין בו היטב, מה שמעיד כי הספר מצא חן בעיניו והרי זה כהסכמה, עד שר' שלמה לא מצא צורך לבקש הסכמות אחרות. לאחר פטירת הראשון לציון ר' יעקב שאול אלישר בירושלים, החלה מחלוקת גדולה סביב מילוי משרה זו. כדי להשקיט את המחלוקת הוחלט להציע לר' יוסף חיים למלא את הכהונה הרמה, אולם כדרכו לברוח ממשרה ציבורית הוא סירב. ר' יוסף חיים כתב גם פיוטים. השמועה אומרת שחיבר כמאתיים פיוטים - 79 מהם הודפסו בספר 'זמרת חיים'. הוא חיבר פיוטים לחגים, לשבח ארץ ישראל ולצדיקים. אחד משיריו המפורסמים הוא שירו 'ואמרתם כה לחי' לכבוד ר' שמעון בר יוחאי, שהוא הפיוט השני בפרסומו על רשב״י לאחר 'בר יוחאי נמשחת אשריך'. אולם מעל הכול היה ר' יוסף חיים 'הפוסק העליון' לקהילתו. גם בעיני רבו, ר' עבדאללה סומך, הוא נחשב כסמכות עליונה, והיה מתייעץ איתו בפסיקותיו. בעיני רבים מבני בבל, פרס וכורדיסטאן נחשב ה׳בן איש חי' כפוסק אחרון שיש להיזהר מלחלוק עליו. מסיבה זו קמה התנגדות לשיטת הפסיקה של הרב עובדיה יוסף שליט״א בראשית דרכו (ראה מסגרת). פסקי ר' יוסף חיים מפוזרים בספרו 'בן איש חי', בספר השו״ת שלו 'רב פעלים', ובספרים נוספים. שו״ת בשם בדויספר מיוחד שאותו הוציא לאור הוא הספר 'תורה לשמה'. הוא ייחס את הספר לחכם יחזקאל כחלי שחי לפני כשלוש מאות שנה, שאת כתב היד שלו מצא כביכול, והוא רק המהדיר. היום ידוע, בין השאר על פי עדות צאצאיו, כי יחזקאל כחלי אינו אלא ר' יוסף חיים עצמו, שרצה לפרסם ספר שו״ת שיהיה כשמו - 'תורה לשמה' בלי חשש של רדיפת כבוד. ובאמת, 'יחזקאל כחלי' שווה בגימטריה 'יוסף חיים'. הוא התאמץ להסתיר את עצמו, וכתב בסגנון הרבני של תקופתו של המחבר-כביכול. את דעות הפוסקים שנכתבו מאז דורו של החכם כחלי ועד לדורו של ר' יוסף חיים הזכיר רק בשולי הגיליון, כאילו בתור הערות המהדיר. בספריו האחרים מפנה ר' יוסף חיים לספר זה כאילו נכתב על ידי מישהו אחר. למרות ששיטתו ההלכתית נראית חדשנית מבחינות מסוימות, היא מהווה המשך ישיר לשיטת הפסיקה הספרדית. "בהקדמתו לספרו רב פעלים" אומר הרב עזרא בר-שלום, דיין בבית הדין הרבני הגדול, "כותב ר' יוסף חיים כי יש שתי דרכי פסיקה. האחת היא ללכת מראשוני הראשונים ועד חכמי האחרונים, וזו היא דרכם של חכמי הספרדים. ויש כאלו שמבררים את ההלכה מתוך הראשונים עצמם, וזו היא דרכם של חכמי האשכנזים. ר' יוסף חיים הלך בדרך הראשונה". מלבד זאת, כמו חכמי הספרדים האחרים גם ר' יוסף חיים ראה עצמו מחויב באופן כללי לפסקי מרן ר' יוסף קארו מחבר ה׳שולחן ערוך'. יחד עם זאת, הוא הוסיף פעמים רבות פסקים על פי הקבלה. הראשל״צ הרב מרדכי אליהו זצוק״ל, נכד אחותו של ה׳בן איש חי', הוא הפוסק הבולט כיום בראש ההולכים בשיטת ה׳בן איש חי'. בנו הרב שמואל אליהו, רבה של צפת, מציין כי למרות שה׳בן איש חי' לא היה הראשון שפסק על פי הקבלה בין חכמי הספרדים, וכבר קדמוהו אחרים כמו ר' חיים יוסף דוד אזולאי (החיד״א), הרי שהוא היה זה שהפיץ שיטת פסיקה זו. דרך זו של שילוב הלכה וקבלה באה לידי ביטוי בולט בנוסחאות התפילה. ר' יוסף חיים הוציא ספר בשם 'תיקון תפילה' ובו כל ההבדלים בין הנוסח הספרדי המקובל לנוסח המקובלים, מה שגרם לשינוי בנוסח הסידורים הספרדיים. סידור הבנוי לגמרי על פי נוסחו והלכותיו של ה׳בן איש חי', ושמו 'עוד יוסף חי', יצא לאחרונה על ידי הרב יוסף חיים מזרחי. בנוסף לחידושיו אלה, לפעמים פוסק ר' יוסף חיים להחמיר כדעת האשכנזים, כשהדבר נכון בעיקר לגבי הלכות טהרת המשפחה. הרב שמואל אליהו נותן הסבר מעניין לחומרות הללו, שעל פניהן נראות כמסבכות את החיים: "שיטת הפסיקה של ה׳בן איש חי' היא שיטה המאחדת פסיקה אשכנזית עם ספרדית, הלכה וקבלה. ר' יוסף חיים ראה שאנחנו הולכים לקראת מצב בו עם ישראל כולו יתקבץ לארץ ישראל, ועלינו לחפש את המאחד ולא את המפריד, גם אם פסיקה ספרדית טהורה היתה יכולה להיות נוחה יותר. היום אנחנו גם בדור שבו אנשים מחפשים את פנימיות הדברים, ובספר 'בן איש חי' יש שילוב של שניהם בכמה רמות". הרב אליהו מציין כי זו הסיבה שמשפחת המקובלים אבוחצירא ממרוקו קיבלה על עצמה את פסיקת ה׳בן איש חי', למרות שהתגוררה במרחק גיאוגרפי ניכר מבגדד. זיקתו לארץ ישראלפרק מעניין במיוחד בדמותו של ה׳בן איש חי' הוא יחסו לארץ ישראל. מלבד מה שכתב רבות בשבח הארץ והתרומה לענייה, הוא גם עשה מעשים רבים בתחום זה. למרות שהיה בבגדד בית דפוס, הוא העדיף לשלוח את כתבי היד שלו לירושלים, לבית הדפוס של ר' ישראל דב פרומקין. מטרתו היתה כפולה: גם לגרום לספריו לספוג מאווירה הקדוש של ירושלים, וגם לספק עבודה מפרנסת לעניי ארץ ישראל. הוא השתדל לרכוש נחלה בארץ ישראל באמצעות ידידו ורבו ר' אליהו מני מחברון, שעסק בגאולת קרקעות. מטרתו היתה לקיים את המצוות התלויות בארץ באמצעות שליח שיגדל גידולים בנחלתו. בספרו 'תורה לשמה' הוא דן האם עדיף לרכוש קרקע כדי לעסוק בחקלאות ולקיים מצוות התלויות בארץ, או שמא טוב יותר לבנות בית על הקרקע שרכש, ובכך לסייע ליישובה של הארץ באמצעות השכרת הדירה ליהודים. מסקנתו היא ש״לעניין מצווה וחיבוב ארץ ישראל הבית עדיף טפי (=יותר) מגינה". מפורסם ביותר הוא ביקורו בארץ ישראל בשנת תרכ״ט (1869). הרב יוסף חיים מזרחי סבור כי היה זה בעצם ניסיון עליה, שבוטל בגלל בקשת אימו שיחזור לבגדד. "הוא עזב את בגדד יום לפני ברכת החמה, כדי שבני הקהילה לא יעכבו אותו. אם היה מדובר בביקור רגיל על מנת לחזור, הוא היה יכול לחכות עד אחרי המעמד הנדיר של ברכת החמה". הרב זאביק הראל, ראש מדרשת 'טוהר' לבנות, נמצא בשלבים האחרונים של עריכת סרט תיעודי על ה׳בן איש חי'. הוא מספר על מסעו של ר' יוסף חיים לארץ: "הוא הגיע בתחילה לאזור צפת, שם השתטח על קברו של בניהו בן יהוידע, שבכתבי האר״י מובא שהוא מסוגל לסודות התורה". בקבר בניהו בן יהוידע הגיע כנראה לחוויה רוחנית גבוהה, עד שהחליט לקרוא רבים מספריו על שמו ועל שם כינוייו של שר הצבא הזה של שלמה המלך: 'בן יהוידע', 'בניהו', 'בן איש חי', 'בן איש חיל', 'רב פעלים', 'מקבציאל'. כמו כן פקד את קבר רשב״י במירון. בהמשך הגיע לירושלים, שם התעניין במיוחד במנהגי ישיבת המקובלים 'בית אל'. משם יצא לחברון, בה הצליח לאחר מתן שוחד להיכנס למערת המכפלה, שעד לאחר מלחמת ששת הימים לא הותרה ליהודים הכניסה אליה. מספר חודשים לאחר ביקורו במערה פורסם סיפור זה בעיתון 'הלבנון'. עוד נכתב שם כי העובדה שהכסף יענה את הכול בארץ ישראל של אז, עודדה את ר' יוסף חיים לפנות בדרכו חזרה לנדיב שמעיה אנג׳ל מדמשק, כדי שזה יפעל לרכישת מערת המכפלה מדי הערבים - יוזמה שבסופו של דבר לא צלחה. גם כשחזר לבבל לא פסק מלחשוב על ארץ ישראל. הוא שלח רבים מתלמידיו אליה. אחת מיוזמותיו החשובות נוצרה כאשר פנה אליו חברו הנדיב ר' יוסף אברהם שלום בבקשה להקים ישיבה בבגדד, כדי לעשות נחת רוח לקב״ה ולזרז את הגאולה. ר' יוסף חיים אמר לו: "סופה של בבל להיחרב, לך לבנות בירושלים". ה׳בן איש חי' הנחה את הנדיב לחפש בירושלים מגרש, סמוך ככל האפשר להר הבית, ולהקים שם ישיבה גדולה ללימוד הנגלה, שבתוכה גם ישיבה ללימוד הקבלה. ישיבה זו הוקמה בפועל רק 14 שנים לאחר פטירת ה׳בן איש חי', היא ישיבת 'פורת יוסף' המפורסמת, שרובם של גדולי תלמידי החכמים הספרדים בארץ ישראל למדו בה. יחד עם זאת, לא ידועה התייחסות ברורה של ה׳בן איש חי' לתנועה הציונית שקמה ב-12 שנותיו האחרונות. הרב שמואל אליהו אומר ש״לא היה גדול תורה ספרדי אחד שלא היה ציוני, במובן של תמיכה בעלייה לארץ ישראל. הדבר נכון לגבי כל ארצות המזרח, ובמיוחד לגבי בבל. עובדה היא שבניגוד לקהילות ספרדיות אחרות, אי אפשר למצוא קהילה בבלית בשום מקום אחר בעולם מלבד בארץ ישראל. הסיבה שה׳בן איש חי' לא התייחס לתנועה הציונית היא שזה היה עניין אירופאי שלא הגיע כל כך לבבל". הרב אליהו מציין שגם אלו שמתנגדים למדינה מבין ההולכים בשיטת ה׳בן איש חי', כמו הרב יעקב הלל, ראש ישיבת 'חברת אהבת שלום' בירושלים, והרב יעקב חיים סופר, ראש ישיבת 'כף החיים', מתנגדים רק לצד החילוני שלה, אך הם נמנים על אוהבי ארץ ישראל. הרב שמואל אליהו מוצא זיקה בין ההליכה בדרכו של ה׳בן איש חי', המשלבת הלכה וקבלה, לבין נקיטת עמדה תקיפה בנושא השמירה על ארץ ישראל. הרב אליהו, בוגר 'מרכז הרב' שקיבל את דרך ה׳בן איש חי' בבית אביו, מפנה לפסקה השנייה בספר 'אורות' של הראי״ה קוק, שם נאמר: "על ידי ההתרחקות מהכרת הרזים באה ההכרה של קדושת ארץ ישראל בצורה מטושטשת". אבל כבד במותוכבר הובאו מעל דפי עיתון זה דבריו של ה׳בן איש חי' המבטאים את יחסו החיובי ללימוד חכמות החול. הרב יוסף חיים מזרחי מספר על דרשה בה הספיד ר' יוסף חיים את ראש חברת 'כל ישראל חברים' בצרפת, ושהוא תמך בתלמוד תורה הראשון שלהם בצרפת. הוא שמח על המנהג שחידשו שהתלמידים ישבו על כסאות ולא על מחצלאות, כפי שהיה נהוג עד אז. אולם כשהבין שמטרת מורי בית הספר הזה היא גם לעמעם את ההכרה הדתית ואת ערך לימוד התורה של הצעירים, הוא יצא נגדם בשצף קצף. "הוא הוציא נגדם חרם וכך הצליח להציל את הקהילה". בחייו לא היה אפילו יהודי אחד מחלל שבת במזיד בבגדד, אולם אחרי פטירתו החלה השפעת החילוניות לחדור, בתחילה לאט, ובהמשך בצורה רחבה יותר. הרב מזרחי מספר כי בצעירותו שמע את הרב יהודה צדקה, ראש ישיבת 'פורת יוסף', שסיפר כי שמע מהזקנים שר' יוסף חיים עצמו הצטער על שהדפיס בספרו את הדרשה על חברת כי״ח, וביקש שכשיודפס הספר שנית יוציאו ממנו את הדרשה. הרב מזרחי, כיום מהדיר כתבי ה׳בן איש חי', אומר כי הוא אכן מתכוון להשמיט את הדרשה לכשיוציא שנית את הספר, או לפחות לציין בצידה הערה בעניין זה. בה' באלול תרס״ט (1809) החליט ר' יוסף חיים לנסוע לכפר כפל בעירק, לקברו של יחזקאל הנביא. לאחר ששהה ליד הקבר הלך לנוח בכפר ג״ץ, שם חלה, ובי״ג באלול נפטר. בהלווייתו השתתפו רבבות, ויהדות בגדד היתה שרויה באבל גדול. שבעה ימים שבת העם ממלאכה לאות אבל, ובכל יום הוא הוספד על ידי חכם אחר מחכמי בגדד. בשנות החמישים העיראקים הרסו את בית הקברות העתיק של קהילת בגדד, וקברו של ה׳בן איש חי' הועתק למקום אחר. הרב זאביק הראל מספר כי בהפצצה האמריקנית בעיראק לפני מספר שנים המקום נפגע, וכיום לא ניתן לאתר במדויק את מקום קברו. מאה השנים שחלפו מאז פטירתו לא הקהו את השפעתו. והוא נחשב גם כיום לאחד מעמודי התורה המרכזיים של יהדות המזרח, ומסתבר שלא רק של יהדות זו. "היום בעלי התשובה שמחפשים יותר את הרוחניות ואת הנשמה" - אומר הרב שמואל אליהו - "ולאו דווקא ספרדים, פונים ל׳בן איש חי', שיש בו שילוב של פנימיות עם הלכה. יש בספריו שילוב למעשה של הלכה ונשמה, גם מידות וגם קדושה. לא שאצל אחרים אין, אבל אצל ה׳בן איש חי' זה הרבה יותר מודגש". כתבי הידלמרות שחיבורים רבים פורסמו עוד בחייו של ה׳בן איש חי', ועד היום הודפסו כ- 75 מחיבוריו, הרי שכתבי היד שהותיר ועדיין לא זכינו לאורם הם רבים מאוד. יחד עם זאת, ישנה תופעה מצערת של גניבת כתבי יד, ודווקא על ידי מקורבים, לשם לימוד עצמי או כסגולה. הרב יוסף חיים מזרחי מספר כי כתבי יד נגנבו כבר ב׳שבעה' של ר' יוסף חיים, ובהם כתב היד ההלכתי 'מקבציאל'. ר' ישועה סאלם מספר שר' דוד, נכדו של ה׳בן איש חי', הצליח להביא את כתבי סבו שהיו ברשותו כשעלה לארץ בתשל״ג (1973), אחרי שאמר "אלף פעמים 'שיר המעלות' ו׳למנצח יענך ה' ביום צרה'". בארץ מסר ר' דוד את הזכויות לר' ישועה. לאחר עלייתו באו לבקר את ר' דוד שני חכמים שאחד מהם לקח ממנו בעבר כתבי יד של סבו. הלה התכחש מאוחר יותר לכך שבידו כתבי היד, ורק בתחבולות הצליחו לקבל אותם בחזרה. בהמשך נתבעו לדין תורה אנשים נוספים שברשותם היו כתבי יד. משסירבו הנתבעים להגיע הוצא נגדם כתב סירוב, שכאשר הוגש לאחד הנתבעים הוא מיהר לקרוע אותו. מיד אחר כך עבר הלה את הכביש, קיבל התקף לב ומת. כשאירע הדבר לאדם נוסף, החליטו המוציאים לאור שלא להיכנס לדיני תורה ולגרום לפגיעה באנשים, ולהסתפק בהודעה למחזיק בכתבים שידוע להם על הכתבים שברשותו ושהוא מתבקש למוסרם לבעלי הזכויות. למרות תופעת הגנבות, עדיין ישנה כמות גדולה מאוד של חומר ידוע בכתב יד, לפחות כדי עשרה ספרים, שרובו דרשני, אך מדי פעם משובצים בו קטעים הלכתיים. קיים גם כתב היד המקורי של הספר 'בן איש חי' שרק כרבע ממנו הודפס, אולם התוספת שם היא בעיקר של רשימות פוסקים, דבר שבעידן המחשב אין לו כבר ערך רב. מלחמתה של תורהבראשית דרכו כמעט שהוכרז חרם על הרב עובדיה יוסף בגלל שחלק על פסקי ה׳בן איש חי׳מול שיטתו ההלכתית של ה׳בן איש חי' וממשיכי דרכו, ניצבת שיטתו של חכם אחר יליד בבל, הלא הוא הרב עובדיה יוסף שליט״א. הרב יוסף נחשב כמי ששואף להחדיר את הפסיקה הספרדית, הנוהגת כדעת ר' יוסף קארו, ואינה מכניסה כמעט פסיקות על פי הקבלה. הדבר עורר התנגדות מצד חכמי העדה הבבלית בירושלים, ובהזדמנות מסוימת אף רצו להטיל עליו חרם. מעניין שדווקא ר' אפרים הכהן, תלמיד ה׳בן איש חי', הציל אותו מהחרמה. הרב מזרחי מספר כי פעם כתב הרב עובדיה תשובה מנומקת לפיה יש להניח תפילין של רש״י ושל רבינו תם האחד אחרי השני, ולא בו-זמנית כדעת ה׳בן איש חי'. ר' אפרים שמח על התשובה ועודד את הרב עובדיה לפרסמה. אולם למחרת, כשחשב הרב עובדיה שר' אפרים ישנה ממנהגו, ראה את ר' אפרים ממשיך ומניח את התפילין כדעת רבו. "זוהי דוגמא כיצד תלמיד חכם יכול להעריך מאוד את תורתו של חכם אחר גם אם דרכו שלו שונה" אומר הרב מזרחי. יחד עם זאת, הדיין הרב עזרא בר-שלום, חתנו של הרב עובדיה יוסף, טוען כי בניגוד לתדמית שנוצרה לו, חותנו אינו חולק סדרתי על ה׳בן איש חי', כמו שה׳בן איש חי', גם כן בניגוד לתדמית, אינו חולק סדרתי על מרן ר' יוסף קארו, והוא עצמו כותב: "קיבלנו הוראות מרן בין להקל ובין להחמיר". אם כי, כאמור, פעמים רבות ה׳בן איש חי' מחמיר יותר ממרן ר' יוסף קארו. "הרב חותני בעצמו כתב ספר 'הליכות עולם' על ה׳בן איש חי', ויש בו הרבה יותר הארות מאשר הערות. אלא שיש המבלבלים בין הארות להערות, על דרך הפסוק 'והיה לאַין כל מחמד עַין'. דבריו של ה׳בן איש חי' הם קילורין לעיניים, ואנו משתמשים רבות בפסיקותיו בבתי הדין. הוא נחשב כמיקל בענייני יוחסין (ממזרות וכדומה י״י), ואנו סומכים עליו בעניינים החמורים של היתר אישה לבעלה". ישנו תחום שבו הרב עובדיה כנראה כן רואה עצמו כתלמידו של ה׳בן איש חי'. בהקדמת ספרו 'טהרת הבית' חלק ב', מספר הרב עובדיה כיצד חשב להפסיק להופיע ולדרוש בפני קהל של אנשים פשוטים, כדי שיוכל להקדיש יותר זמן לחיבוריו. אולם אז התגלה אליו בחלום ר' יוסף חיים ואמר לו שיעסוק בשני התחומים, גם בכתיבת חיבורים תורניים חשובים וגם בהפצת תורה להמונים - שילוב שאפיין גם את ה׳בן איש חי' עצמו."מעניין שדווקא רבי יוסף חיים נשלח משמיים לרב עובדיה", אומר הרב מזרחי, "ללמדנו שעל אף המחלוקת ההלכתית, הכבוד וההערכה ההדדית בין תלמידי חכמים עומדים בעינם"
תולדות רבינו רשכבה״ג אדוננו הבן איש חי זיע״א
מורנו ורבינו ועט״ר, המאור הגדול, נר ישראל, עמוד הימיני, רשכבה״ג, הרי״ח טוב זצוק״ל זיע״א, נולד בעיר ואם בישראל בגדאד, ביום ב׳ כ״ז מנחם אב התקצ״ד.
רבינו היה בכור בניו של רבי אליהו חיים זצ״ל, בוצין בוצין מקטפיה ידיע, ועוד משחר נעוריו היה יניק וחכים, אשר כולם הועידוהו כי לגדולות נוצר, בגיל רך וצעיר היה רבינו נחבא בספריית אבותיו הגדולים, שם שקד באהלה של תורה, ושם לילות כימים, למלאת נפשו השוקקה לדבר דד זו הלכה.
ואמר הגאון המקובל ר' יהודה משה פתיה זצוק״ל, שנשמת רבינו היא מתקופת התנאים, וריחמו עלינו מן השמים ושלחו את נשמתו בזמננו, שישקה את העולם כולו מתורתו הקדושה.
מספרים על נס אשר קרה לרבינו בשחר ילדותו, כי בהיותו כבן שבע שנים נפל לבאר עמוקה, וכפסע היה בינו ובין המות.
אחותו שנוכחה שם, הזעיקה עזרה, ומיד אצו אנשים וחשו לעזרתו, הוציאוהו וטיפלו בו במסירות עד אשר השיבו את רוחו אליו, ויהי לנס. ככה שמרה ההשגהה על נר ישראל שלא יכבה בעודנו באיבו.
וידוע שלאחר מקרה זה, נדר רבינו נדר גדול לאלהי ישראל, וקבל על עצמו למסור עצמו על התורה ועל העבודה כל ימיו. יניק וחכים
בהיות רבינו בן ארבע שנים בלבד, כשבחן אותו אביו על פרשת השבוע, בענין אדם הראשון שהתחבא בגן עדן, ושאל אותו הקב״ה 'איכה'. שאל אותו אביו: איך יכול להיות שהקב״ה שואל אותו היכן הוא, הרי כתיב: ״אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה״׳, ובודאי הכל גלוי לפניו יתברך. השיב לו רבינו, כך אמר לו הקב״ה: איכה - בר״ת - אני יודע כל הנסתרות, וא״כ מה יש לך לברוח מפני. . .
יום אחד בקטנותו התעמת רבינו עם אחותו, מי יחזיק את נר ההבדלה, ואחותו היתה בוכה. אמר לו אביו: תוותר לה היא קטנה ממך. אמנם בזאת נאות לוותר לך ואתה תזכה בהחזקת הנר, אם תדע לומר לי טעם בסדר ברכות ההבדלה שנתקנו על סדר יבנ״ה - יין, בשמים, נר, הבדלה.
על אתר ענה לו שיש סוד גדול בדבר, והוא שהסדר, יין בשמים נר הבדלה הוא בדווקא, שהרי יין הוא 'טעם' שהוא בפה, אח״כ הבשמים במקום יותר גבוה 'ריח' בחוטם, והנר הוא יותר למעלה בראיית העיניים, ולבסוף דעת' כמאמרם ז״ל אם אין דעת הבדלה מניין. . .
בוצין בוצין. . .
כבר בצעירותו היה רבינו מתעסק בגמילות חסדים, ודאג לעניים ונזקקים. מהמעשה שלפנינו ניתן ללמוד עד כמה כאב את כאב הזולת, ואיך בערה בלבו אהבת ישראל כבר מילדותו.
בזמנם, היה נהוג שבכל יום ששי אביו היה מחלק לכל ילד מעט כסף כדי לקנות קליות ואגוזים ומיני מתיקה, כדי שישלימו בהם מאה ברכות בשבת. בסוף כל סעודה, כל אחד מוציא את ה׳פקאלך' שלו, מברך ואוכל. . .
בליל שבת, כשכל אחיו היו מוציאים הממתקים שלהם, רבינו לא היה מוציא כלום. שאל אותו אביו: איפה השקית שלך. אמר לו: כבר אכלתי. וכן בכל שבת כך היתה תשובתו. אחותו שתמהה על כך מאוד, עקבה אחריו לשבוע הבא, וראתה שמיד כשמקבל את הכסף מאביו, רץ אל הנחתום, שם כמה חלות ופיתות בסל, אח״כ הולך למכולת קונה קופסאות של טבק, ומיד במהירות רץ לשכונת העניים לביתה של איזו זקנה, נותן לה את הסל, מנמיך את ראשו והיא מברכת אותו. כעת כבר ידעה אחותו איך הוא אכל את הממתקים. . . שקיים בזה מצוות גדולות של חסד וצדקה ולשמח לבבות אומללים.
וכן היה בליל שבת, כששאלו אביו שוב ואמר שאכל את הממתקים, אמרה אחותו אכן נודע הדבר, ובא אני אספר לך מה היום ראיתי שעושה רבי יוסף, כי תמיד אני מתפלאת עליו, הרי הוא לא אכלן ובלען, ואיך יכול להיות שכל שבוע הוא כבר אוכל הממתקים ולא יכול להתאפק כמו כל אחיו, ולכן עקבתי אחריו וראיתי איך שהלך לשכונת העניים וכו' כל המעשה, ושיבחה אותו. כששמע זאת אביו אמר, אם כך נכפיל לך את התקציב. . .
לאסוקי שמעתתא
ידוע המעשה, שכשרבינו היה צעיר לימים כבן ארבע עשרה שנה בלבד, היה בקי בכל מכמני התורה. ופעם אחת, הגיעה לידו אגרת ששלחו רבני ירושלים שאלה לאביו, לדעת המעשה אשר יעשון. כשראה רבינו את השאלה, עיין בדבר ולן בעומקא של הלכה כדבעי, על כל פרטיה ודקדוקיה, עד אסוקי שמעתתא, ועוד באותו יום העלה הכל על הכתב תשובה ברורה ושלח לרבני ירושלים. כשקבלו את תשובתו, התפעלו מאוד מגאונותו וכבר הסכימו לדבריו ולנהוג כוותיה. אחר כמה ימים, כשהגיעה תשובתו של אביו, נדהמו לראות ששניהם הכריעו בשוה. מיד שלחו לאביו וכתבו לו, שכבר הקדימו הבן בחכמה יניק וחכים, אשר עליו נאמר: ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך. מעשה זה השאיר רושם עז בקרב החכמים וידעו כי רבינו כבר מגיל צעיר, רם ונשא וגבה מאוד, עקב שקידתו העצומה בתורה.
בדומה לזה ישנו עוד מעשה שמספרים זקני בבל ששמעו מפי נכדו הג״ר דוד חיים זצ״ל, על גאונותו של רבינו בהיותו צעיר לימים, שכבר היה יורד לעמקה של הלכה, בחכמה ובתבונה. המעשה הזה היה כשרבינו בן שש עשרה שנה בלבד.
באותה שנה לא נמצא בכל בגדאד אתרוג כשר, רק משדה של יתומים שאחד מהם היה עדיין קטן, ונמכר האתרוג ע״י האפוטרופוס, וזו שאלה גדולה מאוד בהלכה אם אפשר לברך עליו ביום הראשון, כיון דבעינן 'לכם'. ואחר שדנו בשאלה זו גדולי וחכמי העיר וביניהם הגאון האדיר רבי עבדאללה סומך זצ״ל, ונשאו ונתנו בדבר, ולא עלתה בידם כדת מה לעשות. בערב חג הסוכות פנו אל אביו של רבינו, הג״ר אליהו חיים, ושאלו אותו את המעשה אשר יעשון שיכריע להם. ואמר להם, שכשיקום אחר חצות יעיין בדבר, ובבוקר יאמר להם אם יוכלו לברך עליו. כששמע רבינו את השאלה, החליט שלא יתן שינה לעיניו, עד שיברר כל פרטי הלכה זו, והכין מבעוד יום אור בחדר הספרים אשר לו שיספיק לכל הלילה.
בליל חג הסוכות, כשהלך אביו של רבינו לישון, ישב רבינו כל הלילה בחדר אשר הכין לו, ועיין בספרים בשאלה הנ״ל על כל פרטיה ודקדוקיה, והכין כל התשובה. כשבא אביו ע״מ לבדוק הלכה זו, מצא לתדהמתו שכבר הכל ערוך לפניו, ונתיישב על ידו, הראה לו רבינו את כל הראיות, והסכים עמו. . . בבוקר כשבאו החכמים ובראשם רבי עבדאללה סומך, אמר להם רבי אליהו, כבר פסק בני הדין שאי אפשר לברך על אתרוג זה, ואף אני מסכים עמו. ומיד הגיש להם רבינו את הספרים אחת לאחת, ולאחר שנוכחו לדעת כי הם דברים ברורים, הסכימו להלכה זו, ולא ברכו באותה שנה על האתרוג ביום הראשון. [עיין בספר רב ברכות סימן א' התשובה בענין זה].
וזרח השמש. . .
ביום ז' אלול התרי״ט, כשהיה רבינו בגיל עשרים ושש, נפטר אביו הג״ר אליהו לבית עולמו, כשהוא אך בן מ״ח שנים.
וכתב ע״ז הגרב״צ חזן, ז״ל: ושמעתי כי הזמינו אותו לעלות לס״ת שביעי בפרשת בהר סיני, והש״ץ הראה לו הפסוק להתחיל 'ואם מעט נשאר בשנים', והמנוח אנינה דעתיה, ורמז להש״ץ לחזור מפסוק הקודם 'אם עוד רבות בשנים', ועכ״ז לא פלט,
ונשאר חולה ואחר איזה חדשים נלב״ע זלה״ה.
במשך ימי האבל ביכו אותו כל העם, אנשים נשים וטף והספידוהו כל גדולי הדור, והיה מנהגם שבכל יום מספיד חכם אחר את הנפטר. ביום השביעי הגיע תורו של רבינו להספיד, ובאו כל אנשי בגדאד לשמוע דברי ההספד של רבינו. כל הקהל התרגשו מאד מדבריו, ובכו בדמעות שליש על אבדן רבי אליהו, ומיד בתום ימי האבל הכתירוהו עליהם, ואמרו עליו, 'מיוסף עד יוסף לא קם כיוסף'. ובאו ואמרו לו, נשיא אלהים אתה בתוכנו, אתה תמשיך את שושלת הרבנות, וקבלו עליהם את רבינו רבן של כל בני הגולה, ממשיך שושלת אבותיו הקדושים, ואף שהיה צעיר לימים, היה מנהיג את הקהל בחכמה גדולה, ובהצלחה רבה, מאז י״ג אלול התרי״ט ועד יום פטירתו י״ג אלול התרס״ט, חמשים שנה תמימות.
ואכן מיד בשנת כת״ר, התחיל רבינו לדרוש ברבים, ועמד במקום בו עמדו רגלי אבותיו בבית הכנסת הגדול 'צלאת לכבירי', דרשתו הראשונה היתה בשבת תשובה, והלהיב ועורר את הקהל דברים המושכים את לב שומעיהם, במתיקות ונופך שלא שמעתם אוזן מעולם. . . אז ידעו כל העיר, כי באמת הוא ראוי למלאות מקום אבותיו.
ובענין זה כתב הגרב״צ חזן, שרבינו היה דורש במענה לשון וצחות שפתיים, ובדברים היוצאים מן הלב השיב רבים מעוון, וכל קהל עדתו למאמרו כסופה ירדופו, ואחריו ילכו ובקולו ישמעו, מה דשרי לית מאן דאסיר, ומה דאסיר לית מאן דשרי,
ולא היו מפילים מדבריו ארצה, וכמה פעמים אמרתי, אם היו ישראל שומעים לנביאים בימים ההם כמו ששומעים לרבינו זלה״ה בזמן הזה, לא היה נחרב בית המקדש ולא גלינו מארצנו וכו'. ע״כ.
בעליית ביתו. . .
כשהייתי בחור צעיר, בישיבת פורת יוסף, היה עמנו ח״ר יהושע שהראבני זצוק״ל [אביו של רבי יוסף שהראבני חמיו של חכם בן ציון זצ״ל], שהכיר את רבינו בבגדאד, וזכה שרבינו ליווה אותו לספינה כשעלה לארץ ישראל. כבר היה רבי יהושע למעלה מגיל תשעים, ומידי יום היה מגיע לישיבה בשעה שתים עשרה בצהרים. וכשהאברכים היו הולכים בשעה אחת, היה יושב בחוץ בחצר הישיבה בשמש ע״פ צוואת הרופאים, ואנו בחורי הישיבה, היינו מסתופפים מסביבו והיה מספר לנו על רבינו, נפלאות אין מספר. . . באחת הפעמים שח לנו שבמשך שנות חייו זכה לברך ג' פעמים ברכת החמה, ובאחת הפעמים זכה לאמרה עם רבינו בבגדאד.
ובענין הנזכר שרבינו היה נטמן כל היום בעליית ביתו, סיפר לנו רבי יהושע מעשה דהוה בדידיה, שחכמי בגדאד היו תמהים מאוד מה מעשיו של רבינו כל היום בביתו, וטכסו עצה להכין שאלה קשה, ולבוא אל רבינו לשאול אותו, ואולי עי״ז ידעו במה עוסק רבינו. . . אחר שהכינו שאלה, שלחו אותו ללכת אל רבינו, לקח גמרתו בידו, והלך לביתו של רבינו. כשהגיע למפתן ביתו, יצא רבינו לקראתו, ואמר לו ״תגיד לכל חבריך השאלה שיש להם במהרש״א שהכינו אותה וטרחו עליה, אענה להם מחר בבוקר. . . ״.
בית הכנסת ׳צלאת לכבירי'
הלכתי יום אחד עם מו״ר רבי יצחק כדורי זצוק״ל לאור יהודה, למרכז מורשת יהדות בבל, יש שם בית כנסת שבנו אותו בדיוק באותו תדמית לבית כנסת הגדול בבגדאד, המכונה 'צלאת לכבירי' דהיינו הגדול, שהיה מכיל אלפי אנשים. ורבי יצחק היה מסתובב שם ושמח להזכר בעבר, ואמר לי שכל בית הכנסת ממש מדוייק בתכלית, רק חסר בו ספסל אחד, ואני התפלאתי איך הרב זוכר זאת. אמר לי הרב: זה היה הספסל שאני ישבתי בו. מיד קראתי לד״ר בן פורת, אמר לנו שהוציאו את הספסל בשביל המעבר. . .
אח״כ תיאר לי רבי יצחק, את דרשותיו של רבינו יוסף חיים בד' השבתות, איפה היה עומד בתיבה בדיוק, ואיך כשהיה דורש, כאילו אש יוצאת מפניו והיתה השכינה מדברת מתוך גרונו, כי קולו היה נשמע למרחוק. והיה דורש ארבע שעות ברציפות לעשרת אלפי איש, וכולם היו שומעים כאילו מדבר ברמקול, וקולו נשמע למרחקים. . . גם אמר לי שרבינו לא היה חוזר על דרשה פעמיים מעולם, מלבד ההלכות שהיה חוזר ומלמדם.
ריש גלותא
כל חכמי בגדאד, ומכל העולם היו מריצים אליו את שאלותיהם כדי לקבל את חוות דעתו ופסיקתו בענינים שונים, בפשט ובקבלה, כדי שיורה להם הדרך הנכונה.
רבינו עמד בקשרי מכתבים במשא ומתן של הלכה עם כמה מגדולי דורו, שהתיחסו אליו בהוקרה רבה. ומהם: הגאון הראשון לציון יש״א ברכה זצ״ל, בשו״ת מעשה איש (חאה״ע סימן ד). גם התכתב גם עם הגאון ר' יצחק אבולעפייא אב״ד דמשק,
וכמובא בשו״ת פני יצחק (חלק ה). והוזכר גם ברב פעלים שם.
בשנת התרט״ז כשהיה רבינו בן כ״א שנה היה לו משא ומתן בהלכה עם הגאון ר' חיים פלאג׳י זצ״ל, וכך מפארו בספרו 'חוקות החיים' (חו״מ סי' נא): 'חכם חן, ריכא ובר ריכא, מזרע המלוכה, דין הוא הדר, החכם השלם הדיין המצויין בר אבהן ובר
אוריין'.
כמה מגדולי דורו הביאו מספריו ומדבריו בכל הדרת הכבוד, עוד בחיים חיותו, ונשאו ונתנו בדבריו מתוך יחס של חבה והוקרה, וכדרכה של תורה. ומהם הגאון ר' יוסף רחמים פראנקו אב״ד דחברון, בשו״ת שערי רחמים חלק ב' (חאה״ע סימן יח). והגאון ר' אהרן בן שמעון אב״ד דמצרים, בשו״ת ומצור דבש (חאו״ח סימן ט). והגאון ר' אהרן עזריאל אב״ד ירושלים, בשו״ת כפי אהרן חלק א' בראש הספר. והגאון ר' חיים חזקיהו מדיני בעל השדי חמד (מערכת ל' כלל קמא אות נא. ובפאת השדה מערכת א' כלל קנה).
הגאון החסיד ר' אליהו מני ז״ל חבר קונטרס הערות על הספר׳רב ברכות' שחיבר רבינו בימי חרפו, והוא מציין עליו כמה פעמים בספרו 'זכרונות אליהו'. (בעמ' קכב אות ג. ובעמ' קכה אות ג. ובעמ' קלז אות ט. ועוד).
מידי פעם נהג רבינו לישא וליתן בתורה עם חכמי ורבני דורו על גבי ירחון 'המאסף' שבעריכת הגאון ר' בן ציון קואינקא ז״ל. ושם היה שולח רבינו מחידושי תורתו, והעורך היה מדפיסם בראש ירחונו להתעטר בהם. . .
גם נמסר מפי מגידי אמת כי גם הגאון הגדול הישיש מהרש״א אלפנדרי ז״ל היה מתהלל ומתפאר בפני תלמידי חכמים מבאי ביתו, שהוא היה מתכתב בהלכה עם הגאון ר' יוסף חיים מבבל.
רוח דאצילות
סיפר הרב המקובל ר' שמואל דרזי זצ״ל, דרבינו זיע״א עשה יום אחד סעודה גדולה לחכמים, ואמר להם שעושה סעודה זו מכיון שהראו לו בחלומו שקיבל נפש מעולם האצילות, ובאותה תקופה היה הגאון רבי יהודה פתיה זצ״ל צעיר לימים, ונתעברה בו אחת מנשמות הצדיקים, וגילתה לו שרבינו זיע״א ראה בחלום שקיבל נפש מעולם האצילות, אבל האמת שאינו כן אלא זכה רבינו לרוח מעולם האצילות, ומכיון שהיה רבי יהודה פתיה צעיר, היה ירא לגשת אל רבינו, ולכן הלך אל בן רבינו הג״ר יעקב חיים ואמר לו שנשמת הצדיק שנתעברה בו גילתה לו על חלום אביו ואמרה לו דאין זה אלא רוח דאצילות ולא נפש, וביקשו שימסור זאת לרבינו, וכששמע זאת רבינו שמח מאוד ואמר א״כ צריך לעשות שוב סעודה לחכמים, ואמר לקרוא ג״כ לרבי יהודה פתיה על אף שהוא צעיר, ורבי יהודה פתיה היה שמח מאוד על זה.
תשובת הקנה
רבינו קיבל על עצמו 'תשובת הקנה', באמרו 'אין יסורים בלא עוון'. ופשר תיקון זה להתענות שש שנים רצופות כל יום עד צאת הכוכבים, ולהתבודד בארבע אמות בעבודת ה', ובשנה השביעית יצא לחפשי חנם מיצר הרע. . . וכן קיים רבינו בעצמו דבר זה והתענה שש שנים, ובלילות לא אכל בשר ולא שתה יין, רק אכל מעט זרעונים, ונסתגר בתוך ביתו. . .
בקיצור תולדות רבינו מהגרב״צ חזן ז״ל, מובא ענין תשובת הקנה באופן זה בלי קשר למעשה הנזכר, וז״ל: בימי בחרותו ועשרותו כידוע ומפורסם, התענה שש שנים כסברת ספר הקנה, שש שנים יעבוד, ובשביעית יצא לחפשי מהיצר הרע,
ואחר כל התעניות היה מסגף עצמו בסיגופים גדולים עד שלא היה אוכל אבטיחים האדומים כל ימי הקיץ, והיה ממתין עד יום ר״ה ומברך עליהם שהחיינו, וידוע תוקף החמימות בבבל. עכ״ל.
דמות דיוקנו ומראהו האצילי
התמונה הידועה והנפוצה של רבינו זיע״א צולמה בשנת העשרים ושש לחייו. פעם אחת שאלתי את מו״ר חכם יצחק כדורי זצוק״ל, איך היה נראה רבינו בזקנותו, אמר לי שהיו פניו מאירות, כאילו אש יוצאת מפניו.
ואכן מראהו ודמות דיוקנו של רבינו היתה מושכת עין כל ביפיו והדרו, ופניו הקדושות והטהורות, וכן שהיה יפה תאר ויפה מראה משכמו ומעלה גבוה מכל העם, וזקנו המהודר שיורד על פי מידותיו, ובקדושתו הוביל אחריו את כל צאן מרעיתו,
אשר היו סרים למשמעתו.
גם מלבושיו המיוחדים של רבינו הוסיפו למראהו האצילי, מצנפתו הרבנית המיוחדת כפי המסורת העתיקה, וכן מלבושיו הותיקים והמסורתיים, אף שכבר נשתנו פני הדור.
גם בקרב הגויים היתה התפעלות ויראת כבוד מדיוקנו של רבינו. וסיפר חכם סלמאן מוצפי זצ״ל, שכשהיה רבינו עובר בשוק של בגדאד, היו כולם עוזבים את חנויותיהם, יותר מאלף ערבים, והיו משתחוים ומתבוננים בדיוקנו של רבינו עד שהיה עובר. . .
עליתו לארץ הקודש
מרוב הערכתו ותשוקתו של רבינו לארץ הקודש, החליט לעלות ארצה, אף שהדבר היה כרוך בקשיים גדולים ובטרחה עצומה.
וז״ל הגרב״צ חזן זצ״ל בהמשך להנ״ל בקשר לנסיעה זו:
בשנת תרכ״ט [כ״ה ניסן], עלה רבינו לירושלים תובב״א בלווית אחיו ר' יחזקאל, והלך על דרך המדבר בארחות לא סלולות, ומארם צובא נלוו עמו מאציליה ומגדוליה ללוותו ירושלימה, והמה ראו כן תמהו שכל היום יושב וגורס בעל פה למרות שהוא רוכב במרכבתו, ולא די זה כי גם בחצות לילה ממש היה ניעור ואומר תיקון חצות ולומד עד אור הבוקר. ע״כ. ויהי בדרך במדבר. . .
מספרים מעשה מאלף בענין נסיעה זו, שבצאת רבינו לדרך התנה עם מדריך השיירה שהיה ערבי, שבשבתות הם ינוחו ולא יתקדמו בנסיעתם [ושכרו יקבל גם על ימים אלו], נאות הערבי לדבר ויצאו לדרך.
בהגיע יום הששי, בצהרי היום, לא עמד בדיבורו ולא הסכים לשבות, בטענה שיש סכנה גדולה במקומות אלו שמצויים השודדים. אמר לו רבינו, אנו שובתים כאן, ואתה תלך לדרכך. . . מיד כל הנוסעים היהודים ובראשם רבינו ירדו מעל הגמלים, הקימו אהלים, הדליקו המדורה, הכינו המאכלים, וקבלו עליהם את השבת.
העגלון הערבי, עשה עצמו כממשיך בדרך, ואחר שהרחיק עצמו, הלך והתחבא בין נקיקי הסלעים, לראות איך יפול דבר. והנה בליל שבת פתאום באו שודדים, והכינו מארב סביבות האהל, ואמר כי כלתה הרעה אל כל בני החבורה. . . אך הנה קרב ראש השודדים אצל האהל, בראותו את רבינו נפלה עליו אימתה ופחד, ומיד ברחו על נפשם הוא וכל אנשיו. . . כשראה העגלון את כל זאת, ואת גודל קדושת רבינו, מיד בא והשתטח לרגלי רבינו, והתחנן על נפשו. . .
כהשלמה למעשה זה, מספרים שראש השודדים הנ״ל, כבר הכיר את רבינו מקדמת דנא, שפעם אחת היה לו דין ודברים עם יהודי אחד שהיה בעל חובו, ותבע אותו בערכאות וכפר היהודי בכל. ושוב חזר ותבע אותו אצל רבינו, והודה היהודי שכפר משום חסרון כיס. בראות רבינו דבר זה הוציא כסף מכיסו ונתן ליהודי שישלם לאותו גוי, ומיני אז נחקקה דמות רבינו אצל הגוי (ראש השודדים), סמל של יראת כבוד, ולכן מיד שראה את רבינו באהל נרתע לאחוריו. בקבר רשב״י
משם הלך להשתטח על קבר הרשב״י, ויש הטוענים כי היה זה בליל ל״ג בעומר ונתגלו לו שם ג״כ סודות גדולים, ובאותו זמן חיבר את השיר המפורסם על רשב״י ״ואמרתם כה לחי״, שנתפשט בקרב כל ישראל. ושמעתי אומרים שעשיר אחד כששמע שיר זה, חרט אותו לרבינו זיע״א על טס של זהב טהור. בקבר ריב״ב
דברים מפורשים אודות נסיעה זו של רבינו לארץ הקודש, כתב רבינו בספרו בן יהוידע (דף ג' ע״ב): ודע שיש קבלה ביד אנשי נציבין אשר ר' יהודה בן בתירא קבור אצלם רחוק מעט מהעיר, שפעם אחת באו גוים ולקחו אבנים מן הבנין הבנוי על קברו ונשאום על הגמלים ונסתמו עיניהם של הגמלים, ואומרים דבעבור נס זה קורין אותו הגוים - מעאמ״י, פירוש מסמא על שם המופת הזה. ואנא עבדא בשנת תרכ״ט עליתי לעיר הקודש תובב״ב, ובחזרתי לעיר בגדאד באתי על דרך נציבין וזכיתי לנשק אבני הציון שלו ולמדתי שם המאמר הזה דמכילתין. יהי רצון שזכותו יגן בעדנו ובעד כל ישראל אמן כן יהי רצון. עכ״ל. חיבוריו
חיבוריו וספריו של רבינו המה מאירים ומזהירים, ומפיצים את אורם, והנם מקיפים את רוב ככל מקצועות התורה, ואין כמעט נושא שלא נגע והתעסק בו רבינו.
ולא נצרכה לדעת את גדולתו אלא מתוך ספריו, איך שהקיף במשך ימי חייו נושאים כ״כ רבים בבהירות עצומה, בכך שהוא ראש ראשון לכל דבר שבקדושה, וספריו המרובים מהווים יסוד ההלכה, המוסר והדרוש מימיו ואילך. בענין זה כתב הגרב״צ חזן: את גדולתו בכל מקצועות התורה לא נצרכה למימר, כי ספריו המה יעידון יגידון על רוחב שכלו ורוח בינתו ובקיאותו בפשט ורמז ודרש וסוד לשם שמים בהפלא ופלא, וכל מי שלומד תורה לשמה יבחין וידע וירגיש בלמדו מתוך ספריו הקדושים. ע״כ.
וכתב בספר 'קץ הימין' בזה: רבינו היה בקי בכל חלקי התורה פרד״ס בכל מכל כל, ולא רק בהלכות איסור והיתר ודיני התפילה, גם בחלק אבן העזר וחושן משפט עד כדי כך שכל עניני הבית-דין הצדק היו נחתכים על פיו. והיה אומר חכם יחזקאל הלוי זצ״ל ראב״ד מקודש, כי אפילו אם ישמע מחכם יוסף חיים דברים שהם היפך השו״ע יפסוק כמותו כי דבריו נאמרים ברוח הקדש ומן השמים מסכימים על ידו. ע״כ.
בענין זה אמר לנו מו״ר הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצוק״ל, כי מי שלומד בספרי הרי״ח הטוב, זוכה ליראת שמים ולקדושה. ריח של קדושה
ומספרים שהיה כאן בירושלים המקובל האלהי ר' אברהם עדס, והגיע לידו הספר 'רב ברכות' הספר הראשון ששלח רבינו להדפיס בארץ הקודש, אמרו לו שזה ספר שיצא זה עתה ממכבש הדפוס שכתבו חכם אחד מבגדאד, ומכיון שהיה ר' אברהם חולה עיין בו בביתו, קרא בו ולא הניחו מתחילה עד גמירא, ואמר לסובבים שיש בספר הזה ריח של קדושה. . .
גם הגאון הרידב״ז שהיה מרבני צפת מרגלא בפומיה שכשלומד בספרי רבינו, מרגיש את הקדושה הנודף מתוכם, והיה מזרז מאד לקנות לעצמו את ספרי רבינו מיד כשיצאו לאור.
ספר הגלגולים
הגרב״צ חזן כתב בהקדמתו: מאליו היה שולח ומצוה לקצת חכמים שילמדו דברים הנוגעים לשורשי נר״ן שלהם, הלימודים היו מתנ״ך ומהזוהר הקדוש ומהאדרות, ובאיזה יום ילמדו ובאיזה עת, ולפעמים שהיה אומר להם להדליק נרות לעילוי נשמת תנא פלוני או אמורא פלוני או האר״י ומוהרח״ו ז״ל וכיוצא.
והוסיף שם: עיין בספר בן יהוידע (ח״ה דף כ״ט ע״ב) מ״ש רבינו המחבר זלה״ה, וז״ל, ואתה המעיין המשכיל שמע נא את הדברים האלה חכם אחד חסיד ומקובל פה עירנו על חכם רשום שהיה עודנו חי פה עירנו שהוא גלגול אחז מלך יהודה וכו' עי״ש וברוחב. וברשות קוב״ה הנני מגלה סוד שהוא היה מו״ר הרה״ג עבדאללה סומך זלה״ה, בעה״מ ספר זבחי צדק הנד״ם בבבל יע״א, והיה רבו של רבינו המחבר ז״ל, ורבינו המחבר היה שולח ומודיעו איזה לימודים ותיקונים לתיקון שרשי נר״ן שלו, וכל מה שהיה בימי רבינו הרב עבדאללה סומך מתחילה ועד סוף ומקרי הזמן בחייו ואחר פטירתו כידוע, רובם ככולם גילה אותם רבינו המחבר זלה״ה וגילה טעמיהם וסמכם על אדני האמת והצדק, ויען כי הדברים נאמרו בסוד גדול ליחידי סגולה לבי מהסס לפרסמם בכתב, והגם כי יש לחלק ולומר כי רבינו מיאן לפרסמם מרוב הענוה, שמא יחזיקו אותו לבעל רוח הקודש ודמי לבר אלהין. ע״כ.
בהקשר לזה, שח לי מו״ר ר' יצחק כדורי זיע״א, שלרבינו היה 'ספר גלגולים' שבו היה כותב כל הגלגולים של חכמי דורו, וכל אחד מה התקון שלו, [כעין ספר הגלגולים של המהרח״ו ששם מובאים כל מיני גלגולים שגילה לו רבינו האריז״ל].
כדוגמת מה שכתב הגרב״צ חזן.
וסיפר לי, שרבינו זיע״א היה מחביא את הספר הזה בעליית ביתו בין הקורה לרעפים, כדי שלא ימצאו אותו. בנו של רבינו, הג״ר יעקב חיים עקב אחרי אביו לראות היכן הוא מניח את הספר, וגילה את מקומו, ומאז ניסה כמה פעמים לעיין בו ולא עלתה בידו מלבד פעם אחת שעיין בו וראה שכתוב שם על עצמו שהוא גלגול של אחאב, והיה מצטער על זה.
ובענין זה עי' שם בבן יהוידע מש״כ בהמשך להנ״ל, ז״ל: ועוד אגיד לך חידוש אחר כי מקרוב חלם תלמיד חכם אחד פה עירנו על תלמיד חכם וירא שמים אחד השי״ת יאריך ימיו ושנותיו, שהוא גלגול אחאב מלך ישראל, וזה התלמיד חכם אשר חלמו עליו חלום זה היה קשה בעיניו הדבר הזה שהוא גלגול אחאב שנמנה בכלל הנזכרים והיה מצטער על זה, ואמרתי לו אל תצטער, חדא, כי ודאי אתה יש לך נפש שלך ורק חלק אחד מנפש אחאב נתגלגל בך, ועוד מי זוטר בעיניך אחאב שהיה מדורות הראשונים אשר נפשם היתה גדולה מאד, והמתגלגל הוא רק חלק הטוב, ומי יודע אם יש בדור זה אחד שקול כנגד חלק הטוב של אחאב שנתגלגל בך, ואמרתי לו השי״ת יאריך ימיך ושנותיך לטובה ולשלום ויעזרך לתקן נפש עצמך ונפש המתגלגלת בך אמן כן יהי רצון. עכ״ל הטהור.
וסיפר לי שבאחת הפעמים שניסה רבי יעקב, היה זה כשהתחיל רבינו את שיעורו הקבוע אחרי תפילת שחרית, בעין יעקב ושו״ע, מיד רץ רבי יעקב לבית בשביל לעיין בספר הנ״ל. באותו זמן פתאום קם רבינו ואמר לקהל שהוא מוכרח ללכת,
חלץ את תפיליו ורץ אחרי בנו, והזהירו שלא יגע בספר הזה. . . ומאז שינה רבינו את מקומו ולא נודע עד היום הזה. . .
אמר פסקי ׳בן איש חי' על פה
מעשה המראה את גדולתו של רבינו, סיפר ראש הישיבה הג״ר יהודה צדקה זצוק״ל לתלמידיו, כי בירושלים נולד ילד פלא, ובהיותו בגיל שנתים ושלש, כשנכנס לתלמוד תורה, כאשר החל המלמד ללמדם להתפלל, היה משמיע לילדים קטע תפילה, ואף שלא שמע קטע זה מעולם, ידע לאמרו כזקן ורגיל. גם כשאמרו לפניו פרקי תהלים שאינם שגורים בפי כל, המשיך לאמרם. וכן בחנו אותו על פרקים בתנ״ך, וכשהתחילו לומר הפרק, היה ממשיך ואומרו על פה, מבלי להבין מה שאומר.
ואמר להם רבי יהודה, שהדבר עניין אותו מאד והלך בעצמו לראות זאת, וקרא לו בתנ״ך, והוא ממשיך, וכן ציטט לו קטעים מהתלמוד בבלי וירושלמי ומדרשי חז״ל והוא ממשיך. וגם קרא לו קטע מספר 'בן איש חי', והוא המשיך ברהיטות רבה. . .
על אף שבספרי גדולים אחרים שבדורו, שקראו באזניו את דברי תורתם, לא המשיך לומר. . . ואמר על זה רבי יהודה - אז ידעתי, כי מן השמים מסכימים עם הספר 'בן איש חי'.
המשך מעשה זה היה ששאלו את הגרי״ז מבריסק זצ״ל על הדבר, וענה להם את דברי הגמרא (נדה ל), שכל עובר לומד במעי אמו את כל התורה כולה מפי מלאך, וכשיוצא לאויר העולם, בא מלאך וסותר על פיו ושוכח כל מה שלמד, והילד הנ״ל כנראה שהמלאך לא הכהו לסבת מה. . .
סוף דבר, לקחו את הילד אל הגה״ק רבי אהרן מבעלז זיע״א, וברך אותו והתפלל עליו ושכח את הכל, מסבת כי האדם בעולם הזה צריך לעבוד לידיעת התורה ושמירת המצוות בכוחות עצמו, ואז יזכה לסייעתא דשמיא. השתיקה יפה
ליל שב״ק בן רבינו זיע״א הג״ר יעקב עלה על יצועו, ובחלומו ראה כי אביו נושא אשה אחרת, ויקץ ותפעם רוחו, כי חשש שקרב קצה של אמו, ומיד החליט להיות בתענית. בזמן המנחה כאשר נכנס לבית הכנסת, קראו איזה זקן ויאמר לו מדוע אתה בתענית בשבת, דע לך שהחלום שחלמת בליל שבת לא הבנת את פשרו, החתונה שראית בחלום היתה משום שאביך הגדול חידש חידושים גדולים והשמחה היתה כאילו התוה״ק התחתנה עם אביך, ולא משום שח״ו קרב קצה של אמך, כששמע כן רבי יעקב התפעל מאוד, ומיד בסוף תפילת מנחה של שב״ק רץ לאביו לספר לו כל אשר קרה, טרם פתח את פיו א״ל אביו, לך אמור לאותו זקן שלא יגלה כל מה שמגלים לו מן השמים, אז נוכח רבי יעקב כי למעשה אביו ידע את כל המעשה ואת הצום, אלא שבצניעותו הרבה הסתיר את רוח הקודש המפעמת בקרבו.
בחלום אדבר בו
מעשה נורא שהיה עם רבינו, אודות מו״ר ראש הישיבה רבי יהודה צדקה זצוק״ל, ארע בשנת תש״א בערך. לרבי יהודה נתהוה פצע בידו השמאלית, שסבל ממנו רבות. הלך אצל רופאים, ולא מצא מזור למכתו. ערב אחד התנפח הפצע וסבל כאבים עזים, ובלית ברירה חיכה רבי יהודה לבוקר, כדי שיוכל לטפל לרפואתו.
הגאון המקובל האלהי חכם יהושע שרהבני זצוק״ל, היה ישן בשעות המוקדמות של הלילה להחליף כח לעבודת ה' יתברך, והנה הוא רואה בחלומו את רבינו זיע״א, לבוש בגדים שחורים יושב על הארץ, וקורא אליו בתוקף ואומר לו: מה לך נרדם,
חכם יהודה צדקה חולה, קום התפלל עליו לאלהי מרום למען ישלח דברו וירפאהו. . .
וייקץ רבי יהושע, והנה חלום, מיד קם ושם פעמיו אל בית המדרש 'שושנים לדוד', פתח את ההיכל ושפך שיח אל בורא העולמים לרפואתו. שוב הלך אל בית הכנסת 'משכיל אל דל', פתח את ההיכל והתפלל עליו.
הגיע הבקר, רבי יהודה הלך אל בית החולים בלוית אחיו רבי עובדיה ז״ל, שם הזריקו לו זריקה, וזעק ממכאובים. ובחסדי ה' הפצע עבר אט אט והתרפא לגמרי. באותו בקר פגש רבי יהושע את אמו של רבי יהודה, ושאלה לשלום בנה. התפלאה אמו הצדקת ושאלתו מהיכן יודע זאת, שהרי רק בשעות הערב הותקף רבי יהודה בכאבים, ודבר מחלתו זאת לא היה ידוע. רבי יהושע השתמט מלענות לה על שאלתה, רק חזר ושאל לשלום הרב. ותען לו כי אכן הוטב מצבו ושככו כאביו, אולם לא נודע אז מהיכן ידע רבי יהושע את כל זאת.
את דבר החלום גילה רבי יהושע לבנו הגאון ר' שלמה שרהבני, שזה עתה נפטר לחיי העולם הבא זצ״ל, ובקשו שלא יספר דבר זה לאיש כל עוד הוא בחיים. . .
בענין זה שמענו שאמר רבי יהושע על ראש הישיבה רבי יהודה צדקה זצוק״ל, שהוא ניצוץ מנשמת רבינו יוסף חיים, כי הרי״ח הטוב, לא היה מלמד לתלמידים גפ״ת, ובא זה עתה בגלגול זה להעמיד דורות של תלמידי חכמים גדולים בתורה ויראת שמים וראשי ישיבות.
נהר נהר
מספרים על משפחה שנסעה לכפר עזיר שבו קבור עזרא הסופר ובדרך הוצרכו לעבור בנהר פרת, והתהפכה הספינה ל״ע, רוב הנוסעים בה ניצלו אבל כמה מהם טבעו וכל החיפושים אחריהם עלו בתוהו, באותה עת הזדמן רבינו זיע״א למקום וביקשו ממנו שיעשה משהו בעניין, רבינו עמד על שפת הנהר ואמר לו 'נהר נהר' מחר אנחנו חוזרים לבגדאד הוצא את גוויות הנטבעים כדי שנוכל לקחתם', רק יצאו מילים הללו מפי רבינו זיע״א מיד צפו הגוויות על פני הנהר, הפלא ופלא, כולם עמדו נדהמים למראה עיניהם, גוי אחד שהיה נוכח בשעת מעשה ניגש אל הרב ונפל לרגליו, נשק אותן ואמר: האלוהים של היהודים הוא האל האמיתי.
פלאי פלאות
אשה אחת שזמן רב לא נפקדה, והתעברה לאחר שימוש ברפואות, בעת הלידה קשתה בלידתה ונמצאה בסכנה גדולה וכל מאמצי הרופאים עלו בתוהו, הוריה שידעו מעלת רבינו זיע״א ביקשו מאשה אחת ושמה חביבה אל מאשטי שתלך לבית רבינו זיע״א בשביל שיתפלל על ביתם, אשה זו היתה מוכרת בבית רבינו וכשהגיעה כיבדוה והשיבוה בחדר המתנה עד שיגמור רבינו את לימודיו, לאחר שהתישבה ביקשה מהמשרת אם יואיל בטובו לומר לרבינו שיקבלנה לדקה משום שיש ענין של סכנת נפשות, ניגש המשרת לחדר רבינו, והנה עוד לא הספיק לומר לרבינו אף מילה, ורבינו נתן לו פתק שכתב בו סגולה ואמר לו רוץ תן לה את הפתק ותאמר לה ללכת אצל היולדת ולהניח פתק זה על בטנה, היא לקחה את הפתק נשקתו ועשתה כדברי הרב, כעבור מספר דקות ילדה אותה אשה בן זכר, ביום השמיני למילתו קראו לבן הנולד יוסף על שמו של רבינו.
זכות רבינו הצילה
כאשר הצבא הירדני הרס ללא חמלה בהפצצות על ירושלים עיה״ק, ירדו שלשה רבנים גדולים, וביניהם הגאון ר' בן ציון חזן זצ״ל, בכדי להניף דגל לבן לאות כניעה ולשם הפסקת הלחימה, הירדנים לא הפסיקו והמשיכו לירות בהם, וניצל רבי בן ציון חזן בנס גדול, לאחר שהגיע לביתו סיפר שהיריות של הירדנים פגעו בגופו אלא שהרגיש אותם כמו צמר גפן, והוסיף, שכל מה שניצל זה בזכות שהפיץ ברבים את תורת רבינו זיע״א.
רואה מסוף העולם. . .
מעשה בבחור אחד שארס בחורה בבגדאד וכאשר נודע לו כי יש תבלול בעיניה החליט לעזבה. הדבר פגע בה קשה ולכן ברחה מביתה, כל מאמצי ההורים והמשטרה למוצאה עלו בתוהו, לאחר שהחיפושים לא נתנו כל תוצאות הם החליטו לפנות אל רבינו לספר לו על מקרה מצער זה אולי בשמים יגלו לו את הנסתרות. הם ביקשו ממשרתו שיכנס אליו, ויספר לו את פרטי הבריחה ולשמוע את חוות דעתו על כך: כאשר שמע רבינו את אשר קרה, אמר למשרתו: 'לך אמור להם כי בתם חיה ובריאה, ונוסף לכך בקרוב תהיה שמחה גדולה והיא נמצאת אצל דודתה ברחוב פלוני', וכאשר אמר רבינו, כן היה, שהלכו לבית דודתה, והיא אכן נמצאה שם. דודתה המשיכה לארח אותה בביתה עד אשר תירגע ממה שאירע לה, וכעבור זמן קצר התחרט אותו בחור על אשר עשה, והחליט לקחתה למרות מחלת עיניה.
צופה למרחוק
באחת מן התקופות היה איש אחד רע מעללים אשר היה גורם לדברים רעים לעם ישראל ח״ו, והיה לרבי יעקב בנו של רבינו צער גדול מהעניין לכך החליט הרב לעשות יחודים כדי לבטלו, רבינו זיע״א ראה זאת ברוה״ק ולא נחה דעתו בזה, שלח רבינו שליח להודיעו שיפסיק מלעשות היחודים הנ״ל אע״פ שהוא ראוי לכך.
הקמיע המובחר
בשכונתו של רבינו היתה אשה אחת שלא היתה מסוגלת לילד, ובכל פעם שהיתה מתעברת היתה מפילה ב״מ, ודבר זה קרה לה כבר שבע פעמים, כששמע על כך רבינו זיע״א, קרא לה וכתב לה איזה קמיע, ואמר לה שתענוד אותו, ומאז יכלה לילד כאחד האדם. . .
לימים כשעלתה אשה זו לארץ ישראל, חלה אחד מניניה במחלה חמורה, והרופאים כבר נואשו מלרפאותו, וכשראתה הסבתא כך, הורידה מעליה את הקמיע, והניחתו על הילד, ומיד מצבו השתפר לטובה, אלא שבזמן זה החלה לחוש ברע, ולכך מיד שהבריא הילד, חזרה והניחתו על עצמה, ונצלו שניהם בזכות רבינו. . .
ניצוץ יוסף הצדיק
הרה״ג ר' שמעון אגסי ז״ל לא היה ידוע עד אותו זמן, ובהספד רבינו זיע״א היתה זו דרשתו הראשונה בפני קהל רב, ורבי שמעון סירב להספיד ונחבא אל הכלים, אמנם באותו לילה בא אליו רבינו בחלום וצוה עליו שיספידו, וכן היה.
ובענין זה אמר לי רבי יצחק כדורי זיע״א שעד אותו יום היה רבי שמעון מגמגם, וכשהספיד את רבינו לא גמגם כלל ועיקר וכן מאותו יום והלאה.
כשהספיד רבי שמעון אגסי, גילה דברים עצומים על נשמתו של רבינו, בהיות אשר תמהו כל הקהל על ענין פטירתו של רבינו חוץ לביתו, ובתוך דברי הספדו אמר: שנתגלה לו כי רבינו המנוח הוא שורש מיוסף הצדיק זיע״א, ובהכרח צריך להיות הפטירה במקום אחד והקבורה במקום אחד דוגמת יוסף הצדיק זיע״א שהעלו עצמותיו, וגם הוסיף לומר להם שיוסף הצדיק היה מבחינת יסוד, וגם רבינו היה בבחינה זו שהיה מלא וגדוש בכל חכמה ומדע, להיות היסוד כלול מכל הספירות. . . ומסיבה זו קרא לכל ספריו בשם 'בניהו', 'בן יהוידע', 'בן איש חי', 'רב פעלים', וכיוצא, שכל התארים האלו רומזים ליסוד כידוע ליודעי ח״ן.
גם התנא רבי יהודה הנשיא המכונה 'רבינו הקדוש' הוא מבחינת היסוד, ואמר להם רבי שמעון שכשם שבאשכבתיה דרבי מזומן לחיי העוה״ב, כך כל מי שהיה באשכבתיה דמו״ר ג״כ מזומן לחיי העוה״ב. וגם אצל רבי מצאנו ענין זה שרבי היה מוטל בציפורי ומקומו מוכן לו בבית שערים, וכדוגמת יוסף הצדיק. [יעוין בספרו 'אמרי שמעון' ששם מובאים בארוכה כל דברי ההספד של רבי שמעון אגסי זצ״ל].
על פי זה אמרו, על כמה מקרים שקרו לרבינו כעין שקרה ליוסף הצדיק, שבהיותו כבן שבע נפל לבאר [הבאנו מעשה זה למעלה], כיוסף הצדיק ששמו אותו אחיו בבור. וכן היה רבינו יפה תואר ויפה מראה משכמו ומעלה. וכן מה שקרה לרבינו שנחבש בבית הסהר, כמפורט לעיל כל המעשה, וגם זה כדוגמת יוסף הצדיק. עוד הוסיפו לומר שרבינו היה עשיר, תורה וגדולה במקום אחד, שזה ג״כ היה אצל רבי הקדוש וכנ״ל.
צדיקים במיתתן. . .
וכתב הגרב״צ חזן: מיום שנלב״ע רבינו זלה״ה התחילו לילך ולהשתטח על מקום קבורתו רוב תושבי העיר, לערך חמשים אלף איש בן פורת יוסף, בכל יום ערב שבת קדש.
וסיפר מעשה פלא בקשר לזה, דכיון שמקום קבורת רבינו היה סמוך לשכונת הישמעאלים המה ראו כן תמהו, והתחילו להיות שואלים ודורשים על מה זה נוהרים המונים המונים בכל יום ערב שבת קדש, והשיבו להם כי פה נגנז ארון התורה, חכימא דיהודאי, דמי לבר אלהין.
גוי אחד אכלתהו אש הקנאה אש לא נופח, והזיד להקניט את היהודים לבזותם, והרהיב עוז בנפשו בתוך ריבוי עם הקדש אשר הפרידם, וקרב אל מצבת הקודש וגילה כנף בגדיו בכדי לעשות צרכיו ח״ו על מקום קבורתו, והנה האומלל אחזתו רוח עועים, ונפל ארצה ובאשר כרע שם נפל שדוד, ואחוזת מרעהו רעים רעועים בראותם כל זה, הביאו לו חמור וישאוהו עליו והוליכוהו לביתו, וסבל ג' ימים יסורים קשים ומרים, וסוף כל סוף, המטה שעלה עליה לא ירד ממנה, ויהי לאות לבני מרי, כן יאבדו כל אויבך ה', ומהיום ההוא והלאה התחילו להוקירו ולכבדו גם הגויים, ולהדליק לו נרות ונודרים לו נדרים ונדבות בעד רפואתם.
וגדול נס האחרון כי אחד יהודי רך ויחיד, המחלה תקפתהו וניטל ממנו כח הדיבור ונתאלם לגמרי, וכששמעו קרוביו ענין הגוי הנזכר, לקחוהו אמו ואחותו, והלכו להם על מקום קבורת רבינו זלה״ה, ושפכו שיחתם ודמעתם, ונשתטחו על קבורתו והעלו עפר על ראשן, ולא משו מן המקום הקדוש עד שנפתח פה הילד והתחיל לדבר. ע״כ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה