בבאסאלי

תולדות חייו של הבבא סאלי הקדוש - ילדותו - הרב מרדכי אליהו זצוק״ל

הבבא סאלי הקדוש נולד בשנת תר״ן בביתו של האביר הגדול המפורסם, הענק בכל חדרי התורה, רבי מסעוד. הבית שימש גם בתור ישיבה לתלמידים, שם התלמידים אכלו וישנו, כלומר הבית היה משמש גם כפנימייה וגם חדר-אוכל, זה היה בית שהיה ממש בבחינת בית מקדש. בבית הזה גם היה חדר מסויים, שבו היה מסתגר רבי מסעוד ועמל בתורה הקדושה יומם ולילה. באותו חדר הוא היה גם מקבל קהל קדוש, שהיה רואה את הנסים ואת הנפלאות שלו. באותו הבית מל רבי מסעוד את בנו, הבבא סאלי הקדוש.

בבית גדול וקדוש זה גדל רבינו הגדול, הבבא סאלי הקדוש, כשהוא יונק ושותה ממעיינות התורה הקדושה של אבותיו הקדושים. עוד בילדותו גילה הבבא סאלי נטייה לשקידה ולהתבודדות. הוא היה שקדן גדול בלימוד התורה, והיה מפליא את כל הסובבים אותו בפיקחותו ובשנינותו. על פניו היה נסוך חן. אל הבית שגדל בו, נכנסו כל גדולי העולם בתורה. בכל פינה שבבא סאלי הביט בה, הוא ראה הוא ראה ספרי תורה מהלכים מול עיניו. השאיפה הגדולה של הבבא סאלי היתה להידמות לאבותיו הקדושים. הסמל והדוגמא הגדולה ביותר בשבילו היתה "האביר יעקב", רבינו יעקב אבוחצירא, שנפטר עשר שנים לפני שנולד הבבא סאלי. בבית הרבו תמיד לספר על גודל שקידתו העצומה של רבינו יעקב אבוחצירא בלימוד התורה, על גודל הנסים והנפלאות שהוא היה עושה, על גודל קדושתו וטהרתו, ועל ההנהגות הנפלאות שלו. הבבא סאלי בילדותו היה מתעניין כל הזמן כיצד זכה "האביר יעקב" להגיע למדרגות כאלה, באיזה דרכים הוא הלך כדי להגיע לזה. הוא התעניין בכך כל הזמן מפני שגם הוא רצה להיות כך. השאיפה שלו כבר אז היתה להגיע למדרגות של רבינו יעקב אבוחצירא.

אחד הדברים שהבבא סאלי הקדוש קלט היה הצורך להגות בתורה הקדושה יומם ולילה. הוא היה רואה את אחיו הגדול שהיה קודש קודשים, רבי דוד אבוחצירא הי״ד, מסתגר עם אביו מחצות עד חצות בשקידה עצומה בלימוד תורה, והבין שרק כך היא דרכה של תורה. הוא הבין שאם אדם רוצה לעלות ולהתבשם מאור התורה, הוא צריך לשקוד עליה יומם ולילה.

הדבר השני שהבבא סאלי קלט היה התנזרות ממותרות. הוא ראה את אבותיו הקדושים מסתפקים במועט, אוכלים רק לצורך החזקת הגוף ולא יותר מזה, מתנזרים מכל המותרות שבעולם, ויושבים ועמלים בתורה יומם ולילה. הבבא סאלי שמע על הצומות הארוכים שהיה צם "האביר יעקב" משבת לשבת, והבין מכך שמה שאמרו חז״ל: "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן", זו אינה המלצה גרידא, אלא זוהי הדרך האחת והיחידה למי שרוצה להתבשם באורה של תורה: למסור את עצמו על התורה, כמו שכתוב "אדם כי ימות באוהל", שאדם ימית את עצמו באוהלה של תורה, ימסור את עצמו על התורה, רק כך אפשר לעלות במסילה העולה בית השם.

הדבר השלישי שהוא קלט מאבותיו הקדושים היה קדושת הפה. הוא הבין שהפה צריך להיות קודש קודשים, כמו שאומר אור החיים הקדוש שהפה הוא כמו כלי שרת של בית המקדש, שהרי בפה הזה לומדים תורה, ובפה הזה מתפללים. הבין הבבא סאלי, שהפה צריך להיות כולו קודש קודשים ולשמש רק לתורה וליראת שמים, לא לדברים בטלים, ועל אחת כמה וכמה שלא לדברים אסורים, לשון הרע וכדומה.

הדבר הרביעי היה שהבבא סאלי ראה את שכשאבא שלו, רבי מסעוד, הולך ברחוב, הוא הולך עם הצעיף על הפנים, כלומר מכסה את הפנים שלו, וזאת כדי שלא להיכשל חלילה בראיה אסורה. הבין הבבא סאלי שאם אדם רוצה להתעלות במעלות התורה והיראה, הרי הוא חייב לקדש את העיניים שלו, שלא תהיינה פגומות. כמו שכתוב: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", כלומר שכדי להבין את הפנימיות שבתורה, את האור שבתורה, צריך שהעיניים יהיו קדושות, וידוע שהבבא סאלי היה הולך עם גלימה ומכסה פניו.

הכרתי בירושלים צדיק גדול, איש אלוקים, רבי רחמים מקסימוב ע״ה. לפני כשלושים שנה הוא סיפר לי שפעם, לפני ארבעים שנה לפני כן (כלומר שבעים שנה אחורה מהיום), הבבא סאלי בא אליו לבית. הבבא סאלי לא רצה לשבת על ספסל ולא על כסא. הוא לקח מזרון, שם אותו על הרצפה, וישב על המזרון כל הלילה עד הבוקר ללמוד תורה. באמצע הלילה הבבא סאלי רצה ללכת למקווה, והוא ליווה אותו. השעה היתה שתיים בלילה. חושך גמור. ולמרות כל זאת הבבא סאלי הלך ברחובות כהרגלו עם הגלימה על הפנים. הוא אמר לי: "השתוממתי. זה היה באמצע הלילה, כשאין נפש חיה ברחובות, בוודאי שהיה יכול להוריד את הגלימה". אבל אצל הבבא סאלי הנהגות הם הנהגות! לגבי הנהגות לא חשוב אם זה יום או אם זה לילה, אם יש אנשים או אם אין אנשים. גדר זו גדר במשך עשרים וארבע שעות ביממה, וגם באמצע הלילה כשהולכים למקווה, בבא סאלי הולך עם גלימה על הפנים.

אז תבינו מי זה הבבא סאלי הקדוש, ואיך הוא זכה לדברים גדולים ונוראים כאלה, זכה לכזאת גדלות בתורה. לאח שלו, רבי דוד אבוחצירא, היו ספרים שכתב, הוא כתב פירוש על התורה על דרך הפרד״ס (פשט, רמז, דרוש, סוד). יש שם הקדמה שכתב הבבא סאלי. רבנים קראו את ההקדמה וגילו שיש שם שלוש מאות מקורות משלוש מאות ספרים! אז תבינו מי זה הבבא סאלי! שלוש מאות ספרים בהקדמה לספר! לא שהוא ישב לתכנן, אלא כך הוא יושב וכותב. אז תבינו כמה הבבא סאלי היה ענק בתורה, כמה הוא היה גדול!

בילדותו של הבבא סאלי, חבר שלו פגע בו, אז הוא קילל אותו. לאחר מכן הוא בא לאביו וסיפר לו מה שעשה, סיפר לו שהוא קילל את החבר שלו. אבא שלו אמר לו: "תדע לך שלקלל יהודי זה דבר חמור, על אחת כמה וכמה כשאתה נכדו של "האביר יעקב". הפה שלך הוא לא סתם פה. לך אסור לקלל". הוסיף אביו ואמר לו: "תקבל עליך מהיום והלאה שלא לקלל אף פעם יהודי, אלא להיפך, 'בך יברך ישראל', תמיד תברך". ומאז הבבא סאלי קיבל על עצמו תמיד לברך כל יהודי ויהודי בכל מצב שלא יהיה.

הבבא סאלי גודל בתורה וביראת שמיים

עוד מילדותו ישב הבבא סאלי ועמל בתורה הקדושה, ישב וטיפס במדרגות גדולות ונפלאות. הוא עמל על כל הנהגה של חסידות, על כל הנהגה של קדושה וטהרה, עד שהיא נעשתה אצלו כקניין טבעי, כחלק מהמהות שלו. הבבא סאלי היה עמל בתורה ימים ולילות, עד שנעשה בקיא בש״ס, בבלי, ירושלמי, ישר והפוך, עם ראשונים ואחרונים, הכל בכף ידו, עד שנעשה לכלי מפואר.

בספר "נפלאות ישראל" כתוב על מכתבים שכתבו אליו עוד כשהיה בגיל עשרים וארבע. כבר אז כתבו עליו תוארים מופלאים: "צדיק דורינו", "אספקליא מאירה", "מנורה הטהורה". שימו לב, הוא בסך הכל בגיל עשרים וארבע, ואיזה תארים נותנים לו גדולי הדור!

הבבא סאלי היה בקיא בכל חדרי התורה, ובכל המקצועות שבתורה. הוא היה בקיא גדול בבדיקת סכין השחיטה, בבדיקת פנים של הבהמה, הוא היה מוהל מומחה, הוא היה סופר סת״ם וכתב לעצמו ספר תורה (בספר תורה הזה הוא קרא בו כל ימי חייו שניים מקרא ואחד תרגום).

הבבא סאלי היה מסתגר עם דודו (אחי-אביו), רבי יצחק, והיה עמל איתו בתורה ימים ולילות. היה לומד תורה גם עם דוד אחר שלו, רבי דוד. הבבא סאלי היה יושב ימים ולילות, עמל בתורה, ושום דבר בעולם לא עניין אותו. כך, רבותיי, שנים של עבודת השם בלי הפסק, שנים של של שקידה עצומה, הפכו את רבנו הבבא סאלי הקדוש לכלי מפואר, אחד יחיד ומיוחד בדורו, שכבר בצעירותו כל העולם דיברו על גודל תורתו וקדושתו הפלא ופלא.

הבבא סאלי נפגש עם הרב אלפנדרי

כדי להבין את גדולתו בתורה עוד בצעירותו נראה את המקרה הבא: בגיל שלושים וארבע הגיע הבבא סאלי לירושלים ממרוקו, וכשהגיע לירושלים הוא הלך לרב הקדוש, רבי שלמה אליעזר אלפנדרי. שימו לב רבותיי, הרב אלפנדרי היה בזמנו בגיל תשעים וארבע, הוא היה ענק בענקים! הרב אלפנדרי חי עד גיל קרוב למאה ועשרים שנה, והוא היה גדול הדור. גדולי עולם בתורה היו לפניו כקליפת השום. אנשים גדולים בקושי היו זוכים לקבל ממנו מילת שבח מרוב כמה שהוא היה ענק. אז תבינו מי היה הרב אלפנדרי. אני אספר לכם סיפור אחד עליו: הרב אלפנדרי היה תקיף נורא, הוא לא נשא פנים לאף אחד. פעם הוא היה באיטליה, והיתה שם מסיבת סיום מסכת גמרא. כמה ימים לפני כן היתה באיטליה רעידת אדמה. וכמה בחורים צעירים יהודים שלמדו באוניברסיטה ישבו על ידו, והוא שמע אותם מסבירים איך, לפי הטבע, נגרמת רעידת אדמה. ברגע שהרב אלפנדרי שמע את המילה "טבע", הוא דפק בכל הכוח על השולחן ואמר: "טבע? ! איזה טבע? ! אם הקב״ה רוצה שעכשיו תהיה רעידת אדמה, אז עכשיו תהיה רעידת אדמה!", ובאותו רגע כל איטליה רעדה! זה רק כדי שתבינו מי זה היה הרב אלפנדרי. הוא נקבר בהר הזיתים בירושלים, ובכל פעם שאני הולך להר הזיתים אני רץ לציון שלו. הוא היה מלאך אלוקים.

ונחזור לעניין שהתחלנו: הבבא סאלי היה בגיל שלושים וארבע, והרב אלפנדרי הענק בתורה היה בגיל תשעים וארבע, והבבא סאלי בא לבקר אותו. כשהגיע אליו הבבא סאלי, אז ברגע שהוא נכנס פנימה, הסבא קדישא קם לו במלוא קומתו! קם ועמד לבבא סאלי במלוא קומתו! הבבא סאלי נבהל! הבבא סאלי היה עניו גדול, והוא ראה את גדול הדור עומד מלוא קומתו לפניו, אז הוא התחיל למעט בערך עצמו. הם ישבו ודיברו באותה פגישה, ובסוף כשהבבא סאלי עמד לצאת, אז הרב אלפנדרי, ביקש ממנו: "תברך אותי". הבבא סאלי נבהל ואמר לו: "לא ייתכן רבינו, איך אני אתנהג בכזאת יוהרה? האם ייתכן שאני הצעיר, שבאתי להתברך, אברך? ! חס וחלילה", הבבא סאלי לא הסכים. השיב לו הרב אלפנדרי: "כתוב בתהילים 'הנה כי כן יבורך גבר ירא השם', כלומר ברכה של אדם ירא שמים היא מקובלת בשמים, ותדע לך שבכל האיזורים אין אדם שיש לו יראת שמים כמוך, אם כן איך לא אקבל ממך ברכה? !". הבבא סאלי ניסה בכל כוחותיו למעט בערך עצמו, אבל זה לא עזר לו. הרב אלפנדרי לא ויתר לו עד שהוא בירך אותו, והרב הוסיף לו ברכה על ברכותיו. הסיפור הזה הפך לשיחת היום בירושלים! בכל ירושלים דיברו על כך שהרב אלפנדרי קם לכבוד הבבא סאלי, וכולם רצו אל הבבא סאלי כדי לקבל ממנו ברכות. זה גרם לבבא סאלי להרגיש שלא נוח. היו אז רבנים בירושלים שהיו צדיקים גדולים, שהיו זקנים ממנו בשנים, אבל האנשים הלכו לקבל ברכות ממנו. אז תבינו מי זה היה הבבא סאלי הקדוש!

בדרך לישראל האוניה עומדת לטבוע

בדרכו של הבבא סאלי לישראל הוא הפליג באוניה. במשך ההפלגה הוא הסתגר בתא שלו, וישב ללמוד תורה. לפתע פרצה סערה בים, שהתחילה לטלטל את האוניה. האוניה עמדה לטבוע בכל רגע. האנשים שהיו על האוניה רצו אל רב החובל, ואמרו לו שיש על האוניה צדיק גדול. הם הלכו אל התא של הבבא סאלי ודפקו בדלת. הוא פתח ושאל מה קרה. אמרו לו: "רבינו, המצב קשה, האוניה עומדת לטבוע, בבקשה שכבודו יעשה משהו". אצל הבבא סאלי היה גביע של קידוש, הגביע היה של סבו, רבי יעקב אבוחצירא, והוא היה מקדש עליו בליל שבת. הוא לקח את הגביע ומזג בו יין, בירך עליו "בורא פרי הגפן", שתה מעט מהיין ושפך את הנותר בים. ברגע שנשפך היין, הים נעשה כמו שקט כמו ראי. בכל האוניה דיברו על זה והיה רעש גדול. כשהגיעו לישראל חיכו אלפים בחוף, כי ידעו שהבבא סאלי מגיע. כשהם שמעו את הסיפור היה רעש גדול מאוד. זה רק כדי שנבין מי זה היה הבבא סאלי הקדוש. "צדיק גוזר והקב״ה מקיים". רק נבין מה זאת ברכה של צדיק, נראה איך מהשיריים של הכוס שהוא ברך עליו הים נרגע. הים, עם כל הגדולה שלו, לא יכול לעשות יותר שום דבר: "הבבא סאלי פה!". . .

"תנתק את הילדה מהאינפוזיה"

היה אדם אחד בנתיבות שהילדה שלו היתה חולה מאוד. היא היתה אצל רופאים, עברה בדיקות רבות, אבל הרופאים לא ידעו מה הבעיה שלה. היא לא היתה מסוגלת לאכול, וכל הזמן היתה מחוברת לאינפוזיה. יום אחד אותו אדם הלך לבבא סאלי. הבבא סאלי היה חולה באותו היום ולכן לא קיבל קהל, והאדם הזה הצטער. בסופו של דבר התברר שלקחו את הבבא סאלי לבית חולים, וסיפרו זאת לאותו אדם. הוא רץ אליו וסיפר לו על הבת שלו. אמר לו הבבא סאלי: "אתה סומך על רופאים? ! תסמוך על מי שאמר והיה עולם! תוציא את הבת שלך מפה מיד, ותהיה לה רפואה שלמה! אבל תוציא אותה תוך שעה. אם תוציא אותה אחרי שעה, אין לי מה להגיד לך". אותו האיש המסכן, שהבת שלו מחוברת לאינפוזיה, רץ לרופא והתחנן לפניו. אמר לו הרופא: "תחתום שכל זה על אחריותך", אמר לו: "אני חותם. אם הבבא סאלי אמר, אז אני חותם". הוא חתם ולקח את הבת שלו. בדרך לבית, כשהם נוסעים ברכב, הילדה שלו אומרת לו: "אבא, אני רעבה". האבא נבהל, הוא לא הבין, הרי הילדה לא אכלה מזה חודשים. הם באו הביתה, ערכו מהר שולחן, והיא אכלה. מאותו יום היא הלכה והבריאה. הם רצו אל הבבא סאלי להודות לו, אבל הבבא סאלי אמר להם: "אל תגידו לי תודה רבה, זה הכל בזכות האמונה שלכם שהאמנתם בקב״ה ולא האמנתם ברופאים, עד כדי כך שהייתם מוכנים לעזוב את בית החולים וללכת הביתה". זה היה גודל הענווה שלו, הוא היה ממעיט בעצמו.

התינוק שהיה בטיפול נמרץ

סיפר אדם אחד שהיה משרת את הבבא סאלי כשהיה בבית חולים (בסוף ימיו הוא היה הולך הרבה לבית חולים), שפעם כשהיה משמש את הבבא סאלי בבי״ח, הוא ראה רופא אחד עם תינוק ביד, ששאל אותו: "שמעתי שיש פה צדיק, איפה הצדיק הזה נמצא?". הוא לקח אותו אליו. הבבא סאלי היה אז בסוף ימיו. הרופא שם את הילד על הברכיים של הבבא סאלי ואמר לו: "זה תינוק שהלב שלו כמעט גמור, וכל הזמן הוא בטיפול נמרץ, אולי כבודו יברך אותו". הבבא סאלי שאל את השמש שלו: "עוד כמה זמן סוכות?", ואמר לרופא: "תגיד לאבי הילד שבערב סוכות הוא יצא הביתה עם לב בריא", ואכן כך היה. הרופא הזה היה חילוני, והוא השתגע, זה היה כאילו אותו תינוק קיבל לב חדש, השתלת לב. רק שנבין מי זה היה הבבא סאלי הקדוש, "צדיק גוזר והקב״ה מקיים".

סיפר לי אדם אחד, קבלן בניין, שהבן שלו היה חולה ל״ע במחלה ממאירה, מחלה קשה מאוד. כל הרופאים שהוא הלך אליהם לא הצליחו לעזור. הוא הלך לבבא סאלי, והבבא סאלי נתן לו מים. הוא הביא אותם לבן שלו, הבן שלו שתה אותם והתרפא לגמרי. הבן שלו היה אצלי במשרד בגיל עשרים פלוס, ועד היום יש לו מהמים האלה וגם אני לקחתי ממנו קצת מהמים.

מסופר על האדמו״ר רבי ישראל אביחצירא זצ״ל (הבבא סאלי), שיום אחד הופיע לפניו בחור על כסא גלגלים, הבחור ישב לפני האדמו״ר וסיפר שנפצע במלחמת יום הכפורים, ולאחר סידרת ניתוחים נשאר רתוק לכסא גלגלים כאשר רגל אחת בכלל לא מתפקדת, מצב הרגל אף אחל להתדרדר והיה חשש שיצטרכו לקטוע לו אותה, אותו בחור שהיה מרוחק מתורה ומצוות שוכנע כמעשה של יאוש לנסוע לנתיבות אל הצדיק אולי יש אמת בכל אותם סיפורים ששמע על ה״נסים" שיכול הצדיק לעשות, שמע הרב את סיפורו של הבחור פנה אליו ושאלו:

- תפילין אתה מניח בכל יום?

- לא - ענה הבחור.

- על השבת אתה שומר?

- לא - באה התשובה.

- אם כן, התפלא הרב, תן תודה שרגל אחת שלך כן בריאה. . . הרי את הכח אנו מקבלים מאתו יתברך, ואם אין אנו עושים את רצונו, בידו לקחת מאתנו את אשר נתן לנו ולשתק אותנו כליל, ואתה שאינך הולך בדרך התורה והמצוות, מה שכן יש לך הוא מתנת חינם.

מששמע זאת הבחור פרץ בבכי מר, שגרם התרגשות אצל כל הנוכחים. לאחר שנשתררה דומיה בחדר, היישיר הרב את מבטו אל עיני הבחור ושאלו:

- אם אברכך ברפואה שלמה, ותוכל לקום על רגליך, האם תהיה מוכן לקבל עליך עול מצוות?

- כן - באה התשובה.

- אם כן - אמר הרב - תן לי את ידך, ואני מברך אותך ברפואה שלמה לעבודתו יתברך.

לאחר שנישק הבחור את ידי הרב, אמרו לו הנוכחים לנסות לקום על רגליו. להפתעתו הצליח מיד לעמוד, ואף לצעוד מספר צעדים ללא עזרת איש. . .

בעודו המום מהשינוי הכביר שחל במצבו, ניסה להלך במהירות יותר גדולה, ועד מהרה מצא את עצמו ליד דלת דירתו של הרב. בקפיצה יצא החוצה, והחל לרוץ כשהוא פונה לעוברים ושבים בשאלה, היכן יש טלפון ציבורי? הטלפון הקרוב ביותר היה בישיבת הנגב מרחק כמאתיים מטרים מבית הרב, לשם הגיע הבחור בריצה, ובהתרגשות לא רגילה דיבר עם משפחתו, וסיפור להם בפרוטרוט את אשר קרהו בבית הרב. בחורי הישיבה ששמעו בהשתאות את סיפורו לא האמינו למשמע אוזנם, אך לאחר שחזר על סיפורו נתפסו לאוירת התעלות נפלאה, שילבו יד ביד ויצאו בריקוד של שמחה ביחד עם הבחור להודות להקדוש ברוך הוא על הישועה הגדולה. יותר מאוחר הגיעו רבים לבית הרב והשתתפו שם בסעודת הודיה מיוחדת לכבוד הנס הגדול.

הבחור המאושר שמר את הבטחתו ושינה באופן יסודי את אורחות חייו, אך לא רק הוא חזר בתשובה, אלא רבים שנוכחו ושמעו את הסיפור, לא שכחוהו זמן רב והתחזקו באמונה וביראת שמים (מאור ישראל).

הרב מרדכי אליהו זצ״ל:

קבלת שבת של הבבא סאלי זיע״א - הבבא סאלי זיע״א היה חסידא קדישא ופרישא והיה מתנהג בחסידות מופלגת. בכל ערב שבת, לפני חצות היום הוא היה טובל ולובש בגדי לבן של שבת, ויושב בכניסה לביתו וקורא שמו״ת עם פירוש אוה״ח הקדוש, והוא היה אומר "ושמרו בני ישראל את השבת", מבחינת "ואביו שמר את הדבר" מצפה מתי יבא הדבר, וכך הוא היה מצפה מתי תבא שבת כלה מלכתא. זה נקרא לקבל פני שבת קדש.

והוא לא היה אוכל בליל שבת עד שהיה מסיים את כל פירושי אוה״ח הקדוש על הפרשה, והיה זהיר בזה מאד.

כבוד אוה״ח הקדוש - ומעשה היה באדם אחד שזלזל באוה״ח הקדוש כי לא הבין דבריו, ואני גערתי בו והתבטאתי כלפי אותו אדם שאין לו שכל, והוא כעס עד מאד. ואמרו לו שילך לבבא סאלי זיע״א. והנה כשהגיע לביתו של הבבא סאלי, הוא עוד לא הספיק לומר את דברו, והבבא סאלי החל לצעוק עליו "תלך מפה, תלך מפה". אמר לו אותו אדם: לאן אני אלך? ענה לו הבבא סאלי בכעס (בערבית) "לקבור".

הלך אותו אדם לקברו של רבי חיים בן עטר בעל אוה״ח הקדוש, וישב ובכה כל הלילה. בבקר השכם בשעה ארבע לפנות בקר, הוא דפק על דלת ביתי, וכשפתחתי את הדלת ראיתי שעיניו אדומות מבכי ומחוסר שינה. הוא פנה ואמר לי "תן לי לנשק את הפה שלך"? אמרתי לו לשם מה? והוא סיפר לי את שאירע ושהוא היה בקברו של אוה״ח הקדוש ובכה כל הלילה ובעל אוה״ח הקדוש אמר לו שמחול לו. ועוד הוסיף ואמר, "כיון שאני מרוקאי, לא שתקתי, ושאלתי את בעל אוה״ח הקדוש: "הפירוש על אוה״ח הקדוש כמו מי"? והוא ענה: "כמו חכם מרדכי, וזה הפירוש האמיתי", ולכן באתי לנשק את פיך.

אמרתי לו, מי יאמין לסיפור שלך, תכנס ותשתה תה או קפה ותלך לשלום. אמר לי אותו אדם, אם אינך מאמין לי אני לא אשתה כלום, ויצא. הוא הלך מביתי לביתו של הבבא סאלי והגיע לשם בשעה שמונה בבקר, והוא נכנס ורוצה להתפלל - אמר הבבא סאלי "תתנו לו לאכול לפני התפילה הוא מסוכן, כי כל הלילה בכה ולא אכל ולא שתה". לאחר שאכל והתפלל, הוא נכנס לבבא סאלי וסיפר לו את שאירע בקבר אוה״ח הקדוש, ושאוה״ח הקדוש אמר לו שמחול לו, ושהלך לחכם מרדכי והוא לא האמין לו וכו'. אמר לו הבבא סאלי, אתה מרוקאי ולכן ריחם עליך אוה״ח הקדוש.

כח תפלתו של הבבא סאלי - אני הייתי אצל הבבא סאלי בן בית, ופעם אחת שאלתי אותו: במה זכה כבודו לכח בתפילותיו שמתקבלות מיד? ואמר לי שזה בגלל זכות אבות. אמרתי לו גם לי יש זכות אבות, אבל אין לי את הכח שיש לכבודו. אך הוא לא ענה. ושוב הפצרתי בו ושָאַלתי את שאלתי, ולבסוף הוא אמר: אני שומר את פי מלדבר לשון הרע ושומר את עיני מכל ראיה, וביחד עם זכות אבות, אני מברך את האנשים.

וכשהוא נפטר, הספדתי אותו ואמרתי שכחו העצום של בבא סאלי היה בתפלתו שבקעה את כל המחיצות והעפילה עד לכסא הכבוד, ולא היתה תפלה שחזרה ריקם, והבאתי כמה עובדות ומעשיות שהיו עמו בחייו. והזכרתי את דברי יעקב אבינו שאמר ליוסף "אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". והתרגום אונקלוס מפרש "בצלותי ובבעותי" - וכך היו תפילתו וברכותיו של הבבא סאלי כחרב וקשת.

והוא היה בדורנו, ודבר זה יכול לחייב כל אדם, ויבואו אליו בתביעה מדוע לא היית כמו הבבא סאלי, אם לא בדרגה שלו לפחות חמישים אחוז או עשרים אחוז.

כוונתו בתפילה - והיה מעשה ידוע, שפעם עמד הבבא סאלי בתפלה במרוקו, ובאו מחבלים וירו יריות לעבר בית הכנסת, וכל הקהל ברחו, אך הוא נשאר עומד להתפלל, וכשסיים 'עושה שלום' לא מצא אף אחד בבית הכנסת ויצא החוצה לחפשם, וכשראה את כולם מתחבאים בחוץ, שאל אותם להיכן הלכתם? אמרו לו: וכי לא שמעת את היריות? אמר להם הבבא סאלי לא שמעתי כלום. אמרו לו לידך בקיר יש כדור רובה תקוע בקיר. מרוב שהיה מכוון בתפילתו לא שמע את היריות שעברו ליד אזנו. לכן הפה שלו היה בקדושה וטהרה.

רואה למרחוק - ומעשה היה לפני ר״ה שחטפו מחבלים מטוס, ובאותה טיסה היו כמה יהודים וביניהם שני רבנים חשובים מאמריקה, יזכר בטוב הרב יוסף רפול והרב אברהם רפול שליט״א, ובקשו מהבבא סאלי שיתפלל, והוא לא ענה להם. באו הדודים של אותם רבנים ובקשו ממני שאלך לבבא סאלי ואבקש ממנו שיתפלל עליהם, כי הייתי מקורב אליו. הלכתי לבבא סאלי וספרתי לו מה שאירע, והוא אמר לי מי הם? אמרתי לו, הם רבנים באמריקה וכו'. והוא אמר לי "טוב, בערבית של ר״ה הם יהיו בבית הכנסת"! אמר לי הדוד: תגיד לו שיברך שיחזרו לפני כן. אמרתי לו, אל תוסיף לומר כלום, תגיד תודה רבה ותלך. בערב ר״ה בבקר החליטו המחבלים לשחרר את השבויים, והאמריקאים שלחו שני מטוסים להחזיר את השבויים, והם באו ערום ועריה בלי כיפה ובגדים ראויים ליו״ט, ובעודם בדרך יצרו קשר שידאגו להם לבגדים וכו', והם הגיעו ישר מהטיסה לבית הכנסת 'שערי ציון' לערבית של ר״ה - וכדברי הבבא סאלי כן היה.

ויהי רצון שזכותו יגן עלינו.

גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם

הבבא סאלי אמר שהוא יראה את המשיח וכן עוד כמה אחדים. לאחר זמן הוא קרא לי ואמר: "אני את המשיח לא אראה"! אמרתי לו: מדוע? והוא א״ל, שיש קטרוג גדול על עם ישראל ואני חייב לעלות למעלה ולהתפלל כדי לבטל את הקטרוג, וכך היה, והוא ביטל את הגזרה. ואמרו חז״ל (חולין ז' ע״ב) "גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם".

אנו אומרים לבבא סאלי: תעמוד בתפילה על עם ישראל - ואנו אומרים: רבש״ע, אתה אבינו, אתה מלכנו, אתה מושיענו, אתה תושיענו! ותשועת ה' כהרף עין, ונזכה לגאולה שלמה בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן.

על רבי ישראל אבוחצירא זצ״ל - כותב חתנו הרב הראל בספרו "מאור ישראל" - היתה לו אמונה גדולה שהמשיח חייב לבוא, והוא עשוי לבוא בכל רגע, פעמים ראוהו בני ביתו נכנס להתפנות, ויוצא מיד, למרות שסבל מהפרעות בבריאותו, הרבנית תחי' שאלה אותו פעם מדוע הוא נחפז לצאת? והשיב לה, הרי המשיח צריך לבוא בכל רגע, וחושש אני להמצא במקום טמא, בשעה שיתגלה אורו של משיח.

תולדותיו ונפלאותיו של רבינו רבי ישראל אבוחצירא זצ״ל כנויו: סידנא (אדוננו) בבא סאלי

מגדולי קדושי מרוקו בדורנו. נולד בשנת תר״נ לאביו ר׳ מסעוד(בנו של ר׳ יעקב אבוחצירא זיע״א) רבה של העירה ריסאני במחוז תפילאלת.

עוד משחר נעוריו הכין עצמו ר׳ ישראל לחיי קדושה וטהרה, היה מתמיד גדול בלמודו, ובמשך מספר שנים רכש בקיאות מפליאה במסכתות הש״ס ובספרי הפוסקים. כמו כן, למד גם את שאר מקצועות הקודש כשחיטה, מילה, וכתיבת סת״ם. זכה הרב לכתוב לעצמו ספר תורה ונהג לקרא מתוכו שנים מקרא ואחד תרגום בכל שבוע.

בן שמונה עשרה שנה היה כשנפטר אביו, וכבר אז נודע בשערים כגאון וצדיק. על כן, נתנו יחידי הקהל את עיניהם בו למנותו כרבם וכראש ישיבה למרות גילו הצעיר תחלה התחמק, אך לא יכול היה לעמוד בהפצרות הרבות של בני עדתו. אחר שמיעת שעוריו, הודו הכול כי אין כמותו בכל הארץ. רבנו לא חת מפני איש, וכולם העריצוהו.

בהיותו בן שלשים ואחת (בשנת תרפ״א) עלה לבקר בארץ ישראל, וכל גאוני ארץ ואציליה חרדו לקראתו, וקבלוהו בכבוד גדול (אפלו מהרש״א אלפנדרי מתקיפי ארעא קדישא קם לכבודו וכבדו) אמנם קשה היה לו להפרד מארץ הקודש, אך היה עליו לשוב לבני עדתו כדי שלא ישארו כצאן אשר אין להם רועה.

אחר רציחת אחיו הגדול (ר׳ דוד הי״ד), נאלץ ר׳ ישראל לשאת על שכמו גם בעול הדיינות. אי לכך מסר את ראשות הישיבה לידי בנו ר׳ מאיר.

איש מופת היה, ומלומד בנסים, זכה שיתקיים בו צדיק גוזר והקב״ה מקיים לא לחנם זכה לזאת, אלא משום שכל רגע בחייו היה קודש קדשים לעבודת הבורא. יומם ולילה התדפקו אנשים על דלתי ביתו לבקשת ברכה, עצה או שאר עזרה.

בשנת תשי״א יצא שוב לארץ הקדש והתגורר בשכונת בירושלים, אך שב למרוקו כשומעו על הירידה הרוחנית, ונשאר עד שרוב היהודים יצאו משם. ר׳ ישראל ובית דינו עמדו בעוז נגד הנסיונות לפרוץ את חומות החינוך הקדוש

במרוקו.

בשנת תשכ״ד עלה חזרה לארץ הקדש, וכל הדרך הכין עצמו לקראת המצוה לחונן עפר הארץ תחלה גר ביבנה, משם עבר לאשקלון, ובשנת תש״ל עבר לעיר נתיבות.

חבוריו: לרבי ישראל היו כתבים רבים אך אבדו בחייו. כיום יצא ספר מכתב ידו בשם ״אהבת ישראל״.

נפטר ד׳ שבט תשד״מ, ומנוחתו כבוד בנתיבות.

״חיוני להתקדש בקדושה יתירה״

מעשה באחד מחתני המשפחה שיצא בית הכסא, ורחץ ידיו מהברז. במקרה רבנו ראה את הדבר וחרה לו, ואמר לחתן, מה זה שאינך מקפיד ליטול בכלי, ענה לו הלא, שלא כתוב בהלכה ליטול בכלי, ומספיק נטילה מהברז. אמר לו רבנו ״תדע לך שכדי להגיע לקדושה עליונה, זה לא כתוב בהלכה, אבל זה חיוני להתקדש בקדושה יתירה״. זיע״א

״הכל יעבור בשלום״

ספר לי רבי שמואל בן שטרית, בן למשפחת בן שטרית הידועה שגרו בעיר ארפוד יחד עם רבנו בשכנות. הנ״ל בקטנות גדל לו מצוארו בעורף כעין דכור, והיה הדבר מפריע לו מאוד, והוריו פחדו מזה, והלכו לכמה רופאים, וכל הבדיקות שעשו הרופאים לא ידעו להחליט מה זה, ולבסוף החליטו שאין מנוס מנתוח. האם של הנ״ל אמרה, מה פתאום נתוח, אנחנו נלך לרבנו הקדוש בבא סאלי זיע״א, והוא ימציא התרופה הנכונה לבן. האב נסע לבית רבנו אשר קבלו בסבר פנים יפות, ונזכרו שניהם מהימים הטובים בארפוד, לבסוף ספר האב מה שיש לבן. הצדיק בטל בידיו המצב, ואמר לאב ״אל תדאג, הנה מים מבורכים, תמרח לילד שלש פעמים, ״והכל יעבור בשלום״, וכך היה ביום השלישי הבן הבריא. זיע״א

״נס גדול בשבת הגדול

בליל חמישי, כ״ז שבט התש״ם, התקבלה בבית האדמו״ר בבא סאלי שיחה טלפונית מירושלים, ובה הודיע הרב הצדיק מזכה הרבים הרב מנחם בצרי זצ״ל לכבוד הרב ע״י השמש, כי ישראל בן רבי שאול סותהון דבאח מארגנטינה, נחטף מתוך משרדו בבואנוס אירס, ובהדגישו, כי רבי שאול סותהון, אבי החטוף, הוא בר אבהן רבי דוד סותהון דבאח זיע״א, אחד מהרבנים הגדולים בארגנטינה, ומחבר הספר ״יעלה הדס״ ועוד ספרים. והם רודפי צדקה וחסד, יראי שמים ותומכים בתלמודי תורה בישיבות ובחכמים. הבבא סאלי הרכין ראשו כעשר דקות, ולבסוף התרומם ואמר ״החוטפים יתפשו, והוא יצא לשלום חנם אין כסף״. למחרת הגיעה מירושלים משלחת רבנים לאדמו״ר בבא סאלי, בבקשה ויעמיד בתפלה לשחרור החטוף, והרב הרגיעם כי אין להם לדאוג לחייו, וגם כופר נפש לא יצטרכו לשלם, אך בקשם להתאמץ בתפלות וצדקות, ולהשתטח על קבר האור החיים הקדוש. פנו גם לאדמו״ר בבא מאיר זיע״א, ובקשוהו שיתאמץ בתפלה, וכמו כן לכל רבני ומקובלי הארץ, לילדי התלמודי תורה ולישיבות, וחלקו צדקות, וערכו פדיון נפש ותפלות בקברי צדיקים בארץ. חלפו ימים ושבועות, ולא נודע דבר מגורל החטוף. החרדה לשלומו גברה. ביום ראשון ו׳ ניסן, בא רבי שאול אבי החטוף מחוץ לארץ, בלוית הרב מ. ב. מירושלים, לסידנא בבא סאלי, והרב עליו השלום הבטיחם, כי בשבת הגדול ישתחרר החטוף חנם אין כסף, בהטעימו כי מרן השולחן ערוך (סימן תל) כתב ״שבת הגדול נקרא על שם הנס הגדול שנעשה בו״. והציע להם לגשת אצל בנו הצדיק, וכן עשו. ומשם פנו לבבא מאיר זיע״א באשדוד, והוא יעץ להם לנסוע למצרים ולהשתטח על קבר מרן אביר יעקב זיע״א, ואף כתב להם בכתב ידו, נסח תפלה מיוחד להתפלל שם. ביום שלישי ח׳ ניסן נסעו למצרים, השתטחו על ציון רבי יעקב אבוחצירא זיע״א, הדליקו נרות ונדרו נדרים. אבי החטוף חזר לארגנטינה, והרב מ. ב. חזר לירושלים. ערב שבת הגדול י״ב ניסן, מצלצל הטלפון בבית רבי שאול סותהון. בשיחתם מודיעים החוטפים, כי אם ישלמו סכום כופר גדול בסך. . . ישחררו את החטוף, ובאזהרה חמורה לבל יודיעו למשטרה, ואם לאו בנו לא ישאר בחיים. האב הסכים, ״ובכן״ אמרו החוטפים, ״מחר יבא אחד מכם למקום פלוני, לבוש בחולצה בצבע פלוני, עם מזודה שהכסף בתוכה בידו, ולאחר שנקבל את התמורה, נשחרר את החטוף״. בבית המשפחה שררה מבוכה, האם להודיע למשטרה ולסכן את חיי הבן, או שמא למסרו את הכופר ובסכון שמא לא ישחררוהו. . . , והנה נזכר האב כי אדמו״ר בבא סאלי אמר שהחוטפים יתפשו, והחטוף יצא בשלום חנם אין כסף, ובפעם השניה אמר שבשבת הגדול יהיה הנס. אף שהוחלט לא להודיע למשטרה, המשטרה בלא ידיעת המשפחה האזינה לכל השיחות הטלפון שהגיעו לבית החטוף, ושלחו השוטרים בלבוש אזרחי למקום המפגש. אחי החטוף, דוד, נשלח כנציג לאותו המקום עם מזודה ובה הכסף. החוטפים ראו והכירו אותו מרחוק, והוא לא הכירם מרחוק, וראה ב׳ אנשים מעבירים אצבעות ידיהם על צוארם, כמאיימים על מישהו להרגו, ומחמת שהיה שרוי במתח רב, לא חשב כי האיום מכון אליו. השוטרים שנכחו שם (בלבוש אזרחי) חשדו במאיימים כי הם מכנופית החוטפים, והחלו במרדף אחריהם. אחד נמלט, והשני נכנס לבית קפה סמוך, ובמקום נסתר השליך האפודה מעליו, ויצא כאלו לא ארע דבר לעיני השוטרים, והמתין בתחנת האוטובוס הקרובה. אחד השוטרים הבחין באיש זה, המנסה לסדר חלצתו שלא היתה מוכנסת לתוך מכנסיו, התעורר החשד ועצרו את האוטובוס שהגיע באותו רגע, ולקחו אותו לחקירה. דוד, אחי החטוף, למרות המהומה שם, לא הרגיש במאומה, וחכה בקוצר רוח לחוטפים, שלדעתו בוששו להגיע. חשב, לחזור הביתה סכנה להורים, שיחשבו שהחטוף מת, החליט שילך לתחנת המשטרה, ידוח על הענין ויתיעץ. להפתעתו, בשרוהו שאחיו ישראל שוחרר, והוא כבר בדרך הביתה. כשעה וחצי ענו השוטרים את העצור, עד שהודה בחטיפה והובילם למקום בו הסתירו את החטוף ישראל במשך חמשים וששה ימים בתנאים תת אנושיים, ושם נעצרה כל הכנופיה. והפלא הגדול בעיני המשטרה, איך חוטף אחד, שהצליח לברוח, לא גלה לחבריו כי המשטרה בעקבותיהם ולא ברחו ולא נגעו לרעה בחטוף, והוא יצא בריא ושלם, חינם אין כסף, כדברי האדמו״ר בבא סאלי. הוספת המחבר: ושמעתי שאביו של הנ״ל בא לבית רבנו עם אותו הסכום שרצו החוטפים ומסר לרבנו, והיו שם שלשה ראשי ישיבות חשובים, ורבנו חלק להם הכסף. זיע״א

״וישובו הנערים״

ביום מן הימים, לאחר יום למודים ארוך ומיגע, יצא רבי ישראל אבוחצירא (בן 9, 10), הוא וחברו רבי יחיא מהישיבה, בדרכם לבית, והנה באחד העקולים בדרך התנפלו עליהם ערבים, תפסום וחטפום. בשעות הערב המאוחרות, החלה הרבנית אמו לדאוג, והשיחה את דאגתה בפני בעלה רבי מסעוד, וזה השיבה אל תדאגי, בודאי הוא בישיבה ושוקד על לימודו. אך משעבר הלילה ולא מצאוהו, לא בישיבה ולא בבית הכנסת, החלו החיפושים אחריו. ובינתים, נודע גם על חברו, שלא חזר לביתו. חרדה אחזה את יהודי תפילאלת, ומיד התכנסו לבית הכנסת, לזעוק ולהתחנן לבורא יתברך כי ישיב בנים לגבולם בריאים ושלמים. רבי מסעוד חילק צדקה לרבני העיר, וערך פדיון נפש, ואכן תשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה, וברדת החשכה הגיע שליחם של החוטפים והודיע, כי החוטפים מוכנים לשחרר את החטופים, תמורת כופר נפש. בתפילאלת, חיו היהודים, תחת חסות של משפחות ערביות, כל משפחה ערבית מכובדת היתה לוקחת תחת חסותה משפחה או שתים של משפחות יהודיות. אוי לו לאותו גוי שיגע בממונו או בגופו של יהודי שתחת חסות משפחה אחרת. הערבים היו יוצאים למלחמה אחד עם השני עד שפוך דם עבור יהודי החסות, כי ראו בזה שפוגעים ביהודי הנתון לחסותם פגיעה בכבודם. כשמוע ראש המשפחה הערבי, אשר משפחת רבי מסעוד היתה נתונה לחסותו, כי בבא סאלי נחטף, בא אל רבי מסעוד ודרש ממנו שלא לשלם את הכופר נפש לחוטפים, בהיות והוא יחקור וידרוש מי הם החוטפים, ויבוא עמם במשא ומתן לשחרר את החטופים בלי תשלום כופר. אם יציתו מוטב, ואם לא, יצא למלחמה. רבי מסעוד חשב רבות אם לשמוע לו אם לאו, והחליט לא לשמוע לו ולשלוח את דמי הכופר לחוטפים ולשחרר את בבא סאלי וחברו. החליט ועשה, ותוך כמה ימים החזירו את החטופים בריאים ושלמים, והעיר תפילאלת צהלה ושמחה. כשמוע הערבי, בעל החסות, כי רבי מסעוד שילם כופר לחוטפים ולא שמע בקולו, עלתה חמתו באפו, ובשצף קצף בא אל רבי מסעוד בטענה, כי בשלמו כופר נפש השפיל את כבודו בעיני הערבים, כאלו אין ביכלתו להציל עשוק מיד עושקו. מורנו זכר צדיק לברכה, ענהו: דע לך! ברור לי, שאתה ומשפחתך, בודאי הייתם יוצאים למלחמה עם החוטפים, אך אחריתה מי ישורנה. מי יודע כמה היו נהרגים משני הצדדים, ואם החוטפים היו משאירים את בני וחברו בחיים. חושב אתה כי מטרתם היתה כופר נפש, אין חטיפה זו חטיפה לבצע כסף, אלא חטיפה זו היתה בשליחות השטן וגונדא דילה, לאבד ולהרג ילד קדוש מן העולם. ובכח זכות אבותינו הקדושים והתפלות והצדקות, שנו את דעתם והסתפקו בכופר נפש. נדהם הערבי לשמוע דברי רבי מסעוד, קבל את הדברים ברוח טובה, ומאז עלתה קרן המשפחה בעיניו, ובפרט קרנו של אדמו״ר בבא סאלי. זיע״א.

״תצא מהמכונית עד צאת השבת״

בתחלת היות רבנו באלץ הקודש, ביום שבת קודש יושב רבנו בחדרו והוגה בתורה הקדושה. והנה שומע הוא קול רעש של מכונית, יצא האדמו״ר החוצה, ורואה הוא בחור צעיר המנסה להתניע את מכוניתו. אמר לו רבנו, האינך יודע שהיום שבת, יודע אני השיב הלה. אם כן מדוע אתה מנסה להתניע את מכוניתך, מה יש, ענה הלה בעזות מצח, כך רצוני, ״אם כך רצונך, אמר רבנו, לא תוכל להתניע את מכוניתך ולא תוכל לצאת ממנה עד צאת השבת״, וכך היה, שנשאר דבוק למכוניתו עד צאת השבת, ואז קם ונכנס לרבנו, והבטיח לשמור שבת כראוי, ורבנו ברך אותו תחת אזהרה חמורה שלא יעז לחלל את השבת. זיע״א