פורים העצוב (אסתר קל): "תקעתי בחצוצרה והלכתי לחפש את השמחה ברחובות. אנשים אמרו כי ראו אותה בפינה השלישית מימן. הצטרפו אלי עוד אנשים והלכנו כולנו חבורה גדולה ושותקת. הגענו למקום ואמרו לנו שחבל, הפסדנו, רק לפני כמה דקות עברה כאן השמחה אבל לא התעכבה, היתה ממהרת מאוד. אם נצליח להגיע אל הרחבה מעבר לשני הרחובות נמצאנה, שם היא בעיצומה. אוהו! עכשיו הלכנו המון רב, בהולים ודחוקים בצעד מהיר. הגענו ולא היה דבר. טעות. . . אחדים אמרו שהלכה לדיזינגוף. כן, תמיד היא בדיזינגוף. ואחדים אמרו שהלכה לירקון ומשם שטה כנראה בסירות לעבר השני ומי יודע מתי תשוב.
האנשים היו נרגזים מאוד ולא ידעו להיכן לפנות, על כן דחקו וצעקו. . .
חבורה קטנה של אנשים, שהצטרפו יחד, העבירו בסוד, מאוזן לאוזן, שעוזבים הכל והולכים לליפשיצים. . . כן, לליפשיצים! שם שמח! מה פתאום ברחובות?
אצל הליפשיצים היה אור אדום קטן וטנגו איטי, והאנשים הקישו כוסיות, כדי להתעורר ולהתחמם. . . ואדון ליפשיץ אמר כל הזמן: "מה אתם יושבים, בואו נעשה שמח. . ." מישהו מהחבורה הקטנה העביר בסוד, מאוזן לאוזן, שזה לא פה. . . מסתלקים. . . הולכים להוברמנים. . . שם תמיד עד דלא ידע, ועד הבוקר. . ."
והילד שלי פרץ הביתה בצהריים, פרוע, מזוהם, החולצה בחוץ ומה יהיה הסוף שלו, ואיך, אלוהים, צומחים בני אדם של ממש מכאלה, "וכמה פעמים אמרתי לך שלא לסחוב את תיק האוכל על הארץ. . . ולמה לא ניקית את הנעליים כשנכנסת. . ." – והוא בפנים מלוכלכות, בעיניים נוצצות מושיט ליפרח שקטף למעני במשיכה, מגדר אחת, בדרך מבית הספר, מושיט לי ואומר בכל הלב: "בשבילך!" – ופתאום ראיתי שהגיע האביב. . ."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה