השיעור ניתן בסיוון תשס״ד
גור בארץ הזאת
הרב אליעזר מלמד
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים
בעל ה׳אמרי אמת'
בחג השבועות חל יום השנה להסתלקותו של אחד מגדולי האדמו״רים, רבי אברהם מרדכי זצ״ל מגור, בעל ה׳אמרי אמת'. במשך 43 שנה שימש ה׳אמרי אמת' כאדמו״ר של חסידות גור הגדולה, וכאחד מראשי המנהיגים של העולם היהודי.
רבי אברהם מרדכי נולד לאביו בעל ה׳שפת אמת' בשנת תרכ״ו (1866), ומשנת תרס״ה (1905) שימש באדמו״רות. חמש פעמים ביקר בארץ והתכונן לעלות אליה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה והנאצים ימח שמם כבשו את ורשה, הם החלו לחפש אחריו, כדי לבזות על ידו את כל בית ישראל. בחסדי ה' הצליחו חסידיו למלטו לארץ, ובירושלים המשיך להנהיג את שארית הפליטה, עד הסתלקותו בחג השבועות תש״ח.
עיקר הסיפורים אודותיו למדתי מספרו של הרב אברהם יצחק ברומברג, שהיה מחסידיו.
מרכזיותה של חסידות גור
חסידות גור היא ההמשך הראשי של חסידות פשיסחא וקוצק. לדעת רבים, בימי ה׳אמרי אמת' הגיעה חסידות גור לשיא השפעתה. שלוש סיבות לכך. ראשית, רבים משערים שהיא היתה הגדולה שבחסידויות, או לכל הפחות בין שתי הגדולות (יחד עם בעלז). למעלה מחצי מיליון יהודים היו קשורים, במידה זו או אחרת, לרבי מגור. שנית, בנוסף לחסידותם ולכישרון המנהיגות שלהם נודעו אדמו״רי גור גם כתלמידי חכמים גאונים: כך היה בעל חידושי הרי״ם, כך היה בעל ה׳שפת אמת' ששימש באדמו״רות כארבעים שנה, וכך היה בנו רבי אברהם מרדכי. שלישית, חסידות גור היתה סמוכה לעיר ורשה, שהיתה באותם הימים המרכז היהודי הגדול ביותר במזרח אירופה. באופן טבעי, מי שהנהיג את חסידי ורשה וסביבותיה היה בעל השפעה מרכזית על כל יהודי מזרח אירופה, שהיוו את רוב בניינו ומניינו של העם היהודי באותם השנים.
שונה היתה חסידות גור מרוב החסידויות האחרות, שבהן כל בן אדמו״ר שהיה ראוי להיות רבי היה נעשה אדמו״ר, וכך החסידות היתה מתפצלת. לעומת זאת, בחסידות גור בן אחד ירש את האדמו״רות, וכל אחיו קיבלו את מרותו, וכך החסידות נשארה שלמה ומאוחדת תחת הנהגת אדמו״ר אחד. שקידתו
רבי אברהם מרדכי היה זריז מאוד, לא איבד רגע לבטלה, ופיו לא פסק מגירסתו. את כל זמנו הקדיש ללימוד תורה בשקידה ולהדרכת החסידים. עוד מילדותו חינכו אביו, בעל ה׳שפת אמת', להיות זריז, והדריכו שלא להרבות במחשבות יתירות, רק לשמוח בחלקו וללמוד תורה בשקידה. "ותקח לך מדת הזריזות שמביא לידי חסידות. . . כי ברגע אחד בזריזות יעלה לך יותר מכל אלה החשבונות".
סיפר הרב ברומברג, שכשהיה בחור צעיר, בשנת תרע״ז, בעת שהרבי התגורר בורשה, נשלח עם מכונית להביא את הרבי לשבע ברכות של אחותו, ומצא את הרבי לומד עם גיסו תוספות במסכת יבמות. כשאמר את מבוקשו קמו מיד הרבי וגיסו, ובלי להפסיק לרגע משיחתם הלכו עימו ועלו למכונית, וגם בדרך לא פסקו מלעסוק באותו התוספות. כשנכנסו לבית, מיד ברך הרבי את החתן, נטל ידיים, וגם בין מנה למנה המשיך לדבר באותה הסוגיה. לאחר השבע ברכות רקד הרבי עם החתן כמה רגעים, ואחר יצא למכונית, ובכל משך הליכתו ונסיעתו לא הפסיק לעסוק בסוגיה. ממשיך הרב ברומברג לספר: "עשרות פעמים ראיתי את הרבי כשבא להשתתף בשמחות של חסידיו, ותמיד ראיתיו כמעיין המתגבר שלא פסק פיו מלהפיק תורה".
יחסו לאביו
עם כל תקיפותו ועמידתו על דעתו, היה מכבד ומעריץ את אביו, בעל ה׳שפת-אמת' עד מאוד. גם בהיותו מבוגר ביטל את דעתו בפני דעת הוריו. כאשר חיתן את בנו בכורו והיה דיון על מקום החתונה, כתב למחותנו שהוריו רוצים שהחתונה תהיה בוורשה, והוסיף: "תבין מעצמך כי אינני יכול לגלות דעתי נגדם אפילו אם לא יהיה טוב בעבורי וכו', כי חלילה לי לומר נגד רצונם".
אע״פ שהעריץ מאוד את אביו, לא חיקה אותו בשום התנהגות. והיה רגיל לומר שרק בדבר אחד הוא דומה לאביו: "אבא לא חיקה שום איש, וגם אני לא חיקיתי איש. רק בדבר זה חיקיתי את אבי".
התמנותו לאדמו״ר ומקצת תקנותיו
לאחר פטירת אביו בה' שבט תרס״ה הפצירו בו החסידים למלא את מקום אביו, ובחג השבועות התרצה והתחיל לנהל 'שולחנות' ולומר 'תורה'.
הדבר הראשון שעשה לאחר שהוכתר כאדמו״ר - הנהיג תפילה בזמנה. עד אז נהגו חסידי קוצק וגור לערוך הכנות ממושכות קודם התפילה, והיו מאחרים את תפילתם עד אחר סוף זמן תפילה. אולם הוא הנהיג שיתפללו שחרית בשבע וחצי בבוקר. היו מהחסידים הזקנים שהתמרמרו על כך, אך הוא עמד על דעתו, ותוך השתדלות שלא לגרום מחלוקת, הנהיג שבכל בתי הכנסת של חסידי גור יתפללו בזמן. עוד הנהיג שיעשו הפסקה של שעה בין שחרית למוסף של שבת, כדי שילמדו באותה שעה תורה. גם בערב שבת הנהיג שיקדימו להתפלל מנחה וקבלת שבת שעה קודם, כדי שילמדו שעה לפני תפילת ערבית. היה מעורר את חסידיו שלא יבטלו זמנם, אלא ירבו בשקידת התורה. והיה רגיל לחזור על דברי הרבי הזקן מקוצק שהיה אומר: "רוצה אני שלא תחטאו לא מחמת האיסור, אלא מחמת שלא יהיה לכם פנאי לחטוא".
מרבית החסידים היו טרודים רוב ככל היום בפרנסתם, ואע״פ כן עורר וביקש והתקין שכולם ילמדו לכל הפחות שעה אחת ביום, אחר תפילת מנחה. וציווה "שלא ייראה ולא יימצא באותה שעה בבתי החסידים שום הולך בטל. ואפילו הקובעים עיתים לתורה שעות הרבה בלילה, אל יוציאו את עצמם מן הכלל בשעה זו".
האדמו״ר
מאות אלפי חסידים היו באים אל הרבי מגור בכל שנה לבקש ברכה ולשאול שאלות מכל תחומי החיים. את כולם הוא זכר. לגבי חסידיו תשובתו היתה קודש, הן בענייני פרנסה, הן בענייני מגורים והן בענייני שידוכין. במשך שעות רצופות בכל יום היה נוהג לעמוד על רגליו ליד דלת חדרו או ליד ארון ספריו, והיה מקבל שם את פני החסידים. כל אחד היה מציג את שאלתו, ותכף על המקום בלי שהיות היה משיב להם תשובה.
כשבאו לפניו עניים, היה דואג לפרנסתם. כשבאו עשירים שנקלעו לקשיים, דאג שיתנו להם הלוואות כדי שיוכלו לעמוד על רגליהם.
פעם הודה ואמר: חסיד אחד נצחני. וכך היה: חסיד אחד בא לבקש על בתו החולה, והגיש פתקה לרבי. אמר לו הרבי: האמן לי שאין ברשותי אף רגע פנאי. השיב החסיד: אני מטפל בבתי החולה זה עשרים שנה, ולרבי אין עבורה אף רגע פנאי. אמר לו הרבי: נצחתני בני, נצחתני.
הרבי הגדול
כמנהיג מרכזי, דאג רבי אברהם מרדכי לביצור חיי הדת אל מול תהליכי החילון שהתפשטו מאוד באותן שנים במזרח אירופה. לשם כך עודד בכל כוחו את תנועת 'אגודת ישראל', באשר חשב שעל ידה אפשר יהיה להקים סכר בפני השפעת המפלגות החילוניות. הוא יזם הקמת עיתונים חרדיים, מוסדות תורה וחינוך, וכל שאלות הציבור היהודי היו מגיעות לשולחנו.
בימיו הגיעה חסידות גור לשיא גודלה המספרי, ואולי היתה זו החצר החסידית הגדולה ביותר בתולדות החסידות. כפי הנראה יותר מחצי מיליון יהודים היו קשורים במידה זו או אחרת לחצר גור. מאה אלף אנשים היו עוברים לפניו במשך שנה. מספרים שבחגים ובימים נוראים היו לפעמים מתאספים בחצר גור כעשרת אלפים חסידים.
גם משך כהונתו כאדמו״ר היתה ארוכה במיוחד - ארבעים ושלוש שנה, שכן אביו בעל ה׳שפת אמת' נפטר בהיותו בן חמישים ושמונה, והוא האריך ימים עד גיל שמונים ושתים. מתוך 43 שנות כהונתו כאדמו״ר, 35 שנה היה בפולין, ובשמונה שנותיו האחרונות היה בארץ.
הרבי על תפקיד הרב
מספר הרב ברומברג: "בדידי הוה עובדא, כשנתקבלתי בימי חורפי להיות רב בקהילה שעל גבול פולין-גרמניה. כשבאתי אל הרבי בשנת תר״ץ, הכיר אותי מיד ואמר: "אה, בנו של נתקי ברומברג!" שהרי הייתי מחסידיו עוד מימי נעוריי. על פי הלבוש הכיר שהנני רב, ושאל אותי על קהילתי ובעיקר כמה שומרי שבת ישנם בה. אמרתי לו שזאת קהילה מודרנית, ברובה מתבוללת, ושומרי שבת שבה כשני מניינים בלבד. אמר לי: "תפקידך להכפיל את מספרם, הרי לכך נתמנית". כשבאתי אליו שנה אחר-כך, שאל אותי מיד: נו, כמה שומרי שבת יש בקהילתך? נקבתי את מספרם. אמר לי: "הרי כבר אשתקד השמעת לי כך. והרי דיברנו שעליך להכפיל את המספר, משני מניינים לעשות ארבעה, ומארבעה שמונה, וכך הלאה. אם לא עשית זאת, אינך ראוי לשכר הרבנות שהנך מקבל". ממשיך הרב ברומברג: לא היה בפי מענה. עמדתי והשתוממתי כיצד זכר את העניין, והרי במשך השנה שחלפה עברו לפניו מאות אלפי אנשים עם מאות אלפי עניינים.
תלמיד חכם
היה ידוע כתלמיד חכם גדול, בעל זיכרון מופלא וחריף. רבים מחסידיו היו תלמידי חכמים גאונים, מהם הרב מנחם זמבא הי״ד, רבי מאיר דן פלוצקי, רבי יעקב זאב יוסקוביץ בעל 'אמבוהא דספרי', רבי שלמה רזעכטא בעל 'ביכורי שלמה'. תלמידי חכמים רבים הזכירו את חידושיו בספריהם.
אגב, תופעה בולטת רווחה בין חסידי גור, שרבים מתלמידי החכמים הגאונים לא רצו להתפרנס מתורתם והתפרנסו ממסחר. והרבי היה מעודדם לכך, ואף כתב בהסכמתו לאחד הספרים: "ואני שבע רצון ממה שכבוד תורתו עוסק בתורה וגם עוסק במסחר".
זריזותוהיה מקפיד על זמנו, והיו לו שיעורים קבועים בכל יום בכל מקצועות התורה, בנגלה ובנסתר. ביניהם היו שיעורים שהקדיש להם לא יותר מחמישה או עשרה רגעים.
החסידים סיפרו אגדות על זריזותו. הרבי לא סירב אף פעם לבוא לברית מילה, אולם התנה במפורש שלא יפסיד זמן לריק. ברית מילה בהשתתפותו, יחד עם סעודת המצווה ואמירת דברי תורה, ארכה כחצי שעה.
ספרייתו
היה חובב ספרים, והיתה לו ספרייה גדולה בכל מקצועות התורה, ובה למעלה מחמשת אלפים ספרים. ונהג שלא להכניס לארון ספר בלא שעבר עליו קודם כדי לדעת את תוכנו. חיבתו לספרים היתה גדולה כל כך, שהיה מבקש מחסידיו שהלכו לארצות אחרות שיחפשו עבורו ספרים מסוימים, וכשהודיעו לו כי מצאו את אשר ביקש, היה מצפה בכיליון עיניים עד שהספרים יגיעו אליו. גם היה מתעניין בכתבי יד עתיקים, ובעצמו הוציא לאור כמה ספרים מתוך כתבי יד, וביניהם המאירי לברכות ועירובין ופסחים.
כאשר ביקר בירושלים, ביקש שיביאו לפניו את קטלוג הספרים של האוניברסיטה העברית. הגיע אליו אחד הספרנים עם הקטלוג. לאחר שעיין בקטלוג העיר הרבי בנוגע לספר אחד ששנת הדפוס שלו הרשומה בקטלוג היא מוטעית. הספרן נבהל לשמוע ממנו דבר כזה, רץ לאוניברסיטה לעיין בספר עצמו, וחזר אל הרבי והודה שהצדק עמו.
נישואים שניים
בשנת תרפ״ב נפטרה אשתו הראשונה, ממנה נולדו שני הבנים שנעשו אח״כ אדמו״רים, רבי ישראל ורבי שמחה בונים. בהספדו עליה הזכיר שבצעירותם, בעת שהיו דחוקים, מכרה את תכשיטיה כדי שיוכל לקנות ספרי קודש.
שלוש שנים אח״כ, בשנת תרפ״ד, נשא לאשה את בת גיסו שהיתה אלמנה מבעלה הראשון. בן 50 היה אז. לפני החופה דרשה האשה מהרבי שיבטיח לה עולם הבא. ענה לה הרבי: "הרבית לשאול ממני! מי יודע אם אוכל להבטיח לך עולם הבא, אבל עולם הזה, אני מקווה שבעז״ה לא יחסר לך דבר אצלי". מאשתו השנייה נולד בן זקוניו, מי שאחר הסתלקות אחיו נתמנה לאדמו״ר, רבי פנחס מנחם זצ״ל. הביקור בארץ
יחס מיוחד היה לרבי אברהם מרדכי לארץ ישראל, ובשונה מרוב חבריו האדמו״רים, בא בשנת תרפ״א לביקור בארץ ישראל. בנוסף לעצם הרצון להידבק בארץ הקודש, רצה הרבי גם לגבש את עמדתו ביחס לשאלת העלייה לארץ.
כאחד ממנהיגיה הבולטים של 'אגודת ישראל', היתה לרבי הסתייגות גדולה מהתנועה הציונית שהונהגה על ידי חילונים. אולם לאחר ביקורו בארץ, ובעקבות פגישתו עם מרן הרב קוק זצ״ל, גיבש הרבי את עמדתו כי במקום שהחסידים יעמדו מנגד ויעסקו בביקורת על החלוצים הלא דתיים, מוטב שיעלו לארץ, יקנו בה קרקעות, ויגדילו את השפעתם.
בזכות עמדתו זו, רבים מבני משפחתו ומחסידי גור עלו לארץ לפני השואה וניצלו. עוד ארבע פעמים ביקר בארץ, ובכל פעם היו עולים עמו חסידים שקבעו את ביתם בארץ. ביוזמתו הוקמה בירושלים הישיבה החסידית הראשונה, ישיבת 'שפת אמת'. סביב הישיבה התגבש הגרעין המרכזי של חסידי גור בארץ, אולם היו לגור מרכזים נוספים בעוד מקומות בארץ.
רבים מאלה שעודדם לעלות לארץ לא עלו, ויש שעלו ואח״כ ירדו. ובכל זאת, לא מעטים מחסידיו עלו ונאחזו בארץ. זו הסיבה לכך שחסידות גור היא כיום החסידות הגדולה בארץ.
הצלתו מהשואה
הרבי כבר תכנן לעלות לארץ. בנו רבי שמחה בונים ועוד כמה מבני משפחתו כבר התגוררו בארץ. בשנת תרצ״ו התלבט אם עליו לנהוג יום טוב שני של גלויות, הואיל וביקר פעמים רבות בארץ ובכוונתו לקבוע בה את מקומו. כשהחלו הפרעות בארץ התעכב בפולין בלחץ בני משפחתו וחסידיו, עד שפרצה מלחמת העולם השנייה.
כשכבשו הנאצים ימח שמם את ורשה, החלו לרדוף ולחפש את רבם הגדול של היהודים. החסידים הנאמנים היו מעבירים את האדמו״ר בן ה-75 מדירה לדירה, עד שלבסוף בדרך מופלאה הצליחו לחלצו לאיטליה עם עוד אחדים מבני משפחתו, ומשם עלה לארץ בשנת ת״ש. בין הניצולים עמו היו בנו האדמו״ר-לעתיד רבי ישראל, ובן זקוניו האדמו״ר-לעתיד רבי פנחס מנחם, שהיה אז נער.
בבואו לירושלים קבע את מגוריו בישיבת 'שפת אמת', ומיד נתרכזו סביבו כמה מאות מחסידיו שעלו ארצה לפני השואה. כל מחשבותיו היו נתונות לאלו שנותרו בפולין בסכנה איומה. בשנת תש״ב, כשהחלו להגיע בשורות איוב על השמדת יהודי פולין, היה הרבי מדוכא מאוד. את כל מאות אלפי חסידיו הוא זכר, וכאב כולם היה מונח על ליבו. כשגם בשמחת תורה של אותה שנה היה עטוף בקדרות, אמרה לו זוגתו הרבנית שבשמחת תורה צריכים להיות בשמחה. הודה לה הרבי ואמר: "כנים דברייך". הזמין שני חסידים זקנים, שתה עמם 'לחיים', ובזה יצא ידי חובתו.
לאחר השואה
המשבר שלאחר השואה היה קשה. כאבו של הרבי היה נורא. אמנם אילמלא פעילותו למען עליית חסידיו, כמעט ולא היה נשאר שריד ופליט לחסידות גור. השואה הרי התחוללה בשיאה בפולין, במקומות מגוריהם של חסידי גור. חסידויות אחרות, שהיו גדולות מאוד, נמחקו לחלוטין (כדוגמת חסידות אלכסנדר, שמנתה מאות אלפי חסידים). אמנם מהונגריה ורומניה נותרו חסידויות, אולם הם התגוררו באזורים שבהם אחוז הנרצחים היה נמוך יחסית. אבל מחסידויות פולין וגליציה כמעט שרק גור נשארה על כנה.
אע״פ כן, שיברו של הרבי היה מר. מתוך מאות אלפי חסידיו נותרו בחיים עשרות אלפים בלבד. למעלה ממחצית צאצאיו נספו. גם בנו שירש את ההנהגה אחריו, רבי ישראל, איבד בשואה את אשתו ושני ילדיו, ואף שהתחתן שוב, לא נולדו לו ילדים. פעם אמר על עצמו האדמו״ר רבי ישראל: "אני זכר לחורבן". ובכל זאת המשיך הרבי לחזק את חסידיו בדברי אמונה כי כל מה שה' עושה הוא לטובה, ושצריכים להאמין שכמו שנתקיימו כל התוכחות שבתורה כך יתקיימו כל הייעודים והנחמות. וכשהגיעו פליטים ניצולי שואה, הורה לבניו ולחסידיו לטפל בהם בגשמיות ורוחניות.
בשנת תש״ו, עוד הספיק הרבי לחתן את בן זקוניו, רבי פנחס מנחם.
מלחמת השחרור
כשהחלה מלחמת השחרור ונפלו הקרבנות הראשונים, הוציא הרבי אגרת תנחומים למשפחות האבלות, בה נכתב: "האבלים צריכים לקבל תנחומים", וסיים "הסוף יהיה טוב".
ירושלים היתה במצור, אנשים עמדו בתור לקבל לחם ומים, ובתוך כך התרחשו הפגזות שהפילו חללים ופצועים. כשבאה לפניו אשתו הרבנית ותיארה את המצב שהוא איום ונורא, אמר לה: "אל תפחדי, הגויים יברחו מהיהודים".
כשגברו ההפגזות, והיתה סכנה להמשיך לגור בקומה העליונה של ישיבת 'שפת אמת', סידרו לו הבחורים מקום מגורים בקומה התחתונה.
למרות זיקנותו וכאבו המשיך הרבי לקבל 'קוויטלעך', ולדאוג לחסידיו ובמיוחד לתלמידי הישיבה. והיה שואל תמיד מה נותנים להם לאכול. פעם כשהמחסן התרוקן, ולא נותרו בו אלא לחם ושקים של קקאו וסוכר, הכינו להם שוקולד למריחה. כששאל הרבי אם יש מה לתת לתלמידים, רצו להניח את דעתו ואמרו לו שברוך ה' הכל בסדר, ואפילו מכינים להם כעת שוקולד למריחה. אך הוא דאג, ובא למטבח לראות שאכן מכינים להם שוקולד.
הסתלקותויומיים לפני חג השבועות אמר למקורביו "אני רוצה לעלות למעלה". חשבו שרוצה לעלות לדירתו, שהיתה בקומה העליונה. אולם הוא הוסיף: "צריכים אותי שם". בחג השבועות שנת תש״ח, בעת מלחמת השחרור, החזיר הרבי הגדול את נשמתו לשמים.
מחמת המלחמה לא ניתן היה לקוברו בהר הזיתים, וקברוהו בחצר הישיבה. בעת ההלוויה עלו הצעקות עד לב השמיים.
אך השלשלת לא נפסקה. באופן נדיר, זכה ה׳אמרי אמת' ששלושה מבניו, בזה אחר זה, נעשו אדמו״רי גור. ראשון היה רבי ישראל - ה׳בית ישראל', שכיהן כאדמו״ר במשך 29 שנה, עד הסתלקותו בב' אדר תשל״ז. אחריו מילא את מקומו רבי שמחה בונים - ה׳לב שמחה', שזכה לאריכות ימים, נפטר בן 96, וכיהן כאדמו״ר במשך כ-15 שנה, עד הסתלקותו בז' תמוז תשנ״ב. אחריו התמנה בן הזקונים, רבי פנחס מנחם - ה׳פני מנחם', שנפטר בט״ז אדר תשנ״ו.
רבי פנחס מנחם לא הספיק לחיות שנים רבות במחיצת אביו, כי מעט אחר שהתחתן בגיל עשרים, אביו הגדול נפטר. ובכל זאת, כל ימיו התגעגע אל שנות ילדותו ובחרותו בצילו של אביו הגדול, והיה דבק בכל כוחו בתורתו והנהגותיו, ואף בצוואתו ביקש להיקבר לידו. כיוון שקברו של ה׳אמרי אמת' נמצא בחצר ישיבת 'שפת אמת', במקום לא מוסדר לקבורה, היו צריכים חסידיו לעשות השתדלות רבה כדי להשיג אישור למילוי צוואתו. לבסוף האישור ניתן, והבן נקבר ליד אביו הגדול, בחצר ישיבת 'שפת אמת'.
השיעור ניתן בסיוון תשס״ד
דורש ציון וחובב ירושלים
הרב אליעזר מלמד
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים
חיבת ארץ ישראל
עוד מילדותו היה רבי אברהם מרדכי, האדמו״ר מגור, מחבב את ארץ ישראל במיוחד. כשהיו מגיעים שלוחים מארץ ישראל לאביו, האדמו״ר בעל ה״שפת אמת", והיו רוצים לתת לו מזכרת מארץ ישראל, היה אומר לשליח: לך אצל בני ר' אברהם מרדכי ותן לו המתנה, כי הוא אוסף כל חפץ מארץ ישראל" (הרב ברומברג ע' קי).
חיבה זו היא שעמדה בבסיס יחסו לארץ ישראל ולמצוות העלייה אליה. לימים התברר שמכוח אותה חיבה ניצלו אלפים מחסידיו מהשואה, ומהם המשיכה חסידות גור את דרכה בקודש.
עמדת גדולי התורה
עוד מימי דורשי ציון הראשונים, הרב צבי הירש קלישר והרב אליהו גוטמכר, עמדת רוב האדמו״רים כלפי ארץ ישראל היתה "שב ואל תעשה". רובם עסקו בבעיות השעה, בחיזוק החסידים בתורה ומצוות, ולא עסקו בשאלה רחוקה של ההתיישבות בארץ וסיכויי הצלחתה.
כאשר קמה התנועה הציונית, שהונהגה על ידי חילונים, מצד אחד כבר היה ניכר שההתנחלות בארץ מצליחה במידה מסוימת, אולם מנגד ההנהגה החילונית הרחיקתם מתמיכה והשתתפות.
בפועל, מעטים מגדולי התורה הביעו התנגדות נחרצת לציונות ולעלייה לארץ, רבים מהם תמכו בעלייה לארץ ובהשתתפות בבניינה; אבל הרוב הגדול עמד מנגד, לא לחם נגד הציונות, וגם לא תמך בעלייה. הדיבה הרעה
בעקבות הדיבה הרעה שהוציאו אנשי "אגודת ישראל" על המצב בארץ, גברה הסתייגותם של גדולי הרבנים והאדמו״רים לעלייה לארץ. הם הפיצו שמועות לפיהם קשה מאוד ליהודים דתיים לשמור על אורחות חייהם. הם פרסמו שהרבנות נשלטת על ידי חילוניים, והרבנים עושים את דבריהם. הם פרסמו כי רבה של ירושלים, הרב קוק, תומך במשחקי כדורגל בשבת, ומטעה את הצעירים הדתיים ומעבירם על דתם. הם התלוננו מרה על המצב הכלכלי הקשה בארץ, והתחננו להגביר את התמיכה בכספי החלוקה, כדי לקיים את "שארית הפליטה" של "היהדות החרדית האמיתית" - "שומרי החומות" - "הנאמנים האחרונים" לתורת ישראל. הם גם הגזימו מאוד בתיאור ההתנכלויות של הערבים כנגד היהודים, עד שהיה נדמה בחוץ לארץ כי העלייה לארץ כרוכה בסכנת נפשות ממשית.
בעקבות זאת, חששו האדמו״רים לעודד את חסידיהם לעלות לארץ מחשש שיתקלקלו ומחשש שלא יוכלו להתקיים בה.
הביקור בארץ
בשונה מרוב חבריו האדמו״רים והרבנים, עלה האדמו״ר רבי אברהם מרדכי בשנת תרפ״א לביקור בארץ ישראל. בנוסף לעצם הרצון להידבק בארץ הקודש רצה הרבי לגבש את עמדתו ביחס לשאלת העלייה. כאחד ממנהיגיה הבולטים של "אגודת ישראל", היתה לרבי הסתייגות מהתנועה הציונית שהונהגה על ידי חילוניים. הוא גם חשש לדיבות שהפיצו אנשי "אגודת ישראל" מהארץ, אלא שהוא לא סמך על עדויותיהם, ורצה לבחון בעצמו את מצב היהדות בארץ ואת סיכויי העלייה והקליטה, מבחינה כלכלית וביטחונית. לאחר ביקורו בארץ ופגישתו עם מרן הרב קוק זצ״ל, גיבש הרבי עמדה, לפיה, במקום שהחסידים יעמדו מנגד ויעסקו בביקורת על "החלוצים" הלא דתיים, מוטב שיעלו לארץ, יקנו בה קרקעות, ויגדילו את השפעתם.
דבריו על העלייה וההתיישבות
בחזרתו לפולין, בהיותו באוניה, כתב מכתב ארוך למקורביו, שנתפרסם אח״כ בין כל החסידים ובעיתונות. בין השאר כתב: "הנני שבע רצון מאוד, בראותי כי יכולים גם לבוא אל המנוחה ולהתנהג שם בדרכי היהדות, ומי אשר חננו הש״י בהון, יכול בלי ספק למצוא שם את פרנסתו במנוחה שלמה ולשמור היהדות כראוי באין מעצור. אולם גם אלו שאין יכולים ואין חפצים להשתקע בארץ הקודש - יפרישו כל אחד מהונו סכום מסוים ולקנות לו שם חבל נחלה והוא נושא פירות גם בעולם הזה". הוא אף יסד חברת מניות לקניית קרקעות, וקנה ביפו "עשרים אלף אמה לבנות שמה בנינים וחנויות ובמשך שנה יגמרו הבניינים. לכן אקווה ואבקש שממני יראו וכן יעשו, כי הגיעה השעה לעשות דברים ממשיים בפועל". גם ביקר אצל הנציב הבריטי וכתב: "גם ביקשתי איזה הנחות מיוחדות בשביל העולים המתיישבים". והוסיף לספר במכתבו שהערבים התנהגו כלפיהם בכבוד, הרבה יותר מאשר בפולניה. עמדות שונות בתוך "אגודת ישראל"
עוד הזכיר באותו מכתב שגם גדולי התורה שהתאספו בוינה החליטו ש״אגודת ישראל" "תעסוק בעבודה ממשית בכל המקצועות בישוב ארץ ישראל, מבלי הבט על התנאים הפוליטיים המתחלפים ובאים. וכן הוא באמת דעתי, אשר מצוות ישוב ארץ ישראל שנצטוונו בתורתנו הקדושה איננה דבר התלוי בזמן, רק בהיכולת והאפשרות. ולכן צריכים להשתמש בהאפשרות של עכשיו ולעבוד בכל עוז, כי בריבוי העולים החרדים לארץ ישראל, תתגדל השפעתם שמה, וזה יגרום שמירת קדושת הארץ" (מצוטט בספרו של הרב ברומברג ע' קטו-קכה).
אגב יש בדברים אלו ביטוי להבדל בין עמדת הרבי מגור, הרבי מצורטקוב והרבי מסדיגורה ועמהם רוב גדולי הרבנים לעומת עמדת מנהיגי "אגודת ישראל" העסקנים מגרמניה שתמכו בעמדת "העדה החרדית" בירושלים. לימים, לאחר שעלה הרבי מגור לארץ, וחתנו ר' יצחק מאיר לוין נעשה למנהיג "אגודת ישראל", שינתה "אגודת ישראל" את עמדותיה. בעקבות זאת "העדה החרדית" התפגלה מ״אגודת ישראל".
הביקור אצל הרב קוק
כפי הנראה הביקור אצל מרן הרב קוק זצ״ל היה אחד הגורמים המרכזיים לשינוי היחס כלפי העלייה לארץ. מתחילה יחסם של חסידי גור כלפי הרב קוק היה חשדני. בסביבה הליטאית ידעו כולם את גדולתו של מרן הרב, הלא הוא היה בכיר תלמידי ואלוז׳ין, חתנו של אחד מגאוני הדור האדר״ת, והכל הכירוהו כגאון וצדיק. אולם בסביבה החסידית לא הכירו היטב את הרב קוק, ועל כן יכלו בעלי לשון הרע מן "העדה החרדית" להוציא את דיבתו רעה, עד שנתקבל הרושם כאילו הוא רב מודרני, שעיקר עיסוקו ביחסי ציבור וענייני יצוג. כמו "הרבנים מטעם".
אע״פ כן, כיוון שהיה הרב קוק רבה של ירושלים, הקדים הרבי ונכנס תחילה לביקור אצלו. תכף ומיד הבחין שהשמועות אודותיו היו שקריות. כשיצא אמר: "סבור הייתי שאני בא לבקר רב ולבסוף מצאתי רבי" (במובן של צדיקות וחסידות). עוד אמר: "הוא לא רק יודע ללמוד - הוא כולו שקוע בלימוד". עוד אמר: "בעל מוח כזה לא היה במאה השנים האחרונות". וגם כשהזכירו לפניו את גאוני הדור שלפניו, לא שינה את דעתו. ובמכתבו המפורסם הכתיר את הרב "כאיש אשכולות בתורה ומידות תרומיות" (לקוטי הראי״ה ח״ב ע' 133-134).
בעקבות אותו ביקור נעשו הרבי מגור והרב קוק ידידים קרובים. אגב, שניהם היו בני גיל אחד לערך, הרב קוק נולד בשנת תרכ״ה, והרבי בשנת תרכ״ו. אמנם את עמדתו כנגד התנועה הציונית החילונית לא שינה, ואף ביקר את עמדת הרב קוק, ואמר שדרכו מסוכנת. אבל מאז נעשה לאוהבו וידידו של מרן הרב קוק. כשחזר לפולין, הזמין אליו את עורכי העיתון האגודאי "דער יוד", והזהיר אותם שמכאן ואילך לא יכתבו שום דבר נגד הרב קוק, ולא יצטטו דברי סיפורים ושמועות שיש בהם פגיעה כלשהי ברבה של ירושלים. עוד ציין, כי מתחילה בעקבות הדיבות חשבו שרוב הרבנים מתנגדים לרב קוק, ולא היא, אלא "רוב מאנשי עיר הקדושה והרבה מהרבנים עומדים על צידו" (שם ע' 139).
גם הרב קוק התרשם מאוד מהרבי ואמר: "הוא גאון, בקי בחדרי תורה, שקדן גדול המנצל ממש כל רגע לתורה". גם את הספר של אביו "שפת אמת" העריך הרב מאוד, ואמר שצריך לדייק בו כמו בראשונים (שם 136).
בעקבות הביקור בארץ
כשחזר מהביקור הראשון, כשבועיים ימים ישב בבית אחד מחסידיו העשירים בלודז', ובכל ערב הזמין עשרות אנשים ואמר להם שאם לא את כל הונם, לפחות חלק ממנו עליהם להשקיע בארץ (הרב ברומברג ע' קכו-קכז).
עוד ארבע פעמים עלה לביקור בארץ: בשנת תרפ״ד, תרפ״ז, תרצ״ב, תרצ״ה. ובשנת ת״ש הצליח להימלט מוורשה הכבושה וקבע את ביתו בארץ.
בכל ביקור הצטרפו אליו חסידים שעלו לארץ. גם המשיך בקניית קרקעות. בני ברק הוקמה במידה רבה על ידי חסידיו ובהשפעתו. ביוזמתו יסדו בשנת תרפ״ה את ישיבת "שפת אמת" בירושלים. רוב הישוב החסידי בארץ מאותם הימים נבנה בהשפעתו.
היו מאדמו״רי פולין שלא ראו בעין יפה את נסיעותיו של האדמו״ר מגור לארץ ישראל, אבל הוא היה אומר: "אני כמו חסיד שמוכרח מדי פעם לבקר את רבו, כך אני מוכרח בכל כמה שנים לבקר את האם - ארץ ישראל" (הרב ברומברג ע' קיא, מפי האדמו״ר רבי פנחס מנחם).
באספה אחת של כמה מאות מעשירי לודז', שהתקיימה בשנת תרפ״ד, אחר ביקורו השני, אמר הרבי מגור: "דעתי היא שאם יעלו עכשיו לארץ ישראל כחמש מאות משפחות אמידות מאנשי שלומינו, נכבוש את ארץ ישראל בחומר וברוח". אבל רובם לא הבינו אותו. אילו היו שומעים לו היו ניצלים (ע' קלג). אגב, בנו רבי שמחה בונים (לימים אדמו״ר, ואביו של האדמו״ר הנוכחי) שמע בעצת אביו וקנה קרקעות לרוב, ונעשה לעשיר מופלג. במשך שנים הוא ניהל את הצדדים המעשיים והעסקיים של חצר גור בארץ ישראל.
פעילות הרצי״ה בפולין
בשנת תרפ״ג תרפ״ד שהה מו״ר הרב צבי יהודה הכהן קוק בורשה לרגל נישואיו, וכדי לעשות תעמולה למען עליית יהודים יראי שמיים ובעלי הון, כדי לבנות את הארץ ולהשפיע על אופיה של החברה המתגבשת בה.
לאחר ביקורו השני של הרבי בארץ, נכנס אליו הרצי״ה לשאול בשלום אביו, אמר לו הרבי בהתרגשות: "מה כבודו שואל על אבא? הלא הוא מלא קדושה!". אח״כ הוסיף: "כבוד מעלת אביו הוא איש אמת וכל מעשיו לשם שמים" (לקוטי ראיה ח״ב ע' 136, הציטוטים מתורגמים מאידיש).
בעקבות היחס הידידותי של הרבי, דלתם של חסידי גור היתה פתוחה לפני הרצי״ה, וכן דלתם של אדמו״רים נוספים שהיו מקושרים לחצר גור.
יתכן מאוד שבעקבות השפעתו הנמרצת של מו״ר הרצי״ה כונסה אותה אספה גדולה בלודז', שמתוכה הבאנו את דברי הרבי.
התחזקות הישוב החסידי בארץ
בזכות עמדתו של הרבי מאות משפחות של חסידי גור עלו לארץ. רבים יותר עודד, אך הדבר נשמע להם מופרך, ולא עלו. והיו שעלו ומפני הקשיים חזרו.
מרן הרב זקף לזכותו של האדמו״ר מגור את העלייה הרביעית (מפולין), שהזרימה לארץ משפחות חסידיות רבות, וחיזקה את מערכות הציבור הדתי בכל שטחי החיים. הרב אמר: כי זכה האדמו״ר להיות שליח מצווה-רבה, לקדש את העלייה (לקוטי ראיה ח״ב ע' 143).
אילולי עמדה זו, לא היה נשאר שריד ופליט לחסידות גור. כידוע השואה בפולין, במקומות מגוריהם של חסידי גור, היתה הקשה ביותר. חסידויות אחרות, שהיו גדולות מאוד, נמחקו לחלוטין (כדוגמת חסידות אלכסנדר שמנתה מאות אלפי חסידים). אמנם מהונגריה ורומניה נותרו חסידיות, אולם הם התגוררו בארצות בהם אחוז הנרצחים היה נמוך יחסית. אבל מחסידי פולין וגליציה רק גור כמעט נשארה על כנה. בזכות אותם חסידים שעלו לפני השואה לארץ, ומהעולים לציון הללו היתה פליטה.
תשובות לחסידים
לאחר שחזר הרבי מביקורו השני בארץ בשנת תרפ״ד, בא אליו אחד מחסידיו לשאול בעצתו בעניין עלייה לארץ, וסיפר ששמע על חילולי שבת ואכילת טריפות בתל אביב, והוא חושש מאוד שמא ילדיו יושפעו ויתקלקלו. קרא הרבי בהתרגשות גדולה: "חס ושלום, לא אלמן ישראל, אפילו בתל אביב ישנם יהודים כשרים" (הרב ברומברג ע' קלו).
רבים מחסידי גור בקשו אז להגר לאמריקה ובאו אל הרבי לבקש את הסכמתו, אבל הרבי לא הסכים. ומכיוון שכך, בקשו החסידים להערים על הרבי והם התחילו מבקשים את הסכמתו לעלות לארץ ישראל. ומשקבלו את הסכמתו נסעו לאמריקה. מששמע הרבי על מעשה הערמה, לא נתן עוד את הסכמתו (הרב ברומברג ע' קלד).
תשובות לבני המעגל השני
גם יהודים דתיים מהמעגל השני, שהיו בנים של חסידים אבל לא היו חסידים מובהקים בעצמם, הושפעו מעמדתו. שכן היתה לו סמכות מרובה, ואם הרבי מגור תומך או לכל הפחות אינו מתנגד לעלייה לארץ, משמע שאפשר לעלות.
כפי הנראה, להתנגד ממש לעלייה, לא התנגד. גם כאשר היה חשש מסוים, שעליית הצעירים בלא משפחותיהם תגרום להם לעזיבת החסידות ואולי אפילו לעזיבת הדת, לא מנע מהם לעלות.
למשל, שמעתי על נערה אחת, חוה ממשפחת שובביץ, שהתקרבה לחוגי המזרחי, וחשקה נפשה לעלות לארץ. ההורים שלא התלהבו מתוכניתה לקחוה ל״אמרי אמת", לשאול את הרבי. תשובת הרבי הייתה: "לארץ ישראל לא אומרים לא". זה היה שנה לפני מלחמת העולם השנייה. היא ואחותה הצעירה (שאף היא עוד הספיקה לעלות), היחידות שנותרו ממשפחה גדולה. בבואה לארץ התחתנה עם אברהם יצחק כינרתי. נכדה הרב עמיחי כינרתי ר״ם בישיבה באיתמר. קרוב למניין מנכדיה לומדים בישיבות וכוללים ברוח הרב קוק.
גם משפחתו ר' חיים שמחה גולדברג קמה בארץ ישראל בזכות ברכתו של ה״אמרי אמת". אולי אספר עליה באחת הפעמים הבאות.
משפחות רבות מבית מדרשו של הרב קוק מצאצאי חסידי גור
אכן, משפחות רבות מאוד מקרב הציבור הדתי לאומי הוקמו על ידי בחורים ובחורות שעלו לארץ בהסכמה מסוימת או בברכתו של הרבי. עובדה זו יכולה להסביר את החיבה היתירה של בני הציבור הדתי לאומי לחסידות גור ולספר "שפת אמת" שחיבר אביו.
אגב, באקראי נודע לי על שלושה רבנים מרבני יש״ע שהם ממשפחות חסידי גור. הרב אליקים לבנון רבה של אלון מורה, הוא נכדו של רבי אליקים געציל, שהיה בעל תוקע אצל ה״אמרי אמת". כשנכנסו פעם לאדמו״ר רבי פנחס מנחם, לשוחח אתו על ענייני ארץ ישראל, אמר שהוא זוכר היטב את סביו.
גם משפחת קופלד מכפר הרואה ממשפחת חסידי גור. כל ילדיהם למדו בישיבת "מרכז הרב". אחד מהם, הרב יחזקאל קופלד הוא רבה של דולב. ביתם איטה צור הי״ד מבית אל, נהרגה על קידש ה' והשאירה אחריה שבעה יתומים, שניים מהם כבר התחתנו. פעם בה' טבת, כשהזכרתי את ה״שפת אמת" בתוכנית בערוץ שבע, התרגשה איטה, ושאלה מניין אני יודע על היורצייט של ה״שפת אמת", שהיו רגילים לציין בבית הוריה בכפר הרואה.
וכן הרב דניאל שילה רבה של מקדומים. כשאביו של הרב דניאל שילה, שנפטר השנה בשיבה טובה, היה עולה לתורה בקדומים, היה מבקש להוסיף משברך מיוחד לרבי מגור.
גם כצלה מנהל מוסדות בית אל ממשפחת חסידי גור מצד אימו. וכן עורך העיתון בשבע, עמנואל שילה, וסגנו דודי חרמץ, צאצאים לחסידי גור שעלו לארץ ובנו כאן את ביתם.
האמת על הרבי והרב
הרב אליעזר מלמד
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמתיעקב בן בכורה
האם הרבי מגור העריך במיוחד את הרב קוקבעקבות הדברים שכתבתי אודות האדמו״ר מגור בעל ה׳אמרי אמת' על יחסו למרן הרב קוק ועל יחסו לעלייה, הגיעו אלי מספר שאלות וקושיות. בין השאר היתה גם התקפה כלפי הרבי כאילו הוא התנגד לעלייה לארץ, ולבסוף הציל את נפשו מהשואה. ועל כך כבר עניתי במאמרי השני, בו הראיתי את יחסו החיובי לעלייה לארץ, ושבזכות יחס זה ניצלו המוני חסידים מהמעגל הקרוב והרחוק. מנגד הגיעו טענות כאילו יחסו של הרבי מגור לרב קוק היה יחס רגיל, כאל אחד הרבנים הרשמיים, לא יותר ולא פחות, ולעומת זאת את רבני העדה החרדית שהיו מקושרים ל׳אגודת ישראל' הוא העריך הרבה יותר, ואף התייחס אל רב העדה החרדית הרב זוננפלד כאל רבה של ירושלים. תוצאות פגישתם הראשונהאכן, לפני פגישתו של הרבי עם מרן הרב קוק הפיצו אנשי העדה החרדית דברי דיבות על מרן הרב, אך מן הסתם הרבי לא האמין להם, אבל חשש שמא יש בהם אמת מסוימת. אולם מיד לאחר פגישתו הראשונה עם מרן הרב, בשנת תרפ״א, יצא ואמר: "סבור הייתי שאני בא לבקר רב, ולבסוף מצאתי כאן רבי" (במובן צדיקות וחסידות). עוד אמר בהתפעלות: "הוא לא רק יודע ללמוד, הוא שקוע בלימוד" (תרגום מאידיש - ליקוטי הראי״ה ח״ב לרב נריה ע' 133). סיפר בנו האדמו״ר רבי פנחס מנחם אלתר לרב נריה: "אחרי הפגישה הראשונה של אבא עם הרב, הוא הורה מיד לאנשי פמלייתו שיקנו בשר רק מהשחיטה העומדת תחת פיקוחו של הרב", ולא מהשחיטה שבפיקוח העדה הפורשת (ליקוטי ראיה ח״ב ע' 136). גם הרב ברומברג כותב בספרו כי הרבי הקפיד תמיד לבקר תחילה את הרב קוק, ורק אח״כ את רבני העדה החרדית, למרות שהיו מבוגרים מהרב קוק ואף היו קשורים ל׳אגודת ישראל' שהוא היה ממנהיגיה הבולטים. וכך נהג גם לאחר מכן, בשנת ת״ש, שהקפיד לבקר תחילה את הרב הראשי הרצוג, ורק אח״כ את הרב דושינסקי מהעדה החרדית. 'שהחיינו' על הפרשת תרומות ומעשרות בפעם הראשונהכשביקר מרן הרב קוק במקום אכסנייתו של הרבי, סיפר לו הרבי שעתה הוא עומד להפריש תרומות ומעשרות בפעם הראשונה. אמר לו הרב קוק, אם כן תזכה גם בברכת 'שהחיינו', כדברי רש״י (מנחות עה, ב) ביחס לכהן המקריב בפעם הראשונה, וכפסק הרמ״א ביורה דעה כח. הרבי הקשה, הרי הש״ך מערער על פסק הרמ״א, וכן דעת הפר״ח. אולם מרן הרב חזר וביסס את דעתו, תוך כדי בירור שיטות החולקים ביסודיות ובהרחבה כדרכו. ואף הוסיף לומר לרבי, כי שמחת בואו לארץ ישראל אף היא מצטרפת לשמחת קיום המצווה בפעם הראשונה, והרי הוא יכול לברך בלא חשש. אחרי ששמע הרבי את דבריו המקיפים של הרב, קם ואמר: "אם מרא דאתרא, רבה של ירושלים, פוסק שיש לברך, מקבל אני את דעתו". וברך 'שהחיינו' בשמחה. הרבי מאמץ את מנהג הרב קוק בסדר ברית המילה
בעת ביקורו השני של הרבי בירושלים, בשנת תרפ״ד, ביקש אחד מחסידיו לכבד את הרבי בסנדקאות, ורק אחר שהתברר לרבי שהרב קוק לא ייפגע מזה, הסכים. הרב קוק כובד בברכות, ושלא כמנהג הרווח, לאחר שגמר את ברכת 'כורת הברית', שתה מן היין, ורק אח״כ המשיך "אלוקינו ואלוקי אבותינו קיים את הילד הזה" וכו'. כשקם הרבי מכסא סנדקאותו, שאל את הרב מדוע נהג כך. השיב לו הרב: "כורת הברית" זה סוף הברכה, ואילו ההמשך הוא תוספת בקשה. תשובתו של הרב נראתה מאוד בעיני הרבי, והוא כתב אח״כ לאחיו והודיע לו שאע״פ שמקודם נהג לשתות בסוף הבקשה, הרי מכאן ואילך גם הוא ינהג כך. ואמנם כך נוהגים בניו אחריו. הערצה לגדלותו של הרב בתורהעוד אמר הרבי אחר פגישתו עם מרן הרב: "בעל מוח כזה לא היה במאה השנים האחרונות". וגם כשהזכירו לפניו את גאוני הדור שלפניו לא שינה את דעתו. ויש לדעת כי הרבי הכיר רבים מגאוני הדור: אביו הלא היה בעל ה׳שפת אמת', סבו הגדול הוא בעל חידושי הרי״ם, גם הכיר את בעל ה׳אבני נזר'. ואע״פ כן אמר משפט חריף שכזה. במכתבו המפורסם כינה את הרב "איש אשכולות בתורה ומידות תרומיות". וכששאלוהו, והרי אמרו במשנה (סוטה ט, י), שבטלו אנשי אשכולות, השיב: עיינו בתוספות בבא מציעא כט, ב. וכוונתו היתה שאע״פ שבטלו, מעת לעת עדיין יתכן שיופיעו אנשי אשכולות. שיחה של תורהידוע שבקיאותו וחריפותו של מרן הרב קוק ממש הבהילו את שומעיו, ובכללם גאוני הדור. מספרים שהרב איסר זלמן מלצר אמר לרבי חיים עוזר גורדז׳ינסקי: שנינו נחשבים גדולים עד שאנו מגיעים לדלתו של הרב קוק. לעומתו כבר איננו נחשבים גדולים. כדוגמא לכך מספרים שבעת ביקורו הראשון של הרבי, הציע לו הרב קוק לשבת בכורסה. אולם הרבי סירב, ואמר שגם בביתו אינו יושב אלא על כסא רגיל. אבל הרב שרצה לכבדו אמר לו: "כל מה שבעל הבית אומר לך עשה חוץ מצא" (דרך ארץ פ״ז). השיב הרבי, אבי מורי מפרש "חוץ מצא" - חוץ מן הדברים המוציאים את האדם מן העולם, והרי אחד מהם הוא 'כבוד'. נענה הרב, אמנם פירוש נאה הוא, אבל הוא נגד התוס' בפסחים פו, ב, שם מפורש שאע״פ שיש בכך כבוד, יש לשמוע בקול בעל הבית. הרבי, שהיה בעצמו גאון מופלג, וכבר זכה להכיר רבים מגאוני הזמן, התפעל מאוד מהערתו של מרן הרב שנאמרה כלאחר יד, והצביעה על זיכרון וחריפות שאין דוגמתם. אע״פ כן לא ויתר הרבי על מנהגו ולא ישב על הכורסה (הרב ברומברג). יש להעיר כי ביתו של הרב קוק היה פשוט וכן רהיטיו, ולרב קוק עצמו לא היה כסף כלל, מפני שהיה מפזר את הכל לצדקה. ופעמים שהיו בני ביתו צריכים ללוות כסף כדי לקנות דברי מאכל. הביקור עם הרב מבענדיןבביקור השלישי של ה׳אמרי אמת' בארץ, בשנת תרפ״ז, התלווה אליו גיסו הרב צבי חנוך הכהן לוין, רבה של בענדין, שנודע כגדול בנגלה ונסתר, והיה עוסק רבות בסדר קודשים, ואף חיבר כמה ספרים. סיפר הרב אהרון טייטלבום על ביקורם של הרבי וגיסו אצל הרב קוק: "הייתי נוכח אז בבית הרב. לאחר חילופי דברים בין הרב לרבי, התחיל הרב מבנדין שואל את הרב על דברים בהלכה שהוקשו לו בלימודו במקומות שונים, והרב השיב על כל שאלה ושאלה, מתרץ קושיות, מיישר תמיהות ומגלה עמוקות. והנה שמתי לב שעם כל תשובה שהרב משיב, מפנה הרבי מגור את ראשו אל הרב מבענדין, בתוספת של הנהון, שמשמעותו היא "אתה רואה!"כיוון שהדבר התמיה אותי, הרשיתי לעצמי לפנות אחר תום הביקור אל הרב מבענדין ולשאול אותו לפשר הדבר. הסביר לי האורח החשוב: כשנסעתי עם הרבי באוניה, נשאנו ונתנו בהלכות שונות. היו דברים שהרבי השיב עליהם, והיו דברים שעליהם אמר: כשנבוא ירושלימה וניפגש עם הרב קוק תשאל אותו והוא כבר ישיב לך. (מן הסתם הרב מבענדין תמה, וכי הרב קוק כל כך מופלג בחכמתו עד שיוכל לענות על כל שאלה, גם כאשר מדובר בשאלות שגדולים אחרים שעוסקים באותן הסוגיות לא יכלו ליישב? ! והרבי השיבו, שאכן כן). כפי שראית, השיב לי הרב על כל שאלותי, ותנועותיו של הרבי באו לומר שאכן צדק כשהיה בטוח שהרב ישיב לי על הכל" (ליקוטי הראיה ח״ב ע' 149). הרב מבענדין עוד הספיק לשאול את הרב שאלות בענייני קודשים וענייני קבלה, וכולו היה מלא הערצה כלפיו. לאחר שחזר לפולין, סיפרו שהרב מבענדין היה מספר בשבחו של מרן הרב, ואמר: "העולם אינו יודע, העולם אינו יודע את הגדלות של הרב קוק! בירושלים מכהן רב בעל השגות מופלאות ביותר!"על פי כל זה אפשר לשער, כי עמדתו של הרבי מגור בזכות העלייה לארץ הושפעה במידה זו או אחרת מפגישותיו עם הרב קוק. חילוקי דעות על היחס לציונים החילוניםעם זאת, כפי שמצוי בין גדולי ישראל, ישנם גם חילוקי דעות. הרבי לא הסכים עם כל עמדותיו של הרב קוק. אבל אין זה פוגם ביחס הכבוד וההערכה העצומה ששררו ביניהם. ישנו מכתב מפורסם שכתב הרבי לאחר ביקורו הראשון בארץ. עיקרו של המכתב נועד לעודד עלייה של חסידים לארץ. במכתב הארוך הרבי מתאר את פגישותיו וכותב בהערכה על הרב קוק, יחד עם ביקורת על שיטתו ביחס לציונות החילונית. אצטט חלק מהדברים הקשורים לרב קוק: "והנה בחוץ לארץ היה מושג וציור אחר ממה שהוא באמת. כי על פי הידיעות היה נחשב הרב הגאון הרב אברהם קוק שיחיה כאילו היה רב נאור ורודף שלמונים, ויצאו נגדו בחרמות וגידופים. וגם מערכות 'היוד' ו׳הדרך' הביאו לפעמים מידיעות האלו שיצאו מצד אחד, ואולם לא זה הדרך לשמוע רק מצד אחד, יהיה מי שיהיה. והרב הגאון רבי אברהם קוק שיחיה הוא איש האשכולות בתורה ומדות תרומיות. גם רבים אומרים כי הוא שונא בצע. אולם אהבתו לציון עוברת כל גבול, ואומר על טמא טהור ומראה לו פנים, כאותו שאמרו חז״ל בפרק קמא דעירובין על מי שלא היה בדורו כמותו ומטעם זה לא נקבע הלכה כמותו, ומזה באו הדברים הזרים שבחיבוריו". ומוסיף שהרבה התווכח עמו על יחסו לציונים החילוניים, ואמר: "אם כוונתו רצוי, אבל מעשיו וכו', שנותן יד לפושעים, כל עוד שעומדים במרדם ומחללים כל קודש. . .". עוד כתב שאף שהוסכם באסיפה של אגודת ישראל שלא לגרום נזק לפעולות התנועה הציונית "כי יבוא הטוב מכל מקום", אולם לשבח את ההתעמלות של פושעי ישראל ולהחניפם, זה מרגיז את החרדים באופן שאי אפשר לתאר. גם "שיטתו בהעלאת ניצוצות הוא דרך מסוכן. כל עוד שאינם שבים מפשע אז הניצוצות אין בהם ממש, ומביא סכנה לנפשות טהורות ונקיות. . .". אח״כ מספר שניסה לפעול למען השלום, ושהרב קוק הסכים להרבה מהצעותיו. וסיים את דבריו: "והנה מדברי הרב הגאון רבי אברהם קוק שיחיה הנ״ל תכירו מידותיו - כי הגם שרוב מאנשי עיר הקדושה והרבה מהרבנים עומדים על צידו, עם כל זה חולק כבוד להרבנים הזקנים". היינו שלמרות שרוב הרבנים ואנשי ירושלים לצידו, ואין הוא צריך להתיירא מהחולקים עליו, בכל זאת חולק כבוד למתנגדיו. בספר 'ארץ ישראל בספרות התשובות' כרך ג' עמוד תתג, העיר שמדפיסי 'מכתבי תורה' עשו דבר שלא ייעשה, והשמיטו ממכתבו של הרבי את המשפט הנ״ל בו הוא מספר שרוב הרבנים ואנשי ירושלים תומכים ברב קוק, ועל כן אין הוא צריך להתיירא ממתנגדיו, ובכל זאת מוכן לכבדם ולהשלים עמם. האם יחסו של הרבי השתנה במשך הזמן? חובה לציין, כי מכתב זה נכתב לאחר הביקור הראשון בארץ. ולמרות שהספיקו לדבר מספר פעמים כמה שעות, עדיין זו היתה היכרות ראשונית. הרבי עוד הספיק לבקר שלוש פעמים בארץ בימי חייו של מרן הרב, ובכל ביקור שוחח עם הרב שעות ארוכות. בשנת תרפ״ד, לאחר הביקור השני, אף הפליגו לחוץ לארץ באותה אוניה. ידוע שקשרי הידידות וההערכה ביניהם הלכו ונתחזקו. ומן הסתם עם הזמן הרבי עמד יותר על עומק וגודל דבריו של מרן הרב קוק. ואף שלא הסכים לכל דבריו, מכל מקום מסתבר שהבין והעריך יותר את שיטתו ודרכו. אמנם אין בידי עדויות על כך. למרבה הצער, חלק מכותבי תולדותיו השתדלו להעלים את יחסו של הרבי לרב, ומהם לא ניתן ללמוד דבר. אולם מסתבר שקשר ההערכה והידידות כלפי מרן הרב לא היה הולך ומתחזק לולי גם גברה הערכתו לדרכו. פרידהכששמע הרבי על מחלתו של הרב, פקד במכתב על בנו רבי שמחה בונים אלתר (שלימים היה האדמו״ר) לבקר את הרב ולמסור לו את איחוליו בכתב ידו: "הנני לברך את כבוד תורתו ברפואה שלמה. המקום יהיה בעזרו שישלח לו רפואה שלמה בקרוב, לשמחת לב אוהביו". כשסיפרו להרב בשלהי שנת תרצ״ה שהאדמו״ר מגור עומד להגיע לארץ ישראל, בכה הרבה ואמר: "ולוואי ויעזור הקב״ה שעוד ניפגש". והוסיף וביקש שיכתבו לאדמו״ר על משאלתו זו. סיפר האדמו״ר רבי פנחס מנחם, שבהיות הרבי באניה בדרכו לארץ ישראל, באלול תרצ״ה, שמע על פטירתו של הרב, וגעה בבכיה בלתי רגילה. זה היה דבר נדיר מאוד אצל הרבי, שכמעט ולא בכה. אין זאת אלא כי ידע את גדולתו של מרן הרב קוק זצ״ל.
כבוד התורה
הרב אליעזר מלמד
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמתחנה בת חיים
חזרה מדברי ביקורת על ספר 'מכתבי תורה׳במאמרי על יחסו של הרבי מגור למרן הרב קוק, הבאתי את דברי ביקורתו של מחבר הספר 'ארץ ישראל בספרות התשובות', שיצא כנגד מדפיסי ספר 'מכתבי תורה' של הרבי, על שהשמיטו ממכתבו את המשפט בו הוא מציין שרוב רבני ואנשי ירושלים תומכים ברב קוק, ועל כן אינו צריך להתיירא מהחולקים עליו, ואע״פ כן בצדקותו הוא חולק להם כבוד. בעקבות זאת קבלתי מכתב מהרב צבי יצחק אברמוביץ שליט״א, רבה של חצור הגלילית ורב קריית חסידי גור שם, בו ציין כי הוא ערך את 'מכתבי תורה', וכי מגמת הספר היא להביא את דברי התורה שבמכתבי הרבי, ולא את שאר ענייני הציבור. ועל כן לא היתה שום כוונה להמעיט את דמותו של הרב קוק ח״ו. להפך, הרב אברמוביץ עצמו פרסם לראשונה (במהדורת תשנ״ז מכתב מט) את מכתבו של הרבי לאחיו הרב מפאבניץ, משנת תרפ״ז (את המכתב קיבל מבנו של הרב מפאבניץ). במכתב זה רואים שוב את יחס הכבוד של הרבי לרב קוק, שהחליט לנהוג על פי דעתו ולטעום מכוס היין של ברית המילה מייד אחרי סיום הברכה, לפני הבקשה. וזה לשונו: "בלומדי אתמול בטור אורח חיים סוף סימן קפ״ט, מפורש דלא כמו שנהגתי ואכלתי וא״ע (ואוכל עוד) כמו שראיתי אצל רא״י קוק". היינו, אע״פ שלפי הטור יש לשתות בסוף הבקשה, ימשיך לנהוג כפי שראה אצל הרב קוק, מפני שקיבל את סברתו (גם הרב ישעיה הדרי העיר עיני למכתב זה). וכן שם במכתב נ', הביא את מכתב הרבי שסיפר שהרב קוק אמר לו שנכון לברך 'שהחיינו' על הפרשת תרומות ומעשרות בפעם הראשונה, "ועוד סניפים עשה הרב רבי אברהם קוק בקבלת פנים לחברו שיכולים לברך שהחיינו, וגם ביאתי למקום הזה (לא״י)". וסיפר שם הרבי שנתן חלק מהמעשר ראשון לבעל הבית שהיה לוי, וחלק אחר לרב קוק שהיה כהן (כפי דעת רבים מהפוסקים שאפשר לתת מעשר ראשון גם לכהן). ועל כן הנני חוזר בי באופן מוחלט מהטענה שהובאה כנגד הספר 'מכתבי תורה'. ביקורת על כותבי תולדות אדמו״רי גורעוד כתבתי באותו מאמר, שקשה לסמוך על חלק מכותבי תולדות אדמו״רי גור, מפני שמסיבות שונות העלימו דברים רבים מתולדות ומדברי האדמו״רים. גם כנגד דבריי אלו הגיעו דברי ביקורת, אבל מהם איני חוזר, ואביא דוגמא אחת מרבים. רבי אהרן סורסקי בספרו הרחב 'פאר ישראל' ח״א על האדמו״ר בעל 'בית ישראל', בנו וממשיכו של ה׳אמרי אמת', כתב בעמוד שיז "שבראשית ימי הנהגתו נהג הרבי להסתגר שעות שלמות בכל יום ששי ללמוד סתרי תורה ביחידות עם הגרי״מ חרל״פ זצ״ל. שיעורם המשותף התקיים בסוד, במעונו הפרטי של הגרי״מ בשכונת שערי חסד". היינו מצפים שיתאר את החרל״פ כתלמידו המובהק של מרן הרב קוק זצ״ל, אבל סורסקי המשיך וכתב: "הגרי״מ חרל״פ קיבל את תורת הקבלה מפי רבו, הגאון הצדיק רבי הירש מיכל שפירא זצ״ל מירושלים". ואמנם נכון שבצעירותו היה הרב חרל״פ תלמיד של אותו גאון וצדיק, אולם לאחר שהכיר את הרב קוק הפך לתלמידו המובהק, וביטל עצמו לגמרי כלפיו, וראה בו את גדול הדורות האחרונים. ושם בעמוד ער-רעא מסופר שבעת התלבטותו של ה׳בית ישראל' האם לקבל על עצמו את האדמו״רות לאחר פטירת אביו, שלח לו הרב חרל״פ פתקה כדי לרמוז לו שעליו לקבל את האדמו״רות. ואף כאן הרחיב בהערה שהרב חרל״פ היה תלמידו של הרב שפירא זצ״ל, והעלים את העובדה כי הרב חרל״פ היה תלמידו המובהק של מרן הרב זצ״ל. יש לציין כי באותם הימים שהיה הרבי מגור לומד עם הרב חרל״פ, שימש הרב חרל״פ כראש ישיבת מרכז הרב, ונחשב לממשיכו המובהק של מרן הרב קוק זצ״ל. כל תפישת עולמו של הרב חרל״פ בהלכה ובאגדה, ובעיקר בכל הנוגע לסתרי תורה, היתה בנויה על התורה ששמע ממרן הרב קוק, ולכן אין ספק שרבים מהדברים שאמר הרב חרל״פ בעת לימודו עם הרבי מגור היו מדברי מורו ורבו מרן הרב קוק. אבל את כל זאת העלים סורסקי. וחבל, כי לקחים רבים היינו יכולים ללמוד מתולדותיהם של אותם גדולים וצדיקים אילו היו נכתבים בדייקנות. הרבי מגור מעודד לעלות לארץ
בשיעור״גור בארץ הזאת" כתבתי אודות האדמו״ר מגור, רבי אברהם מרדכי, בעל ה׳אמרי אמת', שהיה אוהב הארץ, ועודד את חסידיו לעלות אליה, ובזכות כך, למרות שהשואה בפולניה היתה הקשה ביותר, משארית הפליטה של חסידי גור שעלו לארץ לפני השואה נותרה חסידות גור החסידות הגדולה. בעקבות זאת הגיעו תגובות חריפות, שאיך יתכן? ! הרי ידוע כי האדמו״רים התנגדו לעלות לארץ, ורבים ששמעו בקולם נרצחו. והיה מכתב שאף צירף צילום מספר שיוצא כנגד הרבי מגור עצמו. אולם בדיוק כנגד תעמולה כוללנית ושקרית זו היו דבריי מכוונים. ואכן כן, הרבי מגור עודד לעלות לארץ. היו תקופות שעודד יותר והיו תקופות שעודד פחות. ותמיד לא עמד בדרכו של מי שרצה לעלות. ואף כשהיה חשש שהעלייה לארץ תגרום לירידה רוחנית, לא מנע מהצעירים שרצו לעלות. על אחד מאותם צעירים שמעתי. הברכה מה׳אמרי אמת' וה׳בית ישראל' חיים שמחה גולדברג היה נחשב לפחות דתי שבין אחיו. אחד מאחיו היה עילוי מופלג שעוד בנעוריו נסמך לרבנות. לפעמים כשהיה מספר על עצמו, היה ר' חיים שמחה מציין כי היה נחשב ה׳שייגץ' של המשפחה. רק במצווה אחת היה טוב מאחיו - יישוב הארץ. הוא רצה בכל מאודו לעלות לארץ וליישבה. בהיותו בן 18 נכנס להכשרה לעלייה מטעם 'אגודת ישראל', שם למד לעבוד בחקלאות. ('אגודת ישראל' של פולין, שהיתה תחת השפעתו של הרבי מגור, עודדה במידה מסוימת עלייה לארץ, שלא כמו רוב מנהיגי 'אגודת ישראל' בגרמניה שהתנגדו). לאחר ההכשרה קיבל סרטיפיקט מטעם 'אגודת ישראל'. ביודעו שהוריו יתנגדו לעלייתו, הערים עליהם והלך תחילה ל׳אמרי אמת' לבקש ברכה. ה׳אמרי אמת' אמר לו: "סע לחיים ולשלום. תזכור מאיפה באתה, ותאחז עצמך תמיד בין אנ״ש" (אנשי שלומנו - חסידים יראי שמים). כדי שלא לבזבז את הסרטיפיקט היקר על רווק יחיד, רשמו שהוא נשוי כביכול לבחורה אחת, חסידה שרמר שמה. כך עלו שניהם ארצה. כיוון שכבר הכירו, לאחר כמה גלגולים החליטו לבסוף להתחתן. בשנים הראשונות עבד בבניין, סבלות וסלילת כבישים. הקשיים בארץ היו עצומים. פרעות הערבים הטילו מורא על בני משפחתו, שהפצירו בו לחזור לפולניה, אך הוא דבק בארץ הקדושה וקיבל את יסוריה באהבה. במשך הזמן התבסס והתעשר. גם התקדם מבחינה תורנית, ונתקשר לאדמו״ר ה׳בית ישראל'. לימים הקים שטיבל חסידי בתל אביב. כשראה שמגיעים לשטיבל צעירים שאינם מכירים את ההברה החסידית, הנהיג שיתפללו בהברה ספרדית. כשקמו נגדו כמה מחבריו, שהיאך הוא מעיז לעשות כן בשטיבל חסידי, הלך ל׳בית ישראל' לשאול על כך, וקיבל הסכמה שטוב עשה, כדי לקרב את הצעירים לתפילה. גם ברך אותו ה׳בית ישראל' שיוכל לאכול ללא חשש כשרות אצל כל צאצאיו. ואכן עד יומו האחרון, יכול היה לאכול אצל כולם. זכות ארץ ישראל את ילדיו חינך בדרכה של הציונות הדתית, והם כיום מעמודי התווך של החברה בישראל, עוסקים בתורה וחינוך, מסחר ואקדמיה, רפואה ומשפט. רבים מהם מתגוררים ביישובי יש״ע. מנהל בית הספר באלון מורה, הרב שלומי בדש, נשוי לנכדתו. אחת מבנותיו, דבורה ברלינר, תתמנה בקרוב לשופטת בבית המשפט העליון. בנה, אסף, תלמיד חכם צעיר. בכל ערב יום הכיפורים היו מתאספים אצלו כל ילדיו, נכדיו וניניו, כדי להתברך בברכת הבנים. והיה חוזר ואומר להם תמיד ברגש ובכי: "אתם יודעים ילדים, אני לא הייתי הצדיק במשפחתי, להפך, הייתי ה׳שייגץ' של המשפחה. . . אבל אני כמעט היחיד שניצלתי משם. ולא בזכותי ניצלתי, זכותה של ארץ ישראל הקדושה היא שעמדה לי, היא שהצילה אותי ואת אמא שלכם. . ." ולא היה יכול לסיים את דבריו, כי הדמעות חנקו את גרונו וזלגו על לחייו. אח״כ היה מברך בבכי את ברכת הבנים, וכל הנאספים היו בוכים עמו. לפיכך כתבתי את דברי בצדק, שכן מי שמעלים עיניו מעובדות אלו, כל דבריו צריכים בדיקה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה