באוטובוס לירושלים, אדם נחמד בעל חזות חרדית, ניסה לשכנע נוסעים ללמוד קצת גמרא: ראו כמה טוב.
הלך כרוכל.
משלא נענה בא אלי שהרי בעל חזות מזרוחניקית אנוכי ולהשיב לב מזרוחניקים לאביהם שבשמים טוב יותר אפילו מחילויינים.
באותה עת סייעתי לגיסי במסגריה ולא הספקתי להחליף את מכנסי הג׳ינס הישנים ולא את חולצת הטריקו המהוהה שרביבי שמן ברזלים עליה.
ישב לידי פתח מסכת שבת והתחיל לקרוא בקול נלהב את הסוגיה.
מסובב הסיבות עשה קונדס גדול.
באותו שבוע נפגשתי עם הסוגיה הזו באופן אגבי.
לימדתי שיעור עיון על מסכת סנהדרין והבאתי את בעל התומים ואת נתיבות המשפט שהוכיחו דבר מה מסוגיה זו.
לכן התעוררתי מנימנום שאחז בי.
ובעודו מתלהב מעצמו או מהסוגיה, תיקנתי שגיאת פיסוק שטעה בה.
הוא עצר.
נדהם מיכולתו של בעל הג׳ינס להבין משהו בשפה הארמית.
לכן הערתי לו שהוא לא מדייק בהסבר כי בעל נתיבות המשפט הוכיח על פי דברי התוס׳ בסוגיה שכוונת הסוגיה היא אחרת וזאת על פי דברי התומים וכו׳ וכו׳ וכך הארכתי לפלפל ולהקשות.
אט אט, האיש נבעת.
לפתע בהלה עצומה אחזה בו, נטל עצמו ונמלט רועד למושב הרחוק ביותר שמצא באוטובוס.
וחזרתי לנימנום.
פעם עבדתי בביתו של בעל האימרי בנימין (מגדולי תלמידי החכמים של הציבור הליטאי).
התקנתי שם גג סוכה וגג דקורטיבי.
כאשר היה בביתו לא גילה בי שום עניין, היה עסוק בלימודו ורק בעצמו טרח ביותר שתמיד יהיו לי מים קרים (היו אלה חודשי הקיץ).
ראיתי אותו עוסק בגלילי נייר מודפסים והבנתי שהוא מגיה ספר חדש שכתב.
בערב השאיר את הגליונות ויצא מביתו.
הצצתי ועלה בליבי לעשות קונדס.
לאחר תפילת ערבית נשארתי בבית המדרש, חיפשתי בקצות החושן משהו שעסק במה שהאימרי בנימין השאיר על שולחן.
כמעט שעה טרחתי לבנות את המהלך.
בבוקר הגעתי לביתו והמשכתי בעבודתי.
כאשר בא האימרי בנימין, ירדתי כבמקרה לשתות מים ושאלתי אותו מה הם הגליונות הללו.
הוא לא הרים את מבטו וענה שהוא מגיה את ספרו החדש.
הראתי עצמי מעיין כמה שניות בדברים, נטלתי דיבלים וברגים ופטישון ומברגה ותוך כדי עליה לסולם הערתי כבדרך אגב שמה שכתב אינו מתיישב עם הקצות שטוען (ובכמה משפטים בפה מלא ברגים הבאתי את טיעוני).
האימרי בנימין בא לסולם, הרים ידיו כלפי והתלונן שכבר ידע על הקצות ומה שכתב הקצעייס (קצות, בעגה הליטאית) שם בשולחן ערוך כלל לא חייב לחול על מסכת הוריות שבה הוא דן.
הוצאתי את הברגים מהפה וממרומי הסולם צעקתי שמלשון הקצות משמע שזה עניין כללי ולא קשור למקרה מסוים.
האימרי בנימין הוריד ראשו ומלמל שאי אפשר לדעת אבל נעלם (כנראה לראות את לשון הקצות במקור).
אחרי עשר דקות הוא בא לסולם ולאבק של הפטישון והודיע שאפשר כך ואפשר כך ולא צריך להכנס לקושיות.
אבל הוא מבין את הקצות כך.
ובמשך שתי דקות, האיש נתן הסבר חדש, כל כך בהיר, מבריק, כנתינתו מסיני.
ואחר כך הוא שואל את דעתי על ההבנה הזו.
לבעל האימרי בנימין לא היה איכפת מהג׳ינס הקרוע, מהטריקו המלוכלך, מהשרירים הלא ישיבתיים שבזרועותי, מפטישון המקיטה האימתני והרועש ואפילו לא מהכיפה הסרוגה שעל ראשי.
לבעל האימרי בנימין היה איכפת מהתורה.
היום מדברים על הדתה או על הנתקה.
אז בואו נהיה האימרי בנימין ולא אותו איש מהאוטובוס לירושלים.
לימוד התורה צריך לחצות גבולות, לעורר ולסקרן, לא להיות כלי מניפולטיבי, לא להיות כלי שליטה בידי מנגנונים.
לקבל את הדעת גם מפועל שחור עם כיפה סרוגה ומקיטה על סולם וגם מגדולי עולם.
וינחינו בגן עדן לעבדה ולשומרה.
או בזיעת אפיך תאכל לחם.
לעבוד בכל מקרה צריך.
הרב בני פרל
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה