רבי יהודה ברבי קלונימוס משפירא (רבו של רבי אלעזר מגרמייזא, בעל "הרוקח"), בספרו "יחוסי תנאים ואמוראים", כותב בערך 'בר קפרא': "חכם גדול היה, כדאיתא בהרואה (ברכות סב:), דהוה מזבין מילי בדינרי, ומפורש באגדה שי״ב נשים היו לו, וקיבלו עליהן לפרנסו כדי שישא אותן מרוב חכמתו".
וכבר העירו על כך חכמים ובקיאים, שלא נמצא באף מקום בחז״ל שלתנא הקדוש בר קפרא היו י״ב נשים, מה גם שמפליאה היא עצם העובדה של ריבוי נשים אצל אחד מרבותינו עמודי התורה, שכן אין לכך כל אח ורע אפילו אצל יהודים פשוטים במהלך הדורות, וקל וחומר בין גדולי הדורות, אנשי מעלה שכל חייהם קדושה וטהרה!
מי ששפך אור על תעלומה זו, הוא הגאון והבקי רבי ראובן מרגליות, שהצביע על מעשה המובא בירושלמי (יבמות פרק ד, דף ו:):
"דלמא תלת עשר אחין הויין, ומתין תרין עשר בלא בנין, אתין בעיון מתייבמה קומי רבי. אמר ליה רבי: איזיל ייבם, אמר ליה: לית בחיילי, והם אומרות: כל חדא וחדא אנא מזייננא ירחי. אמר: ומאן זיין ההוא ירחא דעיבורא, אמר רבי: אנא זייננא ירחא דעיבורא, וצלי עליהון ואזלון להון. בתר תלת שנין אתון טעינין תלתין ושיתא מיינוקין, אתון וקמנו להן קומי דרתה דרבי, סלקין ואמרין ליה לרע קרייא דמיינוקין בעיין מישאול בשלמך, אודיק ר׳ מן כוותא וחמתון, אמר לון: מה עסקיכון, אמרין ליה: אנן בעיין תיתין לן ההוא ירחא דעיבורא, ויהיב להון ההוא ירחא דעיבורא".
ביאור הדברים: מעשה בשלושה־עשר אחים שנישאו לנשים, ומתו שנים עשר מהם בלי בנים. באו שתים עשרה האלמנות הזקוקות ליבום בפני רבי, ודרשו שהאח שנותר בחיים ייבם אותן. אמר לו רבי: לך וייבם אותן. אולם האח רצה להיפטר בחליצה ולא לייבם, כשהוא מנמק זאת בכך שאין באפשרותו לפרנס את כולן. אמרה כל אחת מהזקוקות ליבום, שהיא מקבלת על עצמה לכלכל את פרנסת כל הבית חודש אחד בשנה, ולפיכך אין פרנסתן עליו. אמר היבם: ומי יפרנס את הבית בחודש הנוסף כשתהיה השנה מעוברת, אמר רבי: אני אפרנס בחודש העיבור. התפלל רבי עליהן, שיפקדו בזרע של קיימא ויבנה בתי אחיו שמתו, והלכו להם.
לאחר שלוש שנים היתה השנה מעוברת. באו י״ב הנשים לפני ביתו של רבי, וכל אחת הביאה עמה שלושה ילדים, ובסך הכל שלושים וששה ילדים, התייצבו לפני ביתו של רבי, עלו אל הבית וביקשו לומר לרבי כי למטה ברחוב עומדים ילדים המבקשים לשאול בשלומו. הביט רבי מבעד החלון וראה את הילדים ואמהותיהם, שאל אותן: מה אתן מבקשות כאן, השיבו לו: את פרנסת חודש העיבור אנו דורשות, נתן להן.
מי היה אותו אדם שסירב לייבם ולבסוף ייבם את שתים־עשר נשות אחיו שמת בירושלמי לא הוזכר שמו, אולם בתלמוד בבלי (יבמות קט.) בר קפרא הוא האומר שיתרחק האדם מן היבום וידבק בחליצה. עוד יודעים אנו כי בר קפרא היה מבאי ביתו של רבי.
מעתה נוכל לומר, ששתי המימרות משלימות זו את זו – ובר קפרא הוא האיש שסירב לייבם, ורק בפקודת רבי ניאות לייבם את שנים עשר נשי אחיו, לאחר שמרוב חכמתן סירבו להיפטר בחליצה וקיבלו על עצמן לכלכל את הבית חודש בשנה.
אם נכונים הדברים, תואר באור יקרות גמרא נוספת (ברכות נו:), שם מסופר: "אמר ליה בר קפרא לרבי… ראיתי (בחלום) שני ידי שנחתכו, אמר ליה: לא תצטרך למעשה ידיך, ואכן נתקיים פתרונו של רבינו הקדוש: בר קפרא לא היה צריך ליהנות מיגיע כפיו, כי נשיו פירנסו אותו.
ונפתרה גם חידת ריבוי הנשים, כי י״ב הנשים – יבמות היו! (שלל רב)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה